אהבה מסובכת 1 - כדור הרסני

1

היזהרו לכן, נשים. לעולם אל תתחתנו עם גבר שמצטט מתוך הסרט וול סטריט כאילו הוא הברית החדשה שלו. אם האליל שלו הוא גורדון גקו, זה הזמן לארוז את המזוודות. תאמינו לי, הלוואי שמישהו היה מזהיר אותי קודם.

"תחתמי פה ופה —" מנחה אותי העיט הידוע גם כתובע הפדרלי, "והסיפור הזה יסתיים רשמית." הוא דוחף את ערמת המסמכים לאורך השולחן בחדר הישיבות. אני אוחזת בעט שעורך הדין שלי מגיש לי ומשתהה לרגע.

"מה לגבי הכסף בעובר ושב ובחסכונות האישיים שלי?"

"החזר מס." התובע תמיד מוסר את החדשות הרעות בקול שקט ומעורפל, אבל די מפחיד. אני כבר מכירה היטב את הקול הזה. חיוך זדוני מרים את זוויות פיו. המבט שאני נועצת בו משכנע אותו להפסיק עם זה. אני מעיפה מבט חשדני לעבר עורך הדין שלי — זה שהשכר שלו מוגזם ושבדרך כלל אין לו מה להוסיף. "גברת בלייק, ככל שנתאושש מהסיפור הזה מהר יותר, מצבך יהיה טוב יותר במקרה שתוגש תביעה אזרחית."

"אני רוצה להבין," אני כמעט מתפוצצת מכעס, כי אחרי שחייתי את הסיוט הזה במשך שלוש שנים, לא נותרו בי עוד סבלנות או נחמדות. "גם אם בעלי לא השתמש אף פעם בכספי המשקיעים לצרכים האישיים שלנו, אתם עדיין מחרימים כל דבר שבבעלותנו?"

"גברת בלייק —" הוא אומר בקול שקט מאוד.

"אבל הוא רק כיסה על ההפסדים!"

"גברת בלייק, בעלך יכול היה לעצור אחרי שנה, שנתיים ואפילו שלוש שנים. אבל הוא לא עצר. הוא הונה את המשקיעים עד למוות המצער שלו. ואם הוא לא היה מת, יכול מאוד להיות שעדיין היה ממשיך במזימת ההונאה הזו. בחמש השנים האחרונות לחייו, הוא לא הרוויח ביושר אפילו דולר אחד. למי לדעתך שייכים כל הדברים האלה?"

אני נשבעת שאם הוא אומר "גברת בלייק" עוד פעם אחת אני לוקחת את העט הזה ונועצת אותו בעורק הראשי שלי. גם אם יש משהו בדבריו. דמי הניהול שמאט גבה מהלקוחות לא הושגו ביושר, אם כל מה שהוא עשה היה להפסיד את הכסף שלהם.

"כפי שאמרתי, יש סיכוי סביר מאוד שקורבנות ההונאה יגישו תביעה אזרחית," הוא חוזר על הדברים, מספק את הפנינה היקרה הזו עם ברק בעיניו הנוקשות.

תנשמי פנימה, החוצה, פנימה, החוצה... את לא יכולה להרשות לעצמך התקף חרדה.

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להעניק פרס לסדיסט הדוחה הזה. אני מחפשת תמונה מרגיעה כדי להתמקד בה וכל מה שעולה בראשי הוא הבזק קצר עם בעלי.

פנימה, החוצה, פנימה, החוצה... תנשמי לפני שתתעלפי.

ממש לא מובן לי איך מאט עשה דבר כזה. מתיו אדוארד בלייק היה אהבת נעוריי, אהבת חיי, הוא היה החצי השני שלי. הוא היה הגבר שחלקתי איתו את הריקוד הראשון, את הנשיקה הראשונה — כל דבר ראשון שלי. הוא גם היה הגבר ששיקר לי במשך שנים, ולא היה לי שמץ של מושג. אי אפשר להאשים אותי. לא ניהלנו חיים ראוותניים. אולי טובים, אבל לא ראוותניים. כלומר, עד לפני שלוש שנים. כשבלילה חורפי וקר הופיעו השוטרים בדלת הבית שלי כדי להודיע לי שהמכונית של בעלי נמשתה מנהר ההדסון עם גופתו, ומסלול חיי השתנה לנצח.

זאת הייתה רק ההתחלה. בהמשך הגיעה החקירה.

שאפתנות הייתה חלק מהאישיות של מאט. זאת מעולם לא הייתה שאלה. הוא אהב פריטים בוהקים ונוצצים, אז מה. מאט לא היה רודף בצע. הוא תמיד היה אדיב ונדיב עם הסובבים אותו. לכן בחרתי לראות בזה דבר חיובי. השאיפות שלי היו אחרות. להיות רעיה טובה. לוודא שכל ילד שנכנס לכיתה שלי, כיתה ג', מקבל את החינוך הטוב ביותר. זה כל מה שהיה חשוב לי אי פעם. האם היו לי שאיפות להיות מנכ"לית של חברה מובילה במדד הפורצ'ן־500? התשובה היא לא. האם חלמתי על זכייה בפרס פוליצר? גם לא. להיות מתמודדת באולימפיאדה? הממ... לא. ואם זה מחזיר את התנועה הפמיניסטית חמישים שנים אחורה, אז שיהיה.

הייתה תקופה ששקלתי להשלים תואר שני בהתפתחות הילד, עד שמאט שכנע אותי שזה יבוא בסופו של דבר על חשבון גידול הילדים שלנו. לא היה שום דבר לא הגיוני במה שהוא רצה. הוא מעולם לא נתן לי סיבה לפקפק בו. לכן, כרעיה טובה, תמכתי בגבר שלי. אחרי הכול אני שחקנית בצוות, נאמנה עד הסוף. אם מאט רצה את הבית בקונטיקט, שממש לא יכולנו להרשות לעצמנו, זרמתי איתו. גם כשהוא קנה לי את הב־מ־וו שאמרתי שאני לא צריכה או רוצה. טוב, הוא בסך הכול היה נדיב. חפצים זה נחמד, אבל היו לי חברים, משפחה ואת אהבת חיי. מאט תמיד רצה יותר. שום דבר אף פעם לא הספיק לו. הוא היה חסר מנוחה באופן שאף פעם לא חקרתי לעומק. במבט לאחור, חבל שלא עשיתי את זה. כל חיי אצטער על שהייתי פחדנית מדי ולא התמודדתי עם הנושא הזה — כי משהו שאני לא יכולה לראות אבל בהחלט מרגישה, ממשיך לדקור את תת־המודע שלי לעיתים קרובות. ועכשיו שהוא כבר מת, לעולם לא אדע איפה הכול השתבש.

"ניתן לך שלושה ימים לפנות את הבית. אם תיקחי משהו נוסף פרט לבגדים שלך, נתבע אותך," הודיע לי העיט. הגווייה שלי באופן רשמי נאספה בטפריו.

אם זאת הייתה קומדיה רומנטית שובבה, זה היה החלק בסיפור שבו הייתי מתכננת את החזרה שלי. ברקע היה מופיע רצף תמונות חמודות מאוד שלי הולכת לחדר כושר ומזיעה כמו חזיר, מנקה את חדר הארונות שלי ואת המקרר, ומוצאת עבודה חדשה. מוזיקת הרקע תהיה פס קול בועט כמו זה של צ'אקה קאן, שבו היא שרה עד כמה חזקה ועוצמתית תהיה האני החדשה. אזהרת ספוילר — לא קרה שום דבר מזה.

"מה עם החתול שלי? מותר לי לקחת אותו? או שגם הוא חלק מהחזרי המס?" כל החיים שלי מתפרקים שלא באשמתי, והזעם שמתבשל בתוכי מגיע סוף־סוף לנקודת רתיחה.

התובע נושף את כעסו בקול רם כל כך עד שאפשר לשמוע אותו עד אלסקה. הוא מצמיד את כריות אצבעותיו השמנות והקצרות אלה לאלה ואומר, "את יכולה לקחת את החתול שלך וזהו."

החתול הדפוק הזה שונא אותי. אני לוקחת אותו רק מתוך עיקרון.

"הוצאת את הזבל?"

"כן, אימא."

"הבאת את החלב?"

"זאת הפעם השנייה שאת שואלת — כן, הבאתי."

"שני אחוז? לא דל שומן, כן?"

אלוהי כל האימהות. "כן. עכשיו אני יכולה לסיים את מה שאני עושה?"

"לא צריך להתרגז. אני רק שואלת שאלה."

אימי מרכינה את הראש ופוכרת את הידיים בזמן שהיא הולכת את המרחק הקצר מפינת האוכל הקטנה שלנו אל המטבח. סימן לזה שהיא מגלגלת עיניים. אף אחד לא יודע לשחק את הקורבן יותר טוב מאנג'לינה דסנטיס. היא יכולה לגרום לאימא תרזה להרגיש רע לידה.

עיניי חוזרות אל הלפטופ הישן של אבא שלי, שלא תומך כמעט באף אתר אינטרנט ביקום. נאלצתי לסרוק את רשימות המשרות באתרים הכי נידחים. אתרים שכללו רשימת משרות כמו דרושה מסז'יסטית בגילי שמונה־עשרה עד שלושים בספא יום שמח או דרושה פקידת קבלה במועדון לג'נטלמנים בלבד.

ג'נטלמנים בתחת שלי.

את צריכה להעסיק את עצמך, הבטיחו כולם. תחזרי לעבוד. זה יסיח את דעתך מהצרות שלך. בראש רשימת הצרות שלי — חוסר היכולת לקבל עבודה מחורבנת. אין ספק שזאת תהיה משימה ארוכה ומפרכת להרכיב את חיי מחדש. ואני לא שוגה באשליות שהם יחזרו להיות כפי שהיו בעבר, להוציא את החלק של השערורייה והבעל הגנב, כמובן. לא חשבתי שהמצב ייראה כל כך חסר תקווה.

אחרי הביקור האחרון שלי במשרד התובע הפדרלי במנהטן, חזרתי הביתה, זרקתי את הטלפון שלי לפח האשפה, התכרבלתי מתחת לשמיכה ובכיתי כאילו זה הדבר שאני עושה למחייתי. התאבלתי לא רק על מותו של אהובי והחבר הכי טוב שלי, אלא גם על מותו של כל דבר שהאמנתי בו. כל אותן שנים... כל אותם זיכרונות... היו שקר. בעלי גנב מיליונים מכל מי שהיה מוכן לבטוח בו והפקיד בידיו את חשבונות החיסכון שלו. חייתי את הסיפור הזה, והוא עדיין נשמע לי כמו עלילה גרועה של סרט בערוץ החיים הטובים. לצערי, לא מדובר בסרט כזה, אלא בערמה מהבילה שנקראת החיים שלי. יש לי את הניירת כדי להוכיח את זה.

הגחתי מפקעת הייאוש שלי לא כפרפר יפהפה, אלא יותר כאישה שמטפחת בליבה זעם לא בריא. וכולו היה מכוון למגדר אחד. ארזתי את התיקים שלי ואת החתול והגעתי לבית הוריי עם הזנב בין הרגליים במונית, כי גם הב־מ־וו שלי כבר הוחרמה. עברו ארבעה חודשים מאז שאיבדתי את הבית ואת העבודה. היו בבית הזה יותר מדי זיכרונות, לא לגמרי נעצבתי לעזוב אותו. העבודה הייתה סיפור אחר לגמרי. זה לא היה נתון להחלטה שלי. משרד החינוך חשב שזה יהיה לטובת כל הצדדים המעורבים אם פשוט אסתלק משם, מאחר שחלק מההורים בכיתה שבה הייתי מחנכת השקיעו את הכסף שלהם אצל מאט.

"מצאת משהו, חומד?"

אבא שלי מניח את היד היבשה והמחוספסת שלו על כתפי. אני אוהבת את אימא שלי, באמת שאני אוהבת אותה, אבל אני הבת של אבא שלי. אני מלטפת את ידו ומביטה בעיניו החומות המלאות אהדה. עיניים זהות לשלי. אף על פי שהוא עדיין גבר נאה ומחוספס, נראה שתומס דסנטיס הזדקן מהר מאז שהכול התפוצץ. לאחרונה הוא נראה מבוגר יותר משישים ושש שנותיו.

אני ילדה יחידה שהגיעה בנס. שמעתי את הסיפור הזה מיליון פעמים. איך הגעתי אחרי עשר שנות נישואים, הרבה אחרי שההורים שלי כבר הפסיקו לקוות. אז לא מוגזם להגיד שההורים שלי קיבלו את החלומות ואת התקוות שלהם באריזה אחת.

"שום דבר בינתיים," אני אומרת בקול גבוה מהרגיל, שנשמע כמו ניסיון עלוב לשדר אופטימיות.

"וחברת כוח האדם?"

אני אפילו לא מצליחה לענות על זה מהפחד שהקול שלי ייסדק. אני מנידה בראשי במהירות. אפשר היה לצפות שעם שני תארים בפסיכולוגיה ובחינוך לגיל הרך, לא אתקשה למצוא עבודה הגונה. הבעיה היא שהפשע של בעלי ידוע היטב בכל האזור, וכך גם הפנים שלי, וכיוון שאני לא יכולה לעבור למקום שבו לא יזהו אותי בקלות, חיפוש עבודה הפך לחוויה מייסרת. אני נאלצת לעבור לגרד את תחתית החבית. בעיקרון, אני מוכנה לשקול את העבודה כפקידת קבלה במועדון הג'נטלמנים הזה, אם יקבלו אותי בכלל.

"את תמצאי משהו, אני בטוח שתמצאי. ואני תמיד יכול לשאול את ביל אם הוא צריך עוד מזכירה."

ביל הוא הבעלים של חברת האינסטלציה שאבא שלי מנהל. הוא גם האידיוט שמתעקש שאקרא לו דוד כשהוא מתחכך בשדיים שלי בגלוי בכל הזדמנות באירועי חגים.

לא, תודה.

תמיד חשבתי שאבא שלי צריך לפתוח עסק משלו. הוא מתרץ את זה בכך שהוא לא רוצה לפגוע בביל, שנתן לו את העבודה הראשונה אחרי סיום הלימודים. האמת היא שאבא שלי ואני דומים מאוד. תרגום — הוא לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר, ויש לו כל מה שהוא צריך באימא שלי ובי. כמו שהוא נוהג לומר לנו כל הזמן.

"איך את מסתדרת עם כסף?"

"בסדר, אבא. באמת," אני עונה במהירות.

זה כמובן שקר מוחלט. בשלב הזה אני מעדיפה לעבוד ברחוב ולא לקחת מהם אפילו סנט אחד שהרוויחו בעמל רב. ההורים שלי הם אנשים ממעמד הפועלים, עם משמעת עצמית קפדנית בכל מה שקשור לחיסכון בכסף, ממש כמו פעם. הם אפילו חושדים בכרטיסי אשראי. נדרשו לאימא שלי שנים עד שהיא השתכנעה והתחילה להשתמש בכספומט. אני עדיין רואה אותה מקישה על בטל עשר פעמים לפחות לפני שהיא עוזבת את העמדה, כי היא בטוחה שאיכשהו האדם הבא יוכל להיכנס לחשבון שלה גם בלי הכרטיס.

במצבם הכלכלי בעשור האחרון, ההכנסות שלהם כבר לא מכסות את ההוצאות. לאחרונה הם נאלצו לרוקן לחלוטין את קרן הפנסיה שלהם, שכמעט הוכחדה הודות לשכר הטרחה שהייתי צריכה לשלם כדי להוכיח שלא ידעתי כלום על העסקים של מאט.

נקודת האור בסירחון המפואר הזה היא שמאט מעולם לא הציע להורים שלי להשקיע דרכו, אפילו פעם אחת, וכך השאיר את קרן הפנסיה שלהם ללא פגע בשעה שכל כך הרבה אחרים ספגו הפסדים נוראים. האם הוא עשה את זה בכוונה כי ידע שאצטרך את הכסף הזה כדי להוכיח את חפותי? לעולם לא אדע. בסופו של דבר, כולם הפסידו. זאת הסיבה שאני לא יכולה לבקש מהם להלוות לי עוד כסף. המצב הפך באופן רשמי לנואש. אבל בדיוק אז, באורח פלא, הטלפון שלי מצלצל. שמה של חברת כוח האדם שאליה נרשמתי לפני חודש מופיע על המסך. זאת הפעם הראשונה שהם מתקשרים.

"הלו," אני עונה בהתלהבות.

"גברת דסנטיס?"

כן, למדתי בדרך הקשה שעדיף להשתמש בשם הנעורים שלי. נראה שהשם בלייק גורר מבטים גועליים בזמן שהאדם שמראיין אותי נזכר איפה שמע אותו. כולם כמובן מניחים שהייתי שותפה לדבר העבירה במקרה הרע, או לפחות מודעת היטב למעלליו של בעלי. לא משנה ששתי רשויות ממשלתיות זיכו אותי. אני אפילו לא מוכנה להשתעשע ברעיון של מה היה קורה אם לא היה לי את הכסף לעורך דין טוב.

"כן?"

"אנחנו רוצים שתגיעי לפה מחר. יש לנו משרה שיכולה להתאים לכישורים שלך."

הצלצול הגואל.

"התפקיד מחייב אותך לגור בנכס."

אני יושבת מול האישה מחברת כוח האדם, גברת מארש, ומחכה בסבלנות להמשך דבריה. היא שולפת את העט מאחורי האוזן, תוקעת אותו בשערה האפור המסופר קצר ומגרדת קלות בצד ראשה. העיניים שלי עוקבות אחר הקשקשים שנופלים על כתף הז'קט השחור שלה.

"זאת תהיה בעיה מבחינתך? הם משלמים ממש טוב. אל תחשבי על זה יותר מדי."

אני בוהה בה ללא הבעה, מחכה שהפצצה תיפול, כל פצצה שלא תהיה. ההזדמנות התעסוקתית הזו נראית טובה מכדי להיות אמיתית, ואחרי מה שהבעל היפה והאוהב שלי עשה, אני חושדת בכול.

"איפה הנכס?"

האמת? יש לי 48.77 דולר בחשבון הבנק. גם אם הנכס נמצא בסודן, אני על המטוס הראשון לשם.

"אלפיין, ניו ג'רזי."

"אלפיין נמצאת רק עשר דקות נסיעה ממקום המגורים שלי."

"אם את לא יכולה להתחייב למגורים בנכס, הם אפילו לא ישקלו להעסיק אותך. ובכנות, גברת דסנטיס, לא מצאנו מעסיק כלשהו שיהיה מוכן להתעלם מהצרות שנלוות לשמך הידוע לשמצה. אף אחד לא רוצה כאב ראש." היא מסיימת במשיכת כתף, והבעת פניה לחוצה כאילו יש לה עצירות.

"אני לא מבינה למה הם מוכנים לשקול להעסיק אותי בכלל?"

"המשרה קשורה לטיפול בילדים, כולל חינוך והכול. את היחידה ברשימה שלי שמוסמכת לזה."

זאת ההזדמנות הגדולה שאני זקוקה לה נואשות. ילדים הם הדבר שאני הכי אוהבת.

"הם יודעים מי אני, נכון?" העבודה הראשונה זה חודשים עם הבטחה אמיתית בצידה, ואני מנסה לשכנע אותה לוותר עליי. מישהו צריך לתת לי אגרוף בפנים. גברת מארש זוקרת גבה צבועה בעיפרון יתר על המידה.

"עדיין לא," היא אומרת. אשמה ניכרת בשפתיה הקפוצות, והתקווה ההולכת וגוברת שטיפחתי רק לפני דקה מתפוגגת ברגע. "הם יגלו בסוף. כשהם יבצעו בדיקת אמינות. אני מקווה שעד אז תעשי עליהם רושם טוב. חוץ מזה, במצבך את לא יכולה להיות בררנית." את המילים האחרונות היא ממלמלת בלחישה, אבל אני בכל זאת שומעת אותן.

"כלומר?"

היא נאנחת בכבדות לפני שהיא עונה. "לפי השמועות אף אחד לא מחזיק שם מעמד הרבה זמן. אני לא אספר לך סיפורים, הלקוח הוא אדם שקשה לעבוד איתו. ולכן השכר הוא בהתאם."

אה, כן, הנה זה בא.

"תצטרכי לחתום על הסכם סודיות, לציית למערכת חוקים קשוחה ולעבור בדיקה גופנית מלאה."

"למה?" אני שואלת במבט שבטוח נראה מזועזע.

"כדי לוודא שאין לך מחלות מידבקות."

"אני מניחה שזה מסביר את החלק של קשה לעבוד איתו." באופי שלי אני אדם קליל וזורם. סף העצבים שלי גבוה להפליא, אני נוטה להימנע מעימותים, אעדיף להתנצל כדי להרגיע את המצב ולא משנה אם אני אשמה או לא. שלא תהיה טעות, אני לא טרף קל. אבל הרצון שלי להשלים תמיד יעלה על הרצון שלי לנצח בכל ויכוח טיפשי. העניין הוא שהאירועים בשלוש השנים האחרונות העמידו את הסבלנות שלי במבחן והחלישו אותה מאוד. אם הבחור הזה בעניין של השפלות פומביות, זה לא יעבוד.

"את רוצה להתראיין לתפקיד או לא?"

המחשבות שלי נודדות היישר למועדון הג'נטלמנים. תמונה של גברים שעירים ומזיעים עם קיסמים נעוצים בפיות שלהם בעודם בוהים בישבן שלי וקוראים לי בובה עולה לי בראש.

"מה הכתובת?"