סנוב אשכנזי מדימונה

פתיחה

מתי בעצם התחיל הסיפור שלי עם דימונה? ב־1971, שנת הולדתי? ואולי הרבה קודם לכן, בברלין ובאוקראינה בתחילת המאה הקודמת? בעיניי, העולם הוא מקום שיש בו היגיון וסדר, ובביוגרפיה הפרטית שלי אני מוצא נסיבתיות מוחלטת. כלום לא קרה "במקרה". לא נולדתי באקראי במקום שנולדתי בו. יש סיפור והוא גדול. תחילתו הרבה לפני שהגחתי לאוויר העולם. הסיפור הוא העניין. אם אין סיפור אין גם טעם, ואני תמיד ידעתי שלחיים יש טעם. לא נזקקתי לרגע של התגלות. דילגתי באלגנטיות על הטיול למזרח, וגם כשהטרחתי את עצמי לסדנאות ניו אייג' בתחילת שנות העשרים לחיי, מצאתי אותן חלולות וריקניות. אני יודע, זאת עמדת מוצא שמרנית וזה בסדר מבחינתי. אני אומנם ליברל אבל מעולם לא הייתי פרוגרסיבי.

אז אם העולם הוא מקום ששורר בו סדר, שיש בו התחלה ואמצע וסוף, באתי להסדיר כמה עניינים, רגע לפני שאחלוף מכאן כהרף עין. לכל הישראלים כולם, דימונה היא לא עוד עיירת פיתוח. היא "מפעל הטקסטיל", היא סימונה מדימונה, היא העצירה לפיפי בדרך לאילת, והמקום שאתם מכירים, מהצבא, מישהו או מישהי שגרו בו. ולמה חשוב כל כך לדבר על דימונה? לא יותר משחשוב לעסוק בכל יישוב אחר בארץ ישראל. במה שמרכיב את סיפור הזהות המשותף שלנו כיהודים, ישראלים וציונים.

סליחה מראש ממי שלא מסתדר עם ההגדרות, אבל כך אני מגדיר את עצמי. זאת עמדת המוצא שלי כשאני מתחיל לפענח ולמפות את העולם. אני לא "אובייקטיבי" ואין לי שום יומרה להיות. ארץ ישראל היא הבית שלי במובן הכי רחב ועמוק של המילה. דימונה קרויה על שם עיר מקראית שהייתה חלק מנחלת יהודה: "וַיִּהְיוּ הֶעָרִים, מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם, בַּנֶּגְבָּה: קַבְצְאֵל וְעֵדֶר, וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה" (יהושע טו, כא–כב). העובדה שבחלוף אלפיים שנה קמה בארץ ישראל עיר חדשה הנושאת את שמו של יישוב מקראי, היא לא פחות ממפעימה בעיניי.

באשר לעמדתי הרגשית ביחס לדימונה, זה קצת כמו לשאול מה זאת אהבה. אני בהחלט יכול להעיד שכבר 52 שנה יש ביני ובין דימונה מערכת יחסים שידעה לא מעט עליות ומורדות. כשהכרנו בפעם הראשונה, בתחילת שנות השבעים, היא הייתה מבוגרת ממני בחמש־עשרה שנה. שנינו היינו אז תמימים ומלאי תקוות. במשך השנים השתנינו, וכל אחד התפתח בכיוונים אחרים. זה מעולם לא היה קל. היא ואני, איננו סיר ומכסה. אין בינינו כל משיכה מינית ויש גם כעסים ולא מעט תסכול מהעבר. כשם שלמדתי עם השנים לקבל את חולשותיי, כך למדתי לכבד ולהוקיר אותה כפי שהיא. אני מקווה שהיום היא במקום טוב עם עצמה.

בשלב מוקדם למדי הבנתי שלטובת הבריאות הנפשית של שנינו, עדיף שלא נגור יחד. השארתי לה את הבית המשותף והלכתי להשתקע בעיר אחרת. מאז ומעולם היה לי קשה לפתח מערכות יחסים יציבות עם ערים. אני ציפור חופשית. כל הרעיון של מונוגמיה עירונית תמיד נראה לי ארכאי ומדכא. מילדות רציתי לגור בכמה ערים בו זמנית. לעולם לא תבוא על סיפוקך, רוחנית וגשמית, בעיר אחת, ובכלל — מי אמר שכך צריך? הבית, בשבילי, הוא מושג רחב. לפי תעודת הזהות אני תושב תל אביב היום, אבל תודעתית חלק ממני עוד ממשיך להתגורר בדימונה. אני ובן זוגי מתגוררים חליפות בשתי דירות הנמצאות בשני חלקים שונים של העיר. זה צורך רגשי ואינטלקטואלי להתבונן על עצמך ואל עצמך מכמה נקודות מבט. אפשר לומר שדירה אחת "משקיפה" או "צופה" על רעותה.

מהבחינה הזאת הייתי בר מזל. דימונה היא באמת אחת הערים הנאורות והמתקדמות שאני מכיר. דימונה, בניגוד אליי, פרוגרסיבית ממש. אני מכיר כל כך הרבה ישראלים שמקיימים איתה מערכת יחסים פתוחה. דימונה היא עיר שנותנת בלי חשבון, ולא במובן הזול והעממי של הביטוי.

האנשים שגדלתי בקרבם, אם יטרחו לקרוא את הספר הזה, אולי יתעצבנו. חשוב לי להגיד מראש שאין ולא הייתה לי שום כוונה להרגיז אותם. יש בספר הרבה פרטים היסטוריים, אבל הוא לא מתיימר להיות ספר לימוד. בפרפרזה על שירו הנפלא של נתן יונתן — לכל אחד יש עיר ושמה דימונה, ולכן שכל אחד יכתוב את ספר דימונה שלו.

עד כאן המבוא. מעולם לא הבנתי את הצורך להטריד את הקורא בהקדמות ארוכות ופתלתלות. הקדמות נועדו כדי לדלג עליהן. לי יש הרגל קבוע: אני קורא את ההקדמה רק לאחר שסיימתי לקרוא כבר את הספר. כך שאם בסיפור עסקינן, ויש בו כאמור היגיון וסדר, אז הקדמה ארוכה כבר חסכתי לכם. עכשיו אפשר לפנות היישר להתחלה.

ים השיבולים

אימא

אימא שלי, שרה לבית כץ, נולדה וגדלה בצפון רחוב הירקון בתל אביב, בבית צמוד קרקע שהשתרע על מגרש בן חצי דונם. את המגרש הנושק לים רכשו סבא וסבתא רבא שלי, אריה וציפורה כץ, באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. כדי לממן את הרכישה חסכה סבתא ציפורה פרוטה לפרוטה. את פת לחמה הרוויחה המשפחה בכריית זיפזיף בחוף הים, עבודה פיזית קשה ומתישה. בסוף שנות העשרים כבר עמד על המגרש החולי בית קטן, שמעליו התנוסס גג רעפים. היו בו שלושה חדרים בגודל זהה פחות או יותר ומטבח זעיר. מרפסת פרוצה לכל רוח נמתחה לאורך המבנה וקישרה בין חדרי הבית לחדר הרחצה המרוחק. הדרך אליו באמצע הלילה הייתה מבעיתה. בין כתליו הצטופפו סבי וסבתי, אימי ושני אחיה, סבא וסבתא רבא וגם הדודה (אחותו של סבי).

זה היה בית עם אופי. מחלונות העץ הארוכים והגדולים בחזיתו נשקפה השמש הארץ ישראלית השוקעת במצולות הים. אריחי הרצפה היו מעוטרים בדוגמאות גיאומטריות, התקרה הייתה גבוהה. בסמיכות לבית, על צוק הכורכר, נבנתה שכונת הצריפים מחלול. מפעל העורות שנשק לה ישמש בבוא היום סליק של ההגנה. אימי מתארת ילדות יפה ונינוחה על שפת הים, עם החברים מהרחוב הסמוך שבו התגוררה השכנה המפורסמת, לאה גולדברג.

סבי עבד מבוקר עד ערב באתרי הבנייה של חברת סולל בונה, בשכר זעום. סבתי, שהתחרשה בגיל צעיר, התקשתה לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. שני אחיה של אימי נדרשו כבר בגיל ארבע־עשרה לצאת לעבוד ולתרום את חלקם. בשנות הצנע המעיקות הדודה מאמריקה שלחה מדי פעם מעט בגדים, אבל זאת הייתה רק מחווה של רצון טוב. קשה לתפוס היום באילו תנאי דחק התקיימה המשפחה.

אחרי מלחמת ששת הימים החלו להיבנות על אדמת מחלול כיכר אתרים והמלונות האימתניים שסביבה. על הבית הצנוע צרו חזיתות בטון חשוף, ברוח אדריכלות התקופה. הן חסמו את הגישה לים, שינו לחלוטין את אופי הרחוב, וגזלו מן הבית בן הקומה האחת את מעט האור והאוויר שעוד נותרו לו. תנועת העוברים ושבים אל חוף הים וממנו נעשתה סואנת, ובסופי השבוע גם קולנית.

בשנת 1972, החליט סבי הנואש למכור את הבית. הכסף חולק בין אחותו ושלושת ילדיו, והשאר הספיק לרכישת דירת שלושה חדרים ביד אליהו. אילו נותר הבית ברחוב הירקון ברשות המשפחה, היינו אנחנו הנכדים חיים היום חיי מותרות מופלגים, אבל בבית הזה, מלא הקסם, על חלקת האדמה הכי יקרה במדינת ישראל, התגוררה משפחה שמחה בחלקה אך ענייה בהחלט.

סבא וגם סבתא הגיעו שניהם לארץ ישראל מאוקראינה, כל אחד בנפרד. סבי היה אדם ירא שמיים וציוני נלהב, והקדים לבוא לפני הוריו כבר בשנת 1921. בחלוף כמה שנים הוא חזר לאוקראינה כדי להביאם משם. בארץ ישראל הצטרף תחילה לגדוד העבודה ועסק בסלילת כבישים. מאז התמסר לבניין הארץ ולא חדל, במובן הכי לא־מטפורי של המילה. לאחר הקמת המדינה החליף את סלילת הכבישים בעבודת כפיים בבניין, והתגאה במעשה ידיו.

אימי התחנכה בבית ספר יסודי דתי לבנות, שהתחלף בסוף שנות החמישים בתיכון ערב לא דתי בעליל, שהיה זול יותר ללמוד בו. בנעוריה חלמה להיות מורה. התנאים הכלכליים בבית שגדלה בו לא אפשרו לממן לימודים גבוהים. הימים ימי העליות הגדולות, וצה"ל, שהתגייס לסייע בקליטת העולים, הציע לאימי לממן את לימודיה ולשלבם בשירות צבאי פעיל; בתמורה היא תישלח בסיום הלימודים לעיירת סְפָר (או בשם הרווח "עיירת פיתוח"), תתגורר בה שלוש שנים ותלמד באחד מבתי הספר את ילדי העולים.

אימי קיבלה עליה את התנאים. בשנת 1964, בתום שנתיים מפרכות של שירות צבאי פעיל ולימודים, השאיר צה"ל בידיה את הבחירה לאיזו מעיירות הפיתוח בנגב תישלח. השמות הסתומים לא אמרו לה דבר. היא רק ידעה שאלה מקומות יישוב רחוקים, צחיחים, שתושביהם הם עולים בני תרבויות אחרות, שבקושי פגשה כמותם ברחוב בצפון תל אביב שגדלה בו. זה מכבר נחנך סמוך לדימונה "מפעל הטקסטיל" החדש. אחד העתודאים ששירת בו היה בן תל אביב שאימי הכירה זה מכבר. באופן אינטואיטיבי, שלא לומר אקראי, נפלה הבחירה על דימונה.

מייד עם סיום הלימודים בסמינר למורות ורגע לפני תחילת שנת הלימודים, יצאה אימי בדרכה באוטובוס דרומה, ובשעת צהריים מהבילה של אמצע אוגוסט הגיעה לבאר שבע. בעיר התגוררו אחיה וגיסתה, שעקרו לנגב כבר בסוף שנות החמישים כדי לסייע בקליטת עלייה. הגיסה חששה מן ההלם הצפוי לאימי בפוגשה את עיירת העולים החדשה, ודאגה שדודי יקדם את פניה כשתרד מן האוטובוס בדימונה. הגיסה כמובן צדקה. אימא עלתה על האוטובוס בתחנה המרכזית בבאר שבע ונתקפה בהלה. הנוסעים, רובם ככולם עולים חדשים מצפון אפריקה, הצטופפו עד אפס מקום. סלי קניות איימו להתפקע בכל פינה. קרקורי התרנגולות שנקנו בשוק בבאר שבע נמהלו בשיח קולני בשפה זרה ולא מוכרת. החום באוטובוס העיק. מבעד לחלונות נשקף מדבר שממה, חול צהוב שאין בו ולו כתם ירוק לרפואה, רק פה ושם מאהל בדואי ושיירת גמלים חוצה. אימא ביקשה לפרוץ בבכי, אבל חשקה שפתיים מפאת הבושה.

בחלוף יותר ממחצית השעה הגיע האוטובוס לדימונה, והדוד אכן חיכה בתחנה כמובטח. אימי ביקשה לגשת מייד לסניף הסתדרות המורים המקומי כדי לקבל את דירתה. הדוד הבחין בסימני ההלם שניכרו עדיין בפניה של אימי, וביקש לעכב בעדה. הוא הציע שיתארחו תחילה אצל מכרה מקומית שאינה, חלילה, עולה חדשה. הקפה ופרוסת העוגה השיבו את הצבע לפניה של אימא.

התחנה הבאה הייתה משרדו של המפקח. הוא הציע לאימי ללמד את ילדי כיתה א'. היא חששה בצדק, מפאת היעדר הניסיון, וביקשה להתחיל בשנתה הראשונה דווקא בחינוך ילדי כיתות ג' או ד'. המפקח נעתר בשמחה והציע לאימא את ילדי כיתה ג' "מקדמת". אימא ביקשה הבהרות, והמפקח הסביר: "אלה ילדים שיש לקדמם", אמר ולא הוסיף.

הסתדרות המורים העמידה לרשות המורות הצעירות שהגיעו לעיירה בניין דירות מרובה כניסות, מאלה שנבנו לעולים החדשים מצפון אפריקה. בכל דירה זעירה, ששטחה 48 מטרים מרובעים, שוכנו ארבע מורות, שתיים בכל חדר. מן החלונות הפונים מזרחה נשקפו הגבעות החשופות של המדבר.

בספטמבר נפתחה שנת הלימודים, אך דבר לא ריכך בינתיים את ההלם והבהלה. שממת המדבר, תנאי האקלים הקשים, ילדי העולים המחטטים בפחים ומלבושיהם הדלים הביאו את אימא שוב ושוב לידי דמעות. משפחתה רחוקה ממנה, אין לה נפש לבטוח בה, והיא חוזרת ושואלת את עצמה האם עשתה נכון כשבחרה כפי שבחרה.

בית הספר שהתקבלה ללמד בו היה אחד מארבעה בעיר. שֵם ממש עדיין לא היה לו, והוא כונה "צריפי פיו", כשמה של החברה שבנתה את צריפיו. היו אלה מבנים ארעיים בלי בידוד. דימונה ממוקמת 600 מטרים מעל פני הים, וכדרכם של יישובים מדבריים, החורף בהם מקפיא והקיץ מחניק וחם. בהיעדר אמצעי קירור או חימום במבני הצריפים, התעטפו הילדים במעיליהם בחורף, ובקיץ נסמכו על החלונות הפתוחים לרווחה. שנים אחר כך ייקרא בית הספר "עמי אסף", על שם סגן שר החינוך בממשלת מפא"י שנפטר ב־1963.

בסוף שבוע הלימודים היה ריטואל קבוע. המורות הצעירות, ובהן אימא, מיהרו להסתלק מהיישוב מדי צוהרי שישי. הלימודים הסתיימו לכן כבר ברבע לשתים־עשרה, לפני שיברח האוטובוס האחרון לתל אביב. בימי ראשון נקבעה שעת הלימודים הראשונה לתשע, רק כדי שכוח ההוראה יספיק להגיע בזמן מתל אביב. אימא מספרת שההסתגלות לשגרת העבודה בבית הספר הייתה קשה. ההתנסות המעשית בכיתה הייתה שונה מהותית מלימודי ההוראה, והיו גם לא מעט קשיי תקשורת. הורי התלמידים דיברו עברית חלקית או שלא דיברו עברית כלל. הילדים נדרשו לתרגם למענם את דברי המורים. עד מהרה התחיל יתרון השפה לכרסם בסמכות ההורית. לתלות של ההורים בילדיהם יהיו השלכות חברתיות חמורות שמדינת ישראל הצעירה לא תשכיל להתמודד איתן.

למרות כל הקשיים, אימא חרקה שיניים וקיוותה לטוב. והטוב חיכה מעבר לפינה. בחלוף כמה חודשים אירע לפתע דבר מה לא צפוי.

אבא

אבינועם דוידסון נולד בקיבוץ אשדות יעקב, שהפך לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית לאשדות יעקב איחוד. הוא נקרא על שם אבינועם ילין ז"ל, לבקשת הוריו. ילין היה איש חינוך מוערך ומחברם של ספרי לימוד להוראת עברית וערבית. בתקופת המרד הערבי הגדול הותקף בידי מתנקשים ערבים ליד משרדו בהר ציון. הוא לא שרד את התקיפה ומת מפצעיו ב־22 באוקטובר 1937.

ביום המחרת נולד אבא, בן בכור מתוך שלושה ילדים שנולדו לפנחס־היינץ וסימה דוידסון. הם הגיעו לארץ ישראל לבדם, מפולין ומגרמניה, שנה לאחר עליית היטלר לשלטון. שניהם חברו עוד באירופה לתנועת החלוץ. הוריהם תמכו בהחלטתם לעלות ארצה אך מיאנו להצטרף, וגורלם נגזר. סבתא היא נצר למשפחת רבנים בפולין, וסבא גדל במשפחת סוחרים בורגנית בלב ברלין. פגישתם הראשונה הייתה בקיבוץ גשר הצעיר בעמק הירדן. בהמשך נמנו עם מקימי קיבוץ אשדות יעקב באמצע שנות השלושים. סבא, שהספיק לעבוד כחשמלאי מוסמך בתעשיית הסרטים הברלינאית, נקלט לעבודה בפלשתינה אצל פנחס רוטנברג, ההוגה והמייסד של תחנת הכוח בנהריים. אחר כך עבד כחשמלאי ראשי בקיבוץ. סבתא, שהוכשרה כמטפלת עוד בפולין, עבדה בבית הילדים.

שניהם התגוררו באשדות יעקב כמעט שלושים שנה, עד 1962. לימים הבנתי שהלהט האידאולוגי של סבי ומוסר העבודה היֶּקי שלו לא התיישבו היטב עם הקלקול והסיאוב שחלחלו חיש מהר לתנועה הקיבוצית. השוויון הפך מערך עליון לסיסמה בלבד. לא כולם תרמו באמת כפי יכולתם, ואחרים לקחו הרבה מכפי צורכם. נוצרו מעמדות בין החברים, לצד פריווילגיות וכיבודים שבשתיקה מתחת לשולחן.

כשסבי וסבתי גמרו אומר לעזוב את הקיבוץ, בראשית שנות השישים, החל סבי בחיפושיו אחר קורת גג ומקום עבודה. מאות קילומטרים מהשדות המוריקים של עמק הירדן, נשלמה אז בנייתה של הקריה הסודית למחקר גרעיני. סבא התקבל לעבודה בה, וגם זכה בדירת שלושה חדרים חדשה ומרווחת בעיירת העולים הסמוכה, דימונה.

המהנדסים והטכנאים הצרפתים שעסקו בבניית הכור שוכנו בעיירה החדשה בשני בתי דירות שנבנו מראש בסטנדרט גבוה יחסית למקובל בתקופה. כששבו לארצם נותרו הדירות המרווחות, בשטח נדיב של 84 מטרים רבועים, ריקות. עד מהרה הן נחטפו בידי מהגרי העבודה שכמו סבי וסבתי עקרו מישראל הוותיקה לנגב בחפשם אחר מקור פרנסה. בלוק הדירות בשדרות הדקל בדימונה זכה עד מהרה לכינוי המקומי המצחיק "בלוק ה־84", על שום שטח הדירות כמובן. בהמשך ייבנה מולו בית דירות נוסף לאצולת דימונה המתהווה, ובו שטח הדירות יהיה כבר 85 מ"ר. כינויו, כצפוי, "בלוק ה־85".

בעוד סבא התערה בתעשיית הגרעין הישראלית, גייסה סבתא את כישוריה מבית הילדים בקיבוץ והפכה בדימונה לגננת מן המניין. דימונה התגלתה אומנם כאתגר תרבותי ומנטלי שאפתני, אך לפי שעה ההחלטה לעזוב את הקיבוץ ולהגר לנגב לא עוררה חרטות.

אבא, שנולד וגדל בקיבוץ, שמר לו אמונים כל חייו. עם בני כיתתו — דן שומרון, לימים הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, והמלחין שייקה פייקוב — הוא בילה ילדות מאושרת לדבריו, על גדות הירמוך והירדן. פייקוב יתאר לימים בשיריו הקנוניים את געגועיו למראות הפסטורליים ההם.

כבר בגיל צעיר התגלו כישרונותיו של אבא בתחום הספורט והמוזיקה. הוא קצר הישגים בתחרויות ספורט והפליא לנגן בכל כלי שהזדמן תחת ידיו — מנדולינה, חצוצרה ואקורדיון. הוא ניגן משמיעה בלבד, וזכר מנגינות והרמוניות שלמות בעל פה. האקורדיון ילווה אותו כל החיים, ורבים יכירו אותו כאבינועם נגן האקורדיון. בשנת 1956 התגייס אבא לצנחנים, ובאותה השנה נפצע בפעולת תגמול בעיר קלקיליה: רסיסי כדור חדרו לרגלו ולאחת מידיו. בתקופת שיקום ארוכה בבית החולים תל השומר נאבקו הרופאים להציל את כף ידו. כף היד שרדה, אך תנועת היד נותרה מוגבלת, ונותרו כאבים כרוניים בכף הרגל. אבא, המוכר כנכה צה"ל, מעולם לא הרגיש או תפקד כנכה. לנו, הילדים, הפציעה הייתה רק סיפור בעברו. אבא מעולם לא סחר רגשית במגבלותיו הפיזיות.

אבינועם הצעיר נישא בראשונה לרותי, בת תל יוסף, ונולדו לו שני בנים, עדי ויובל. זמן קצר אחר כך הם התגרשו, ואבא תר אחר חיים חדשים, מחוץ לקיבוץ, בלא אמצעים או קורת גג. הוא עבד בינתיים בעבודות מזדמנות, והמשיך לחפש לו מקום עבודה יציב וקבוע. בשיטוטיו בארץ הגיע למפעלי ים המלח, והתקבל שם מייד לעבודה. צמיחתם המהירה של המפעלים הולידה ביקוש רב לידיים עובדות בשכר מעולה. גם תנאי העבודה היו טובים בהרבה מהמקובל אז בישראל, שנאנקה תחת מיתון מעיק. סבא וסבתא שגרו כבר בדימונה, סיפקו לאבי קורת גג זמנית, וגם אחותו של אבי שהגיעה לדימונה בעקבות הוריה, התגוררה בדירתם בינתיים.

בתוך זמן קצר רכש גם אבא דירה בבלוק ה־84, שהפך אט־אט למעוזם הרשמי של מהגרי העבודה בעיירה. בין השכנים היו אורה וז'אק אמיר, לימים חבר כנסת מטעם המערך וראש העיר, זוג צעיר שהגיע לא מכבר מקיבוץ גינוסר; יצחק פרץ, אף הוא לימים חבר כנסת וראש העיר; וגם מהנדסים צעירים, מורים, מורות ומנהלי בתי ספר שהיגרו למדבר מן הערים הגדולות, מקיבוצים וממושבים ותיקים. אבא התערה בקרב קהילת המהגרים המקומית, ומצא כמובן שפה תרבותית משותפת איתה. המהגרים מצידם אימצו אותו בשמחה לחיקם החם. הוא הוזמן אחר כבוד לענג אותם בנגינת האקורדיון במסיבות ובמפגשים החברתיים.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא