הדרקון היהודי

פרולוג

איומי

"אתה עצור בגין סחיטה, איומים והפעלת מערך סוקאייה להפקת רווחים בכוח," אני שומעת את המשפט היוצא מפיו של השוטר בזמן שהוא אוזק לשירו את הידיים, וגופי מתחיל לרעוד ללא שליטה. "חשיפת מידע רגיש אודות חברי הנהלה בכירה של תאגידים הוא עבירה חמורה מאוד, ובגינה תיכנס לכלא לכמה שנים טובות. הפעם אבא שלך וכלבי השמירה העלובים שלו לא יוכלו להציל אותך," הוא ממשיך ואומר, מטיח בזלזול ובבוז את גופו של שירו על הרצפה ומטלטל את ליבי.

שירו נשאר שכוב על רצפת הבטון המלוכלכת, שמהווה ניגוד מוחלט לחליפה הצחורה שעל גופו. הוא מישיר אליי מבט חודר ורציני, על אף שאני עומדת די רחוק מכל המהומה, ומסמן לי להיעלם. במבט אחד אחי הגדול מצליח לבטל את המרחק בינינו ולהסביר לי את חומרת המצב בו הוא נמצא. אני מתעלמת בהינד ראש וממשיכה להסתתר מאחורי קיר הלבנים האדומות של הבניין הצמוד. "תנשמי!" אני צועקת לעצמי בראש ומנסה להרגיע את התקף החרדה המתקרב. ליבי ממשיך להלום בפראות בבית החזה כשאני רואה כיצד השוטרים מרימים את שירו מהרצפה ומצמידים אותו למכולת זבל ירוקה ומטונפת, מנסים להוריד מכבודו עוד קצת. שירו, גבוה הקומה, סמל לשליטה עצמית.הם מתחילים לגרור אותו לניידת המשטרה בצעקות מחרישות אוזניים, כדי שעוברי האורח ברחוב המקביל ישימו לב למתרחש ויתאספו סביבם. הם רוצים ששירו ירגיש מושפל ומבוזה, הם נהנים מזה. אחרי הכול הם חיפשו אותו וחקרו כל צעד שלו במשך שנים. שירו שלי נראה רגוע מתמיד. הוא לא מזיז אף שריר בפניו, הוא שומר על ארשת הפנים הרצינית שלו. כך גידלו אותנו, וכך הוא הפך למי שהוא היום.נראה שהמשפט שנאמר על אבא שלנו, שנועד לעקוץ את שירו ולהכאיב לו, לא מפריע את שלוותו. בתוך תוכי, אני יודעת שזה נוגע בנקודה רגישה אצלו. הסבל מאז ומתמיד היה חלק מחיינו, ושירו לא ייתן לנציגי החוק או לאף אחד אחר בעולם את העונג לראות אותו סובל. אני רואה את שירו מוכנס בכוח לניידת המשטרה וליבי מתכווץ, מתנפץ לחתיכות קטנות. מהר מאוד נוחתת עליי ההבנה שלא אראה אותו בקרוב, ואין לי מושג למשך כמה זמן.

כאב הפטישון המכה מכות קטנות במחט ומחדיר אותה מבעד לעורי מחזיר אותי למציאות ומנער אותי מהמחשבות על מעצרו של שירו. כל דקירה קטנה מזכירה לי את הכאב העצום שראיתי בעיניו, כששנינו הבנו שלא נתראה בשנים הקרובות. הגעגוע לאחי הגדול במהלך השנתיים האחרונות כאב יותר מכל כאב פיזי שאי פעם חוויתי, ולמזלי הרב בקרוב הוא סוף־סוף ישתחרר מהכלא ואוכל לשוב ולנשום.

"איומי, איומי?" ריוקי קורא בשמי ומצליח להעיר אותי שוב מחלומי בהקיץ.

אני שוכבת במשך עשר השעות האחרונות על מיטת הטיפולים בסטודיו של ריוקי, בלי להזיז כמעט אף שריר בגופי, כדי שיוכל לסיים כמה שיותר מהר את הקעקוע החדש שלי. "סליחה, המחשבות שלי נדדו לרגע," אני בולעת את הרוק שהצטבר בגרוני בניסיון להתעשת, לנער את הזיכרונות הכואבים. "מה עם הפסקה? את רוצה לאכול משהו? אני בטוח שהגוף שלך כואב כמעט כמו ששלי כואב," הוא מפסיק את כל פעולותיו ומתכונן להניח את הכלים שבידיו. "אני לא צריכה הפסקה, אני רק רוצה שתסיים כבר," אני אומרת לו בתקיפות, מושכת את ידו במהירות ומניחה אותה בחזרה על גבי. "איומי, אני מבין את הרצון שלך לסיים, אבל אני חייב לקום קצת ולשחרר את הרגליים. אומנם את דומה לאחיך ויכולה לתפקד כמו מכונה, אבל אני רק בן אנוש פשוט," ריוקי אומר בחיוך גדול, מניח את הכלים שאחז בידיו וקם בהפגנתיות מהכיסא.ריוקי הוא אמן הקעקועים הכי טוב, מקצועי ומפורסם ביפן. מכיוון שהוא המקעקע הבלעדי של המשפחה שלי ושל כל הארגון, הוא קבע איתי כמה תורים עתידיים, כדי לקעקע אותי כמה שיותר מהר, לבקשתי. על פי לוח הזמנים שתוכנן בקפידה מראש, היום, לאחר שישה מפגשים וחודשים של כאבים מתישים, ריוקי סוף־סוף יסיים את הקעקוע שלי. רובו כבר בוצע, ולמפגש האחרון שלנו הוא השאיר את ההצללות באזור הגב התחתון והירכיים, ועוד כמה ליטושים אחרונים.

מאז ומתמיד רציתי להוכיח את עצמי לאחי הגדול, ובמיוחד לאבא שלי הקומיצ'ו, ראש היאקוזה, שאני אחת משלהם. רציתי להראות שאני עומדת בכללים ובחוקים הנוקשים של ארגון פשע מסורתי כמו היאקוזה, ויכולה לסבול כל כאב פיזי וכל קושי. אבא תמיד חוזר ואומר שהוא רוצה שאהיה 'אם טובה ורעיה חכמה' ושלא אמשיך את דרכו יחד עם אחי. אבל אני נחושה להוכיח לו, ובמיוחד לעצמי, שאני לא צריכה להיות אישה קטנה של מישהו. נועדתי ללכת בנעליו ולהיות מנהיגה.

1

בן

"אחי, אתה מוכן?" אני מחייך חיוך ערמומי ושלומי מהנהן, כמו באקסטזה. "אחת, שתיים, שלוש, בני זונות!" אני צורח במלוא גרוני בזמן שאני חותך את תג היחידה מהתיק שלי. "בנדה אתה קולט? אחרי עשרות גיחות, אינספור לילות, סוף סוף זה נגמר." שלומי קופץ עליי מאחור ונתלה על כתפיי ל'שק קמח׳, באותה הזדמנות הוא מצליח גם לחנוק אותי ולהפיל את התיק והמספריים מידיי. "סוף־סוף אפשר לקרוא לנו קצינים לשעבר, אתה קולט?" הוא אומר נלהב, "אני לא מאמין!"

"אז תאמין, כפרה עליך, כי סיימנו! יאללה, בוא נעוף מכאן." אנחנו יוצאים בדילוגי אושר מהבסיס בו השתחררנו מתקדמים לכיוון הגרוטאה האדומה והמכוערת שלו. "זוז! אני נוהג," אני מכריז בקול, דוחף את שלומי במהירות לפני שיספיק לעקוף אותי, ומתיישב במושב הנהג. "אל תתחיל איתי," הוא נעמד ליד חלון הנהג, משלב את ידיו על החזה בהפגנתיות מדומה ומחכה עם המבט העקשן הרגיל שלו שאפנה לו את המקום. "היכנס למושב לידי יא אפס, יש לי הפתעה בשבילך, קצין אמיץ שלי," אני מסיים את המשפט, מחווה בידי נשיקה לכיוונו, ושנינו מתפרצים בצחוק מתגלגל.

"יאללה, מה ההפתעה?" שלומי שואל בציפייה בזמן שאנחנו פונים לכביש שש, עיניו מתרחבות מרוב התרגשות. "פתח את התיק שלי ותסתכל בתא הקידמי, הקטן," אני אומר תוך כדי שאני מפעיל את השיר החדש של אמינם ומגביר לשיא העוצמה. "ג'וינט? פאקינג ג'וינט? בנדה אתה גנוב לגמרי, הבאת איתך סמים לבסיס? אחי, אתה לא רואה בעיניים."

"מה אמרת? אני לא שומע אותך..." אני משיב לו בצעקות, חיוך מרוח על פניי ואני שר בקולי קולות. "בנדה, שתוק כבר!" הוא רוטן כשאני מתחיל לצחוק. "יאללה, תהיה בשקט ותדליק לנו, תחזור לאהוב את טעם החיים," אני אומר לו ומחייך, מרוצה מעצמי.שלומי מדליק את הג'וינט, לוקח שאיפה עמוקה ומתחיל להשתעל בחוזקה. "אחי, נהיית נסיכה כוסית, אין לי כוח אליך יותר." אני נותן לו מכה קטנה בעורף.

"מה זה? מאיפה הבאת את זה? זה לא עושה לי כלום, אתה צוחק עליי?" הוא אומר בשקט ועיניו מתחילות להתגלגל לאחור. "קח עוד כמה שאכטות ודבר איתי אחר־כך." שלומי שואף עוד כמה שאיפות בזו אחר זו, מטה את ראשו לאחור ומביט בי בריכוז, בזמן שאני עוקף משאית ענקית. "וואלה אחי, צדקת," שלומי מציין לאחר כמה דקות של שקט. "עכשיו, כי אני בראש כל־כך טוב, אני אספר לך שדוד שלי יוסי הזמין אותך ואותי לעבוד בעגלות שלו בטוקיו." "טוקיו? כלומר יפן? לא אמרנו שעושים טיול אחרי צבא? שאנחנו טסים לדרום אמריקה עם החבר'ה מהסיירת כמו חיילים משוחררים בני 21?" אני אומר בפליאה.

"למה, חסכת מספיק כסף כדי לטוס לדרום אמריקה? כל מה שהרווחת בזבזת על שטויות," הוא אומר ומחייך לעצמו. "כלי נגינה זה לא שטויות!" אני רוטן, "וחוץ מזה, נמצא איזו עבודה מסודרת של מבוגרים ואחרי זה נוכל לטוס איתם, מה אתה דואג?" "אז למה לא לעבוד בטוקיו ואז לטוס לדרום אמריקה משם? אתה מעדיף ללבוש מכופתרת כמו אבא שלך וללכת לאיזה משרד משעמם משמונה עד חמש כל יום?"

הוא מסיים את המשפט ומביט בי בציפייה. אני לא מגיב למה שאמר, אבל חושב על דבריו. לאחר כמה רגעים של שתיקה בהם אני מחשב בראשי במהירות את היתרונות מול החסרונות בצעד כזה, אני עונה לו בחיוך, "יאללה, אחי, מה יש לנו בחיים? נטוס לעבוד בטוקיו."

"בנדה, אתה עובד עליי, נכון? זה היה הכי קל בעולם! אתה הבן זונה הכי עקשן שאני מכיר." "אני ממש לא עובד עליך. ניסע ליפן, נרוויח קצת כסף טוב ונטוס לטייל בארגנטינה." "כמה אני אוהב אותך, אח יקר שלי, עשית לי את השנה."

"כן, כן, אלה רק הסמים מדברים מגרונך," אני אומר ונותן לו מכה בכתף, ושנינו מתחילים לצחוק.

הטיסה לטוקיו הייתה קשוחה, קשוחה מדי. שש־עשרה שעות ניסיתי למצוא תנוחה נוחה כדי לשים את הראש ולנוח קצת, בעוד שלומי יושב לידי ולא מצליח לשתוק לרגע. במטוס יש הדים מבלבלים של שפות זרות, בעיקר יפנית קולנית, אף שהם מדברים בטון הכי שקט. שיא הבלבול שלי הגיע כשנחתנו בטוקיו והתקדמנו לכיוון היציאה מאולם מקבלי הפנים בשדה התעופה.צרחות מחרישות אוזניים ביפנית גרמו לי לעצור ולהביט במחזה שלא אצליח להוציא מזיכרוני. שתי נערות יפניות הגיעו לאולם מקבלי הפנים, כאילו צצו משום מקום, והתחילו לצרוח זו לזו בקולי קולות ובהתרגשות אדירה, כל אחת מקצה אחר של האולם. שתיהן נראו כמו בובות שבריריות, שיערן החלק והשחור גלש על כתפיהן ועיניהן המלוכסנות זעקו זו לזו. כל־כך דומות, ילדות יפהפיות.במבט ראשון, כנראה מדובר באחיות שלא התראו כמה שנים. כשראו אחת את השנייה, שתיהן החלו לצעוק, לבכות ולייבב בקול רם מאוד. לפתע, שתי האחיות החלו לרוץ זו אל זו במהירות, ולרגע זה נדמה שהן הולכות להתנגש זו בזו וליפול לקרקע מעוצמת ההתנגשות. עצרתי, הפסקתי להקשיב לדיבורי הסרק של שלומי שכלל לא שם לב למתרחש, וצפיתי בהשתאות מהצד בסצנה המרגשת הזו. הייתי נרגש כל־כך עבור שתיהן. לבסוף הן נעצרו במרחק של מטר זו מזו, גופן רעד, פניהן שידרו רגש עצום, אבל כל שהן עשו היה למחוא כפיים בעוצמה ובהתרגשות.

ללא מגע או חיבוק, בלי נשיקה אפילו, כלום! ניתן היה לראות בעיניהן את הכמיהה העצומה למגע, להרגיש זו את זו, להריח את הריח המוכר של הבית. אבל התרבות שאליה נולדו הייתה חזקה מהן, ולכן לא העזו להתקרב יותר מדי זו לזו. הלסת שלי נשמטה כשהבנתי לאן הגעתי ומה אצטרך לעשות כדי להשתלב במקום הזה.

מחוז 'סאיטאמה שי' שוכן במרחק שעתיים נסיעה מטוקיו, אז אנחנו מנצלים את הנסיעה כדי לישון. הטיסה ערפלה אותי לגמרי ולא נותרו בי כוחות להותיר את עיניי פקוחות במהלך הנסיעה, על אף שאני רוצה לספוג קצת את יפן מהחלון. "אתן לכם את מחר להתארגן ולנוח קצת. אבל מיום שלישי, תתחילו לעבוד ולעשות קצת כסף," יוסי, דוד של שלומי, אומר ברגע שאנחנו נכנסים לדירה קטנה, מול הדירה שלו. "הבנתי נכון? כל יום ניסע שעתיים הלוך לטוקיו ואז שעתיים חזור לדירה?" אני שואל בפליאה נגועה בכעס. "כן, בן, בכל יום. באת לטוקיו לעבוד ולהרוויח כסף, לא? ככה זה פה, אנחנו לא בישראל," הוא עונה לי בנזיפה קלה, חיוך לגלגני מרוח על פניו.אני מכיר את שלומי ואת דודו יוסי מגיל שנתיים בערך. שלומי ומשפחתו גרו בשכנות אלינו, ממש דלת מול דלת. אימא שלו רותי היא החברה הכי טובה של אימא שלי. לעולם לא אשכח איך הן היו יושבות במטבח שלנו יחד, מנשנשות עלי ארטישוק וגרעינים שחורים כמו שתי סבתות זקנות ומדברות עלינו, כמה אנחנו שובבים ומסתבכים בצרות יחד. למזלי, שלומי ואני עברנו את המיונים המפרכים לסיירת אגוז יחד, יצאנו לקורס קצינים יחד, ואפילו תכננו את הדברים כך שנשתחרר באותו יום.

"אוקיי, ואיפה העגלות שלך? ומה נמכור בכלל? אפילו לא שאלתי," אני שואל ומגרד בראשי, נזכר מאוחר מדי לבדוק למה הכנסתי את עצמי. "מה זאת אומרת? שלומי לא אמר לך? בשוק הכי מפורסם וגדול ביפן. אתם תמכרו שם שעוני מותגים לפראיירים יפנים."

"חיקויים?" אני שואל בבלבול ומביט על שלומי הנבוך.

"זיופים, כן. אל תדאג, אחי, הם בולעים את זה. מחר אביא לכם חוברת הדרכה ואלמד אתכם בדיוק מה להגיד ואיך למכור ביפנית, אבל הכול יהיה תלוי בכם. אם תתנו שואו שהם יאהבו, תאמינו במה שתגידו להם ותאמרו את המילים כמו שצריך, הם יקנו מכם והרבה. יש לכם הזדמנות פז לעשות הרבה מאוד כסף".יום המנוחה הקצר שיוסי הקצה לנו היה מפרך עד מאוד, כי במקום לנוח, חזרנו על נאום המכירה המשכנע שלו ביפנית ללא הפסקה מבוקר עד ערב, ולמחרת קמנו ליום העבודה הראשון שלנו. השעה היא חמש וחצי בבוקר כשאנחנו נכנסים למכונית ופותחים בדרכנו לטוקיו. ברגע זה נוחתת עליי ההבנה שחיי כמו שהכרתי אותם נגמרו. "איזה שיט, לקום כל בוקר בחמש הולך להיות הסיוט של חיי," שלומי מתלונן ליוסי ולי, אבל בהחלט מדבר גם את המחשבות שלי. "לא נצא, לא נבלה, רק נעבוד פה? מה עם הליידיז? רציתי להכיר איזו יפנית יפה." "שלומי, עשה לי טובה ושתוק כבר! תפסיק להיות כזה רכרוכי! העבודה הזו תשתלם לכם, אני מבטיח." יוסי מביט בי דרך המראה האחורית, מסמן לי להרגיע את שלומי."אל תדאג, כפרה עליך, נפצה על הזמן הזה בדרום אמריקה." אני מנסה לרכך אותו, אבל הוא מתעלם ממני ומשלב את ידיו על החזה, כמו הילד הקטן שהוא. אני מסיט את ראשי ממנו ומתחיל לשקוע בתמונות שרצות מבעד לחלון המכונית. טוקיו, עיר הבירה של יפן, פשוט עוצרת נשימה. עיר תוססת, חדשנית ומרתקת עם קצב חיים מסחרר, כל כולה מכוסה בצבעי ניאון זוהרים. היא נראית עצומה, כמו תפאורה של סרט פעולה משובח. מסביב אני מצליח לראות גם אפשרויות בלתי נגמרות של קניות, תרבות, אוכל ובילויים. טוקיו מלאה בשילובים מעניינים. מצד אחד היא מלאה במרכזי קניות ענקיים ובגורדי שחקים שנושקים לשמיים, ומצד שני יש בה מקדשים עתיקים ופארקים יפהפיים שמעניקים לעיר רובד נוסף של יופי מרהיב. מאז ומתמיד יפן והתרבות שלה סיקרנו אותי, אך לא האמנתי שאגיע אליה כשאני רק בן עשרים וארבע.רגע לפני הגעתנו לשוק, יוסי עוצר את המכונית לפני מעבר חצייה. אני חושב שזה מעבר החצייה מהגדולים בעולם. אני רואה מאות אנשים צועדים, לבושים היטב בחליפות עסקים או בבגדים ססגוניים. הם חוצים יחד את הכביש בסנכרון מושלם, נראים כמו חבורת רובוטים מהלכים. כמויות עצומות של אנשים מכסים את רחובות העיר עד שכמעט לא ניתן לראות את מדרכות הבטון עליהן הם צועדים. בנסיעה אחת בת שעתיים חוויתי שלל חוויות צבעוניות וראיתי מגוון מראות עוצרי נשימה. אני מחכה בקוצר רוח לעבוד בעיר הקסומה הזו.אנחנו מגיעים לשוק 'אואנו מרקט', השוק הגדול והמפורסם של יפן, הוא ענק. אני מבין שלא אוכל ללכת כאן לבד בלי לאבד את דרכי. הריחות הלא מוכרים מסקרנים אותי והצבעים העזים שצובעים את המקום מבלבלים ומסחררים אותי. המוכרים לא מפסיקים לצעוק, מנסים למשוך את הלקוחות לדוכנים שלהם. בהגעתנו, יוסי מייד מציב אותי בעגלה הקרובה ליציאה מהשוק, ואת שלומי הוא מציב בעגלה רחוקה יותר, בתוך השוק. יוסי לא רוצה שנעבוד יחד, כי הוא יודע מה תהיה התוצאה."נעים מאוד, אייל." הבחור שיושב ליד הקופה קם ממושבו, ושפתיו נמתחות מייד לחיוך. "בן, נעים מאוד," אני משיב ומתקדם לעברו. "אתה מהחדשים שהגיעו שלשום בלילה? יוסי אמר לי לדאוג לכם." "אה, וואלה?" אני עונה במבוכה, "גם אתה גר בדירות האלה שלו?" "אכן כן, שתי דלתות מכם, אני חושב," הוא אומר ומתקרב אליי, מניח את זרועו על כתפי. תוך כמה רגעים הוא כבר מסביר לי את סודות המכירה הכי כמוסים שלו. לאילו אנשים יש לשים לב, מה לקוחות פוטנציאליים יענדו, איך הם יגיבו, מתי ללחוץ ומתי לשחרר. תוך שבוע, אייל ואני הופכים להיות הצוות המנצח של יוסי. תפקידו של אייל היה למשוך את הלקוחות לעגלה שלנו, ואני הייתי סוגר את כל המכירות. רוב הלקוחות לא האמינו שאני לא דובר יפנית. הספרון הקטן שיוסי נתן לנו לשנן ביום הראשון הניב תוצאות טובות. נוסף ליפנית המוגבלת שלי, הבעות הפנים שלי הצחיקו אותם.

"אנתה וואה קקוי נה," אחד הגברים עומד ליד העגלה ואומר לי.

"אחי, כולם פה הומואים, הוא בדיוק אמר לי שאני חתיך," אני לוחש לכיוונו של אייל.

"לא, אל תהיה מטומטם, כך נהוג ביפן. גברים מחמיאים לגברים, זה אומר שהוא מכבד אותך על אף שאתה זר, וחושב שאתה נראה טוב." "זר? הצחקת אותי. אחרי שבוע כאן אני מרגיש יפני לכל דבר," אני אומר ומתחיל לצחוק. "עוד לא ראית כלום." אייל נותן לי מכה קטנה בעורף. "בנדה, זריז, תפרוט לי שטר של מאה," שלומי מגיע לעגלה שלנו מתנשף ונרגש. "בנדה?" אייל שואל ועל פניו מבט מבולבל. "הוא 'שם פרטי־שם פרטי', אתה לא יודע? קוראים לו בן דוד, ומהרגע הראשון התיישב עליו השם בנדה. יאללה, פרוט לי את השטר אחי." אני מעביר לשלומי את הכסף, ובלי לומר מילה נוספת הוא רץ בחזרה לעגלה שלו, נראה שהשלים עסקה גדולה. "בנדה, אה? איך לא אמרת לי? זה יתגלגל ליפנים בול על הלשון," אייל אומר ושנינו מתחילים לצחוק.

במהלך החודש הראשון שלי ביפן, אייל ואני היינו הכוכבים של יוסי. עשינו את אותם מהלכים כמעט עם כל לקוח, וזה עבד לנו כמו קסם. גם לשלומי הלך לא רע, למזלנו, ויחד היינו בדרך הנכונה לקראת הטיול הגדול שלנו בדרום אמריקה. "שלחתי לך זוג מפוצץ," אייל אומר לי, ומתקדם לכיוון העגלה מלווה בבחור צעיר בחליפה מחויטת ואישה יפהפייה בשמלת מיני לבנה צמודה.

"הו, כמה טוב שבאתם." אני מחווה בידי לכיוון השעונים והזוג מתקדם אליי בצעדים מדודים. "האם הם אמיתיים או קופי?" הבחור שואל ביפנית, מביט לעברי ומקמט את מצחו. משהו נראה לי מוזר בזוג הזה, הם לא נראים כמו עוד זוג רגיל שקונה בשוק הזה. אני חושד בהם, אבל לצערי לא מקשיב לאינטואיציה שלי ומשיב לבחור על שאלתו כרגיל. "זה לא קופי, זה סופר קופי!", אני עונה לו ביפנית ואייל צוחק מהצד מהמשפט המנצח שלי. "אוי סוגוינה," הבחור עונה לי כמה זה מדליק ביפנית ומחייך, בת הזוג שלו מתעסקת בטלפון שלה באדישות מוחלטת. הבחור לוקח את אחד השעונים ומודד אותו. פתאום, שישה גברים במדים כחולים כהים מתקרבים לעגלה שלנו. עוד לפני ששמתי לב מה מתרחש ומי נגד מי, אייל ואני כבר אזוקים עם הידיים מלפנים, מושפלים, מובלים על ידי השוטרים בחבלים החוצה מהשוק. הם מובילים אותנו קשורים כמו כלבים, מאחוריי אני רואה שגם את שלומי עצרו.