עניין משפחתי

1

בשעה חמש וחצי בבוקר, דפיקות על הדלת קורעות את הדממה. עילם עדיין ישן. אני ערה ומחכה כמו בכל בוקר שהנייד שלו יצלצל, בשש. בימי שלישי וחמישי הוא קם מוקדם ויוצא לרוץ לפני העבודה. אני מחכה לצלצול הנייד וגם חוששת ממנו. חוששת ממה שיישאר בינינו אחרי שאגלה לו את האמת.

בעוד אני משננת לעצמי את הדברים שאומר, מילים של חרטה, התנצלות, הבטחות לעתיד, נשמעות שוב הדפיקות על הדלת, כמו אזעקה שמודיעה לי שהזמן שלי אזל.

הם הגיעו. בדיוק כמו שאיימו.

קפצתי לבור שכריתי לי כבר בעבר, זה שיצאתי ממנו בקושי, שנשבעתי שלא אפול לתוכו לעולם.

עילם מתעורר, מבוהל, מסיט את השמיכה ונעמד מולי בתחתוניו.

"מה לעזאזל?" הוא שואל בכעס.

הוא מחפש את עיני, אבל אני, אכולת בושה, לא מסוגלת להשיב לו מבט. לא יכולה להביט בעיניו.

אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על שהייתי כל כך חלשה, סליחה שהפרתי את כל ההבטחות שהבטחתי לך. אבל אני יודעת שאיחרתי את המועד, ולכן גם לא אומרת כלום.

ולמרות שלא פגשתי בעיניו ולא נאמר דבר, מהאנחה שפלט, אנחה של ייאוש ושל אכזבה עמוקה, אני יודעת שהוא מבין.

דפיקה על הדלת בחמש וחצי בבוקר והסטת מבט הבהירו לו מיד את התמונה. חשבנו שאנחנו ניצבים על אדמה מוצקה אבל הסתבר שהיא חול טובעני. חשבנו שננצח את הסטטיסטיקה. הוא ניצח. אני לא.

הדלת נפרצת והם נכנסים.

הרעש שהם עושים מחריש אוזניים. כמו עדר פילים.

אני קמה במהירות מהמיטה. רוצה להקדים אותם לפני שייכנסו לחדר השינה, להסביר שזה לא הוא. רק אני. אני האשמה. אותי הם מחפשים.

אני רוצה להגן עליו, לא רק מפני האלימות שתבוא, אלא גם מהאמת, ממה שעשיתי.

אבל לפני שאני מספיקה לזוז, הם כבר עומדים בפתח.

הם שלושה.

אחד מהם בועט בבטנו של עילם, שזועק ונופל על ברכיו.

"תעזבו אותו, אני..." אני צועקת, מנסה להגיע אל התוקף ולחסום אותו, ידי מגוננות על בטני.

גם בפעם הקודמת פחדתי, אבל עכשיו אני פוחדת יותר. עכשיו יש לי יותר מה להפסיד. זו לא רק אני. לא רק חיי. ועכשיו אלו גם האנשים של אפריאט.

אלא שלפני שאני מספיקה לסיים את המשפט, אחד מהם משגר אגרוף היישר לפנַי.

אני נופלת בחזרה למיטה, הראש שלי סחרחר, האף שלי מתפוצץ מכאבים.

אני מחפשת במבטי את עילם, אבל אחד מהם מתיישב בפישוק רגליים על החזה שלי, תופס בגרוני ומונע ממני לזוז. קול חנוק מסתנן מבעד לשפתי. אני מנסה לזוז, להיחלץ, אבל הוא כבד ממני, חזק ממני.

האיש שגוהר מעלי חונק אותי.

בזווית עיני אני רואה את עילם נאבק באחד מהם, מנסה להגיע אלי, אך לפני שהוא מצליח להשתחרר, גבר אחר תופס אותו ומטיח את ראשו בקיר.

אני מנסה להילחם בסחרחורת, בתחושת החנק, אך אני לכודה במלכודת שטמנתי לעצמי.

לפני שלוש שנים זה הסתיים ביד ובצלעות שבורות ובמסע של השפלה.

הגבר ממשיך ללחוץ על גרוני ולרגע אני חוששת שהפעם זה ייגמר אחרת. החבר'ה של אפריאט כבר הזהירו אותי פעם אחת. הימרתי על כך שתהיה עוד אזהרה לפני שיחסלו אותי, רציתי עוד זמן, זמן למה? דוד אפריאט אף פעם לא מחכה. הם אמרו לי זאת מפורשות כשהלוו לי את הכסף. הם תיארו בפני באופן חי ומפורט מה הם עושים למי שלא מחזיר.

ידעתי הכול מראש.

רגע לפני שאני מאבדת את ההכרה, הגבר משחרר בבת אחת את אחיזתו בגרוני.

אני נושמת אוויר מלוא ריאותי, מנסה להסדיר את נשימותי. הגרון שלי שורף. הפנים שלי בוערות מכאב ומבושה.

הוא מקרב את ראשו אל פנַי. יש לו ריח חריף של זיעה שגורם לי לבחילה.

"יש לך שבוע."

2

האם הלילה זה עומד לקרות?

למרות השעה המאוחרת ולמרות שאני מת מעייפות, כי גם אתמול בקושי ישנתי, גופי דרוך. עיני דבוקות לשני מסכי המחשב בחדר העבודה שלי. אני מחכה שמשהו יקרה, שההימור המסוכן שלקחתי ישתלם.

אף שחלפו כבר לא מעט שנים ואני השארתי את פרק החיים שלי הזה מאחור, אני שוב מרגיש קצת כמו אותו קצין צעיר ב־8200, בשעות שלפני מבצע. אלא שאז הייתי חלק ממערכת, היו סביבי אנשים, מה שעשיתי היה בסמכות וברשות. עכשיו אני לבד. ומה שאני עושה רחוק מלהיות חוקי, רחוק מאוד.

שלא לדבר על מסוכן.

בינתיים, כלום לא קורה.

הבית שלי ריק. ירדן אצל אמא שלה. שירה רחוקה ממני. אבל השקט לא רק שאינו מרגיע אותי, אלא מגביר בי את החרדה, את הציפייה למה שאולי יקרה.

אני כל כך רוצה שמשהו יקרה. כל כך רוצה.

אתמול בשעה אחת־עשרה וחצי בלילה דרור קיבל הודעת סמס: "יאללה בכיף. ניסע בעוד חמישה ימים."

ולמרות שהמספר לא היה מזוהה, דרור ענה לו תוך פחות משלוש דקות, "סבבה."

על כך השיב השולח האנונימי ש"מחר בלילה ניפגש ונדבר על הכול. תעשה הכנות."

דרור השיב לו עם אגודל זקור.

עשר דקות לאחר מכן, נחתו במייל של דרור כרטיסי טיסה לכרתים, שכנראה רכש בעקבות אותה התכתבות. הוא אמור לטוס לשם עוד חמישה ימים ולחזור חמישה ימים אחר כך.

במשך כל הלילה לא עצמתי עין, חיכיתי להמשך ההתכתבות, לרמזים נוספים לגבי מה שעומד להתרחש במהלך אותה נסיעה. אך לא היה דבר.

בשש בבוקר יצאתי לריצה. גם לפני שנפרדנו רצתי, אבל מאז שטלי עזבה אני מקפיד יותר. הריצה מרגיעה אותי, מנקה לי את הראש. אלא שהפעם לא רצתי את העשרה קילומטרים הרגילים, אלא עצרתי אחרי שניים. הייתי עייף ולא מרוכז. הבטתי שוב ושוב בנייד שלי, שעקב אחר הנייד של דרור, לראות אם יש הודעה חדשה מאותו מספר לא מזוהה.

גם לאורך השיעורים בבית הספר ושלא כהרגלי (אני בדרך כלל מאוד מרוכז) הייתי עם עין אחת על הכיתה ועין שנייה על הנייד, לראות אם משהו קורה. כנראה הגזמתי, כי אחת התלמידות שאלה מדוע להם אסור להסתכל בנייד ולמורים מותר.

באחת ורבע, בעודי יושב בחדר המורים, דרור יצא מביתו. לפני חודש וחצי פרצתי למצלמת האבטחה בבניין שלו ומאז אני עוקב גם כך אחר תנועותיו. בכל יום בשעה הזאת הוא יוצא לחדר הכושר.

האזנתי לו משך כל הזמן שהיה שם (מדהים כמה פשוט להפוך מכשיר נייד למכשיר ציתות). קיוויתי שאקלוט עוד רמזים או לפחות אבין טוב יותר מה הוא מתכנן, מה מצב רוחו, אמצא חיזוקים למה שאני חושב שהוא עומד לעשות. אלא שהוא ניהל את אותן השיחות שניהל כל יום: כמה משקל הוא מרים, כמה חלבונים הוא אוכל, הסדרה ששירה והוא צופים בה בנטפליקס. הוא גם השמיע כמה הערות על הבחורות במכון, שכמו תמיד גרמו לי לגועל.

בשעה חמש, כמו בכל יום, הוא חזר הביתה.

בשעה שש וחצי שירה חזרה מהעבודה שלה כזבנית בחנות בגדים. גם אותה ראיתי דרך מצלמת האבטחה. כמו תמיד, המראה שלה גרם לי לצביטה בבטן. היא לבשה חולצה שקניתי לה כשנסענו לתל אביב, פעם כשקיבלה רגילה מהצבא. זו היתה נסיעה נוראית. אני חשבתי שזמן היחד שלנו בעיר שפעם היתה "שלנו" יעזור לנו להתפייס. קרה בדיוק ההפך. היא הטיחה בי שוב ושוב האשמות על כך שהכול התחיל בגלל שהעברתי את המשפחה לדימונה, שניתקתי אותה בבת אחת מהחיים שהיו לה בתל אביב, על שבגדתי בטלי, על שפירקתי את הבית. החולצה הזאת, שהיא מצאה במקרה בדיזנגוף סנטר, היתה הדבר היחיד ששימח אותה.

במהלך היום ניסיתי בדרכים שונות להבין למי שייך מספר הנייד ששלח לדרור את הוראת הנסיעה, אבל לא הצלחתי. אני יודע את העבודה, אבל אני לא עד כדי כך מיומן. לא רק שעברו הרבה שנים מאז שעשיתי דברים כאלה, אלא שהטכנולוגיה השתנתה.

אני מביט בשעון: השעה אחת ורבע בלילה. מתי לעזאזל הוא יֵצא כבר מהבית?

ואולי אני בכלל טועה לגביו. האם נתתי למשאלות הלב שלי לשבש את שיקול דעתי?

יכול להיות. איש מודיעין טוב תמיד מפקפק בהנחות היסוד שלו, אני נזכר במשפט שהיה חביב על המפקד שלי בצבא. אלא שכאן יש יותר מדי סימני שאלה.

המכונית שבה הוא נוהג, למשל. ביררתי. היא שייכת לחברת קוסמטיקה. אלא שכשפרצתי למאגר כוח האדם של החברה, גיליתי שאין בה אף עובד בשם דרור כהנא. למה שמישהו שאפילו אינו רשום כעובד יקבל רכב? ועוד טסלה חדשה שעולה כמה מאות אלפי שקלים? לאף אחד אחר בחברה אין מכונית כזו. בדקתי.

בכלל, לאורך שלושת השבועות שחלפו מאז שהצלחתי סוף סוף לפרוץ לנייד שלו, לא נראה שהוא עבד אפילו יום אחד.

קשה לי להאמין שהוריו מממנים אותו. אני מכיר את המשפחה. שני אחיו הצעירים למדו אצלי בכיתה. לא משם מגיע הכסף.

ודרור חי לא רע.

אין יום שהוא לא הולך למכון כושר. כמעט כל לילה הוא יוצא לבלות. לפעמים הוא לוקח את שירה, אבל לא תמיד. כשהוא לא איתה, הוא עם אחרות.

אין לו שום נוכחות ברשתות חברתיות.

כאשר שירה מעלה פוסטים על בילויים משותפים שלהם, הוא אף פעם לא מצטלם. לפעמים רואים רק את זרועו מונחת עליה במעין תנועה אדנותית, מחבקת את צווארה במה שלעתים נדמה כמו חניקה.

בהתחלה חשבתי שאולי הוא עובד בכוחות הביטחון. אלא שסברה זאת נעלמה באותה מהירות שבאה, כאשר ביררתי על עברו הצבאי וגיליתי שהוא שירת כעובד רס"ר בשלישות הצבאית ברמת גן, ושכמו שירה, גם הוא לא השלים את שירותו הצבאי.

וכמובן, היה את עניין התיק הפלילי. זה שנפתח כשהיה בן שבע־עשרה, על חבלה חמורה. הוא קיבל בעסקת טיעון כמה חודשי עבודות שירות. מי שייצג אותו היה עורך דין פלילי בכיר. ביררתי עם רוסו, חבר שלי, ומסתבר שעורך הדין הזה אינו מייצג נאשמים מהרחוב ובטח לא בכאלה עבירות. מאיפה לנער בן שבע־עשרה יש את האמצעים לממן כזה עורך דין? למה שעורך דין כזה ייקח על עצמו תיק כזה?

ולכן, לא. אני לא חושב שאני טועה: הבת שלי, הבת היפה, החכמה שלי, שטלי ואני גידלנו באהבה, חיה עם עבריין.

זה לא רק מפחיד אותי, זה שובר את לבי.

הלוואי שיכולתי להזהיר אותה. אבל אני לא יכול. שירה לא מוכנה לדבר איתי. לא משנה כמה ניסיתי, כמה ביקשתי, כמה התחננתי בפניה שתסלח לי, הבת שלי ניתקה איתי קשר.

אבל אני עדיין אבא שלה. ועדיין חייב לשמור עליה, להגן עליה מפני סכנות.

ודרור הוא סכנה.

אם אני צודק והוא מעורב במשהו פלילי, החובה שלי היא להרחיק אותו ממנה כמה שיותר מהר.

אני צריך הוכחה. לבוא איתה לטלי, אולי לשירה, אולי גם למשטרה.

ואז אולי החיים שלה יחזרו למסלולם.

ואז אולי היא תסלח לי.

ואז אולי.

צפצוף מהמחשב קוטע את מחשבותי. רון, הידיד של ירדן, ביצע מהלך במשחק השחמט בינינו. לפני כשבועיים, כאשר שניהם יצאו מחדרה וראו אותי משחק, ירדן הציעה שנתחרה. לא אמרתי דבר, כי הייתי בטוח שרון לא יקפוץ על ההצעה לשחק עם אחד המורים בבית הספר, עם מי שמבוגר מספיק להיות אביו. אבל לשמחתי הוא הסכים בהתלהבות. אז הסכמתי גם אני. לא רק שהתחשק לי לשחק מול פרטנר, אלא שמאז מה שקרה ביני לבין שירה, אני נזהר יותר גם ביחסים עם ירדן.

ירדן ורון התיידדו בשבוע שבו עברנו לדימונה. בניגוד לשירה, שתמיד התקשתה חברתית, לירדן לא היתה בעיה. מאז רון הפך לבן בית אצלנו וחשבתי שאני מכיר אותו, אבל היכולות שלו במשחק הפתיעו אותי. הוא התגלה כשחקן מצוין, ואני ממש נהנה לשחק איתו. ולכן עד שיאמר שאינו רוצה, אני ממשיך. יש לי הרגשה שזה יגיע עוד מעט. הוא אתגר בשבילי, אבל אני לא אתגר בשבילו. אנחנו כעת במשחק הרביעי. בשניים הראשונים הוא ניצח ובשלישי, לדעתי, נתן לי.

העובדה שהוא עושה את זה כי ירדן ביקשה ממנו דווקא מוצאת חן בעיני.

כתמיד, המהלך של רון היה מתוחכם.

"מרשים מאוד !" אני כותב לו במהירות, אין ספק שהנער מוכשר מאוד, "ועכשיו, לך לישון! יש לימודים מחר, מה אתה עושה ער בשעה כזאת?"

רון שולח אימוג'י של אגודל זקור ושל גבר רץ.

בעודי מתכוון לכתוב לו "לילה טוב", אני רואה על המסך השני שדרור קיבל הודעה מאותו מספר בלתי מזוהה — עם ציון מקום.

"עוד חצי שעה," כותב לו שולח ההודעה.

"יוצא," דרור עונה לאחר חמש שניות. נראה שלא רק אני ישבתי מתוח וחיכיתי להמשך התכתובת.

פחות משתי דקות לאחר מכן אני רואה אותו במצלמת האבטחה, יוצא מהבניין.