פרק ראשון:1
נו, בעט כבר, יא מיואש!
התכוונתי לבעוט. הרגל שלי כבר התכווננה על הכדור, מוכנה להטיס אותו לשער מעל לידיים המתוחות של אבנר ומעבר לפרצוף הלגלגני של בן. אבל ה"יא מיואש!" הזה הוציא אותי מריכוז, והרגל שלי שבאה מהזווית הנכונה רעדה לרגע, מהכעס או מהעלבון, ונגעה בכדור מין נגיעה עלובה כזאת, יותר נשיקה מבעיטה. תמיד אומרים לי שאני צריך להיות פחות רגיש ונעלב, וגם אני יודע שספורטאי לא יכול להיות מצטיין ממש אם הוא לא קר רוח. מצד שני, אני הרבה פעמים חושב שלהיות קר רוח זה לא כזה ביג דיל כשקוראים לך דייוויד בקהאם או לֶבּרוֹן ג'יימס. שמעתם פעם מישהו קורא לדייוויד בקהאם "יא מיואש"? או כמו שקוראים לי הרבה פעמים, "יואש מטושטש"? או בשיעורי ספורט, שמשחקים בהם משהו אחר — לא כדורגל — אז סתם "יואש החלש"? אז זהו זה. נראה את לברון ג'יימס קר רוח עם שם כמו שלי. כי מי שההורים שלו קראו לו — כשהוא היה בן שמונה ימים — יואש, החיים שלו נקבעו מראש להיות חיים של לוּזר.
לפעמים אני חושב איך זה יכול להיות שהם בחרו לי את השם הזה כל כך מוקדם, מבלי שהכירו אותי אפילו. ולפעמים אני חושב שאולי הם בחרו לי את השם הזה דווקא כי הם הכירו אותי, וזה רק מעציב אותי יותר שהם קלטו מי אני כל כך מהר.
איך הורים יכולים לבחור לילד שלהם שם כזה? שאלתי אותם יותר מפעם אחת, והם נראו מופתעים.