על הכול 6 - להיאבק על הכול

פרולוג

ריף

אני לא יודעת מי האידיוט שקבע את זה, לכל הרוחות, ולמה בני האדם מטומטמים כל כך שהם דבקים בהמצאה המחרידה, הפוגענית, השגויה משורש, המשפילה והמדירה של מודל היופי. אבל נראה שהעולם סובב סביב אידיאל יופי ארור שעל פיו את אמורה להיות גם יפה וגם רזה. ואם המשקל שלך גבוה יותר מהמודל או הפנים שלך טיפה עגולות יותר או חדות יותר, אם העיניים שלך הן בצבע הזה במקום בצבע ההוא או השיער שלך בצבע הזה או מהסוג הזה ולא מזה, אם האף שלך גדול בסנטימטר או רחב יותר או כל שטות אחרת שהאידיוט דלעיל המציא, את כנראה לא מתאימה למודל היופי. מה שבעצם אומר שיש לך סיכוי גבוה בחמישים אחוזים לכל הפחות לסבול מחוסר ביטחון עצמי. תעברי תקופות קשות, בעיקר בבית הספר כי ילדים הם עם אכזר, וככל הנראה תצטרכי ללמוד לאהוב את עצמך. ספוילר, זה לא תמיד מצליח. בעיקר אם יש לך אחיות שכן מתאימות לאידיאל ובייחוד אם אימא שלך אחרי חמש לידות נראית כמו אחותך הקטנה.

חוויתי שיברון לב בחיי. עוד כשהייתי נערה מתבגרת והמשקל שלי ריחף מעליי כמו ענן שחור. בנים הרשו לעצמם לשחק בי, או לכל הפחות לנסות. אימא לימדה אותי לעמוד זקופה ולעולם לא להישבר, לא להרשות לאף אחד להקטין אותי או לפגוע בי. תמיד קינאתי ביופי שלה, בגוף שלה, בזה שגם בגילה לא רואים עליה שהיא עברה לידות ואפילו הפכה לסבתא צעירה. אבל עם הזמן למדתי לקבל את עצמי והכרחתי את עצמי להפגין ביטחון עצמי מופרז כלפי חוץ. זה, בתוספת הנפנוף הגאה שלי בקשר שלי עם משפחת קדוש, בדגש על אביתר, הקנו לי בתיכון את המעמד שייחלתי לו.

כולנו גדלנו עם משפטים ששגורים בפה של כל אימא בישראל. משפט כמו 'אימא תמיד צודקת' או 'אימא תמיד יודעת'. מעולם לא חלקתי על זה ואולי הסכמתי עם זה יותר מאחרים. בפרט אם משהו נאמר על ידי סבתא עליזה. תמיד הקשבתי לה וכיבדתי כל מה שהיא אמרה. אם אימא תמיד יודעת, בטח סבתא תדע טוב יותר.

בפעם הראשונה שהבאתי את דרור החבר שלי הביתה זיהיתי משהו במבט שלה, אבל היא לא אמרה כלום. ההורים קיבלו אותו בחום הקבוע שלהם ומהר מאוד הוא נכנס למשפחה, אבל סבתא לא הפגינה את החום הקבוע שלה. מי שמכיר את עליזה עמר יודע שהיא יכולה לאמץ לחיקה כל אדם שתפגוש. יש לה את הלב הרחב בעולם והיא האימא הלא רשמית של חצי מחוז חיפה והקריות. חודש לאחר המפגש הראשון סבתא ביקשה ממני לבוא לדירה שלה והשביעה אותי שלא משנה מה, לא אשכב איתו לפני חתונה.

מעולם לא היינו דתיים. מסורתיים כן, אבל לא דתיים. ובהסתמך על זה שאדווה אחותי הגדולה ישנה כל שני וחמישי אצל דביר והוא אצלנו, הרבה לפני שבכלל חשבו להתחתן, ידעתי שהיא לא ביקשה משאר הנכדים שלה לשמור את עצמם לחתונה. ואם האישה הזאת לא הייתה מגדלת אותי לאהוב את עצמי בכל מחיר ולשים פס על מי שטוען שהגוף שלי מלא יותר מאחרים, בזמן שהיא מפטמת אותי במקביל, אולי הייתי נתקפת חוסר ביטחון. אבל במקום זה נשבעתי לה. דרור לא ממש אהב את הקטע של 'לשמור את עצמנו לחתונה', אבל לא השארתי לו ברירה.

דרור נראה כמו גיבור מהחלומות ונוסף לכול הוא איש כוחות הביטחון. איש 'משרד' כמו שהוא קורא לזה בכל פעם שהוא קורץ בחיוך מושלם. הוא נעדר הרבה בגלל העבודה שלו, אבל תמיד חוזר משדה התעופה ישירות אליי. נשארתי לישון אצלו מדי פעם, אבל לא משנה כמה הוא רצה, לא הסכמתי להפר את השבועה.

'יום יבוא ותביני למה ביקשתי ממך לשמור על עצמך', המילים של סבתא מהדהדות בראשי. כן, השאלה היא מתי יבוא היום, סבתא.

"את מוכנה?" תהל נכנסת לחדר שלי בדיוק כשאני מסיימת להתאפר. "עד שהילדים נרדמו, בואי נברח מכאן."

"שמישהו יסביר לי איך אחותי ואת מגדלות את הילדים שלכן."

"אנחנו דוגלות בזמן איכות עם האבות שלהם ועם סבא וסבתא." אדווה דוחפת את מרפקה אל צידי. "כשתגדלי תביני."

"אני בת עשרים ושתיים."

"ילדה." הן נאנחות יחד. כן, גיסתי ואחותי היקרות הן הנפש התאומה זו של זו. ומיום שהן שכנות למדתי לרחם על אחי המסכן שסובל אותן יחד אקסטרה.

"איפה שובל? איפה המבוגרת האחראית?"

"אמרה שאנחנו פדלאות וביקשה ממאי לאסוף אותה בדרך. הן כבר מחכות לנו שם."

"הגיוני. בואו נזוז." אני מציצה בפעם האחרונה במראה ונותנת למשוגעות להוביל אותי החוצה. אני מתיישבת מאחור, מתעסקת באפליקציות השונות בזמן שהן מרכלות מקדימה כאילו לא התראו שנה. תהל מחנה מחוץ למרינה בהרצליה ואני מסתכלת סביב. "מה אנחנו עושות פה?"

"הפתעה. הבאנו לך חשפן ליום ההולדת."

"לא באמת."

"את חייבת לחוות את זה, ריפי. הגעת לגיל."

"אדודה!"

"אני אחות גדולה מדהימה, אני יודעת. קדימה, בואי נלך." היא יורדת מהרכב ופותחת לי את הדלת. "לא באמת הבאנו חשפן, ילדה מעצבנת. סתם שכרנו יאכטה להפלגה קצרה."

"תודה." אני נושפת בהקלה והן צוחקות. אנחנו מתקדמות אל המרינה והן עוצרות אותי ומכסות את עיניי. "לא באמת."

"באמת. מזל טוב, ריפי. תהיי מאושרת," אדווה לוחשת באוזניי. "אוהבת אותך, ילדה מפונקת ומעצבנת שכמותך." היא משלבת את זרועי בשלה ואנחנו ממשיכות להתקדם.

"תנו לי, אני אמשיך מכאן." דרור? "בייבי שלי, את מוכנה?"

"מה אתה עושה כאן?" ידי נשלחת אל עיניי להתיר את הקשירה, אבל הוא עוצר אותי.

"ששש, תני לי, בייבי." הוא משלב את ידינו ולרגע אני מורמת באוויר עם כל כובד משקלי ואז מונחת על קרקע שנעה לאט. אנחנו על יאכטה? הוא עשה לי הפתעה ליום ההולדת?

"בייב."

"אל תפקחי עיניים עד שאגיד לך," הוא לוחש באוזניי ומתיר את הקשר. הבד מחליק על פניי ומצמרר אותי בעוד גופו מתרחק ממני. "תפקחי."

"דרור," אני מועדת מעט לאחור, גופי רועד מהלם והתרגשות ועיניי דומעות מייד. על הסיפון פזורים עליי כותרת ונרות, ודרור עומד ליד שלט 'התינשאי לי' עשוי פרחים. "בייב," אני פורצת בבכי ומניחה יד על פי. החברים שלנו כאן, לצד אחי הגדול והאחיות שלי, ולצד הדור הצעיר של המשפחה המורחבת. אפילו גל אחי הקטן הגיע עם מדים ונשק. דרור לוקח את ידי, מוביל אותי אל השלט, כורע על ברכיו ושולף קופסת קטיפה אדומה.

"ריף שלי, אהבת חיי, האישה הכי יפה שהכרתי, האימא שאני רוצה לילדים שלי, התינשאי לי?"

אוי, אלוהים. "כן, בטח שכן!" אני כמעט מזנקת עליו כשהוא משחיל את הטבעת על האצבע שלי ומנשק אותי. החברים שלנו קופצים עלינו בחיבוקים ובנשיקות. אני מחבקת את כולם, אבל מישהו אחד חסר, החבר הכי טוב שלי, ליאם קדוש.

"ריפי," מאי מחבקת אותי. "מזל טוב. אני שמחה בשבילך כל כך."

"מיני עמרית," אלי מחבק אותנו יחד. "מזל טוב."

"תודה. איפה ליאם? למה הוא לא כאן?"

"אני כאן," קולו נשמע מאחוריי. "מזל טוב, פיפו." יש הבדל של שמיים וארץ בין המילים שיוצאות מהפה שלו לטון הדיבור שלו. אני מסתובבת אליו ופוגשת עיניים אדומות, זרות, קרות.

"הכול בסדר איתך?"

"בטח." הוא מרים בקבוק בירה בידו. "לחיים. לחייכם."

"ליאם," אלי רוטן מאחוריי.

"הכול טוב, אחי. זה לא כאילו פיפו שלי הרגע התארסה, נכון?" החיוך שלו קר וציני. "חבר'ה שמישהו יפעיל את המוזיקה. נראה שיש מה לחגוג כאן."

"מה עובר עליך, למען השם? אתה שיכור?"

"יש לך בעיה עם זה?"

"בועז, קח אותו מכאן ושפוך עליו דלי קרח," אלי פוקד.

"עזוב אותו, אני מטפל בזה." רואי נעמד לצידו. "ריפי, מזל טוב. שתהיו מאושרים." הוא מחבק אותי ביד אחת, מאזן את ליאם לצידו ומעיף את הבירה שלו לים.

"חתיכת מזדיין, עכשיו אתה תביא לי בקבוק חדש!"

"בוא, אחי. בוא נלך לפני שתצטער על זה."

"תעזוב אותי!"

"בועז." אלי מחווה בראשו ובועז מייד ניגש לעזור. הם גוררים את ליאם בכוח וכעס ממלא אותי. החבר הכי טוב שלי הורס את הצעת הנישואים שלי ואני לא יכולה לכעוס עליו כי רק לפני כמה חודשים הוא יצא מתוך התופת ונראה שהוא עדיין לא חזר לעצמו במאת האחוזים. לא הוא ולא הקשר בינינו.

"הוא לא שווה אותך!" הצעקה שלו נשמעת מרחוק והם משתיקים אותו.

אני מסתובבת אל אלי ומאי ומחבקת את עצמי. "מה הסיפור?"

"סתם, שיכור."

"אלי."

"הכול בשליטה, ריפי. תיהני מהלילה שלך." הוא מצמיד את מאי אליו ומתרחק איתה אל החבר'ה שלנו. אחי מחליף איתו כמה מילים והמצח שלו מתמלא ורידים. מה שזה לא יהיה, זה הרתיח אותו. תהל מניחה עליו יד בניסיון להרגיע והוא נועל לסת לכיוונה. מה קורה פה?

"בייב," דרור מחבק אותי מאחור, מניח את ראשו על כתפי ושותל נשיקות קטנות על צווארי. "אני יודע שזה לא הזמן, אבל בכל זאת. הוא לא שווה את החברות שלך, את האהבה שלך. אדם שלא מסוגל להתאפס על עצמו כדי לשמוח עם מי שלטענתו חשובה לו כמו אחות לא ראוי לה."

ליאם מעולם לא אמר שאני חשובה לו כמו אחות. חשובה לו, כן. 'כמו אחות' לא נאמר מעולם. וכן, לאורך השנים מגיל אפס ועד היום היו לי חלומות של ילדת טלנובלות שנהפוך מחברים לאוהבים. שנהיה מהזוגות האלה שכל החיים היו יחד, שהיו הראשונים והיחידים זה של זה, שאהבו מהרגע הראשון ולא נפרדו מעולם וגם לא ייפרדו לעולם, אבל חלומות ילדות לחוד ומציאות לחוד.

"ליאם חבר טוב, דרור. הכי טוב."

"לא, הוא לא. אני שמח שהתרחקת ממנו קצת, הוא השפעה רעה."

אם כבר, אני לא החברה הטובה. אני לא מצאתי זמן להיות לצידו כשהוא חזר הביתה. אני.

"מספיק. זה לא הזמן לדבר על זה." אני מסתובבת אליו וזוכה לנשיקה על מצחי. "זה הלילה שלנו."

"צודקת, זה הלילה שלנו. אבל אגיד בפעם האחרונה, תשמרי ממנו מרחק, אני לא רוצה שתיפגעי בגללו. הבחור הזה מריח מצרות ואת יודעת, במקצוע שלי לומדים להריח אנשים כאלה ממרחקים."

"דרור, די."

"זהו, הנושא סגור." הוא מנשק אותי ואז מלטף את לחיי בחיוך. "אוהב אותך, בקרוב אשתי."

"גם אני אותך, בקרוב בעלי." אני מתמסרת לחיבוקו, אבל לא מרגישה את הפרפרים שציפיתי להרגיש.

"מחכה לרגע שתהיי שלי, אבל באמת."

"כן, גם אני." וגם מתה מפחד מהרגע הזה. מהרגע שתראה את כולי חשופה ואולי לא תאהב את מה שתראה. הוא הציע לך נישואים, ריף. תפסיקי, אני נוזפת בעצמי.

"אוהב אותך."

"גם אני אותך." אני מרימה את ראשי לנשיקה ואז מחזירה אותו אל חזהו, מצמידה את אוזניי אל ליבו בציפייה לשמוע את הפעימות האלה כמו בסרטים, אבל הן לא שם. לא אצלו ולא אצלי. עיניי נודדות אל המזח, שם ליאם עומד בין רואי ובועז, סיגריה בין שפתיו, וגם מהמרחק הגדול אני מרגישה את עיניו עליי. הפעם הלב שלי פועם כמו בסרטים ולא ברור לי למה.

פרק 1

ריף

כעבור שלושה חודשים

ככל שהיום הגדול שלנו מתקרב, ככה אני נלחצת יותר. בעוד שלושה שבועות נצעד דרור ואני אל עבר החופה ואז אהיה שלו לעולם. עד אז אני מנסה לעבוד כמה שיותר כדי שנוכל לטוס לירח הדבש בראש שקט, ובמקביל אני מתזזת בין ההכנות האחרונות לחתונה.

פעם בשבוע אני אצל התופרת שלגמרי נמאס לה ממני כי היא צריכה להצר עוד ועוד את השמלה. המשטר הרצחני שנכנסתי אליו מניב תוצאות, גם אם זה על חשבון שמחת החיים שלי. אני חייבת להיראות טוב בשמלת הכלה שלי ולא כמו פיונה מ'שרק'. בין היתר אני גם מתרוצצת בין האולם לחינה ואולם החתונה, סוגרת עניינים אחרונים עם הספקים ושולחת עדכונים לדרור שנמצא באיזו משימה וכמעט ולא זמין. אלה כנראה החיים עם איש כוחות הביטחון.

הטלפון שלי מצלצל ומספר לא מזוהה מופיע על הצג. אני עוצרת את רצף העבודה שלי ועונה לשיחה.

"שלום, אני מדברת עם ריף?"

"כן, מי זאת?"

"מדברת רותי. אני מחברת הניהול בבניין. השכן מקומה חמש מתלונן על נזילה מהגג שככל הנראה מגיעה מהדירה שלך."

"זה לא יכול להיות. עוד לא נכנסנו לדירה בכלל."

"רגע, אני מדברת עם ריף מלכה? את הבעלים של דירה עשרים וארבע בקומה השישית?"

"כן, זאת אני."

"אבל רק הבוקר ראיתי את בעלך כאן."

"זה לא יכול להיות, את ככל הנראה מתבלבלת, רותי. הארוס שלי בנסיעת עבודה ועדיין לא נכנסנו לדירה."

"בכל אופן, הנזילה ככל הנראה מהדירה שלכם." קולה קר. "אני מבקשת שתגיעו בדחיפות ותבדקו את זה. אם הנזילה באמת משם, אני מבקשת שתביאו בעל מקצוע לפני שייגרם נזק לשכנים."

"אגיע, תודה." אני מנתקת ומנסה לחייג לדרור. אין סיכוי שהיא ראתה אותו. היא הוזה.

"המנוי שאליו הגעת..." ברור. צאי מהסרט, ריף. היא בטח סתם התבלבלה. אני אוספת את הדברים שלי ומחייגת לאימא.

"ריפי."

"מצטערת, אבל נראה לי שבכל זאת אאחר היום." חשבתי שאצא מוקדם מהעבודה ישר הביתה. וכשאני אומרת מוקדם אני מתכוונת לפני שמונה בערב.

"הכול בסדר?"

"כן, נראה לי. פשוט התקשרו מחברת הניהול להגיד שיש נזילה מהדירה. אני נוסעת לראות במה מדובר."

"לבוא?"

"אין צורך, אסתדר. מתי כולן אמורות להגיע?"

"משי ומאי עדכנו שהן מחכות לליאם שיקפיץ אותן למרכז. אביתר שוב לא מוכן שהן יסתובבו לבד ואלי משוגע כמו אבא שלו." היא צוחקת. "תהל ואדודה יהיו פה בכל רגע, וגם רינת."

"ודודה אדר?"

"אני פה, מותק."

"אוף, תחכו לי. אשתדל להגיע כמה שיותר מהר. ותשאירו לי משהו לאכול. דודה אדרי, אני אוהבת אותך והכול, אבל אם הבן שלך הקפיץ אותך כדי לחסל את כל הבשרים, אני יורה בו."

"שמעתי את זה, ריף עמר," הראל קורא מעבר לקו ואני נאנחת. עד שאגיע הוא יחסל אפילו את שיפודי העץ.

"זה ערב בנות, חזיר בר שכמותך. תפסיק להקפיץ את אימא שלך כדי לזלול."

"אבא ישמור לך בצד כרגיל, ריפי. קדימה, סעי לטפל בבעיה ואם צריך, תתקשרי ונעזור."

"אוהבת אותך, אימא."

"ואני אותך, תינוקת שלי." אני מנתקת את השיחה, מחנה בבניין, עולה לדירה והופכת את התיק בניסיון למצוא את המפתחות. ירשתי מאימא את החיבה הלא מוסברת לתיקים בגודל שלי, כאלה שאי אפשר למצוא בהם כלום.

"ליאם," אני עונה לטלפון וממשיכה לגשש אחר המפתחות. "מה קורה?"

"איפה את?"

"בדירה שלי, למה?"

"מה? מה את עושה שם?"

"אה, זאת הדירה שלי אולי? יש לי סידורים. מה קרה?"

"עם מי את שם, פיפו?"

"לבד. מה הלחץ שלך? שוב יש איום על המשפחה שלכם ואתה מפחד שזה ישפיע גם עלינו?" אני נאנחת בייאוש. לא פעם קרה שמישהו הכריז עליהם מלחמה וליאם נלחץ שיפגעו בי כי אנחנו קרובים, או היינו קרובים.

"אני בא לאסוף אותך. הורדתי את אימא ומאי אצל ההורים שלך."

"ליאם."

"אני בדרך, ריף." הוא מנתק בלי לאפשר לי להתנגד, כרגיל, ואני מוצאת בשעה טובה את המפתח הארור וניגשת לדירה, אבל אין בו צורך. דלת הדירה פתוחה לכדי חריץ והאור מקרין החוצה. אני עומדת במסדרון ומהססת אם להיכנס או להזעיק מישהו.

"למיטה." ליב? "קח אותי למיטה."

"שנחנוך אותה?" דרור. אוי, אלוהים, הארוס שלי והחברה הכי טובה שלי בוגדים בי בדירה שלי. קולות הנשיקות וחילופי הרוק מגיעים עד למקום שאני ממשיכה לעמוד בו כמו מזוכיסטית. "בואי, בייב, נראה מה שווה המיטה שקנו לנסיכה הקטנה." הוא צוחק וגורר ממנה צחוק.

"המשפחה שלה תמיד הייתה ככה, מלאת אהבה עד הקאה?" נשיקה שמעוררת בי בחילה נשמעת מעבר לדלת.

"לא יודע, תגידי לי את. אותך אימצו למשפחה המופרעת כשעלית לישראל מסכנה ובודדה."

"תגיד תודה לכישורי המשחק שלי. בזכותי בקרוב תהיה עשיר, בייב. עשיר מאוד." אני שומעת דלת מתנגשת בקיר ודוחפת בשקט את דלת הכניסה, נכנסת לדירה ונעמדת מעל בגדים פזורים על הרצפה שהם לחלוטין לא שלי. ג'ינס וחולצה שחורה של דרור ושמלה שאני מזהה מייד כי קניתי אותה במתנה לחברה הכי טובה שלי. עיניי מתמלאות דמעות ואני נלחמת בהן בכל כוחי.

ליב, הבחורה שעלתה לישראל בלי משפחה כדי לעשות צבא, שחשבתי שאנחנו חברות אמת ואימצתי אותה אל תוך המשפחה שלי, בגדה בי. היא הכירה לי את דרור ואני כמו מטומטמת האמנתי שהוא אוהב אותי באמת ובתמים, למרות הכול.

"תעזבי את הטלפון כבר," דרור צועק ואחריו נשמעת גניחה. אוי, לא. אני עומדת להקיא. אני מתקדמת אל חדר השינה, הדלת פתוחה למחצה ואני מציצה פנימה. ליב רוכבת פשוטו כמשמעו על דרור ושפתיו תובעות בעלות על גופה. בת זונה. אני לא נשברת ולא בוכה, לא אני. בטח שלא אתן להם לראות אותי מתפרקת. אני ריף עמר־מלכה, לעזאזל. חינכו אותי להיות חזקה. אני אפילו לא פוצה פה כשדרור שקוע מדי בגוף שלה והיא עוצמת עיניים בעונג. בהחלטה של רגע אני שולפת את הטלפון שלי ומצלמת אותם, למקרה שיש להם תוכנית מגירה נגדי. בכל שנייה ארורה שאני עומדת כאן הלב שלי מתנפץ יותר ואני מתקשה לנשום. יד מונחת על כתפי ואני קופצת במקומי. ליאם חוסם את פי שלא ישמעו אותי ומסמן לי ללכת אחריו. הים הכחול שבעיניו סוער כרגע כמו הלב שלי.

"פיפו," הלחישה שלו מחוץ לדירה מפרקת אותי לגורמים, אבל אני ממשיכה לשתוק ונותנת לו להוביל מטה. "ששש, הכול בסדר, פיפו. אני איתך."

"למה?" זה כל מה שאני מצליחה להגיד לפני שאני קורסת בבכי. ליאם מחבק אותי חזק, סופג את הבכי שלי ואת זעקת הכאב. בתוכי אני שומעת את הרסיסים מתפזרים לכל עבר.

"הוא לא שווה אותך, ריף. הם לא שווים אותך. לא הזונה האמריקאית ולא הוא."

"בדירה שלי, במיטה החדשה שלי, שלושה שבועות לפני שהתמסרתי לו לכל החיים."

"זה נגמר. הכול בסדר עכשיו, אני כאן."

"קח אותי הביתה. אני לא רוצה להיות כאן עוד דקה אחת ארורה."

"בואי איתי." הוא מוביל אותי אל הג'יפ שלו ועוזר לי להתיישב. "איפה המפתחות שלך?"

"בתיק." הוא חופר בתיק, שולף אותן וזורק לאחד הבחורים של משפחת קדוש.

"קח את הרכב שלה לבית של אסי. תשאיר את המפתחות אצל השומרים ושאסי לא יראה אותך, ברור?"

"ברור."

"לא נוסעים הביתה?" אני שואלת כשהוא יוצא בהילוך אחורי אל הכביש ופונה אל הכיוון הנגדי. "ליאם?"

"לא, קודם נוסעים להירגע."

"אבל כולן מחכות לי בבית לערב בנות."

"שמישהו כבר יבטל את המנהג המטופש שלכן. לא נמאס לכן להיפגש אחת לשבוע לרכל? על מה כבר יש לכן לרכל, למען השם?"

"אחת לחודש, ולא, לא נמאס לנו."

"לי נמאס." הוא מחייך אליי, מזכיר לי את הנסיעות מפעם, לפני שהכרתי את דרור, והדמעות הארורות מתחדשות. כאילו יודע מה עובר לי בראש הוא מניח יד על ברכי. "אני איתך, פיפו. יהיה בסדר."

"אני מטומטמת כל כך."

"הכול בסדר, לא יכולת לדעת."

"עד כדי כך אני תמימה?"

"את לא תמימה, ריף. את פשוט היית צמאה לאהבה והוא שיחק בך." הג'יפ נעצר במקום האהוב עליי בעולם, בעיקר בשעת שקיעה כמו עכשיו. ליאם מזנק החוצה ועוזר לי לרדת.

"איך אתה תמיד יודע מה לעשות כדי להרגיע אותי?"

"כי למדתי להכיר אותך מגיל אפס ועד היום." הוא מוחה את שארית הדמעות. "וכי את חשובה לי מאוד." וכמו מטומטמת הייתי מוכנה לוותר על החברות שלנו למענו, למען הבוגד. ליאם מושיט לי יד ומוביל אותי אל החוף. אני חולצת את נעליי ונותנת לו להוביל אותי על החול הנעים. אנחנו מתיישבים בפינה הקבועה שלנו על החוף ובלי לשים לב אני מתיישבת בין רגליו, עטופה בחיבוקו החם שמנוגד לקור מהרוח שמכה בנו.

"תודה, לילו."

"לא סיכמנו שהשם הזה יוצא מחוץ לחוק?" הוא נושק לעורפי וצוחק. "זה לא גברי בעליל. שלא לומר לא פלילי בעליל. את פוגעת במוניטין שלי."

"זה לא הפריע לך כשהתבגרנו."

"הייתי ילד."

"והיום אתה גבר. מי שתזכה בך תהיה מאושרת."

"כן, אה?" הוא נאנח ומהדק את חיבוקו. "נראה מתי זה יקרה, אם בכלל."

"מה זה אומר?"

"כלום. נדבר על זה יום אחר. עכשיו תתמקדי בלהירגע."

"אתה חבר טוב, ליאם. החבר הכי טוב שאפשר לקבל." אני מחבקת את זרועו שעוטפת אותי ומצמידה נשיקה קטנה.

"כן, חבר טוב. אל תשכחי את זה, אה?"

"לא אשכח."

"אני מקווה, פיפו. אני מקווה."

ליאם
אני חרא של חבר, אני יודע. הייתי צריך לעשות את זה. הייתי צריך להגיד לה את האמת, לעצור אותה לפני הטעות, לפני שהיא תראה בעצמה ותישבר. הייתי צריך להיות פאקינג חבר אמת. אבל לא, במקום להיות חבר אמת הייתי בן זונה. ראיתי את ליב ודרור. ידעתי שהם בוגדים בה, אבל בגלל העבר שלי ידעתי שלא יאמינו לי וניסיתי למצוא דרך לתעד אותם בלי שידעו. אפילו הצמדתי חייל שיעקוב אחריו כדי לדעת מתי הם נפגשים. אבל בזמן שחיפשתי הוכחות הלב של פיפו שלי נשבר לרסיסים. נראה שהטעויות שלי עדיין רודפות אותי.

בלילה לפני שהבן של זונה כרע ברך והציע לה נישואים בהפקת ענק ראיתי אותו במועדון שלי. דרור כנראה לא ידע שהמועדון בבעלות משפחת קדוש, אחרת אין שום סיכוי שהוא היה מגיע איתה לשם. אבל כשעמדתי במשרד והשקפתי למטה אל הרחבה לא יכולתי לפספס את הבלונדינית החצי עירומה שהוא טרף באמצע הרחבה. לרגע חשבתי שאני הוזה, שזה לא באמת הוא, שאולי שתיתי יותר מדי, אפילו שבקושי סיימתי כוס של ויסקי. זאת גם הסיבה שלא פירקתי אותו לגורמים באותו הרגע. רציתי להאמין שאני הוזה, לעזאזל.

דרור לקח ממני את הדבר הכי יקר וטהור בחיים שלי, את החיוך שהייתי זקוק לו כדי להמשיך לחיות, את הצחוק המתגלגל בשיחות אל תוך הלילה או סתם כשאחד מאיתנו היה בנסיעה והיה צריך ליווי טלפוני. זה היה התירוץ שלה כשהתקשרה בשעות הזויות. ריף לא אוהבת להיות לבד, גם אם לזמן קצר. ריף חייבת לדבר, לשתף, להרגיש מישהו קרוב. בכל פעם שהיא נהגה או סתם הלכה ברחוב היא הייתה מתקשרת אליי שאלווה אותה. עד שהוא הגיע.

שמתי לב שהוא מרחיק בינינו, שהוא זורק לה מילה פה ועוד מילה שם, מסית אותה נגדי. ידעתי שהוא הורס את החברות שלנו, זאת שנולדנו אליה, אבל לא אמרתי מילה. ריף הייתה מאוהבת, ולראשונה הרגישה נאהבת. הוא שם לה כיסוי בדמות אהבה על העיניים ועיוור אותה. איך יכולתי לנפץ את הלב שלה? הרי ידעתי כמה היא חיכתה להיות נאהבת. ידעתי איך כל השנים היא האמינה שהיא לא מספיק טובה, שגברים לא מסתכלים עליה כמו על האחיות שלה או על החברות שלה כי הגוף שלה מלא יותר. לא משנה כמה ניסיתי להילחם בזה, זה היה חסר סיכוי. אז עשיתי מה שהתבקש באותו הרגע והתרחקתי. אפשרתי לה להרחיק אותי מהחיים שלה, אפילו שרציתי את ההפך, כי רציתי שקודם כול היא תהיה מאושרת. גם אם הייתי צריך אותה, היא חשובה יותר.

בבוקר שלמחרת צפיתי בסרטוני האבטחה שאישרו לי שלא הייתי שיכור. שניהם באמת נכנסו למועדון. רציתי לרוץ אליה עם הסרטון, אבל זה לא הוכיח כלום. חיפשתי דרך אחרת עם תמונות ברורות יותר. ידעתי שיש משהו יותר מהבגידה, שלא סתם הוא היה מוכן לצאת איתה מעל לשנה בלי לגעת בה חוץ מנשיקות, ועוד להציע לה נישואים. אנחנו לא במאה הקודמת וגם לא במגזר החרדי שהדבר הזה יהיה מקובל.

"הכול בסדר איתך?" ריף שואלת מתחתיי, מוציאה אותי מהמחשבות.

"כן."

"אתה שקט."

"הייתי בטוח שנרדמת כמו תמיד כשאנחנו מגיעים לכאן בשקיעה." אני חושף את עורפה ונושם עמוק. "את בסדר?"

"לא, אני אמורה להיות?"

"לא."

"איך הייתי עיוורת כל כך, ליאם?" אני מרגיש את הטיפות החמות שנוחתות על זרועי וזעם ממלא אותי מחדש. בן של זונה. אם אני לא ארצח אותו בעצמי, לא קוראים לי ליאם קדוש.

"לא יכולת לדעת."

"הכנסתי אותה לבית שלנו. ההורים שלי התייחסו אליה כמו אל בת נוספת. היא הכירה לי אותו."

"אני יודע."

"אתה יודע מה, בסדר, הייתי עיוורת מאהבה אליו. התלהבתי שמישהו אוהב אותי ואפשרתי לו לשחק בי, אבל ליב? רבאק, חשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי."

"היא כלבה אמריקאית." תמיד שנאתי אותה. היא ניסתה לפתות אותי לא פעם ואפילו לא טרחתי להסתכל עליה בלבוש המינימלי שלה. היא עוררה בי בחילה מהיום הראשון. "וזונה."

"אף פעם לא הבנתי למה לא סבלת אותה. אתה היחיד שלא סבל אותה."

"לא, אני לא. גם סבתא עליזה לא מעריצה שרופה שלה."

"אתה חושב שהיא ידעה?"

"ידעה מה? שליב זונה? כן."

"ליאם!"

"מה? היא זונה. אל תגני עליה." היא מרימה אליי עיניים לחות ופנים שידעו ימים טובים יותר, נטולי כתמי איפור מרוח משעות של בכי כמו עכשיו.

"אני יכולה לספר לך משהו בלי שתצחק?"

"תמיד."

"לא שכבתי עם דרור. לא משנה כמה הוא רצה, לא הסכמתי. המקסימום שאפשרתי לו היה לישון יחד." ספרי לי על זה.

"למה לא? חשבתי שאת אוהבת אותו. הסכמת להתחתן איתו."

"אהבתי אותו." אהבתי. לא אוהבת, אהבתי. "כלומר אני אוהבת, לא מפסיקים להרגיש בדקה, אבל להגיד שאני אוהבת אחרי דבר כזה זה מזוכיזם וזו טיפשות." זה נכון.

"אוקיי, אז מה מנע ממך לשכב איתו?"

"סבתא."

"מה המלכה האֵם עשתה?" ברור שאני יודע מה היא עשתה. כמו שגם לא פעם היא דחקה בי להיכנס ביניהם, לגרום לה להיפרד מהאידיוט, להבין שהוא לא ראוי לה. הייתי צריך להקשיב לה. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שעליזה עמר אף פעם לא טועה.

"היא השביעה אותי שלא אשכב איתו עד החתונה."

"את צוחקת."

"הבטחת לא לצחוק." אוקיי, נראה שאני לא שולט בחיוך שלי. "אוף. ידעתי שאסור לי לשתף אותך בדבר אינטימי כל כך. אתה אולי החבר הכי טוב שלי, חבר אמת, אבל אתה עדיין גבר." היא משלבת זרועות ברוגז מתוק, כזה שהפיל אותי עוד כשהיינו ילדים. אם היינו יחד בגן, ללא ספק היינו אבא ואימא של שבת יחד. אין שום סיכוי שגם בשביל הצגה דפוקה בגן הייתי נותן לה להיות עם מישהו אחר.

"סליחה, פשוט סבתא עליזה היא... פשוט סבתא עליזה." אני מושך כתפיים והיא מחייכת חיוך קטן. הקלה שוטפת אותי. הלוואי שתחייכי כל החיים, פיפו.

"היא ידעה, אני אומרת לך. אחרת למה שתבקש דבר כזה? מאדווה היא לא ביקשה את זה. יותר מזה, פעם נכנסתי לחדר שלה כשההורים היו בחופשה וכמעט תפסתי אותם יחד." היא מעוותת פנים מהזיכרון והפעם אני צוחק בקול. "אוף, את מטומטמת, ריף מלכה. עיוורת ומטומטמת!" היא צורחת אל הים ואני עוטף אותה בזרועותיי ולוחץ מעט.

"את לא מטומטמת, פיפו. לב שצמא לאהבה עושה שטויות. תודה לאל, הבנת את זה בזמן." אני מניח את שפתיי על מצחה ומרגיש אותה מרפה בזרועותיי. "יהיה בסדר, מבטיח."

"ליב אמרה לו משהו על זה שבזכותה הוא יהיה עשיר." היא מושכת באפה. הדמעות הארורות חזרו. אני תופס את פניה העגולות, מוחה את הדמעות באגודלי ונלחם בדחף לנשק אותה. היא לא במצב לזה כרגע, ליאם. בטח לא אחרי מה שהיא עברה היום. "אתה חושב שהוא רצה להתחתן איתי בגלל הירושה של סבא שלי והכסף של ההורים שלי? זה לא סוד שההורים שלי עורכי הדין המוכרים במדינה, ודרור ידע שסבא הוריש לגל ולי סכום לא מבוטל ודירה לכל אחד."

"כנראה." תכננתי לתפוס את אסי לשיחה היום, כשהקפצתי את אימא ומאי למפגש נשים שלהן. רציתי לזרוק לו משהו על הסכם ממון ולגרום למוח שלו להתחיל לרוץ. מהסיפורים ששמעתי עליו המוח שלו מחבר קצוות מהר מאוד, מה שגם העלה בי את השאלה איך הוא לא ידע שמשחקים בבת שלו, או שאולי הוא ידע ובחר לשתוק משום מה.

"אלוהים, איך אני חוזרת הביתה ומספרת דבר כזה להורים שלי? איך מספרים על השפלה כזאת ברבים?" היא מרימה את הנייד שלה ומגישה לי אותו. "צילמתי אותם באמצע האקט. זה פשוט מבחיל."

"פיפו," אני לוחש לה כשראשה חוזר לנוח על זרועי. "את רוצה לצאת מלכה?"

"אני כבר מלכה, גאון."

זאת ריף שאני אוהב. גם כשהיא ברגע משבר היא מוצאת דרך לעקוץ או להיות צינית, או פשוט להיות פיפו שלי.

"מצחיק, חכמה בלילה."

"יש לך את זה ביותר קשיש?" היא שוב מרימה את ראשה והפעם חיוך רחב נפרש על פניה. תתאפק, ליאם. שלא תעז לנשק אותה. תתאפק.

"זה כן או לא?"

"כן."

"אל תבטלי את החתונה."

"סליחה?"

"כאילו תבטלי, אבל תני לנו לעדכן אותו."

"אוי, שיט. אני אמורה להתארס ליצור הבוגדני הזה בעוד שבוע. בא לי להקיא."

"פיפ, תהיי איתי."

"אני איתך."

"תני לי לטפל בזה. לי, למשפחת קדוש לדורותיה, לאחיך. שהאידיוט יבין מי הגב שלך."

"אווו, אני אוהבת נקמות נוסח קדוש. אתה יכול לעשות לו מה שאלי עשה ללתך?" עיניה מבריקות בניצוץ ילדותי שתמיד היה בה. הלוואי שיכולתי, אבל אין חוק במדינה שאוסר על בגידה, לא משנה כמה זה לא מוסרי.

"נראה לי שתצטרכי לשלוח לי את הסרטון שצילמת, מותק."

"למה?"

"את לא חייבת לדעת כל דבר. פשוט תני לי להגן עלייך."

"רגע, אתה רוצה להראות את זה לכולם, נכון? אין מצב." היא נעמדת ברוגז. "אני לא מוכנה שכל המשפחה תראה איך הצמיחו לי קרניים!"

"את מוכנה להירגע ולהקשיב?"

"לא!"

"ריף."

"אמרתי שלא."

"זאת לא את שרוכבת עליו שם. זאת ליב."

"אני לא אוהבת את הכיוון הזה."

"את סומכת עליי?"

"מסיבה לא ברורה."

"קוראים לזה חברות." אני מושיט לה יד והיא אוחזת בה בהיסוס וחוזרת להתיישב בין רגליי. "חוץ מזה אם לא תחזרי עכשיו הביתה להורים שלך עם תוכנית נקמה מוכנה, יש סיכוי שנצטרך להתקשר לעורך דין חיצוני הלילה כי שני ההורים שלך ייעצרו ברגע שישמעו מה הוא עשה לך."

"הם לא."

"העמרית תעקור לליב את העיניים ותתלוש לה את השיער."

"היא באמת שנאה את הצבע שלהן. הוא ירוק מושלם מדי."

"ואסי, השמועה אומרת שכשמדובר בילדים שלו הוא עדיין אסי עמר, יד ימינם של התאומים קדוש."

"אבא יסרס אותו." זה עוד יקרה, מותק. אבל אני אעשה את זה, לא אסי. טוב, אני וביסט כנראה. אני בטוח שאחי הגדול ישמח לנדב לי את החייל מספר אחת שלו בעיקור מהשורש ללא הרדמה.

"מה את אומרת?"

"שאני בכלל לא אוהבת את הכיוון הזה, אבל אתן לזה הזדמנות."

"קדימה, הגיע הזמן לחזור הביתה." אני נעמד ומנער את החול מבגדיי, עוזר לה לקום ומנקה אותה. "זה לא עומד להיות קל, ריף. אבל לא משנה מה, לא אעזוב לך את היד."

"מבטיח?"

"נשבע." היא מחבקת אותי חזק, מוחצת את פניה על חזי. אני נושם אותה כמו נזקק.

"אני אוהבת אותך הכי בעולם, לילו."

כן, לא כמו שאני אוהב אותך, אבל נתחיל מזה.

"גם אני אותך, פיפו. גם אני אותך." אני נושק לראשה ומוביל אותה בחזרה אל הג'יפ שלי ומשם אל בית הוריה.

כשאסי רואה אותנו נכנסים יחד הביתה, עיניה עדיין אדומות, האיפור שלה מרוח והידיים שלנו משולבות, אני מודה לאלוהים שאלמוג בבית, אחרת גם אני הייתי נפגע פיזית הלילה.