הוא התעורר משנתו. כולו נתון עדיין לרגשה העמוקה והנסערת של החלום אשר חלם. לנגד עיניו, העצומות עדיין, ריצדו קטעי החלום. הוא ניסה ללקטם וללכדם – בטרם ייטשטשו ויימוגו בערפל השכחה.
...הוא מהלך בדרך. הדרך קשה, דרך חתחתים. מכשולים על כל צעד, עיכובים, הסחות דעת. הוא מתקדם בקושי ובכבדות. רגליו כבדות, כוח נסתר בולם את התקדמותו. הוא עוקף עקיפות, מתגבר על מכשולים שונים. הדרך שבה הוא צועד היא רחוב מרחובותיה הראשיים של המושבה הוותיקה, אם המושבות – בה נולד ובה עברו ימי נערותו. הוא נער כבן שש־עשרה, הוא מהלך ברחוב הזכור לו. בתיו מוכרים לו – רחוב העשירים, הפרדסנים. בקצה רחוב זה בית מגורים חבוי בין עצים, בו משוכנת הגימנסיה הקטנה והחדשה שבה הוא לומד. ליד הגימנסיה גם ביתה של זו הנערה הלומדת יחד אתו עוד מתקופת בית הספר העממי. הדרך מתמשכת, משתרכת ומתארכת, ועִמה הציפייה הדרוכה להגיע לביתה־שלה. הוא מגיע לבית. הוא יודע שאין היא בתוך הבית. אף פעם לא היה בביתה פנימה. הוא יודע – היא בוודאי בחצר, בינות לעצים העבותים. הוא ממשיך לתור ולחפש. הנה היא מופיעה, מציצה מבין ענפי עץ עבות. על פניה חצי החיוך המוכר לו כל־כך, זה המופיע גם בתמונה היחידה המצויה בידו. חצי חיוך עם שמינית של עצב, רצינות, תבונה. אף מילה לא נאמרה, ממשיכים להסתכל זה בזה, לחייך – ולפתע נמוג הכול...
הוא מסתובב על משכבו. אשתו, הישנה לצדו, מתעוררת.
"צריך כבר לקום, יעקב?"
"לא".
"הרי רצית שנעלה הבוקר אל ההר".
"כן, אבל בחוץ ערפל כבד, אין טעם לעלות על היונגפראו כשהוא מכוסה בערפל. יש לנו זמן, אין מה למהר. נעלה יותר מאוחר. את יכולה להמשיך לישון".
רחל אכן מפנה את גבה אליו וממשיכה בשנתה השלווה. הוא כבר אינו יכול לישון. החלום הוציאוֹ משלוותו. החלום אמנם נגוז, אך זיכרונות העבר הרחוק שבאו בעטיו, עטים עליו בזה אחר זה. הוא נמשך אליהם, אין הוא רוצה לגרשם – טוב לו במחיצתם. אותה נערה מהגימנסיה, חוה, שכה אהב בצעירותו, אהבה תמה, זכה, ערטילאית – שוב ושוב מופיעה בחלומותיו. מה מוזר. הוא כבר בן שבעים וארבע ועדיין ממשיכות לפקוד אותו, אחרי זמן כה רב ובעָצמה כזו, ולו רק בחלום – הכמיהה והערגה הידועות לו מאז לנערת חלומותיו, שיותר מחלום – מתמשך ככל שיהיה – לא הייתה בשבילו אף פעם.
והיכן זה קורה? דווקא כאן, הרחק מהבית, מהמולדת, בכפר קטן במורדו של הר מהרי האלפים השוויצריים, כשהם בטיול, לנים בצימר כפרי אל מול היונגפראו המושלג.
הוא נזכר. כבר קרה לו כדבר הזה, בנסיבות דומות, בעיר הגדולה באמריקה הרחוקה. גם אז היה הדבר לפליאה בעיניו. הוא אז בגיל העמידה, בעל בעמיו, בעל לאישה ואב לילדים, בתפקיד ציבורי־משקי – יוצא למסע השתלמות במסגרת תפקידו.
ה"צבר", יליד הארץ, איש הכפר, בראשונה בחייו יוצא לחו"ל – אל העיר הגדולה בעולם. לעיר הסואנת והרוגשת, הנראית לו כמעט מפלצתית בהשוואה לממדים, לפרופורציות ולסדרי הגודל שהוא רגיל להם בארצו הקטנה.
הוא יחידי ובודד בקומה העשרים במלון גדל־ממדים. הכול חדש, לא מוכר. גשר הירקון, שהוקם אז בארצו ונחשב להישג טכני בממדיו ובתכנונו – כאן אינו אלא ננס שבננסים. גם מכשיר הטלוויזיה שטרם הגיע אז לארצו – חדש היה בשבילו. עליו להגיע בעוד יום למפגש שנקבע בכפר מסוים, ליד עיר במערב הרחוק. הסדרי טיסה ונסיעה, תיאום, התקשרויות – הכול חדש, זר, לעתים בלתי מובן ומביך, ולא עוד אלא ששפת המקום אף היא אינה רהוטה בפיו.
לא ייפלא על כן, כי בלילה, בעיר הזרה והרחוקה מהבית, על משכבו בחדרו שבמלון, כשכולו דריכות ומתח, ללא אפשרות להחליף מילה עם פלוני, להתחלק ברשמים או להתייעץ ועם גל של געגועים למשפחה, לרחל ולילדים, לידידים בארץ שסער עליו – אין תמה שכבדה ונטרדת ביותר הייתה השֵּׁנה ששקע בה לבסוף.
שר החלומות, זה המתעתע בנו בשנתנו בלילות, המעלה ומזַמן לנו בחלומותינו, כיד הדמיון הטובה עליו, את מי ואת מה שהוא חושב לנכון – את מי העלה בחלומו של יעקב באותו לילה? לא את בני משפחתו הקרובים, לא ידידים שכה חסרו לו לפני שנרדם, אלא דווקא את חוה – אותה נערה מימים כה רחוקים, אהבתו הראשונה, אליה ידע אז, בעודו נער, הרבה שעות וימים של כמיהה וערגה.
יעקב זוכר זאת היטב, כי מאוד התמיה אותו הדבר באותו לילה, בנכר, ולא אחת העסיקו גם לאחר מכן. על כן גם זכורים לו אירועי אותו חלום:
...הוא ניצב בקרחת של יער, אינו יודע איך הגיע לשם. סביבו עצים עבותים גבוהים מאוד. על צמרתם המרוחקת מתרחשים דברים, נשמעים קולות, תעלומה גדולה. הוא רוצה להבחין בנעשה. ראשו וצווארו נטויים כלפי מעלה, הוא מקיף את העצים, עובר מעץ לעץ בניסיונות חוזרים ונשנים לקלוט את המתרחש שם למעלה. צורך עז וכופה למצוא את פשר התעלומה מנחה אותו להוסיף ולהמשיך לחפש, ולפתע חש מגע יד רכה וחמה על כתפו. נשאר עומד על מקומו. הכול מסביב נעלם. הוא מתמכר לתחושת המגע החמים והמעודד, המוכר לו מנבכי העבר הרחוק. הוא מציץ אחורה אל היד שעל כתפו, ופוגש במבטה המחייך של חוה. הוא מושיט את ידו לשׂימהּ על ידה של חוה – ומתעורר למגע ידו בכתפו...
"מגע קל אחד של ידה" – מהרהר לו יעקב – "לפני עשרות שנים וזכרו צפוּן כה עמוק בתוכי, לא מיטשטש ובלתי נשכח. אני הרי אף פעם לא נגעתי בה, לא העזתי" – אומר יעקב לעצמו – "והנה, חיבוק קל ומלטף אחד ויחיד שלה, מאז – ורישומו כה עז, והוא שב וחוזר אליי בחלום. ושוב מחזיר אותי אל אותן כמיהות, געגועים ואהבה, אל לבטי נעורים, סערות נפש והכרעות קשות".
***
...הם אז כבר קרובים לסוף שנת הלימודים, בכיתה השביעית בגימנסיה. בעוד שנה ייתמו לימודיהם ואיש־איש ילך לדרכו. באותה שנה העתיקה הגימנסיה את מקומה לרחוב צדדי יותר במושבה. אין חצר, והרחוב החולי אשר טרם ידע כביש ומדרכה מה הם – הוא ה"חצר", למעשה, של הגימנסיה. עוברי אורח מעטים, עגלות החולפות לעתים, מכונית נדירה המפלסת דרכה באיטיות בחול – אין בהם משום הפרעה לזוגות, לשלישיות או לקבוצות התלמידים הפוסעים בהפסקות, בין השיעורים, הלוך וחזור בקטע הרחוב, משננים תלמודם לקראת השיעור הקרוב או סתם עוסקים בשיחת חולין. חוה ויעקב, שהיו בין התלמידים המצטיינים בכיתתם, נהגו לעתים קרובות לצעוד ביחד ברחוב – שניהם לבדם או בחבורה גדולה יותר – כדי להתכונן לשיעור או סתם להעביר את ההפסקה.
סדר הישיבה בכיתה סודר כך שיעקב ישב מאחורי גבה של חוה ממש. יעקב היה מאושר מסידור זה. הם יכלו בנקל להחליף ביניהם מילה, שאלה ותשובה, או אפילו פתק, מחברת או ספר. נתקיים ביניהם הקשר המעשי הישיר והקל לגבי האירועים השוטפים בכיתה, בבית הספר, אם כי לא מעבר לכך. יעקב אהב את הקשר הקרוב הזה ביניהם – אהב את קרבתה. הוא הכיר וידע כל תלתל, כל קווצה מקווצות שערותיה הארוכות והשחורות כפחם, אשר נחו לעתים קרובות על המכתבה שלפניו, כה קרובות אליו. היה עליו לעצור לא פעם את ידו מלהעניק ליטוף קל לשערותיה, לתלתל מתלתליה. מבטיו החודרים והקודחים בגבה, בראשה ובשערותיה – ספק אם הגיעו לתודעתה וסיפרו לה סיפור כלשהו, בוודאי לא את סיפור אהבתו אליה. יעקב היה כה קרוב אליה ובו־בזמן רחוק מאוד ממנה. בְּעולם בית הספר והלימודים ישב לידה בכיתה, והם היו הרבה יחד בשעת ההפסקות. אולם מחוץ לשעות בית הספר, היה עולמו שונה, רחוק וזר לעולמה־שלה.
יעקב היה פעיל כבר אז בתנועת הנוער. שימש גם "ראש קבוצה" והדריך קבוצה של צעירים ממנו. בערבים, בשבתות ובחגים היה צריף התנועה עולמו האחר – עולם שלאחר הבית והמשפחה, בית הספר והלימודים – עולם שונה בתכלית מעולמה. לא היה גשר בין שני עולמות אלו. ניסיונות שעשה יעקב לעניין אותה, לשתף אותה, או סתם לספר לה ואולי אף להביאה לתנועה – עלו בתוהו ונתקלו בחומה גבוהה של זרות ודחייה. היה קורטוב של בוז בתגובתה כאשר סיפר לה יעקב, כי בתנועה שהוא חבר בה מחנכים לצדק, לשוויון ולבניין הארץ ומתנגדים לעבודה ערבית בפרדסים. פעם, באחת השיחות, מתוך רצונה לשכנעו בהוכחה ניצחת שדרכו מוטעית – גמלה לו חוה בסיפור על אחת מחברותיה שגם יעקב הכיר, באשר למדו פעם יחד: אביה של אותה נערה־חברה נאות לקבל לעבודה בפרדסו את אחד החלוצים, מאותן חבורות החלוצים השוכנים באוהלים, בפאתי המושבה. הוא עבד אצלם כפועל קבוע, הצליח בעבודה, נשא־חן בעיני האב שמינה אותו למשגיח על הפועלים הערבים בפרדס. עד כדי כך נתחבב על האב – שהעסיקו מדי פעם גם בעבודות שונות בחצר שליד ביתו. ובמה גמל להם אותו חלוץ? – התאהב בבת ואף היא התאהבה בו. הכול כמובן במסתרים, עד אשר הגיע הדבר לאוזני ההורים. המהומה הייתה גדולה. מובן מאליו שהפועל פוטר מיד מן העבודה, אבל הבת ממשיכה עדיין בסורה וממאנת לנתק קשריה עם אותו חלוץ חצוף. הבושה גדולה, וההורים אינם יודעים כיצד להיחלץ מצרה צרורה זו. וחוה הוסיפה את טיעוניה־שלה: "חוצפה של בחור. מה הוא חושב, שהיא תתחתן אתו? עם סתם חלוץ, פועל פשוט בפרדס, שאין לו שום דבר בעולם? אולי הוא חושב שהיא תלך לגור אתו באוהל?" והוסיפה עוד: "אני יודעת שחלוצים אלו משפיעים לרעה על הנוער, אולי גם על התנועה שלך – עם הדעות הבולשביקיות שלהם. מה ייצא לך מן התנועה הזאת, איזה עתיד? איזו תכלית? סתם בזבוז זמן".
יעקב ניסה להסביר, ללמד סנגוריה: "חלוצים אלו הם חדשים בארץ. לעתים קרובות אין להם עבודה. הם חולמים לבנות עולם חדש שיש בו יותר צדק". כאן פרצה חוה שוב בגל טיעוניה ששמעה, בוודאי, לא אחת בבית הוריה, מפי אביה, שהיה אחד הפרדסנים העשירים במושבה: "עולם חדש הם רוצים לבנות" – אמרה בנעימה מזלזלת – "למה הם שרים: 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה' – מה יש פה להחריב? מה רע בעולם שלנו? אולי הם רוצים לקחת את הפרדס של אבי ולהתחלק בו? רק מי שאין לו כלום רוצה לעשות מהפכה. שיעבדו, שיגיעו בעצמם למשהו משלהם. שלא יקלקלו את הנוער".
יותר משיעקב הבין את דבריה הוא חש כי אין טעם להמשיך ולנסות לקרב את עולם המושגים החברתיים שלה אל מושגיו. הוא אהב את חוה בתחום זה של עולם בית הספר וההווי שמסביבו. אהב את נועם הליכותיה, את עדינותה ואת תבונתה. אהב את ריגושיו שלו־עצמו כשנמצא בקרבתה. מעבר לתחומי בית הספר – חומה גבוהה ורחבה מפרידה ביניהם. איש מהם לא יוכל, אולי גם לא ירצה, לעבור אותה לצִדה האחר. בינתיים עוד אפשר להתעלם ממנה – ולכך הנחה אותם החוש הבריא של שניהם ורצונם הטבעי והכן להמשיך בחברותם, על אף אבני הנגף שנקרו בדרכם מדי פעם.
גם חוה ניסתה פעם לקרבו לעולמה, לחוג מכריה וידידיה, שנחשבים היו ל"שמנה וסולתה" של הנוער המבוסס והמסודר במושבה. היא הזמינה אותו לבוא ערב אחד לביתה, למסיבה שערכה לחבריה וחברותיה, שיעקב הכיר כמה מהם. יעקב גילה אי־רצון והיא עמדה בהפצרותיה: "תבוא, תבוא, אני רוצה שתבוא. תכיר את החברים, תראה איך הסתדרו בחיים. אתה יודע לרקוד?"
"רק הורה".
"אז נלמד אותך לרקוד. הורה זה לא ריקוד. אני אלמד".
יעקב אזר עוז והסכים לבוא למסיבה למרות היסוסיו הרבים וחששותיו מפני הרגשת הזרות שאליה הוא עלול להיקלע.
הוא הגיע קצת באיחור והתעכב ליד החלון הרחב הפונה אל הרחוב. בחדר הגדול והמרווח המואר בנברשות זכוכית היורדות מהתקרה, כבר היו רבים מן הנאספים. גרמופון פלט דרך לועו הגדול והפעור מוזיקת ריקודים מסוימת, שיעקב לא ידע לזהותה. כמה זוגות של רוקדים חגו והסתובבו בחדר; אחרים עמדו בקבוצות מפוזרות ושוחחו ביניהם בקול רם ובתנועות ידיים נמרצות. בכל אחד מהם ניכרים היו המאמצים שעשה כדי להתבלט, להפגין את ייחודו, להתהדר בנוצותיו, למשוך את תשומת לבם של האחרים. כולם היו לבושים הדר, מגוהצים ומצוחצחים ושׂערם מבהיק. יעקב העיף מבטו על לבושו, וביתר־שאת הומחשה לו "אי־השייכות" שלו לחבורה זו של "המסודרים", המפגינים ביטחון ועליונות, המבליטים את ה"אני ואפסי" ובזים לאלה שאינם שייכים, שלא הצליחו להגיע לחוגם.
"זה לא בשבילי", חשב יעקב, "על מה אשוחח אִתם? אין כאן אף אחד מהתנועה שלנו. איך יסתכלו על הסנדלים שלי, על החולצה הכחולה? אלה בני עשירים, בני פרדסנים. הם בזים ולועגים לרעיונות של התנועה שלנו".
ובהרהור שני – "אבל מה תגיד חוה אם לא אבוא כפי שהבטחתי. היא רוצה לקרב אותי אל החוג שלה. אם אברח, אף פעם לא אמצא כל דרך אליה".
תקוע ליד פינת החלון, מתחת לעץ הסוכך עליו, עמד והמשיך להיקלע בין לבו הגואה והכמהַּ להיות במחיצתה – לבין סלידתו מחבריה.
"ארגיש את עצמי בודד ומיותר בין נערים מתנשאים אלו", חזר ואמר לעצמו, "חוה, גם אם תרצה, לא תוכל לעזור. היא לא תרצה לשנות את האווירה, היא רוצה שאני אסתגל. וזה כל־כך שונה מן החברה שאני רגיל אליה. אצלנו, בצריף התנועה", הסיעוהו שרעפיו הרחק מכאן, "הכול אחרת. יושבים על ספסלים, על הרצפה. שירה שקטה ולבבית קולחת. שירי מולדת, שירי עבודה, שירי רועים, ניגונים חסידיים. רוקדים הורה בהתלהבות – כולם ביחד. אין מתנשאים. עולם אחר. אין צורך להתאמץ ולהתבלט כדי להיות אחד מכולם".
מבלי משים, בפחי נפש, סב על עקביו ועזב את המקום.
שלא במודע, כמעט בהיסח הדעת, הנחוהו רגליו הישר אל צריף התנועה. היה ליל שישי, ובצריף – כרגיל בערב זה – רוקדים. כבר ממרחק שמע את רקיעות רגלי הרוקדים, את השירה הבוקעת, את הקריאות המלהיבות.
הוא נכנס לצריף והצטרף מיד למעגל ההורה הגועשת, לקצב שירת "אל יבנה הגליל, אל יבנה הגליל". עוד פעם ועוד פעם, כולם ביחד, בשיכרון ובהתמכרות, בעיניים עצומות, זרוע חובקת זרוע, כתף אל כתף, בקצב אחיד, בגוש אחד. כאן אין מתבלטים, כאן כולם שווים, בצוותא מתלהבים ומשלהבים איש את רעהו.
מישהו תפס בזרועו של יעקב, פרץ והצטרף למעגל הרוקדים. יעקב הציץ לצדו, הנה זו שולמית, אחת מחניכותיו בקבוצה. שלח לעברה חיוך אבהי, מלטף, וסחפהּ עמו לקצב הריקוד. מישהו פצח בשיר אחר: "לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה". שוב ושוב, בקצב עולה, ברקיעות מתחזקות, בצעדים מתרחבים, מעגל בתוך מעגל, עוד סיבוב, עוד שיר, הריקוד הולך וגואה, שואף אל שיאו, הולך ומתלהט, נשימת הרוקדים מתקצרת, ומכאן, לאט־לאט, דועך הריקוד, ההורה מגיעה לסיומה.
כולם עייפים, מיוזעים, מתנשפים. יש היוצאים החוצה לשאוף אוויר צח. מתיישבים על הספסלים שלאורך הקירות ועל הרצפה, לרגלי הספסלים. מאחת הפינות בוקעת שירה. מסביב לשרים מתגבש מעגל, מתלכד. עוד ועוד מצטרפים לשירה הכובשת והולכת. וכולם, בשירה שקטה, כמעט בהתמכרות: "וטהר לבנו לעובדך, לעובדך, לעובדך, לעובדך באמת".
יעקב מצא את עצמו ישוב על הרצפה, במעגל, אל גבו נשענה שולמית. "שוב היא על ידי", חשב. לא רק בערב זה הבחין יעקב בכך, שנערה חניכה זו בקבוצתו מחפשת את קרבתו, משתדלת להיות לצדו. בעת הפעולות בקבוצה נחלצה לעזרתו בשעת הצורך. כמדריך, הדבר מסייע בידו ורצוי לו, אך גם מעורר בעיות. איך יתייחס אליה? "האין בהתנהגותה כלפיי ביטוי למעין אהבה כמוסה, בדומה לאהבתי את חוה?", הבזיקה מחשבה במוחו, עתה, בעת שבתו במעגל. "שטויות", השיב לעצמו, וידע עם זאת, שאין אלו רק שטויות.
השירה נמשכה שקטה וקולחת. שרים ביחד, אך כל אחד מתייחד גם עם רגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו. יעקב מהרהר על חבר זה או אחר שמסביבו, על עצמו, בעיותיו ולבטיו.
כאשר פתחו בשיר מלא הערגה: "יד ענוגה הייתה לה, איש לא העז געת בה" – מי אם לא חוה צצה כאילו לנגד עיניו. השיר החזירוֹ לתחילתו המאכזבת של ערב זה, להרגשת הניכור שהייתה מזומנת לו במסיבה שם, בביתה של חוה, לעומת הרגשתו הערב, בצריף.
המשך העלילה בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
