החלטה גורלית

פרק 1

לינדה מילארד

"תעזוב אותי!" צרחתי בזעם וניסיתי בכל כוחותיי להשתחרר, אבל הבריון המגודל שם פס על כל הצעקות שלי. אחיזת הברזל שלו לא התרופפה, אפילו לא לשנייה. להפך, הוא רק העמיס עליי יותר את פלג גופו העליון האדיר. שרירן מחורבן!

כף ידו המיוזעת מיששה בתאוותנות את חזי, נשימה לוהטת של אדם זר ודוחה רשפה על לחיי ושפתיים רטובות מרחו רוק על צווארי. ריח הזיעה, הוויסקי, הסיגריות הזולות ומשהו מגעיל נוסף, כמעט גרם לי להקיא.

"תעזוב אותי מייד, חתיכת מנוול!"

אפשר לחשוב שהוא היה מקשיב לי! ובכל זאת, המשכתי להיאבק בעוז.

"או מה?" הוא צחק בלעג, הניע את הישבן שלו והצמיד את הבליטה ההדוקה לגופי. פאניקה השתלטה עליי וליבי פעם בפראות בחזי.

"את זה תגלה אחר כך!" הוא לפת את גרוני, כך שבמקום צעקה רועמת, מה שנפלט ממני היה בסך הכול ציוץ עלוב.

"למה אחר כך, אם אפשר כבר עכשיו..." הוא הניף בתנועה חדה את החצאית שלי, תחב את ידו לתחתוניי והתנשף בכבדות. סגרתי את רגליי באופן אינסטינקטיבי, בניסיון עלוב להתגונן. "כן... אל תדאגי, את תאהבי את זה," הוא חרחר, משולהב לאין שיעור.

צרחתי מלוא ריאותיי — קולי שב אליי.

אבל לא הייתה בזה שום תועלת. מה הטעם לצרוח בחדר ריק? עשרה מסכים בחדר האבטחה הראו מסדרונות שוממים. כשבאתי לכאן, ידעתי בוודאות שהמבנה הענק יהיה ריק. כן, ממש... התברר שהוא כלל לא היה ריק. המאבטח גדול הממדים התפרץ במפתיע אחרי שכבר סיימתי לעשות את הדבר שלשמו באתי. קפאתי מהפתעה רק לשנייה אחת, אבל זה הספיק לו כדי להסתער לחדר ולכתר אותי בפינה, וידו הענקית מיששה לי בין הרגליים. זה היה דוחה, מבחיל וגם מפחיד. מפחיד עד כדי כך שערפל שחור כיסה את עיניי.

נראה שהוא חש בפחד המצמית והמשתק שלי כמו חיית פרא המריחה את הפחד של הטרף שלה ורק משתלהבת ממנו יותר.

חתיכת טינופת!

הוצפתי בזעם כה עז וטהור, שתודעתי התבהרה מייד. הרמתי את הרגל, דרכתי בחוזקה על נעל הספורט של ונעצתי את העקב שלי לתוך כף רגלו בכל משקלי. בו־זמנית נעצתי את ציפורניי בירכיו ככל יכולתי, והטלתי לאחור את ראשי בחוזקה כדי להכות בפניו.

"חתיכת כלבה!" הוא נהם בזעם, "אני אזיין אותך!"

אחיזתו התרופפה לשנייה וניסיתי להימלט, אבל הוא הספיק לתפוס את ידיי ולעקם אותן מאחורי גבי בכוח כה עז, שכתפיי השמיעו קול סדק. גופי התקפל מהכאב האיום והבלתי נסבל, ודמעות פרצו מעיניי.

"אם תנסי לבעוט, אשבור אותך," לחש הבן זונה בעודו דוחף אותי קדימה.

הנעתי את רגליי על אוטומט בלי לראות לאן אני הולכת.

דחיפה אחרונה — חזי ובטני החליקו על פני השולחן החלק והעיפו בדרכם מסמכים ודפים לכל עבר. ירכיי התנגשו בקצה השולחן, ומשהו נפל לרצפה והתרסק.

כוס, חשבתי בקהות חושיי. היא עמדה שם על הקצה, והיה בה קצת תה שלא סיימו לשתות.

הוא אחז באחת מידיו את מפרקי ידיי המעוקמים, ובשנייה הניף את החצאית שלי, תחב את אצבעותיו לתחתונים שלי ומשך בחוזקה. קול של בד נקרע נשמע, ועורי נגע במשטח הקריר של השולחן. רעד קשה הכה בכל גופי מההבנה של מה שעמד לקרות. ניסיתי להתנועע, להתפתל ולהתחמק ממגעו. השתוללתי בכל גופי בלי לשים לב לכאב יותר.

הכאב...

היה כל כך הרבה ממנו, שכל גופי הפך לפצע אחד מדמם. הוא המשיך להתנשף בזעם ואבזם החגורה שלו השמיע קול מתכתי.

"קר לך? תכף אחמם אותך. אני בטוח שזה ימצא חן בעינייך..."

חתיכת זבל שיכור!

"מה קורה כאן?" קול רגוע ויציב נשמע לפתע בחדר.

הבריון שחרר מייד את ידיו וזינק הצידה. קמתי והחזרתי את החצאית שלי למקומה באצבעות רועדות, תוך שהבטתי בו בזעם. הוא מייד הזדקף כמו חייל במסדר — משרת מושלם בעל פרצוף מלא שריטות וחגורה פתוחה. מהצד זה בטח נראה משעשע מאוד, אבל לי לא הייתה שום סיבה לצחוק.

כתפיי דאבו ובקושי הרגשתי את ידיי. הן היו גפיים זרות שחוברו בגמלוניות לגוף. נוסף על כך, רעדתי בחוזקה מרוב תחושת גועל ודחייה מהמנוול השיכור הזה, שממש לפני רגע נגע בי בניגוד לרצוני.

הרגשתי מטונפת ומזוהמת. התחשק לי להיכנס לאמבט חם ולקרצף מעצמי את הריח שלו, את סימני ידיו המיוזעות ואת הרוק שניתז עליי משפתיו המסריחות.

אך לצערי, כל מה שיכולתי לעשות בינתיים זה להתרחק ממנו עד כמה שניתן ולנסות להסדיר את נשימתי.

"תפסתי גנבת, מר פארל," דיווח הבריון.

קפאתי באימה בשנייה שהוא אמר את השם הזה. הזדקפתי, אך לא העזתי להרים את מבטי.

ראיין פארל!

האדם שעדיף היה לא להסתבך איתו. בעיקר אם היית בבניין שבבעלותו באמצע הלילה, והסתרת בכיס שלך דיסק־און־קי המכיל מידע שגנבת ממנו.

עם השומר עוד יכולתי להסתדר איכשהו: לסגור איזושהי עסקה, לנסות לפתות אותו ולנטרל אותו או משהו... בקיצור, יכולתי לצאת מכאן בחיים, גם אם הבן זונה המסריח היה אונס אותי.

אבל עם פארל — לא היה סיכוי...

ראיין פארל. שנאתי את האדם הזה עד חלחלה, עד חריקת שיניים עזה. שנאתי כלפיו הייתה עזה אפילו יותר מהפחד.

על הפנים. המצב היה פשוט על הפנים.

"תעוף מכאן," אמר פארל בשקט לשומר, והבריון התנדף בתוך שנייה.

בעצם, ייתכן שאיבדתי תחושת זמן מרוב פחד, ודווקא באותו הרגע, הוא חלף באיטיות איומה. הדממה שהשתררה בחדר נמשכה עוד ועוד, והפכה בלתי נסבלת יותר עם כל שנייה שחלפה.

ראיין פארל. מעולם לא פגשתי אותו בעבר, ולא חשבתי שהרבה אנשים ידעו בכלל איך הוא נראה. הוא היה אחד מבעלי השליטה המובילים בעיר שלנו, אך התמונה שלו מעולם לא פורסמה במדורי הרכילויות. הוא שמר בקנאות רבה על מעטה סודיות בלתי חדיר. שמועות שונות התרוצצו לגביו, ואם אאמין אפילו לאחוז קטן מהן, הסוף שלי ידוע מראש.

הפאניקה נכרכה סביב בטני בלפיתת קרח, התרוממה מעלה וזינקה לעבר הלב, הגרון והראש. נשימתי נהייתה כבדה, כאילו נגמר לי האוויר. רק היה חסר לי להשפיל את עצמי ולהתעלף שם. בלעתי בעצבנות, הרמתי את הראש והיישרתי את המבט אל החלל שלפניי בניסיון להיראות שלווה ורגועה.

במבט ראשון, לא היה שום דבר איום ונורא בגבר הגבוה ושחור השיער, חוץ מהשם שלו. פנים מוארכות מעט, אף ישר, סנטר נחוש, קו שפתיים חושני ותספורת מסוגננת. עם זאת, גופו החזק והחטוב הקרין תחושת סכנה. סכנה וכוח. הרגשתי משהו מוזר: הוא משך אותי יותר מאשר הפחיד.

כך חשבתי לפני שהבטתי בעיניו האפורות והקרות — עיניו של גבר שחיים של אדם אחר לא היו שווים כלום עבורו, אפילו לא סנט. מבטו החודרני, הלופת והעוקצני גרם לאוויר להיתקע לי בריאות ועורר רעד קל בידיי.

שאריות האומץ שבי נמוגו מייד, ופחד חד פילח את ליבי.

למה הוא שותק? מה הוא מנסה להעריך עכשיו? את העלות של האיברים שלי בשוק השחור? כן, אפשר להרוויח סכום יפה עבורם. אני בריאה לגמרי, מעולם לא חליתי בשום דבר רציני.

במחשבה שנייה, לא נראה לי שזה יהיה סכום משמעותי כל כך בשבילו, בטח לא כזה שישפיע במידה כלשהי על הונו הרב בלאו הכי.

"בואי," הוא הפטיר.

החלטתי לא להתווכח. לא איתו, ולא בנסיבות שבהן מצאתי את עצמי באותו הרגע. מה גם, שזו הייתה בסך הכול דחיית הקץ, קצרה ככל שתהיה.

פסענו במסדרון ועצרנו מול המעלית. פארל הניף כרטיס מגנטי מול הקורא והדלתות נפתחו בתנועה חרישית. צעדתי צעד אחד קדימה, כמו בדרך אל הגרדום. הוא נכנס אחריי ולחץ על כפתור הקומה החמישים. הסתובבתי בפניי אל הקיר כדי לא להיתקל במבטו. הייתי מבוהלת עד מוות גם ככה, לא היה צורך להחריף את המצב.

המעלית המהירה המהמה בשקט, ואורות ניאון הבליחו על לוח המקשים החדשני. הרגשתי בנוכחותו של פארל מאחוריי בכל נקבובית של עורי, כאילו הוא מילא בנוכחותו את כל החלל, גזל את האוויר ולא הניח לי לנשום. התחשק לי להצטמק, להתגמד, להיעלם ולהתנדף. רציתי להיות במרחק של אלפי קילומטרים מכאן.

תא המעלית נבלם בעדינות ונעצר. כבר הגענו? זה היה מהיר. מהיר מדי. הייתי מעדיפה לדחות עוד קצת את הבלתי נמנע, אבל אף אחד לא שאל לדעתי.

הדלתות נפתחו בקול רשרוש, ומצאנו את עצמנו במשרד ענק. הוא ודאי היה יוקרתי, אך אין סיכוי שהייתי יכולה לתאר אותו בפירוט, הכול התערפל לי מול העיניים. הרגשתי מסוחררת מרוב אימה ובקושי עמדתי על הרגליים.

"שבי," פארל הורה לי והביט לעבר כורסה שניצבה ליד השולחן רחב הידיים, שנמתח כמעט לאורכו של כל החדר.

נפלתי לתוך הכורסה כאילו מישהו הכה אותי מתחת לברכיים, בלי לקלוט אפילו מה עשיתי. הייתי שקטה כמו עכברון בעודי מתבוננת בו, קפואה.

הוא חלף לאורך השולחן, התיישב מצידו השני, הוציא מאיפשהו שתי פחיות קולה וזרק אחת לעברי.

תפסתי אותה בלי לחשוב. הקור צבט את ידי. יש לו מקרר שם מתחת לשולחן? ובעצם, מה זה משנה? מבחינתי שיהיה לו שם אפילו מטבח שלם ומנגל!

פתחתי את הפחית ולגמתי מהמשקה. המשקה התוסס דגדג את החך וצינן בנעימות את הגרון ואת הבטן שלי. לרגע קצר הרגשתי טוב יותר. עד לאותו הרגע לא הבנתי עד כמה יבש היה הגרון שלי.

פארל זרק לעברי חבילת מגבונים. "תנגבי את הפנים, זה לא נראה טוב."

היה לי ברור שלא נראיתי זוהרת ונוצצת. המסקרה בוודאי נזלה לי מכל הדמעות. למה, לעזאזל, התאפרתי בכלל? הרי ידעתי שאני לא יוצאת לאיזה דייט רומנטי. התאפרתי כמו בכל יום, יצאתי לקניות, ומאוחר יותר הכנתי לעצמי ארוחת צהריים, כמו בכל יום רגיל. כאילו לא התכוונתי לעשות בלילה את המעשה הכי מטורף בחיי.

שלפתי בצייתנות כמה מגבונים וניגבתי את הפנים ואת הידיים. אצבעותיי היו מגואלות בדם. כנראה הפרצוף של המנוול השיכור הזה ספג לא מעט שריטות מהציפורניים שלי. קיוויתי שהחברה שלו תנפנף אותו אחרי זה. בעצם, על מי עבדתי? איך לדוחה כמוהו יכלה להיות מישהי בכלל? זיכרון ידיו הממששות את כל גופי גרם לי לפרץ חדש של בחילה, והקולה שרק עכשיו שתיתי התערבלה לי בבטן. נשמתי כמה נשימות עמוקות בסתר, וקיוויתי שפארל לא יבחין בזה.

אף אחד לא מרחם על חלשים. להפך, מכים בהם חזק יותר — זה לקח שהפנמתי בגיל צעיר מאוד.

לאחר שסיימתי להתעסק במגבונים, חיפשתי במבטי פח אשפה. הפח היה קצת רחוק ממני, כך שקימטתי את המגבונים לכדור קטן וקלעתי בזריקה חדה ומושלמת, היישר למטרה. זה לא שרציתי להתרברב או משהו, פשוט כשראיין פארל ציווה, "שבי", עדיף היה לשבת ולא לעשות תנועות מיותרות.

"ספרי," הוא הורה לי ללא כל רגש. קולו היה שקט, נטול כל כעס או איום, אך אי אפשר היה שלא לציית לו.

הייתי יכולה לעטות הבעה נדהמת ולשאול: "לספר מה?" לו הייתי ממקום אחר, הרחק מכאן, ומעולם לא שמעתי את שמו של ראיין פארל, או אם הייתי מחליטה לשים קץ לחיי באופן הכי קשה וכואב שיש.

אבל שום דבר מאלה לא היו אפשרות אמיתית עבורי, לכן לא הייתה לי ברירה. פשוט פתחתי את הרוכסן של הכיס הסודי במעיל שלי, שלפתי מתוכו את הדיסק־און־קי, הנחתי אותו על השולחן והחלקתי לעברו. המכשיר הקטנטן גלש על פני השטח המבריק, ועצר במרחק קצר מאצבעותיו הארוכות והשזופות של ראיין פארל. הוא זקף גבה בהפתעה.

"מה יש כאן?"

ממש לא התחשק לי לענות על השאלה הזאת, אבל הרי הוא בכל מקרה יראה את זה.

"חומרים ממצלמות האבטחה," עניתי בקול רפה. לגמתי מהפחית והוספתי בקול חזק מעט יותר, "מהארבעה באפריל."

זהו זה. מאותו הרגע אפשר היה להתחיל בספירה לאחור של השניות האחרונות לחיי.

כשהמשטרה הגיעה למשרד ובידה צו לקבלת גישה לצילומים, התברר שההקלטה לא קיימת באופן "מפתיע", בדיוק יומיים לפני האירוע. המצלמה התקלקלה, ולקח לאנשיו של השריף המון זמן להגיע לכאן, כמובן, אז מה הפלא שהם לא מצאו כלום?

נודע לי מאדם מסוים על כך שההקלטה לא באמת הושמדה, וכל השאר היה עניין של התארגנות ותכנון מראש, אבל לאור העובדה שתפסו אותי, נראה היה שיכולותיי בהתארגנות ובתכנון מראש לא היו ממש מזהירות.

"ובשביל מה היית צריכה את זה?" שאל ראיין פארל בקצרה.

"אח שלי שם."

לא היה שום טעם לשקר — הוא היה מגלה את זה בכל מקרה, כך שאמרתי את זה שוב, וניסיתי ליצוק לקול שלי תחושת ביטחון וכוח כלשהם: "אחד הבחורים האלה היה אח שלי."

היה. הכאב המוכר פילח את ליבי. חשבתי שכבר למדתי לחיות עם הפצע הזה, אבל זה לא הפך אותו למייסר פחות.

חשתי בעקצוץ באפי וראייתי התערפלה. מחיתי את הדמעות בגב כף ידי בתנועה חדה. היה ברור לי לגמרי שלא אצא מכאן בחיים. פארל לא ייתן לי. להיפטר ממני הייתה הדרך היחידה לטייח את הסיפור הזה סופית, אבל לא התכוונתי לבכות ולהתחנן לרחמים, כי זה היה חסר טעם.

הדבר היחיד שיכול היה לגרום לי לבכות היו הזיכרונות על כריס.

"צפית בהקלטה?" הוא שאל, כאילו היה מדובר במשהו לגמרי יומיומי ולא משהו שמפריד בין חיים למוות. כאילו לא היה מדובר במשהו שעמד לחרוץ את גורל חיי.

נענעתי בראשי. לא היה לי מספיק זמן, וכל מה שהספקתי לעשות היה להעתיק את ההקלטה לדיסק־און־קי, להכניס אותו לכיס ולהתחפף, אבל השומר השיכור שיבש את התוכניות שלי.

"והיית רוצה לראות אותה?"

שאלה גרועה. גרועה מאוד. אם אראה את מה שמוקלט על הדיסק־און־קי, ואם ראיין פארל ידע שראיתי את זה...

"ואחרי זה תהרוג אותי?" שאלתי בקול עמום. לא משום שהייתי אמיצה כל כך ויכולתי להסתכל למוות בעיניים בלי פחד. ממש לא.

כבר נפלתי עמוק לבוץ. לא היה לי ספק שבעיניו של מר פארל כבר הייתי גווייה מהלכת. גווייה מוזרה ומדברת בחצאית מקומטת ושיער פרוע ואסוף בקוקו מרושל, שהחזיקה פחית קולה ביד.

הוא הפטיר, "הממ," לא ברור והכניס את הדיסק־און־קי לכיסו. "אח שלך הוא כריס מילארד?" הנהנתי. עיניי שוב עקצצו. איכשהו, יכולתי להשלים בקלות עם מותי הבלתי נמנע, אבל מותו של כריס עורר בי מחאה, כאב וזעם. "אז את לינדה מילארד."

לא ממש הופתעתי מכך שהוא ידע את שמי, אך בכל זאת נדרשה לי שנייה להנהן, כאילו לא באמת הייתי בטוחה שזהו שמי.

"אז עכשיו, לאחר שהכרנו רשמית, אני יכולה ללכת?" שאלתי בהתחכמות.

יכול להיות שזה היה רק בדמיון שלי, אבל חשבתי שראיתי חיוך מבזיק בעיניו. אולי נאחזתי בקש כאן, אבל קל הרבה יותר להרוג מישהו שלא מכירים, מאשר מישהו שהציג את עצמו לפחות. חסר שם — משמעו חסר זהות. חוץ מזה, הרי לא ראיתי שום דבר, אז זה אמר ש...

האמת היא, שזה לא אמר כלום, אבל הייתי צריכה לפחות לנסות.

"ברור שלא," הוא ענה באותה הישירות. ליבי קפא בחזי וכמעט עצר סופית כשהוא הוסיף, "את תישארי אצלי. בינתיים."