כשאורנה לנדאו פוגשת את ג׳ונתן ליטל (נוטות החסד). מי שראה סטנדאפ של אורנה לנדאו זוכה לקבל כאן מנה לא בלתי מבוטלת של החכמה והשנינות של אורנה, יכולת מופלאה של חדות אבחנה לצד הומור והומור עצמי בתוך מסגרת סיפורית שיכולה כאילו להילקח ממציאות אחרת למרות שהיא מרפרת להכי כאן ועכשיו שיש. המסקנה מהדיסטופיה הנפלאה שבראה דיי עגמומית, היא מציירת ציור דיי קודר על מצבנו בכלל ועל נפש האדם בפרט, זה שלא כל כך משנה כמה נרחיק לכת לחברה אוטופית לתפארת תמיד נישאר קצת קטנים. כמונו. כאימרה המפורסמת: ״אנשים בשונה מהרים הופכים קטנים כשמתקרבים״. ולמה נוטות החסד, כי בשני הספרים יש תפנית קטנה בסוף העלילה שכאילו לקוחה ממציאות שלא ממש יכולה להתקיים, זו תפנית שלא משנה את העלילה אבל היא נותנת טוויסט מקסים ושובבי של משאלת לב של כל אחד וזה להיות מסוגל לשנות במשהו את מהלכם של דברים. אני בחרתי להאזין לספר, וטלי קרק המשובחת קוראת את הספר בחכמה ממזרית ונונשלנטית. בקיצור כדאי לכם ולכן!
קראתי בשקיקה על הזעם ועל חוסר האונים על הידיעה ואי הידיעה ועל האימה שאם לא הזוועות היתה בדיונית
ספר מצוין, מהטובים שקראתי. קצת חששתי לקרוא בגלל שהפצע של ה 7.10 עדיין פתוח ומדמם, אבל הסופרת מטפלת בנושא בצורה רגישה ונבונה, בגובה העיניים, נטולת פאתוס ודרמטיזציה. העלילה מרתקת והקריאה זורמת וסוחפת, וכמו בספרים הקודמים של הסופרת, יש גם הומור. ממליצה בחום.
דיסטופיה ארצישראלית במיטבה ואולי זו בעצם המציאות? מה מעבר לחומה, איזה ספר נזרק על מי, האם כדי לבנות מחדש צריך לשחזר את העבר ואם לא, מה יהיה בסופנו? ספר מעורר מחשבה.
אורנה לנדאו מפליאה לארוג צלילים וצבעים למילים, כורכת אותם יחד לספר אחד מקסים, נוגע, מעורר מחשבה ותהיות, אקטואלי מאין כמוהו. קראתי בנשימה אחת.
ספר חכם, חזק, לופת, מטלטל על ---- על מה? על קץ הציונות? על תחילת הגאולה? אי אפשר להניח מהיד ולהפסיק לקרוא, ובסוף רוצים עוד!
לא קל למצוא ספר לימים המורכבים שאנחנו נמצאים בהם והספר הזה הוא הבחירה שלי וההמלצה למי שמחפש כתיבה קולחת, סיפור מעניין שנשאר איתך גם אחרי שסיימת לקרוא את העמוד האחרון. מומלץ!
אהבתי מאד. כתוב נהדר. חוויה מוצלחת. רלוונטית לחיים וגם מאפשרת ריחוק נעים בו זמנית
חובה. הספר לצלוח איתו את הימים האלה. לוחץ בכישרון על כל בלוטות הרגש והדעת, עד לאחד הסופים המפתיעים (והמצחיקים) של הזמן האחרון
ספר מרתק!!! נקרא בנשימה אחת, רלוואנטי ועם זאת נוגע בשורש קיומינו פה באופן אל זמני. מומלץ!
לא יכולתי להפסיק. סיימתי לקרוא אותו בלי נשימה. צחקתי ובכיתי. זה ספר נפלא. חכם, מדויק ומאתגר במובן הכי אנושי. ייקח לי כמה ימים להתאושש ממנו.
ספר נפלא! גם מלא חוכמה וגם מלא רגש, ספר שגורם לך גם לבכות וגם לצחוק ולפעמים אפילו ממש ביחד, והוא מלא אהבה ודאגה למקום הזה בזמן הזה. לא להחמיץ!
שירה נכנסה לי אל הלב ולא יצאה משם גם אחרי שהספר נגמר. נסחפתי עם שירה למסע מרתק על מה שיכול לקרות ויכול להיות. זה ספר מעניין וגם חשוב. כזה שמעניק נקודת מבט חדשה ואחרת על המציאות שלנו.
קראתי בנשימה עצורה. מתבלבלת בין דמיון ומציאות. שותפה לכעס ולחוסר האונים. תודה אורנה
מופת של כתיבה. סיפור דיסטופי מרתק ונוקב. מעלה הרבה מחשבות. קריינות מעולה.
אהבתי מאד, סיפור מקורי ועדין, בהשראת ה7/10. נשארתי סקרנית לדעת מה קורה אחרי שהספר הסתיים. אוהבת מאד את הקריינות של טלי קרק.
״זהו עידן פוליטי" כותב ג'ורג' אורוול, וממשיך "כשאתה בספינה שוקעת, מחשבותיך יעסקו בספינות שוקעות." כך בספרה של אורנה לנדאו "תחנה אחרונה גן עדן", שנכתב ממש עכשיו, ובו התקופה בה אנחנו - מחשבותינו, פחדינו, כעסנו, חלומותינו, ייאושנו ותקוותינו – מוצאים מקום. הקשבתי לו לאורך שעות. שמעתי בקולה של טלי קרק המופלאה, שקראה באוזני את דמותה של שירה הגיבורה, הד לכל מה שמתרוצץ בשנה וחצי האחרונות בראשי. תחילה, מודה, שהרגשתי אי נוחות. כי למה לי ייצוג כה צמוד לחיי? ואז נשביתי והמשכתי והמשכתי לשמוע את קולות נפשי ופחדי כשהם מקבלים איזו נוכחות אחרת בעולם. לא פעם, תהיתי בדבר אותו ריחוק אסתטי ש"דורשת" מאיתנו האמנות, וודאי הספרות. ואז תוך כדי עלילה הבנתי כי התאוריה על מה ראוי ונכון (בספרות), היא חברתה הטובה של האידאולוגיה. וכאן, בספר הזה, האידאולוגיות מוצגות במערומיהן. אורנה לנדאו שואלת בדרכה מה עושה לנו אידאולוגיה? למה אנחנו כל כך זקוקים וזקוקות לאידאולוגיות? צורכים אותן בנעורינו ובבגרותנו? למה אנחנו מאמינים להן? מי עושה בהן שימוש מניפולטיבי? אחרי מה שקרה, הולכת שירה לחיות בגן עדן במחוז כלניות. להפריח את השממה תוך "החייאת" האידאולוגיות הציוניות ודובריהן. א.ד. גורדון, חנה מייזל, דוד בן גוריון הופכים לדמויות נוכחות ופועלות. שחלקים מהטקסטים שלהם הופכים לשורות בדיאלוג בהווה הסיפורי. השירים מעודדי החלוציות, המנהגים השיתופיים הנוקשים, כובד הראש של ראשית ימי הקבוצה והקיבוץ בשילוב עם רעיון ה"דמוקרטיה המגוננת" שנוצרה על ידי "המנהיג" הנוכחי שתפקידה, איך לא, להגן עלינו האזרחים - יוצרים תמהיל קיומי מעורר חרדה. לכאורה, הדאגה לאזרח נמצאת במרכז. מילים רבות נאסרות ב"גן עדן" כי הן גורמות לצער. מהדורות החדשות בטלוויזיה מראות "מנופיה המתחלפים של ארצנו היפה" והאנשים והנשים בגילי בגילנו שחולמים להחזיר את הארץ הזו למה שהייתה, לתקן את הקלקול, מוצאים עצמם שם במחוז ההוא עובדים עבודת חקלאות וחיים חיי קהילה. צעירים בוגרי מכינות ושנות שירות הופכים להיות "נוער כלניות" מחפשים משמעות לצד נקמה לצד התיישבות לצד צדק וכולם באופן פרדוקסלי "משבחרו להיות מוגנים בחרו לשתוק." על אף תחושת ה"מה יהיה אתנו?" שליוותה אותי ולפתה את בטני הצלחתי לחייך מדי פעם, להנהן בראשי כשמישהו בספר הזה הצליח לשים אצבע מדויקת על המתרחש בי, בנו, כאן, עכשיו. וודאי צחקתי כשהפנטזיה הפרועה שנמצאת בראש של רבים מאתנו מצליחה "להתממש" לקראת הסיום. אורנה לנדאו, שהיא מו"לית הוצאת "שתיים" בה ראה אור אחד מספריי, מצליחה כאן מעל הכל ולמרות הכל לסיים באיזו תקווה לימים ש"הבית שוב יהיה בית" וזה לא עניין של מה בכך. לפחות עבורי. תקראו, תקשיבו.
מצמרר, רלוונטי ומעולה. הכי ישראלי שיכול להיות, ולכן גם שובר לב, מדאיג, מטלטל. כתוב נהדר ומוקרא לעילא.
ספר מצוין על תקופה לא פשוטה, נהניתי כל כך מהדמויות, היצירתיות, הליטוף שהספר מייצר בתוך עלילה אמיתית וכל כך לא אמיתית, אהבתי מאוד.
ספר נהדר שמתכתב עם מה שקרה לנו, עם השאלות על לאן אנחנו הולכים ועם מי. החזון והמציאות, הדמוקרטיה והכאב על מה שקורה והחיים והעתיד כאן. הגיבורה סוחפת ומשעשעת ובעיקר חדת מחשבה, מומלץ מאוד בין הכאב והצער שזורה מחשבה בהירה על בחירה ותקווה
ספר מרתק. הכתיבה כאן ועכשיו על כאן ועכשיו ועל האפשרי ועל הפנטזמטי - זהו שילוב שהופך את הספר לסוחף, מבעית. הוא מושך אותך כל הזמן באף להמשיך ולקרוא. טרגדיה שמשתקפת בטראגיות המציאותית של החטופות והחטופים. והיא גם הדבר הבלתי נסבל הזה - שהאדם הוא יצור אדפטיבי; הוא אוכל ושותה ולרגעים קטנטנים אפילו צוחק, על אף שמתחת לאדמה יש כלואים חיים. זה אנושי ובלתי נתפש. זה אנחנו. ספר מעולה.
ספר מקורי ויוצא מן הכלל, ששורשיו יונקים מן המציאות הכאובה העכשווית, כמו גם מן החזון וההסטוריה הציוניים, וענפיו נישאים בשאיפה לעתיד צודק, הגון, אנושי וראוי יותר לכולנו. הגיבורה נכנסת אל הלב ומעוררת הזדהות. פרקי הסיום מסחררים ממש. תחושת הדחיפות שהולידה את הספר מחלחלת בקוראת, שואבת פנימה אל תוך העלילה ומעוררת מחשבה.
מעולה! אי אפשר להניח לרגע. תודה שהזדרזת לכתוב ולפרסם. ספר שהוא פנינה
מאד אהבתי ספר מעורר מחשבות וגם תקוות מי היה מאמין שאפשר לרכב על פרה ולצאת מזה בשלום?
ההיית או חלמתי חלום? אורנה לנדאו לוקחת אותנו למסע דרך העיניים של שירה, בחודשים ובשנים אחרי "מה שקרה" יש חומה חדשה, ודמוקרטיה מגוננת, השקרים והספינים ממשיכים, אבל כולם עייפים מדי מכדי להתנגד. כמה פעמים אפשר לשאול מה יש מעבר לחומה? בלי לקבל תשובה. הספר נקרא ברצף, רק הנושא - "מה שקרה" הוציא אותי להפסקות כדי לקחת אוויר. מתאים מאוד לחובבי השפה העברית, לאנשים ונשים פוליטיות, אנשים שאוהבים הומור ציני ומריר. הייתי כן מזהירה את מי שקרוב מדי למה שקרה ב 7/10, למי שקרו לו דברים, ולמי שמגדיר את עצמו עם לב חלש כל הספר כולו הוא כתב חידה, שמות הדמויות הם שמות מוכרים, השירים שמתנגנים במוחה של שירה הגיבורה הראשית, מוכרים, אורנה מפזרת רמזים להווה ולעבר. לי הספר הפך את הבטן, כמה פעמים. אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא. גם צחקתי, גם הפסקתי לנשום, וגם אני כמו שירה גבורת הספר כל הזמן תהיתי מהי האמת. ולא הצלחתי לזהות.
ספר מרגש. כתיבה מרתקת, מתובלת בהומור, זורמת, עשירה וצבעונית בתיאורי טבע ומארג של דמויות, חיבורים חברתיים ומה שבינהן ובין לבין הבלחות של השבעה באוקטובר. כתיבה גאונית. ממליצה מאוד מאוד. שאפו אורנה.
מופע מטלטל ומטריד של כל השאלות הקשות שאדם שואל את עצמו כשהוא מגיע לקצה אי ההבנה של המציאות שקורית סביבו וחייב לקום ולעשות משהו כדי לנסות ולענות עליהן. כתיבה קולחת, חכמה, מלאה בהומור ושזורה בידע. שווה לקרוא אותו תמיד. ממליצה לקרוא אותו עכשיו.
ספר מעולה. המון הקבלות יצירתיות מסקרנות ומותחות בין עולם בדיוני ואפוף מסתורין שהוא בעצם המציאות שלנו. אי אפשר להניח את הספר מהידיים.
זהו הספר הראשון שאני קוראת שמתקשר ל 7.10. הספר מעולה, כתוב היטב, בונה את העלילה ברמזים, לאט לאט ולא מייד ברור מה הכיוון של הסיפור. העולם בספר אינו אמיתי אבל כל כך מתכתב עם מה שקורה אצלנו שלעיתים יש תחושה של אגרוף בבטן באופן הניסוח והסיפור שמתגלה פה. הספר היה יכול להיות מצויין לולא הסוף שנסחף לגמרי לעולם ההזיות והתרחק מרוב רובו של הסיפור, והתחושה היא של החמצה. ואולי הסופרת מנסה לאמר שאין באמת סוף ברור לכל המצב הזה ולכן היא בחרה בהזיה גמורה ולא ברורה. הסוף פגם בהנאה המלאה שלי מהספר אבל הרב היה מצויין.
ספר מעניין וסוחף. בועט בבטן. אישי מאד ובו זמנית ישראלי מאד, ועל הכאן ועכשיו הבלתי אפשרי בו המדינה מצויה. פמיניסטי למדי, הגיבורות בו הן נשים ובעלות-חיים. בסגנון התזזיתי קצת הזכיר את דוד גרוסמן (אישה בורחת מבשורה), וזה נאמר כחסרון. הקריינות היתה לא מספיק טובה.
אהבתי מאד. הסיפור נע - בתגובה לאירועים הנוראים - בין בריחה ודמיון לבין בירור נוקב של הגיבורה וחיפוש האמת שלה, וככזה שואב פנימה.
מצמרר וטוב שכך, לא פשוט לקריאה כשהמלחמה עדיין מתרחשת. ממליצה, מתוך הכאב והתקווה.
לא כל כך מבינה את ההתלהבות. את החצי הראשון של הספר צלחתי בקושי. גם בהמשך לא אהבתי במיוחד. רוב הדמויות שטוחות ולא מעניינות. גם הגיבורה לא מגיעה לעומק אמיתי. אין הרבה עלילה, ומה שיש תפור בתפרים גסים. ה"אקטואליה" - נו, טוב.
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/תחנה-אחרונה-גן-עדן-אורנה-לנדאו/
הספר כתוב היטב והקרינות מצויינת! אבל, התוכן מדכא מאד, אפל וקשה. לא מה שציפיתי. מי שיש לו טראומה מארועי ה-7/10 לא ממולץ לקריאה.
קראתי 8 פרקים ראשונים והפסקתי. ספר לא מעניין, אין עלילה אין עניין. פשוט משעמם.
1.
שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. גם השנה איחר החורף להגיע, ופרחי כדן קטן מנקדים את שולי הדרך במבטם הכחול. משמר כבוד של בני חצב סתווניים, זקופים, דרוך לקראתה כשהיא עוברת את המחסום וכורע כשהמכונית חולפת על פניו בנהמת מנוע ומותירה אחריה פרץ רוח ועשן. הכביש ריק כמעט, ולאיש לא אכפת כשהיא לוחצת על דוושת הגז. 100. 110. 120. 130. שדה סגול של סתווניות היורה קורץ אליה, והמנוע המתאמץ משתעל פתאום. עד 140 ולא יותר.
חצי שעה מאז יצאה מהבית ושיכרון דרכים כבר אופף אותה. לו יכלה, אולי היתה ממשיכה ככה לנצח. לו יכלה, אולי היתה ממירה את המיניוואן המשפחתי הישן בסוס אציל ודוהרת עליו, אל מעבר לחומה ואל תוך הים ואל מה שמעבר. אבל לא. היא אינה רוצה בכך. "לא כל יציאה משעבוד פראי היא גאולה," כתב לה אהרון, והיא, גאולה היא מחפשת. גאולת הארץ, גאולת האדמה, גאולת האדם.
חלמוניות זהובות מקדמות את פניה והיא שולחת מבט אל המראָה, מצפה לפגוש בה את מבטו המלגלג של יונתן וגם את כל מה שהותירה מאחור: רבי־הקומות, שלטי הענק, הכבישים הסואנים, הארובות העשנות. היא מצפה לפגוש במראה את מגרש החניה הרחב, את בניין הדירות הדומה כשתי טיפות מים לזה שמימינו ושונה מהאחרים שברחוב, בשכונה, אך במעט — חזית המרפסות, בליטת אדני החלונות, צבעו של הפס בחזית שאין לו שֵם אבל ייעוד דווקא יש לו — טביעת אצבעו של הארכיטקט, טביעת חותמו בעולם. בחזית הבניין שלה התנשא מהקומה הראשונה ועד האחרונה, השביעית, משטח בטון בגון עץ אלון. יונתן עיווה פניו לעומת התוכניות שהציג להם איש המכירות הנלהב, והיסס. "עץ צריך להיות בצבע עץ, בטון בצבע בטון," פסק, ועוד הקשה ושאל אם הצמחייה, שגם היא הופיעה בתוכניות, תהיה מפלסטיק. שירה נעצה בו מבט נוזף ואיש המכירות המבולבל השתהה, ואצבעו המורה ריחפה באוויר כשפירית על פני המים — שירה הביטה בה כמהופנטת — רגע לפני שנתן לה לנוח בשולי הדף. "תמונות היחידות והפרויקטים ו/או הדמיותיהם מוצגים לצורכי המחשה בלבד, הן אינם זהות בהכרח לתוכניות המחייבות, והמשתמש אינו יכול להסתמך עליהן," היה כתוב שם בלשון משובשת. היא הציצה ביונתן והוא בה, ושניהם פרצו בצחוק. וקנו את הדירה.
גם את הדירה, גם את יונתן, היא מצפה לראות במראה, אבל הם אינם. במקומם היא נתקלת בפניה שלה — זרועות נמשים, חיוורות מעט, חדות, נמרצות. פניה של אישה שדוהרת במהירות של 140 קמ"ש לחיים חדשים, והיא מחייכת אליה, והחיוך מעיר גם את עיניה החומות שמאירות אליה תחת הגבות הדלילות. ושוב היא מסיטה פניה אל הכביש — בכל זאת, היא נוהגת כמטורפת, ומכונית אחרת עוד עשויה לבוא מנגד — אבל הדרך עודנה נפקחת לאורך, ושירה פותחת את החלון ושואפת מלוא הריאות את האוויר הרענן, הבשום, של חורף ישראלי.
מתוך השדות עולים לקראתה הבתים. אלה שנבנו באחרונה ועודם נבנים, אלה ששופצו בתקציבים הנדיבים שהרעיפה עליהם הממשלה, עד שפסקו בבת אחת. גגות רעפים אדומים חותכים את התכלת החורכת. כל השבוע ירד גשם וגם הטמפרטורות ירדו סוף־סוף, בעיר שהותירה מאחוריה אפילו התקרבו אל האפס מה שלא קורה כמעט, ועם ההתחממות וההתקררות הגלובליות יקרה כנראה יותר ויותר. אבל הבוקר כשקמה האירה השמש כאילו לא היו הדברים מעולם, וגם כאן היא מאירה בעוז. שמש שקרנית.
ושלט. לא שלט דרכים ירוק רגיל. כאן, כל דבר עושים בתשומת לב ובשום שכל. "עצם האין־סוף, עצם האמת, הקדושה, היופי, הגבורה, עצם כל הספירות מושג פה לנפש באופן אחר," כתב אהרון, ושירה שמחה לגלות שאמת כתב, כי השלט שצויר ביד היה יפה דיו להיות תלוי במוזיאון של דברים יפים, והיא האטה ועצרה מעט לפניו, להתבונן בו. עתה, משכמעט הגיעה למחוז חפצה, היא שבה ומבטיחה לעצמה ששוב לא תהיה עיוורת ליפי העולם: היופי בבני היורה, בכדן הקטן, בגגות המדממים וגם בשלט הדרכים הזה, שמצוירים בו שדות של כלניות וחיטה ופרדסים ואנשים — גברים ונשים — מחייכים, לראשם כובע טמבל, ומעליהם כתוב: ברוכים הבאים למחוז כלניות, ובצד חיצים המורים: ימינה — חוות העלמות, שמאלה — בני ישרים, קדימה — גן עדן. שירה מביטה בשלט, לוגמת מבקבוק המים שלקחה איתה לדרך, וחוזרת ומתניעה את המכונית. היא נוהגת בה עכשיו לאט יותר, בסבלנות, נותנת לעיניה שהות לגמוע את הנוף.
השלט לא משקר, ולשירה קשה להאמין שלפני פחות משעה עזבה את השכונה ואת העיר הגדולה, וכי כאן, אכן פרדסים ופלחה, חיטה ומטעי בננות ועץ דקל גבוה, מלכותי, וליבה רוקד בקרבהּ כשהיא רואה בעיני רוחה איך כבר מחר תשב על עגלה עמוסת אלומות ותיתן קולה בשיר. אם כי, היא מזכירה לעצמה, בת עיר שכמותה, ששעתן של האלומות תגיע מאוחר יותר. עכשיו עת זריעת החיטה, לא עת קציר, ולא במקרה בחרה להגיע בעת הזאת, ולגן עדן דווקא, שבו גידול החיטה הוא אחד הענפים החשובים. אם כך, מחר בבוקר תשכים לשדות, תלך לאורך התלמים הישרים שכבר נחרשו בידי חבריה לקבוצה, תפזר את הזרעים, ובעודם נופלים על הקרקע, תברך את החיטה שתצמח שוב, ואת עצמה תברך שתזכה לקצור אותה, ואז — בעוד כמה חודשים — תוכל לשבת על עגלה עמוסת אלומות, מוקפת בחבריה החדשים, שגם הם כמוה באו לגאול את הארץ ואת הנפש. לא אצה לה הדרך. מי שמגיע לגן עדן לא הולך לשום מקום, וממילא לעצמה הבטיחה — לפני דקות בלבד! — שתצטייד בסבלנות בפרק החדש, המסעיר הזה של חייה.
ולרגע היא חושבת על יונתן שלא בא.
ומה בכך. גם חלוצים אחרים עזבו משפחה ובית. ובכל זאת עוברת בה עצבות פתאום.
ליד הפנייה לחוות העלמות היא מאיטה שוב. מלכתחילה לשם התכוונה ללכת, וגם התכתבה עם חנה מייזל־שוחט ממושכות. היא הזדהתה בכל ליבה עם המטרה שנוסחה בתקנון החווה המתחדשת: "לפתח את הרגש העמוק אל הארץ באמצעות אהבת הטבע וראיית האזור כקרקע ליצירת בראשית." כשראתה את הפרסום, כתבה לחנה במילים נרגשות וביקשה להצטרף, ולא נרתעה גם כשחנה, בזהירות המתבקשת, ענתה לה שרבות — מאות אפילו — מבקשות לעצמן חיים של עבודה קשה והסתפקות במועט בחוות העלמות, ובכל זאת, לא לכל אחת זה מתאים. מילותיה השקולות והמדודות של חנה רק ליבו את תשוקתה של שירה להצטרף לגרסה הנשית, המזוקקת, של המעשה הציוני החלוצי החדש, והיא כבר החליטה לבוא לביקור, לנסוע ללא הזמנה ולהישאר, גם בלי רשות, כאשר חנה שלחה לה באימייל את טופס ההצטרפות, ועלון המפרט על החיים בחווה ושגרת יומן. קודחת מהתרגשות — אפילו יונתן שעבר על ידה במטבח ציין שלחייה סמוקות ושאל אותה בחיוך אם היא מאוהבת במישהו, או שיש לה חום? — והיא שלחה לעברו מבט נרגז ואמרה שלא, היא לא מאוהבת, ובכלל היא לא בעניין של אהבה עכשיו, אלא בעניין בניין הארץ ובניין האדם, ויונתן נאנח, שם את ידו הקרירה על מצחה והפטיר, "אין חום." אבל את ידו לא משך ממנה, עד שהרימה כתפיה ונסוגה ממנו, ואז, באנחה נוספת, הניח לה והלך להכין לעצמו אספרסו במכונת הקפה. וגם לה הכין.
מטעמים של עיקרון, ואולי מקטנוניות ומרוגז, שירה לא נגעה באספרסו. וכיוון שביקשה להעמיד פנים שגם לא ראתה אותו, כדי שלא תיאלץ להגיד תודה — קטנוניות ורוגז כנראה היו שם עם העיקרון או בלעדיו — נעצה מבטה במסך המחשב ושקעה בקריאה של העלון. עשרים עלמות דרות בחווה, נכתב שם, בשני מבנים קטנים, ומטבע הדברים כמה בנות חולקות חדר. רטט של התרגשות עבר בשירה כשדמיינה את המגורים — כמו במחנות הקיץ שפחדה ללכת אליהם, כמו במעונות הסטודנטים שלא גרה בהם — הפעם גם היא תיטול חלק בשיחות עד אור בוקר, בפרצי צחוק שמניסים את שדי הלילה. דיירות החווה נוטלות חלק בעבודה ובהגשמה: הן מקימות מבנים נוספים לעלמות שיבואו (שירה חשבה שמי שבחר במילה "עלמות" היה בוודאי קופירייטר מזהיר בחייו הקודמים, ואולי גם באלה עכשיו); הן עובדות בגן הירק, שבו הן מטפחות ירקות לצריכה עצמית אבל גם עושות ניסויים אגרונומיים במיני ירקות מזינים יותר, עמידים יותר, או כאלה שמתאימים לתנאי הקרקע במחוז כלניות; עובדות בפרדס, וגם במה שהוא גאוות החווה: הרפת.
בפרסום של חוות העלמות היו תמונות. ראו בהן נשים לבושות בבגדים לבנים, ארוכים, קוטפות תפוזים, עמלות בגן הירק, מערבבות מלט ומניחות בלוקים — כל אלה משכו את ליבה של שירה מאוד. אבל היתה גם תמונה של פרה — תמונת תקריב של פרה שחורה שכתם לבן על מצחה, ותחתיה — כך נראה בכל אופן מהזווית שבה צולמה התמונה — יושבת אישה קטנה מאוד וחולבת את עטיני הענק. כששירה ראתה את הפרה הנוראה, התהפכה קיבתה והיא מיהרה לכתוב הודעת אימייל: חנה היקרה, האם העלמות בחווה חייבות לעבוד בכל ענפי המשק?
התשובה הגיעה מיד, ושירה דימתה לשמוע בה את נימת קולה החמורה של חנה, שאותה לא פגשה מימיה, ושעד אותו הרגע דמיינה את קולה כרך ואימהי, כזה של חווה אלברשטיין: כל העלמות בחווה משתתפות בכל מלאכות החווה לפי תורנות. אם יש לך בעיה בעבודה או בעבודות, ייתכן שחוות העלמות לא מתאימה לך.
שירה נשענה לאחור ועצמה את עיניה. שום ייתכן לא היה פה. שירה, כמו כולם, כבר ראתה דברים מפחידים. אבל שום דבר בעולם לא מפחיד כמו פרה.
עכשיו, כשהיא מתקרבת אל הצומת, היא שומעת מבעד לחלון הפתוח קולות שירה. להרף עין היא גם רואה אותן, נשים — קשה לה להבחין מתוך המכונית המאיצה אם הן צעירות או מבוגרות — קוטפות תפוזים בפרדס הסמוך לכביש, ואכן, נותנות קולן בשיר. אולי טעתה כשמיהרה למחוק את הטופס והעלון. "אין מורה ואין מחנך כייסורים גדולים וכצרות גדולות," אמר אהרון, וכמו במקרים רבים אחרים שבהם התרשמה מדקות ההבחנה שלו, היא הניחה שגם הפעם צדק, ושלוּ היתה מניחה לעצמה להתייסר במפגש פנים אל פנים עם פרה, פרה אמיתית, ולא סתם פנים אל פנים, אלא גם לגעת בה היתה מוכרחה, בעטיניה, ומתוכם להפיק בתנועה השמורה בשנים האחרונות ליונתן — וגם זה לא תמיד התחשק לה — חלב, והיא סולדת מחלב, מריחו שהוא כריח המחלה וממראהו שהוא כמוות, בקיצור, לו היתה עושה את הדברים הללו, ולא רק עם הפרה השחורה הגדולה שכתם לבן על מצחה, אלא עם עשרים הפרות שברפת שבחוות העלמות, בוודאי היתה מתחנכת כהוגן. בכך רצתה, לא? להפוך לאדם חדש. לאישה חדשה. והנה, הזדמנות גדולה נקרתה לה, והיא — רק ראתה תצלום של פרה, ונסה על נפשה.
היא חולפת על פני הפנייה אל חוות העלמות, ומשמאלה, ליד עץ הדקל הענקי, שלט קטן בכתב יד שנדמה לה עתיק: בני ישרים. על הקבוצה הזאת לא שמעה קודם. גם משם נדמה לה שהיא שומעת המיית קולות, שירה או מלמולים, אבל אולי זאת רק הרוח. וכבר נדמה לה שהרוח פה משוררת במיוחד, שקולות רבים היא שומעת. ואולי זה רק הסדק הדק בחלון ששורק באוזנה. וכבר חורף. וממילא, לכל זה היה אפשר לצפות.
בכל מקרה, נדמה לה שאינה מתחרטת. לו היתה הולכת לחוות העלמות, לא היתה שומעת על אהרון ומתכתבת איתו, וממילא לא היתה עוברת לגן עדן. עכשיו, כשהיא קרובה, היא רואה שלא במקרה זכה לשמו: היער המפורסם בולט על רקע המישורים הגדולים. ככל שהיא מתקרבת ליישוב הקטן — אותם בתים קטנים אדומי גגות שראתה קודם — היא שמה לב שהפרחים פה מרובים ביותר, והשדות שאכן שפוכים הרחק, מנוקדים בבני היורה, בכדנים הקטנים ובכלניות שהקדימו ומעלות בדמיונה דווקא כתמי דם על הדשאים.
הכביש מסתיים והופך לדרך עפר. היא נוסעת בה עד שהיא מבחינה בבניין מוכר. חדר האוכל. הרחבה שלפניו ריקה כמעט, והיא מחליטה שמותר לחנות ומיד חושבת לעצמה שהכול מותר, והרי זה מה שבלתי נסבל כל כך. והיא מרימה את בלם היד ומכבה את המנוע.
היא פותחת את דלת המכונית, ונעליה שוקעות בבוץ יבש למחצה. ריח עז עומד באוויר — של גשם, של שמש, של דשא ושל עוד משהו. לצידו של השביל הבוצי עצי דקל וזית, פיקוס ענקי אחד ועוד בני יורה וחלמוניות, ושירה חושבת שאומנם באה לכאן כדי לכבוש את אדמת הארץ וליישב את השממה, ובכל זאת זה נחמד כשהשממה זרועה חלמוניות ובני יורה קטנים. כשהשממה ירוקה ופורחת, הלב מתרחב. כל הימים התאוותה למרחבים הריקים, והנה כאן, עכשיו, סוף־סוף מצאה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
