התקווה

הקדמת המחבר

התקווה והתהילה

"אל תכתוב על מלחמה אחת," אמר לי אלוף אחד שהיה לתעשיין, בביתו בצהלה, "ואל תתחיל ב־1948. זה סיפור בן מאה שנים."

"הסיפור שלך לא יעבוד, טווח הזמן שלך ארוך מדי," אמר קצין השריון הראשי של צה"ל.

"אוי, אתה לא כותב סיפור על הצבא, נכון? יש בישראל דברים רבים יותר מאשר הצבא!" אמר מבקר המדינה.

שלושת הידידים היקרים האלה שלי - יוסף גבע, יוסי בן חנן וארנסט נבנצאל ז"ל - היו קבוצת ההתייחסות הראשונה שלי כשכתבתי את התקווה ואת התהילה. לולא הם, לא הייתי מעז לכתוב רומן היסטורי פנורמי על ישראל, שהיה לשני רומנים. שני הספרים הללו מציעים פרספקטיבה אמריקנית של ישראל בארבעים השנים הראשונות, לאחר שהסופר חי את כל המלחמות מאז 1948 ואילך מתוך עניין של מתבונן יהודי מתייסר מבחוץ. במהלך השנים יכולתי לערוך מחקרים עם שחקני מפתח, שחלקם עדיין איתנו, ואחרים הלכו מזמן לעולמם; ביניהם בן־גוריון, חיים הרצוג, קיסינג'ר, רבין, רפול, שרון וישראל טל. העברית שלי היתה טובה דיה לשיחה עם אלה שנוח להם יותר לדבר בעברית. חלק ניכר משני הספרים כתבתי וחקרתי בירושלים, בסוויטה במשכנות שאננים.

מתוך שני הרומנים שלי על מלחמת העולם השנייה, רוחות מלחמה ומלחמה וזיכרון רכשתי תובנה בפוליטיקה ובדיפלומטיה של המלחמה המודרנית, ומרכיב חשוב בספרים הללו על ישראל הוא המסגרת החיצונית של המלחמה הקרה. ישראל תמיד נלחמה כשהיא קשורה לרצועה שקוצרה כאשר ניצחה, ואילו כאשר הפסידה, הריעו הסובייטים לאויביה. אלה היו כללי המשחק. התמרונים האפלים באו"ם היו מכריעים כמעט כמו האירועים בשדה.

אשר לקונפליקט הפוליטי הרחב יותר עם הערבים, התמזל מזלי והיו לי שני ידידים קרובים שאיתם יכולתי להתייעץ, ה"יונה" המפורסמת לובה אליאב, ודורי גולד, לשעבר השגריר באו"ם, "נץ" ידוע בנטייתו. כל אחד מהם לא סבור שהוא יונה או נץ, אלא אנשים מציאותיים מעשיים; ואכן, זה מה שהם. היתה זו התמודדות בין שני אנשים בעלי שיעור קומה.

עשרים שנה עברו מאז תקופת התקווה והתהילה. מופע הזיקוקים הנהדר של חגיגות יום העצמאות הארבעים להולדתה המחודשת של המדינה בארץ הקודש אינו אלא זיכרון רחוק. הייתי שם, והפנורמה שלי מסתיימת בסצנה הזאת. למרות כל הסכנות ההולכות וגוברות מאז, עוצמתה הלאומית והצבאית של ישראל ההולכת וגדלה תואמת אותן, ואף יותר מזה. בתמונת ההווה אני רואה, מנקודת המבט של אדם בשנות התשעים שלו, תהילה בהישגי העבר ותקווה לעתיד, מעבר לכל מה שהעלו בדעתם הציונים במאות הקודמות. אשר לכל הסכנות והבעיות שאני מתעדכן בהן בגיליונות סוף השבוע של ידיעות אחרונות, הסאגה היהודית שנמשכת כבר שלושת אלפים שנה היא ברובה סכנות ובעיות. ועם זאת, הנה אנחנו כאן; אתם, קוראַי בעברית בקו החזית, אני, כותב קורות הזמן הזקן והמעריץ שלכם בתקווה ובתהילה.

הרמן ווק

הקדמה למהדורה החדשה

התקווה והתהילה - צמד רומנים היסטוריים שהם אחד. שלוב בהם סיפורן של ארבע משפחות דמיוניות של אנשי צבא, עם דמויות אמיתיות, במשך ארבעים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הופעתם של שני הספרים בפורמט החדש שלהם מאפשרת לי להוסיף שורה של דמויות לטובת הקוראים שאינם בקיאים בשמות ישראליים, וכמה מילות הקדמה על עירוב העובדות והדמיון בסיפור. כשהתחלתי לכתוב, היתה כוונתי ליצור ספר אחד שיכסה את התקופה כולה, ואולם - כפי שקרה ברומנים שלי על מלחמת העולם השנייה - רוחות מלחמה ומלחמה וזיכרון - הפנורמה רחבת ההיקף התפצלה בטבעיות לשני רומנים.

הספר הזה, התקווה, מתמקד במלחמת ששת הימים. התהילה עוסק במלחמת יום הכיפורים - שתי נקודות המפנה המכריעות בתולדות מדינת ישראל הצעירה. לראשונה הניפה ישראל את דגלה בשנת 1948, בראשיתה של המלחמה הקרה, שהחלה עם הגשר האווירי לברלין. המדינה בחיתולים נלכדה בעימות הנורא בין המעצמות כבר במלחמת העצמאות שלה והלאה, ומאבק ההישרדות שלה היה צבאי ומדיני כאחד, שכן בדיפלומטיה ובמלחמה, ברית המועצות, המעצמה שאיננה עוד, תמיד צידדה בכוחות הערביים.

כל הצלחה צבאית ישראלית הביאה למאמץ רוסי לבטל את ההישג באמצעות לחצי משא ומתן קשים ואפילו איומים עזים להתערבות ממשית. הקרמלין סיפק לערבים בקביעות אמצעי לחימה ודאג לחדש את המלאי, ואילו מקורות האספקה של ישראל היו תמיד לא ודאיים. לכן בולטים בשני הספרים תיאורים של מבצעי רכש צבאי ומאמצים דיפלומטיים. התולדה הדיפלומטית של כל מלחמה נטתה להיעשות לסיפור המותח האמיתי של הדרמה, והגיבורים שלי משרתים באו"ם ואפילו מעט בפנטגון, וגם בשדה הקרב.

תולדות המאבקים הצבאיים והמדיניים מובאות כאן בדיוק ומתבססות על שנים רבות של מחקר מעמיק. דמויות דמיוניות משתתפות באירועים היסטוריים אמיתיים, ואולם ההערות ההיסטוריות שבסופו של כל כרך מבהירות מה אמיתי ומה הִמצאתי. ישראלי קשיש וחכם שעזר לי מאוד במחקר שלי קרא בקול, אחרי שעיין בכמה פרקים מוקדמים: "אוי, אתה לא מתכוון לכתוב עוד סיפור צבאי, נכון? יש בישראל הרבה יותר מאשר הצבא!" בהחלט. ואולם החיים והמוות בישראל באותם הימים היו תלויים בצבא ובדיפלומטים.

כלל פשוט לקוראים: פרט לארבעת הגיבורים הדמיוניים הראשיים, כל גיבורי העלילה האחרים - פוליטיקאים ישראלים, דיפלומטים, ואנשי צבא מדרגת סגן־אלוף ומעלה - הם אנשים אמיתיים שפעלו באותה התקופה.

הרמן ווק

מארס 2002

הדמויות הראשיות

משפחת ברק (ברקוביץ')
זאב ברק, נולד בווינה, כוולפגנג ברקוביץ', ועברת את שמו; קצין בצה"ל, שליח צה"ל לאמריקה, ומאוחר יותר נספח צבאי בוושינגטון.
נחמה, אשתו
נוח, בנו
גליה, בתו
רותי, בתו
מאיר ברקוביץ', אביו, איש משרד החוץ
מיכאל ברקוביץ', אחיו הדתי, מדען
לֶנה ברקוביץ', אשתו החילונית של מיכאל
ראובן, בנם הצעיר של מיכאל ולנה

משפחת פּסטֶרנק
סם פּסטֶרנק, יליד צ'כוסלובקיה, קיבוצניק, קצין קרבי, מאוחר יותר איש רכש צבאי וסוכן המוסד
עמוס, בנו
רות, אשתו המנוכרת

משפחת לוריא
בני לוריא, יליד מושב נהלל, טייס בחיל האוויר
אירית, אשתו
יעל, אחותו, לאחר מכן אשתו של יוסי ניצן
דפנה, בתו
דוב, בנו
דני, בנו

משפחת ניצן (בלומנטל)
יוסי ניצן, קצין קרבי, נולד כיוסף בלומנטל בפולין (כינויו: דון קישוט)
ליאופולד, אחיו, היגר מישראל לאמריקה ושינה את שמו ללי בלום
שיינה מטיסדורף, אהבתו הראשונה של יוסי
אריה, בנם של יוסי ויעל (לוריא)

משפחת קאנינגהם (אמריקנים)
כריסטיאן, איש CIA
אמילי, בתו
ברדפורד האלידיי, קצין, מחזרה של אמילי

מבוא

המשלט

"המפקד!"

אין תגובה.

"המפקד! המפקד!"

סמל המשמרת מנער בגסות את כתפו של המ"פ. סֶרן זאב ברק, קצין "ההגנה" שנולד בשם וולפגנג ברקוביץ', מתהפך על צדו ופוקח מעט את עפעפיו הכבדים: "מה עכשיו?"

"המפקד, הם חוזרים."

ברק מתיישב ומציץ בשעון. לעזאזל! הוא ישן רק עשר דקות. אז איך ייתכן שחלם חלום מטורף וארוך כל כך? בחלומו, הוא ונחמה, אשתו, שמוצאה ממרוקו, משוטטים יחד ברחובות וינה של ילדותו, חותרים בסירת משוטים על פני אגם, רוכבים על גלגל ענק, אוכלים עוגה באחד מבתי הקפה ברינגשטראסה. סביבו, על הקרקע, חיילים שרועים, ישנים. מעבר לשקי החול ולסוללות, זקיפים נושאי רובים פוסעים על ראש הגבעה ונועצים את מבטם בכביש הצר המואר באור הירח, שמוליך מתל־אביב לירושלים, כביש שכאן הוא מתפתל דרך הוואדי בין ההרים.

זאב ברק התשוש קם על רגליו ברוח הלילה הצוננת. הוא אינו מגולח, הוא מלוכלך, במדים מרופטים בלי סימני דרגה. הסרן בן העשרים וארבע נראה מבוגר אך במעט מחייליו. הוא פוסע בעקבות הסמל אל בליטת סלע בלב עצים נמוכים, שם מצביע זקיף, נער רזה בכובע גרב פלמ"חניקי, לעבר הכביש. ברק מתקדם לאט על הסלע ומביט במשקפת בצללים הנעים. "טוב," הוא אומר לסמל, ולבּו נופל בקרבו, "לך תעיר את הבחורים."

בתוך כמה דקות הם עומדים סביבו בחצי עיגול, כשלושים נערים סתורי שיער, רבים מזוקנים, מפהקים ומשפשפים את עיניהם. "יש שם כנופיה די גדולה הפעם, מאה או משהו כזה," הוא אומר בקול ענייני, אף על פי שהוא מרגיש שהפעם, במאבק הזה כנגד כל הסיכויים, אחרי חודשים שבהם יצא בשן ועין, הוא באמת עלול למות. בזמן האחרון הוא שמע את הקול הפנימי המודאג הזה יותר מפעם אחת. הנה הוא עדיין חי, תשוש מאוד ומבוהל, והוא חייב לשמור על המורל של הצעירים היגעים והלחוצים האלה. "אבל יש לנו המון תחמושת וכבר ניצחנו אותם בעבר. הגבעה הזאת היא המפתח לקסטל, אז בואו נחזיק מעמד בכל מחיר! ברור? כן? אז לכו להתכונן לקרב."

בתוך דקות שוב הקיפו החיילים את ברק, מצוידים בנשק וחבושים כובעי פלדה. איש לא פיהק עוד. פנים צעירים וקודרים מתחת למגוון כובעים, החל בכובעי בדיל ממלחמת העולם הראשונה וכלה בכובעי פלדה בריטיים וגרמניים, וגם כמה כובעי צמר מרופטים.

"חיילים, אתם יחידה משובחת. כבר הוכחתם את עצמכם בעבר. הילחמו כפי שנלחמתם עד כה ושוב תהדפו אותם. זכרו, לרוסים היה מוטו, 'אם נגזר גורלכם ללכת, קחו איתכם עשרה גרמנים.' אז אם נגזר על מישהו מאיתנו ללכת, בואו ניקח איתנו - כל אחד - עשרים מהם! אנחנו במקום גבוה, ואנחנו נלחמים על חיינו, על בתינו ועל עתידו של העם היהודי."

פניו העגולים, הזיפניים של הסרן הצעיר, חיוורים באור הירח, עוטים מבט זועם.

"עכשיו, אני חייב לומר עוד משהו. אתמול, כשאיבדנו את העמדה הזאת ונאלצנו לסגת במדרון, היו כאן כמה רמאים שטענו שסתם שפשופים, רק שריטות מדממות, הם פצעים של ממש. הם אפילו הניחו לבחורים כשירים לגמרי לשאת אותם למטה." קולו של סרן ברק מתרומם ומתקשח. "אז עכשיו אני מזהיר אתכם. אם מישהו מכם ייפול ויצעק שהוא פצוע, מיד אבוא לבדוק את מצבו, ואם אגלה שהוא מתחזה - אני אירה בו! אתם שומעים אותי?" דממה. "אמרתי שאני אירה בו!"

על פי מבטיהם הנעריים המבוהלים בעודם מתפזרים לעמדות הקרב שלהם, משער ברק שהם מאמינים לו. במדבר בצפון אפריקה, שם שירת בצבא הבריטי במסגרת מתנדבי הבריגדה היהודית, סגֶן קשוח מגלאזגו השמיע פעם איום דומה. זה שם קץ להעמדות הפנים והסגן לא נאלץ לירות באיש. במצב רוחו הקודר, ברק מרגיש שהוא מסוגל בהחלט לירות במתחזה. במשך חודשים הוא נשא נפגעים משדות הקרב, והוא עצמו עלול להיפצע בקרוב או להיהרג, ויהיה צורך לפנות אותו. באור הירח האפלולי רואה ברק את השומר בראש הסלע מאותת, הם עוד לא עולים. זה חלק קשה, ההמתנה למהלומה. זמן רב מדי לחשוב על האפשרויות הלא נעימות.

אבל מאז ההצבעה באו"ם, שהמליץ על חלוקתה של ארץ ישראל, והשמחה העזה והקצרה שפרצה בעקבותיה ביישוב היהודי, היו רק מעט אפשרויות נעימות. חלוקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית; כיווץ דרסטי ומר של החלום הציוני, אבל, חשב ברק, שיהיה כך, ושלפחות שפיכות הדמים תיפסק! היהודים קיבלו את החלטת האומות המאוחדות, אבל הערבים דחו אותה בבוז וכבר חמישה חודשים מתחוללים קרבות בין הערבים המקומיים ל"הגנה", המחתרת היהודית המזוינת.

ואולם הרע מכול עוד לפניהם, שכן בעוד שלושה שבועות - ב־15 במאי 1948, תאריך רשמי שנקבע מזמן - יגיע המנדט הבריטי לקיצו. הממשל והצבא הבריטי יעזבו סופית את ארץ ישראל, והעימות המכריע יהיה חייב להתרחש. חמש מדינות ערביות שכנות התחייבו להצעיד את צבאותיהן אל תוך ארץ ישראל באותו היום עצמו ולמחוק את הישות הציונית מעל פני האדמה בתוך שבוע או שבועיים. הערבים תמיד ראו בהצהרת בלפור הבריטית, שעודדה את הציונות, מהלך מפלצתי ולא חוקי, וזוהי ההזדמנות שלהם לבטלה. האם היישוב היהודי המפוזר באמת יכול להחזיק מעמד לאורך זמן, תוהה ברק, נגד כל אותם כוחות שריון ממוכנים?

ואולם קצין ההגנה למד כבר מזמן לחיות כל יום לעצמו, וכל קרב לעצמו. הערבים חסמו את הכביש שמתחתיו. היהודים בעיר הקודש שרויים במצור. המשלט על הגבעה שהוא מגן עליה נכבש, נפל ונכבש שוב בידי ההגנה במאמץ נואש לשוב ולפתוח את הדרך. מאז ימי הרומאים שימש מעבר ההרים הזה כדרך הגישה הראשית מאזור החוף לירושלים, עירו של ברק. כל חייו הוא נסע במעלה הדרך הזאת, שאורכה חמישה־עשר קילומטרים ממצודת לטרון, המקום שבו מתחיל הגיא, אל הקסטל וירושלים; ואולם כעת, מרגע ששיירות אספקה נכנסות לגיא הצר בלטרון, הן נכתשות ומושמדות. לכן פתחה ההגנה במבצע להסרת המצור, והעניקה לו שם שנשמע לברק קולע למדי: נחשון, על שם איש שבט יהודה שהיה הראשון אשר זינק לים סוף, כשהורה משה למים להיבקע לשניים. היהודים זקוקים נואשות לנס דומה שיעניק להם תקווה, אבל -

איתות פנימי של הזקיף: הם באים! ברק שואג פקודות אחרונות ולבּו הולם בחוזקה בשעה שחייליו נדרכים, אוזרים כוח לקראת ההתקפה. הערבים עולים אל הגבעה בנחילים, יורים במקלעים בשקי החול ומשליכים רימונים שמרימים להבות אש וממטרי עפר. אחדים מהתוקפים נפגעים ומתגלגלים במורד המדרון, השאר ממשיכים לטפס. ברק עומד בנקודת תצפית גבוהה, מעט מאחורי סוללת המגן, ומנהל את הקרב תוך שהוא שומר את טובי חייליו כעתודה. מרגע שהקרב מתחיל הוא רגוע. כאשר הערבים הראשונים כובשים את המחסומים, הוא שולח חוליות קטנות קדימה בעודו קורא, "חיים, תן חיפוי לרוני... ארתור, שים לב, הם עוקפים את העמדה של אבי. פגע בהם בחוזקה... משה, תפציץ את הבור הזה באמצע. מהר!" הלחימה הופכת לקרב פנים אל פנים של מטחי אש מצטלבים, צעקות מוטרפות בעברית ובערבית, זעקות הפצועים. זעם הקרב של ברק הולך ותופח כשהוא רואה את נעריו נופלים, מייללים בכאב. הפעם אין מתחזים, בזה הוא בטוח! קרב יריות קצר ומחריש אוזניים לאור הירח, בְּרַק סכינים, ולפתע האויב נמלט במורד הגבעה. "אחריהם!" הוא צועק ומזנק בלב חייליו במורד המדרון, יורה תוך כדי ריצה וחש כאב חד וצורב בזרועו השמאלית.