האתגרים 2 - האתגר השני: לקחת

קוראים יקרים

זהו רומן אפל על בריונות בתיכון. אם אתם חושבים שהבנים שמופיעים כאן דומים לאלה שלמדו איתכם בתיכון - מחוצ'קנים, מגושמים, כאלה שהקול שלהם עדיין לא השתנה - כדאי שתוותרו על הספר הזה. לבנים של אקדמיית צ'רצ'יל בראדלי יש רגעים שבהם הם עושים דברים מחרידים שיגרמו לכם לחשוב 'מה לעזאזל עשית עכשיו?'. אלה לא תלמידי תיכון רגילים, והבחירות שלהם לעיתים קרובות אכזריות ונקמניות.
בתוך אקדמיית צ'רצ'יל בראדלי תמצאו בריונות, סחיטה, הטרדה מינית, רצח, התנהגות חשודה ותשוקות אפלות. זה לא סיפור של אוהבים שנועדו זה לזה. אין פה נשיקות חטופות, אין אהבה ראשונה טהורה. לא תמצאו פה פגישה חמודה ומחממת לב.
יש פה כיסוי עיניים ושלישיות, איומים ואתגרים, שיח על התאבדות וטראומות, מילות בטחון, סקס שנאה, נקמה, מאהב אנונימי חסר פנים שמזמין אותך לשחק איתו בחושך ואח חורג שיעשה הכול כדי לשבור את האחות החורגת שהוא שונא.
אתם עדיין פה, קוראים יקרים? אם כן, אתם מוזמנים לפתוח את הדלת ולהיכנס איתנו לתוך מסדרונות אקדמיית צ'רצ'יל בראדלי. האם אתם מספיק אמיצים כדי להיענות לאתגר?

אדום או ירוק?

פרק 1

איליי

"השמועות שרצות בבית הספר מטורפות. למה לעזאזל השארת את הטלפון הזה בארונית שלך?" התהפכתי על הגב ובהיתי בתקרה, הטלפון צמוד לאוזני בעוד שקאלן עדכן אותי איך עבר השבוע הראשון בבית הספר.

"זה לא הייתי אני. הם מצאו את הטלפון שלה, לא את שלי. מישהו בטח הניח אותו בארונית שלי." לא הצלחתי לומר את השם שלה, בקושי הצלחתי לחשוב עליה בלי להתכווץ.

"שלה?"

"כן. כנראה היא השאירה אותו בחדר. מישהו מצא אותו וקרא הכול."

הדבר החיובי היחיד הוא שאף אחד לא זיהה את הבחור שמוצצים לו את הזין בסרטון. האם זה הפך אותי לבר מזל? אולי, אבל לא יכולתי לומר אותו הדבר עליה. אותה ראו שם בבירור. המבט, הפנים, כל תנועה – הכול חשוף לעיני בית הספר. נאנחתי. תפסיק לחשוב על זה כבר.

"היא חזרה?" השאלה של קאלן קטעה את המחשבות שלי.

נאנחתי שוב. "לא. ייאמר לזכותה של אלינה שהיא מאבדת את זה. אבא שכר חוקר פרטי לנסות למצוא אותה. הכול באשמתי, כמובן." הטון שלי נשמע רגוע, אבל זו באמת הייתה אשמתי. אני דחפתי אותה לזה. לפני כמה חודשים הייתי חוגג את העובדה שהיא ידועה כזונה עכשיו, פרוצה, מוצצת זין. כל התוכניות שלי להרוס אותה התממשו.

אלא שהתוכניות האלה התאיידו ביום שבו טעמתי את המתיקות שלה לראשונה.

באותו רגע, המשחקים שבהם שיחקתי איתה הפכו למשהו אחר לגמרי. הם הפכו לרצון נואש להגשים את הפנטזיות שהיא כתבה עליהן ביומן שלה, לצורך לראות אותה מחייכת באמת. רציתי לגרום לה לגמור, לראות אותה מתפתלת מהנאה. וזה הפך לאובססיה מסוכנת – צורך נואש לשמוע את השם האמיתי שלי על השפתיים שלה, ולא את הדמות שגילמתי באפלה.

צליל קולה כשהיא גונחת את השם שלי בזמן שהיא גומרת רדף אותי בחלומות, יחד עם אשמה על מה שגרמתי. זרקתי יד על הפנים כדי לחסום את התמונות שלה מתפתלת מתחתיי, נצמדת אליי וצורחת כמה שהיא שונאת אותי בזמן שהיא סוחטת מהזין שלי כל מה שיש לו.

"אתה מקשיב לי?" קולו של קאלן חד.

"לא, לא באמת," הודיתי.

"אתה חושב שיתנו לך לחזור? כולם אומרים שאין סיכוי אחרי מה שקרה."

"אני לא יודע. אבא לא עוזב את המנהל בשקט, רודף אחריו כל יום. הוא תרם הרבה כסף לאקדמיית צ'רצ'יל בראדלי, אז אולי זה יעזור – אבל הוא כבר התחיל לזרוק איומים על בית ספר צבאי."

אומנם כבר חגגתי שמונה־עשרה ומבחינה חוקית יכולתי לומר לו ללכת להזדיין, אבל היה לי נוח לגור בבית ולקחת ממנו כסף, כך שאם הוא יחליט לשלוח אותי לבית ספר צבאי, אני אשלים עם זה.

"איליי, בוא לכאן." האיש עליו בדיוק דיברנו קרא מחוץ לדלת החדר שלי.

נשפתי החוצה אוויר. "אני חייב ללכת. אבא צועק. הוא החליט שעכשיו זה הזמן להתחיל להתנהג כמו אבא."

קאלן צחק. "טוב, דפקת את הבת החורגת שלו."

"הוא לא יודע את זה." פאקינג תודה לאל. "תעדכן אותי. אדבר איתך מאוחר יותר." ניתקתי את השיחה והתגלגלתי מהמיטה.

אבא שלי עמד במסדרון כשפתחתי את הדלת. העיניים שלו סרקו אותי, והוא הניד בראשו. "אני מאשים את עצמי בזה. לא הייתי צריך לתת לך לעשות מה שבא לך במשך כל כך הרבה זמן."

עיסיתי את העורף שלי. "חייבים לדבר על זה שוב?" חזרנו על אותה שיחה בכל יום במשך השבועיים האחרונים. התווכחנו בלי הפסקה אבל זה לא הוביל אותנו לשום מקום.

"אני מנסה להבין, איליי. אני באמת מנסה. מה גרם לך לעשות את זה?"

"אמרתי לך. לא עשיתי את זה. מישהו שתל את הטלפון הזה בארונית שלי."

"אני רוצה להאמין לך, בן. באמת."

"אז תאמין לי כבר. אני אומר לך שלא העליתי את הסרטון. הטלפון לא היה אצלי."

הוא שתק בזמן שהלכנו במסדרון לכיוון המדרגות. היד שלו נגעה בזרועי רגע לפני שהנחתי את הרגל על המדרגה הראשונה. "למה היית בחדר שלה באותו בוקר?"

"החזרתי לה משהו." זה לא היה שקר.

"את היומן שלה. זה שקראת בקול רם מול כל הכיתה?"

"לא. משהו אחר."

הוא נאנח. "אוי, איליי."

משכתי בכתפיים. "רציתי לדעת אם היא הייתה מודעת לתוכנית של אלינה להתחתן איתך."

"ומה גילית?"

נשמה הנואשת לכך שיראו אותה, שייגעו בה, שירצו אותה.

"לא משהו שקשור אליך."

אראבלה

הוא נישק אותי ברעב, האצבעות שלו שקעו בשיער שלי כדי להחזיק את הראש שלי במקום. משכתי אותו קרוב יותר, אחזתי בחולצת הטי שלו בכוח, ונישקתי אותו חזק ככל האפשר. היה לו טעם של מנתה, והריח הגברי שלו היה מוכר ומנחם. הזרועות החזקות שלו הקיפו אותי, בזמן שהפה שלו טרף את שלי.

הראש שלי הסתחרר מרוב תשוקה. השפתיים שלו נדדו לאורך הצוואר שלי בזמן שהוא הרים אותי מהמותניים. כשהוא הצמיד אותי אליו, הידיים שלו אחזו בישבן שלי ואילצו את הרגליים שלי להיכרך סביב המותניים שלו. בערתי מהצורך שלו לגעת בי כמו שאני רציתי. לא יכולתי לחכות שהגוף שלו יתאחד עם שלי.

יד החליקה מתחת לחולצת הטי שלי ואחזה בשד שלי. הוא נשם בכבדות ליד האוזן שלי. הוא נע קדימה וחיכך את הזין שלו על הפתח שלי. הכול בתוכי התכווץ, ונעצתי את אצבעותיי בכתפיו בדרישה חרישית ליותר.

"תגידי את השם שלי. תני לי לשמוע את השנאה בקול שלך, נסיכה."

פקחתי את עיניי ופגשתי מבט ירוק בוער...

התעוררתי בבהלה והסתכלתי סביב, הלב שלי הלם בפראות. איליי לא היה כאן. הייתי לבד בחדר השינה. איך יכולתי לשנוא אותו כל כך עד שזה כאב, אבל באותו זמן לרצות לקרוע ממנו את הבגדים ולזיין אותו? כנראה יצאתי מדעתי.

נפלתי בחזרה על המיטה הצרה וכיסיתי את עיניי עם ידי כדי לחסום את אור השמש שנכנס דרך הרווח בווילונות. בזמן שנאבקתי להאט את קצב פעימות הלב שלי, ניסיתי להתעלם מהדקירה הנואשת והלוהטת בין הרגליים שלי.

עברו שבועיים מאז שברחתי מהבית בהמפטונס – ארבעה־עשר יום מאז שהחיים שלי הפכו לסיוט שלא נגמר, למדורה שבערה ללא שליטה. לא יצרתי קשר עם אף אחד. אחרי שהסרטון ההוא יצא, פחדתי מדי להפעיל את הטלפון שלי.

ואם המצב לא היה חמור מספיק, איחר לי המחזור. ידי החליקה לבטן שלי, ופאניקה הציפה אותי. לקחתי גלולת הבוקר שאחרי ברגע שבו מצאתי בית מרקחת, אבל מה אם זה לא עזר? מה אם אני בהיריון?

לפני כמה חודשים החיים שלי היו מתוכננים לפרטים, אבל אז איליי טראברס נכנס לתוכם והרס הכול. טלטל את העולם השקט והבטוח שלי. הכול השתנה. אני השתניתי. הגעתי למבוי סתום, ולא ידעתי איך להמשיך קדימה.

בבקשה, שאני לא בהיריון.

הייתי באותו גיל שבו אימא שלי הייתה כשנכנסה איתי להיריון. לא רציתי להיות כמוה. לא רציתי שההיסטוריה תחזור על עצמה. רשמית הגעתי לשפל – וגם לשיא ההשפלה.

דפיקה רכה נשמעה בדלת. "אראבלה, יקירתי, למה שלא תבואי לאכול איתי ארוחת צהריים? את רוצה להתקשר לאמנדה ולבדוק אם היא פנויה להצטרף אלינו?"

החברה הכי טובה שלי. בקושי ראיתי אותה מאז שהגעתי. היא הייתה עסוקה מדי עם החבר שלה ועם חברים חדשים מכדי לבלות איתי. ניסיתי לספר לה מה קרה, אבל כפי שהתברר, היא כבר לא הייתה מעוניינת לשמוע את הבעיות שלי. ממש חברות טובות לנצח.

גברת גולדמן קראה לי שוב וגררה אותי החוצה מהמחשבות המדכאות והמלנכוליות שלי. "אני באה. אני חושבת שאמנדה קבעה ללכת לקניון עם דרן." היה קל יותר לומר את זה מאשר לספר לה שנראה שאמנדה לא רצתה לדבר איתי.

זרקתי את השמיכה הצידה, זחלתי מהמיטה ולבשתי את הקפוצ'ון שלי. לאחר שמצאתי את נעלי הספורט שלי, תחבתי את הרגליים שלי פנימה, ופסעתי לכיוון הדלת. היא חיכתה לי מחוץ לדלת עם חיוך חביב על הפנים המקומטות שלה, עיניה הכחולות חדות וסקרניות. "נחמד כל כך שהגעת לבקר, אבל את לא צריכה לחזור לבית הספר היקר הזה שאלינה שלחה אותך אליו?"

"כמו שהסברתי לך, אני לוקחת הפסקה מהמקום הזה לזמן מה," שיקרתי.

"אה, נכון. באמת אמרת את זה."

היא הובילה אותי במורד המדרגות, דרך הקומה הראשונה עד שהגענו למטבח. כוס חלב וצלחת עוגיות שוקולד צ'יפס חיכו לי על השולחן. לא יכולתי שלא לחייך, מצב הרוח שלי התבהר מהזיכרונות של כל הפעמים שבהן גברת גולדמן שמרה עליי כשהייתי קטנה.

התיישבתי ולגמתי מהחלב בשקט, המחשבות שלי כבדות מפחדים ומספקות. הכסף שהחבאתי למקרי חירום כבר התחיל לאזול. האם זה אומר שאצטרך למצוא עבודה? מקום לגור? ואם הייתי בהיריון... מה אעשה אז?

גברת גולדמן התיישבה על הכיסא לידי. "את יודעת שאת יכולה להישאר כאן כמה שתרצי."

חייכתי אליה חיוך קטן וייחלתי שזה היה אפשרי. "זה נחמד מאוד מצידך, אבל אני לא יכולה להישאר כאן לנצח."

"רבת עם אימא שלך?" הבעת החמלה וההבנה שהופיעו בפניה ערערו את השליטה העצמית השברירית שלי.

"אני..."

היא ליטפה את היד שלי. "זה בסדר אם רבת איתה. אני כמעט גידלתי אותך בזמן שאלינה הסתובבה בחוץ, ואני מקווה שאת יודעת שאת יכולה לסמוך עליי. אני מחכה שתדברי איתי מאז שהגעת לכאן." עמד לי על קצה הלשון לספר לה את האמת, אבל המילים התמוססו לפני שהצליחו לצאת. מה היא תחשוב עליי לו תדע מה עשיתי? איך נתתי לזה לקרות? הרכנתי את הראש מכובד הבושה והאשמה שהציפו אותי.

"כן, רבנו," אמרתי לה, והעיניים שלי צרבו מדמעות.

גברת גולדמן נאנחה. "האישה הזאת תמיד הייתה פזיזה ואנוכית. בורחת כי איזה גבר חייך אליה. תודה לאל שאת לא דומה לה. בניגוד אליה, את בחורה חכמה."

הדמעות זלגו על לחיי, ומחיתי אותן בידיים רועדות. התברר שאני דומה לאימא שלי יותר ממה שחשבתי. אפשרתי לעצמי ליפול, להתמכר לתשוקה מסוכנת – טעות ששילמתי עליה ביוקר. כל החלומות והתוכניות שלי לעתיד נהרסו. כל התקוות הבוהקות שלי נשרפו עד אפר. איליי טראברס ואקדמיית צ'רצ'יל בראדלי לימדו אותי כמה אמיתות אכזריות על החיים.

סיפורי אגדות לא קיימים במציאות. הנסיך יפה התואר מת, והעולם נשלט על ידי נבלים.

פרק 2

איליי

"איך זה?" המקעקע הושיט לי מראה, והטיתי את הראש לבחון את התוצאה.

"מושלם." נתתי לו שלושה שטרות מקופלים של מאה. הסכום היה גבוה יותר ממה שהקעקוע עלה, אבל היה שווה לי לשלם את המחיר הגבוה כדי שיכניסו אותי מהר בלי לשאול שאלות.

"אתה יודע איך לטפל בזה?"

הצבעתי על הקעקועים שכיסו את הזרועות שלי. "אני אסתדר, תודה."

"אוקיי. אם יש בעיות, אתה יודע איפה למצוא אותי." לחצנו ידיים, טפחנו על הכתפיים ויצאתי החוצה. הרכב שלי חנה כמה מטרים משם ומישהו קרא בשמי ברגע שבו הגעתי אליו.

"היי, טראברס." תחבתי את המפתח לכיס והסתובבתי לעמוד מול אוואן רידלי. למה לעזאזל הוא כאן ולא בבית הספר?

"אתה בטח תוהה מה אני עושה כאן," הוא הביע בקול את המחשבה שחלפה בראשי, תוך שהוא הניף את ידו באוויר. "נאלצתי להסיע את ג'ייס לבדיקה רפואית. אבא שלו לא רצה שהוא יקבל טיפול מהצוות הרפואי של בית הספר. מישהו תקף אותו בחג ההודיה. לא שידוע לך משהו על זה, נכון?"

נשענתי על צד הרכב. "אתה יודע את התשובה לזה." לא הייתי מספיק טיפש להודות בכך בקול רם.

הוא צחק. "נכון." הוא הפנה אליי את גבו ואז הסתובב בחזרה להביט בי. "אה... ותמסור לאראבלה דרישת שלום בשמי. כולם בבית הספר מתגעגעים אליה." הוא ליקק את השפתיים. "במיוחד אחרי הסרטון הזה. כל הבחורים מחכים בסבלנות לתור שלהם."

הזדקפתי, והוא נסוג אחורה עם הידיים באוויר. "אני רק אומר שאולי כדאי לה להיזהר כשהיא תחזור. מזל שהחברים שלה כאן בשבילה לשמור עליה, לא ניתן לאף אחד לפגוע בה."

"בטח. כמו שהיא בטחה בכם כשהסעתם אותה הביתה ואז אילצתם אותה להוריד את החולצה."

החיוך שלו נמחק. "אתה יודע שזה לא הייתי אני, איליי. בחיים לא הייתי מתנהג אליה ככה."

"נכון." פתחתי את הרכב, משכתי את הדלת ונכנסתי פנימה.

"נתראה, איליי. אם בית הספר ייתן לך לחזור." רעש המנוע של הרכב השתיק כל דבר אחר שהיה לו להגיד, אז טרקתי את הדלת ונסעתי.

עוד לא הספקתי להיכנס למבואה של הבית כשאבא צעק את השם שלי. יכולתי להישבע שלזין היה מעקב על הטלפון שלי. הוא אף פעם לא הרפה ממני ונראה היה שהוא תמיד ידע מתי חזרתי מאיפשהו. במקום לעלות ישירות לחדר שלי, הלכתי במסדרון לחדר העבודה שלו ודפקתי על הדלת.

"שב, בן." הוא אמר לאחר שהתישבתי.

נהדר. שיחה נוספת. משכתי את הכיסא ליד השולחן וצנחתי עליו. "במה מאשימים אותי עכשיו?"

"אף אחד לא מאשים אותך בכלום."

"הם לא? כי זה לא פאקינג מרגיש ככה."

"שמור על השפה."

"אתה לא חושב שקצת מאוחר להתחיל לחנך אותי עכשיו? למה שלא תלך לאישה הפאקינג חמדנית שלך ותיתן לי להתמודד עם כל החרא הזה לבד?"

"מספיק! נמאס לי שאתה מדבר על אלינה ככה. היא תמיד הייתה נחמדה אליך, במיוחד אחרי מה שעשית לבת שלה."

אוי, אין לך מושג מה עשיתי לה. הלסת שלי התכווצה. הוא לא דיבר על זה שזיינתי אותה, או על העובדה שהיא מצצה לי, או שאכלתי לה את הכוס עד שהיא התחננה וצרחה וביקשה לגמור.

"אני רואה שסוף־סוף אנחנו מתקדמים."

"למה אתה מתכוון?" האצבעות שלי נקפצו על הירך שלי. משהו הכביד לי על הבטן.

"הפעם לא הכחשת שהעלית את הסרטון."

כמובן! "לא חשבתי שאני צריך. אמרתי לך מאה פעם שלא אני עשיתי את זה."

"ובכל זאת מצאו את העדויות בארונית שלך."

"כי מישהו טמן לי מלכודת!" קמתי על הרגליים. "למה אתה תמיד מניח עליי את הדברים הגרועים ביותר?"

"איליי –"

"לא! הכול תמיד היה באשמתי. לא משנה מה עשיתי. אתה זה שחזר הביתה עם אישה חדשה שהגיל שלה הוא חצי מהגיל שלך וציפית ממני לחייך ולהתנהג יפה. ואז זרקת פצצה נוספת – יש לה בת, ואני הייתי אמור לקבל אותה למשפחה שלנו בזרועות פתוחות. ואם זה לא היה מספיק, אתה זה ששלח אותה לבית הספר שלי, ואני הייתי אמור לעזור לה להסתגל שם. השקעת כל כך הרבה מאמץ בילדה שאפילו לא הייתה קשורה אליך, בזמן שאני הייתי כאן נואש לתשומת לב ממך."

התנשפתי כשהפסקתי לצעוק. אבא שלי ישב שם ובהה בי, יד אחת לחוצה על החזה. הוא לא אמר מילה. הנדתי בראשי.

"אני לא יודע למה אני טורח לדבר איתך." צעדתי לכיוון הדלת.

"איליי... בני." הקול של אבא שלי היה כה חלש עד שכמעט לא שמעתי אותו. צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי כשהסתובבתי אליו. אבא היה חיוור, פניו חסרות צבע בזמן שהוא אחז בחזה שלו, ופיו היה פעור במאמץ לנשום.

"אבא?" כל הכעס שהרגשתי נעלם והוחלף בפחד כשרצתי אליו. "אבא?" תפסתי אותו כשהוא התמוטט קדימה ומנעתי מהראש שלו להתנגש בשולחן. "לעזאזל. אבא?" ניערתי אותו, אבל הוא לא הגיב. הלב שלי דפק בטירוף, הראייה שלי היטשטשה והגרון שלי נסגר. לפתע חזרתי בזמן לאימא שלי. איך הבטתי בחיים אוזלים מהעיניים שלה בזמן שמשכתי אותה מהרכב.

הנדתי בראש והבטתי בו בריכוז. פאק. כמו על אוטומט, הוצאתי את הנייד מהכיס וחייגתי לאמבולנס.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*