האפלים 2 - ריאסה

פרק 1

הכול סביבי צבוע בגווני אפור כהה: הקירות, התקרה ומצעי המשי המפוארים. אור הנרות מרצד ולשונות הלהבה הכתומות והארוכות יוצרות הילה סביב המיטה, שנדמה כאילו נבלעת בלהבות לוהטות. העולם מיטשטש ונמרח כמו כתמים צבעוניים.

מה, אני בוכה?

לא. אני כועסת מאוד. אני זועמת.

אני שוכבת ולא יכולה לזוז, כבולה בשלשלות קסומות. ידיי קשורות מעל הראש ורגליי מפושקות.

הסעודה מוגשת, בואו לאכול! אני מהרהרת בעגמומיות. האפלים הארורים האלה והכוחות המחורבנים שלהם.

מוזר, השאירו עליי את כותונת התחרה הדקה. היא עדינה וחסרת משקל, ומזכירה נשיקה באוויר שנשלחה מהעבר.

חוסר האונים המשפיל שלי גורם לי לרצות ליילל אל הירח כמו זאבה. אבל יותר מההשפלה, אני מרגישה פחד. פחד נורא שמתפתל בבטני כמו נחש, מזדחל במעלה גרוני ומאיים לפרוץ מתוכי בהיסטריה.

לא. אני חזקה. אני יכולה לעמוד בזה. שיעשה בי מה שהוא רוצה, אבל שלא יצפה ממני לדבר — לאף מילה ולאף דמעה. הוא יכול גם לבתר אותי לאלף חתיכות אם הוא רוצה.

המלך עומד ליד המיטה ומתבונן בי בריכוז. הוא בטח חושב שהוא כזה יפיוף ומתענג מכך שאף אחת לא יכולה לעמוד בפניו. אם כי אפלים לא צריכים יופי לשם כך, בשביל זה יש להם כוחות כישוף.

לצערי, אני נאלצת להביט בפניו של הגבר שעומד לענות אותי. שערו גלי, עורו בהיר ותווי פניו הברורים והמסותתים מקנים לו מראה יהיר.

למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?

המנה לא לטעמו?

ההמתנה היא כמו עוד סוג של עינוי מתוחכם. אולי יתמזל מזלי והוא יחליט שהוא לא רעב? כן, ממש. רק לי יהיה מזל. הו, אלים אדירים, איך אני בכלל יכולה לחשוב על מזל אחרי כל מה שעברתי?

לפתע המלך זז. נראה שבכל זאת הוא אוהב את מה שהוא רואה. הוא פולט גיחוך של סיפוק, רוכן מעליי ואני מרגישה את המגע הקר של מתכת על צווארי ומתחרטת על מחשבותיי על ביתור לאלף חתיכות. אני בולעת גוש סמיך של רוק שעמד בגרוני ומרגישה דקירה.

״אל תזוזי.״

הלהב החד מחליק במהירות וחותך את הכותונת שלי מלמעלה למטה בחתך חלק ומדויק. שני חלקי התחרה העדינה נפרדים כל אחד לדרכו, וחושפים את עורי החיוור שנשאר ללא שריטה. אני נושפת בבת אחת את כל האוויר שהחזקתי בריאותיי, ומביטה בשנאה בעיניו המכווצות של המלך. הוא שואף אוויר לאפו בהנאה, וכמו מתענג על הניחוח של תחושות ההשפלה, הפחד והכעס שלי.

זה מה שהוא רוצה, נכון? אם כך, אני לא אתן לו להתענג מהסבל שלי. אני עוצמת את עיניי וחושקת את שיניי בחוזקה.

ידו החמה של המלך צוללת אל מתחת לשאריות הבד הדקיק ומטיילת באיטיות על גופי. היא נוגעת ברפרוף בשדיים ובפטמות, שמייד מתכווצות והופכות רגישות עד כאב. הוא מתקרב לאוזני ונשימתו החמימה שולחת צמרמורות בגופי. מה הוא עושה?

אני פוקחת את עיניי ונרעדת כשנתקלת במבטו היוקד. חום מחניק אופף אותי וממס את הכעס, שמפנה את מקומו לתחושת ציפייה לא ברורה.

הוא מלטף את גופי ללא הרף, ובכל תנועה לאט־לאט מחליק למטה. התנועות האלה מוציאות אותי מדעתי ושולחות פעימות של עונג אל בין רגליי. בטני התחתונה מתמלאת בחמימות סמיכה.

אלים אדירים, מה קורה לי?

אני נושכת את שפתי התחתונה כמעט עד זוב דם ומנסה להתעשת, כדי להיפטר מהתחושה המבישה והאסורה הזאת.

אסור לי להתמסר לתחושות, אני חייבת להסיח את דעתי ולחשוב על משהו אחר. למשל, על הנסיבות שבהן הגעתי לכאן מלכתחילה, לחדר הזה ולתפקיד הזה.

פרק 2

ברחתי מהבית.

כן, אני יודעת, זה נשמע לא ייאמן. לא בורחים מבתים כאלה, אלא נשארים בהם כמה שיותר ונהנים מחיים של עושר ואושר. אבל אני החלפתי את כל זה בחדר חשוך ולח של פונדק ישן, ואני כלל לא מצטערת על כך.

אורו העמום של הנר כמעט כבה, מה שמעיד על כך שכבר עברו קצת יותר משעתיים. שעתיים? אני מבולבלת וכועסת. גיום הלך והשאיר אותי כאן לבד לפני שעתיים שלמות? הוא אמר שילך אל בעל הפונדק וינסה להשיג לנו חדר טוב יותר, שבו לא חודרת רוח פרצים מהחלון. אין ספק שבעל הפונדק הארור יכול היה לעשות עבודה טובה יותר באיטום החלון, ובמילוי הסדקים שבקירות. קר כל כך כאן.

אני מתכסה טוב יותר בשמיכה המרופטת ומנסה להתחמם. הבד הגס והמחוספס מתחכך בעורי במקומות שכותונת המשי הקצרה לא מכסה. זוהי כותונת יוקרתית, מפתה ונעימה למגע.

אני מלטפת את התחרה העדינה ונזכרת כמה פעמים שכבתי ככה, בחדרי הגדול והמפואר, ודמיינתי איך הידיים של גיום ייגעו בי באותו האופן. המחשבה על כך גורמת ללחיי להישטף בסומק, ולליבי לצנוח מהתרגשות ולהעיר בבטני להקה גדולה של פרפרים.

איפה הוא?

בשעתיים אפשר לעבור בכל החדרים של כל הפונדקים שיש בעיירה הקטנה הזאת. מה אם הנורא מכול קרה?

יכול להיות שמישהו בטירה שם לב שנעלמתי? אולי המשרתים של האפל תפסו את גיום וברגע זה הם מענים אותו?

לא, זה בלתי אפשרי. אילו שטויות עולות לי בראש. תכננתי הכול לפרטי פרטים לפני שברחתי. אף אחד לא ישים לב שנעלמתי עד הבוקר, אבל בבוקר...

אני מדמיינת את פניה המבוהלות של אחותי ואת המבט הזועף של בעלה, האפל. אני מדמיינת איך סנדרה היקרה והאהובה שלי תניד בראשה ותאמר: ״הכנסתם את הפרחחית הזאת הביתה, נתתם לה גישה אל הילדים והיא נעצה לכם סכין בגב.״

זה נכון. ברחתי מהבית, ביזיתי אותם ואפילו לקחתי איתי את התכשיטים. אומנם אלו התכשיטים שלי, שאחותי נתנה לי במתנה בניסיון לפצות על מה שהיא לא יכלה להעניק לי בעבר, אבל אני מרגישה כמו גנבת.

אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. כך או כך — כבר אין דרך חזרה. עשיתי את זה למען גיום. הוא לא עשיר, וכדי לחיות ביחד ולהקים משפחה אנחנו צריכים כסף.

אני מלטפת שוב את בד המשי כדי להרגיע את עצמי, ואצבעותיי מחליקות בהססנות על החלק העליון של שדיי וממשיכות עמוק יותר אל המחשוף. בקרוב ידיו של גיום ייגעו בי ככה, וזה שווה הכול — את הסיכון ואת הבגידה במשפחה שלי. את הכול. יש משפט חכם שאומר: ״לך אחרי הלב שלך״ והלב שלי נמצא אצלו. הלב שלי שייך לו, ומחסיר פעימה בכל פעם שאני נזכרת באהובי. יש לו מצח גבוה, שיער גלי בצבע חיטה, אף צר ושפתיים בשרניות וחושניות. הוא נחשב לאחד הבחורים הכי יפים בעיר. אומרים עליו שהוא כמו אל שירד אלינו מההרים הגבוהים — יפה כמו אל והפכפך כמוהו.

אני מזעיפה את פניי. רבים מדברים על ההפכפכות של גיום, והוא באמת היה כזה עד שפגש אותי. הוא אמר לי שכשהוא פגש אותי הכול השתנה, ״מי הטיפש שילך לחפש כוכבים, כשהירח בכבודו ובעצמו מביט בו?״ כך אמר לי.

הנר משמיע קול לחישה, מפיק ניצוצות אור אחרונים ואז כבה, כאילו מזכיר לי את הזמן שעובר. שלוש שעות. הוא נעלם לשלוש שעות! זה מספיק זמן ומעבר לכך, כדי לדבר עם בעל הפונדק, אפילו אם הוא האדם הפטפטן ביותר בעולם. לא יכולה להיות להם שיחה ארוכה כל כך. משהו קרה.

אני מושכת מעליי את השמיכה, מנתרת מהמיטה ומצטמררת מהקור. ללא אורו של הנר, עלטה מוחלטת שוררת בחדר. אני מגששת בידיי אחרי המעיל שלי, ולובשת אותו במהירות מעל הכותונת הדקיקה.

לא נורא, אם אסגור את המעיל כמו שצריך, אף אחד לא ידע מה אני לובשת מתחתיו. חוץ מזה, בלתי אפשרי להתחיל לבחור בגדים מתאימים בחושך מוחלט, וגם אין לי זמן. ייתכן שגיום נקלע לצרות.

אני יורדת לאט ובשקט במדרגות העץ הרעועות ומאזינה בקשב למה שמתרחש למטה, נעלי העקב שעל רגליי נוקשות קלות ואני מאיטה את צעדיי כדי לא למשוך אליי תשומת לב. בחלל הטחוב והאפלולי מתחתיי, שבו עומדים שולחנות עץ גדולים וגסים, שורר סירחון של שומן מעופש ושל אלכוהול זול.

לפני כמה שעות, כשהגענו לכאן ובעל הפונדק הוביל אותנו אל החדר שלנו, היה כאן צפוף, הומה אדם ומחניק, אבל עכשיו נשארו כאן רק שלושה אנשים שיושבים יחד בשולחן מרוחק, מתחת למנורה שאורה עמום.

אני נושמת לרווחה בהקלה כשאני מבחינה שאחד מהשלושה הוא גיום שלי. הוא חי, תודה לאלים. הוא בריא, שלם ויפה כל כך, שכואב להביט בו.

מולו יושבים שני גברים לא צעירים, בני ארבעים לכל הפחות. הבגדים שהם לובשים לא מסגירים את המעמד החברתי שאליו הם משתייכים. ידיהם הגדולות מעוטרות בצלקות ופניהם שזופות, אבל הדבר המפחיד ביותר הוא המבט שלהם — תאב בצע, דורסני, פראי ומבשר רעות. על מצחם של הנבלים האלה כתוב בבירור — ״אנחנו שודדים״.

מה, לעזאזל, גיום שלי, הבחור הטהור ועדין הנפש שלי, אהבתי הראשונה והיחידה, עושה בחברת טיפוסים מפוקפקים כאלה?

קוביות משחק נוחתות על השולחן בצליל רועש, מתגלגלות עליו ומושכות אליהן את תשומת ליבי. אני קופאת במקומי בהלם, ולא יכולה להאמין למראה עיניי. כל התכשיטים שלי נמצאים שם, על השולחן המוכתם הזה, ונוצצים תחת אור המנורה. סיכות דש, עגילים ואפילו שרשרת התליון שעליו חרוטים פניה של האלה השומרת. זו השרשרת האהובה עליי, שעליה שמרתי כמו על בבת עיני, ולא התכוונתי למכור בשום פנים ואופן.

כמעט כל התכשיטים נערמו בערמה מנצנצת ליד השודדים, ורק כמה תכשיטים בודדים: צמיד, זוג עגילים ושרשרת, עדיין נמצאים בצד של גיום. הוא מלטף אותם בעצבנות באצבעותיו הארוכות והיפות.

הקוביות נעצרות. הבריונים פורצים בצחוק מרושע, בעוד שכף יד גדולה ומחוספסת עוטפת את התכשיטים האחרונים וגוררת אותם לאורך השולחן אל הערמה הגדולה.

גיום דופק באגרופו על השולחן בכעס.

״צר לי, אבל אולי המזל יאיר לך פנים בפעם הבאה,״ צוחק אחד הטיפוסים המפחידים בלגלוג ובשביעות רצון.

ייתכן שאם לא הייתי מבולבלת כל כך באותו הרגע, הייתי מבינה מה קורה שם ואולי כל הבעיות יכולות היו להימנע. יכולתי להסתיר בזריזות את שערי האדמוני והבולט מתחת לברדס המעיל, לחמוק החוצה מהדלת בשקט כמו צללית ולברוח משם. יכולתי לרוץ בלי לדעת לאן ולהתחבא בפינה שקטה וחשוכה עד שיעלה הבוקר, ואז, עם האור הראשון של הזריחה, לעלות על כרכרה ולחזור הביתה בבושת פנים. הבושה עדיין לא הייתה גדולה מדי, כי הייתי חוזרת בתולה כפי שהייתי כשברחתי.

לגבי התכשיטים, גיסי בוודאי היה מקמט תחילה את מצחו ומביט בי בתוכחה, אבל אחר כך כנראה היה מצווה על התכשיטנים הטובים ביותר בממלכה ליצור עבורי תכשיטים חדשים. ובכל זאת, הייתי מתגעגעת לתליון שלי, שעליו היו חרוטות פניה של האלה השומרת.

טעמו המריר של העלבון רעיל כל כך, שהוא מערפל את שיקול הדעת שלי לחלוטין.

״גיום...״ אני אומרת בלחש, אבל כולם שומעים אותי ועיניהם מביטות היישר בי. ״הפסדת את התכשיטים שלי?״

״ריאסה...״ הוא מסתובב בפתאומיות ואני מצפה שהוא ייחרד ממה שעשה, שיתבייש בעצמו, שייפול על הברכיים ויתחנן שאסלח לו. לא אסלח לו, כמובן. אדרוש ממנו שיחזיר אותי הביתה עוד היום, ממש ברגע זה, אחרת הוא יצטער על היום שבו הכיר אותי. לתדהמתי, בעיניו מופיע זיק של שמחה, כאילו רעיון מבריק עלה לפתע בראשו.

״אני מהמר עליה. היא בתמורה לכול.״ הוא אומר את הדבר האחרון שיכולתי לצפות לו.

״סתם איזו בחורה בתמורה לכול? אתה משוגע, ילד.״

״לא סתם בחורה. היא בתולה.״ אומר גיום בנימה של איש עסקים, שמדבר בשבחה של סחורה פגומה כדי להעלות את המחיר, ״היא עדיין תמימה.״

פרק 3

אחד מהבריונים מתקרב אליי. אני נסוגה ועולה כמה מדרגות למעלה, אבל הוא תופס בזרועי ומושך אליו.

״אתה בטוח שהיא בתולה? היא לא לבושה באופן שהולם בחורה תמימה, ויש לה עיניים של מופקרת. בחורות הגונות לא מסתכלות ככה. יש לה מבט של חתולה.״

לחיי מתחילות לבעור מבושה כשאני שמה לב שהמעיל שלי נפתח, והתחרה הדקיקה והשקופה למחצה מסתירה בקושי את גופי ממבטיהם החמדניים של הגברים. אני מנסה לסגור את המעיל, אבל הבריון אוחז בי בגסות ולא מאפשר לי לזוז.

״אימא שלי תמיד אמרה לי: 'אתה אף פעם לא יודע לעצור בזמן, טאום'. בסדר, ילד, אני אשים משהו בתמורה לבחורה,״ הוא אומר ומביט בשותף שלו במבט שואל, וזה האחרון מושך בכתפיו כמו אומר — תעשה מה שאתה רוצה.

הם מדברים עליי כאילו אני לא שם, כאילו אני חפץ חסר חיים, דעה ורצון.

״אתם לא תעזו,״ אני צועקת, אבל אף אחד לא מתייחס לדבריי.

טאום חוזר אל השולחן, שולח את הטלפיים הגדולות שלו אל ערמת התכשיטים שלי ומוציא ממנה חופן קטן.

״יותר מזה לא תקבל,״ הוא אומר ופוזל לכיווני, ״היא רזה מדי, אין מה לתפוס.״

״גיום, אתה לא יכול...״ אני לוחשת באימה, ״בבקשה...״

אני מרגישה שאני תקועה בחלום רע ולא מצליחה להתעורר. לאן נעלם הבחור הרך והרגיש שאוהב אותי, שרוצה אותי בתשוקה ושמעריץ אותי? איפה גיום, האדם הכי קרוב אליי?

״תשתקי.״ הוא מביט בי בכעס.

זה כואב כמו אגרוף, כמו סטירת לחי מצלצלת, אבל אני בהחלט לא מתכוונת לשתוק.

״אני עוזבת, ברגע זה,״ אני מכריזה וממהרת לכיוון היציאה, בתקווה להיות מחוץ לפונדק הזה בהקדם האפשרי. הם הרי לא יצאו לרדוף אחריי, נכון?

גיום קופץ מהכיסא, חוסם לי את הדרך ואוחז אותי בחוזקה בין זרועותיו. אני קופאת לרגע במקומי, ונזכרת שעד לפני כמה דקות החיבוקים האלה גרמו לי להרגיש אחרת. הרגע הזה מאפשר לשודדים להגיע אל הדלת, ואז נשמע צליל של מנעול.

״אל תתאמצי, ג'ינג'ית, הדלת נעולה עכשיו,״ השודד השני מרשרש בצרור המפתחות ומניד בראשו לעבר גיום, ״תגרור אותה אל השולחן. היא מהירה מדי ואין לי כוח לרדוף אחריה לכל אורך הפונדק.״

אני נאבקת בגיום, והוא בתגובה מטלטל אותי חזק כל כך, שהשיניים שלי נוקשות זו בזו. הוא גורר אותי לאורך המסדרון ודוחף אותי ברוגז אל אחת הפינות. רגליי מסרבות לשאת אותי ואני קורסת על הרצפה המלוכלכת. דמעות של זעם נקוות בזוויות עיניי.

״שלא תחשבי לעשות משהו טיפשי,״ ממלמל אהובי לשעבר בשיניים חשוקות, ״זה הרגע שלי. אני יודע שעכשיו המזל ישחק לטובתי. אני מרגיש את זה.״ הוא חוזר אל שולחן ההימורים.

הוא מנשק את הקוביות, מנער אותן בידו ואני מבינה שבמשך כל הזמן הזה, זאת הייתה האהבה האמיתית שלו, לא אני.

אני מתרוממת על רגליי, משפשפת את הברך שנחבלה כשנפלתי על הרצפה ומביטה סביבי.

אין לי סיכוי לברוח. משני צדדיי ישנם קירות עבים ללא חלונות, מאחוריי דלת פתוחה מעט ודרך הפתח החשוך אפשר לראות ערמה של עצי הסקה. לפניי עומד השולחן שבו נחרץ כעת גורלי. אני עוצמת את עיניי בייאוש ולא מצליחה להאמין שזה באמת קורה לי, אבל זאת המציאות המרה ועליי לקבל אותה.

הקוביות נוקשות ומתגלגלות על השולחן, ואני מסירה מהן את מבטי. בשביל מה להסתכל?

״הו, ג'ינג'ית,״ מכריז טאום בשמחה, ״תתכונני ללילה לוהט במיוחד. שמעתי פעם שלזיין ג'ינג'ית זאת סגולה למזל טוב. חבל, ילד, שלא עשית את זה קודם, אה? אולי המזל היה מאיר לך פנים.״

הבריונים צוחקים, מרוצים מעצמם, וגיום רק מסנן קללה מתחת לאף וקם. הוא חולף על פנינו, עולה בחזרה לחדר שלנו ומתעלם לחלוטין מקיומי.

טאום מתגנב אליי כמו חיה טורפת בעלת עיניים נוצצות מתאווה. הוא בטוח שלא אברח, אין לו ספק שהוא יוכל לקחת אותי בקלות. הרי מה בחורה רזה ושברירית תוכל לעשות לו? כיצד היא תוכל להתנגד?

הוא מתקרב אליי, תופס במותניי ומנסה לנשק אותי, אבל אני מסובבת את פניי בגועל ופיו הדוחה משאיר סימן חם ורטוב על הלחי שלי. כף יד גדולה ומיוזעת צובטת את השד שלי בחוזקה.

״לא־לא, אל תתחילי להתפתל לי פה,״ הוא נוהם באוזני בשקט, ואני יכולה להריח את הבל הפה המצחין שלו, שמריח כמו בצל ואלכוהול זול. ״אל תדאגי, את תאהבי את זה.״