פרק ראשון:
המבורג, ינואר 2016
ליילה
ריח חזק של קפה שחור והֵל התפשט במטבח. אדם עמד ליד הכיריים והשגיח שהקפה לא יגלוש. בדיוק ברגע הנכון, כשהקצף התרומם עד לשפת הסיר הקטן, הוא כיבה את האש ונתן לקפה לשקוע ולהירגע.
"ליילה, תַעַלִי!" הוא קרא בערבית. "הקפה מוכן," הוא המשיך בגרמנית.
"אני כבר באה," ליילה ענתה בגרמנית זרה.
ליילה לימדה אותו להתאהב בקפה שהיא קונה אצל הלבנוני, שטוחן לה תערובת של פולים כהים ובהירים, ואחר כך מוסיף ומערבב הל. היא דאגה שתמיד תהיה אריזת קפה במטבח שלו. גם כשהיא לא ישנה אצלו, הוא בישל לעצמו בכל בוקר את הקפה שלה והמטבח התמלא בריח מענג. ליילה הרגילה אותו לשתות כמוה — ללא סוכר.
הם ביחד כבר כמה חודשים. ליילה נוהגת לישון אצלו רק בזמן שקלאוס יוצא לטיולים שלו. החדר שאדם שכר אצלו הוא ממש מציאה. על חדר כזה בשכונה המכובדת הזו בהמבורג משלמים לפחות ארבע מאות אירו בחודש. קלאוס הסתפק במאתיים וחמישים בלבד, כולל הכול. הבית גדול ומרווח, וקלאוס נותר בו לבדו אחרי ששלוש בנותיו יצאו לדרכן העצמאית, ואחריהן החליטה גם אשתו לחפש לה חיים חדשים. למרות זאת הוא איננו מרגיש נטוש. הוא טיפוס נחמד ולבבי, עגלגל, מקריח, לא מעיק כמנהגם של בעלי בתים. מאז יצא לפנסיה לפני שלוש שנים, הוא מבלה חלק מסופי השבוע בטיולים ברחבי גרמניה עם חוג מטיילים.
מעבר למחיר האטרקטיבי היה לדירה עוד יתרון בעל חשיבות עצומה לאדם. קלאוס היה נגן סקסופון חובב, ואת אחד החדרים הוא הפך לחדר מוזיקה. לרשות אדם עמד בו פסנתר עתיק עם צליל עמום ייחודי. בחדר הזה אדם התאמן בנגינה בכל יום, וכאן גם העביר שיעורים פרטיים לילדי השכונה. בין תלמידיו היו גם כמה מבוגרים שהחליטו שהגיע הזמן להגשים חלום ישן. קלאוס לא הגביל את אדם, חוץ מההגבלה העירונית להפסיק לנגן בשעה שמונה בערב.
קלאוס ממש התענג לעמוד או לשבת ליד הפסנתר כשאדם ניגן. התמורה הלא כספית שהוא ביקש מאדם הייתה לנגן איתו דואט פסנתר וסקסופון. אדם נענה ברצון, והנגינה יחד הפכה לאירוע קבוע — פעם בשבוע ביום שלישי אחר הצוהריים הם ניגנו יחד במשך שעה.
ג'אז היה סגנון המוזיקה המועדף על אדם. להתפתל עם המנגינה בפרשנות אישית משוחררת. גם קלאוס נמנה עם חובבי הג'אז, אבל לא פחות מכך הוא העריץ את החיפושיות. בגאווה המקומית שפיעמה בו חזר וסיפר שהחיפושיות החלו את דרכן בהמבורג ולא בליברפול. הוא בין אלה שראו את הלהקה כבר אז, בשנותיה הראשונות, כאן, במועדוני רובע סנט פאולי, ומאז העריץ אותם.
וכך היה אפשר לשמוע בכל יום שלישי אחר הצוהריים את הדואטים של אדם וקלאוס, שצליליהם גלשו גם אל מחוץ לדירה. "היי ג'וד", "יסטרדיי", "אלינור ריגבי", "לט איט בי" ואחרים התפתלו להם בין הפסנתר לסקסופון בג'אז מהפנט.
קלאוס נהג לתלות בעדינות את רצועת הסקסופון על צווארו ולנגן בהתמסרות מלאה. לחייו האדימו והתנפחו קלות כשהוא עמד בברכיים כפופות ונדנד עצמו בקצב איטי. אצבעותיו של אדם רצו על הקלידים, וכשהיה מרים את ראשו מפעם לפעם לעבר החלון, ראה כיצד האנשים העוברים בשביל מאיטים את הליכתם, חלקם אפילו נעצרו להקשיב לנגינה.
בהפסקות שבין קטעי הנגינה, בזמן שלגם מהבירה שלו, קלאוס הביע את געגועיו לגרמניה של פעם. "היית צריך לראות איך נראתה השכונה הזאת לפני עשרים שנה, היום הכול השתנה..." הוא היה אומר בערגה סתמית.
את תשומת ליבו של אדם תפסה צעירה שהקפידה להתיישב תמיד על ספסל בַּשביל בזמן המפגש השבועי שלהם. היא הורידה מעליה את תרמיל הגב שלה, שלפה מתוכו מחברת וכלי כתיבה ורשמה רישומים כלשהם. הוא לא התקשה לנחש שהיא באה להקשיב למוזיקה שניגנו.
אדם — שהגיע להמבורג מירושלים כשלוש שנים קודם לכן — החליט יום אחד להפסיק להסס ופשוט לצאת ולהציג את עצמו בפניה. ליילה הסכימה ברצון להצטרף אליו לישיבה בפאב השכונתי "העולם החדש".
אדם הזמין לשניהם בירה וליילה מיהרה לתקן אותו ואמרה שהיא מעדיפה כוס מיץ תפוחים.
כשהם יושבים קצת נבוכים זה מול זה, התעשתה ראשונה ליילה "לא תיארתי לעצמי שאפשר לנגן את הקלסיקות של החיפושיות בג׳אז."
"את אוהבת ג'אז?" שאל אדם.
"התאהבתי בזכותך," היא השיבה מחויכת. "בטח שמת לב שאני ממהרת להתיישב על הספסל הזה כל יום שלישי אחרי חוג הפילטיס שלי."
"ברור שראיתי, תמיד שאלתי את עצמי אם הבחורה הזאת.״ הוא הצביע לעברה, "תגיע היום."
"אז לא אכזבתי אותך... התיישבתי להקשיב לכם גם כשהיה קר ורטוב," היא החמיאה לו.
"ניסיתי לנחש מה את משרבטת במחברת שלך," שיתף אדם בחיוך ביישני.
"ומה הניחוש שלך?"
"כותבת שירים."
"תמשיך לנסות," ליילה אתגרה אותו.
"אולי כותבת כל מיני רעיונות שעוברים לך בראש," ניסה אדם.
"מתקרב," אמרה ליילה, בעודה שולפת את המחברת ומראה לו. אדם הופתע לראות שרטוטים טכניים של מטריות עם מידות וחתכים שונים. "זה פרויקט הגמר שלי בלימודי עיצוב מוצר." היא נשמעה גאה בעצמה.
"זה נראה מאוד יצירתי," הוא החמיא לה.
"המוזיקה שלכם... היא עוזרת לי לחשוב אחרת. לראות את הדברים מזווית שונה."
אני מנחש שגם את זרה כאן, נכון?"
"אתה לא טועה, בטח גם שמת לב שאני לא שותה בירה." היא ראתה את המבט החלול של אדם ומייד הוסיפה, "אני לבנונית מביירות, בת עשרים וארבע, ונמצאת כאן כמעט שלוש שנים."
אדם ידע היטב מה השאלה הבאה שתופנה לעברו אבל היסס אם לחשוף בפניה את עובדת היותו ישראלי. הוא לא רצה שזה יהיה המפגש הראשון והאחרון שלהם. תחושת הבטן שלו שידרה לו מסרי עידוד — הוא לא רצה לאבד אותה.
"גם אתה זר כאן, נכון?" היא קיצרה תהליכים.
"נכון, רוצה לנחש?"
"איטלקי?"
"טעות ראשונה."
"קרואטיה?" ניסתה שוב, ולאדם היה נדמה שהיא כבר ניחשה ורק מותחת אותו.
"עדיין רחוקה," הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, "שכנים. ישראל."
ליילה הנהנה בראשה, הביטה בעיניו, ושפתיה נמתחו בחיוך דק.
אדם התעודד. היא לא נרתעה מהישראליות שלו. גם הוא לא נרתע מהלבנוניות שלה. הם הרשו לעצמם להעז. בלי שסיכמו זאת ביניהם, כל אחד מהם בחר שלא לדבר על פוליטיקה מזרח תיכונית. הם ראו עצמם דור חדש, שמעדיף לחיות בלי מועקות העבר. הם גם לא דיברו על השואה. הם פשוט התעלמו מ"הדברים האלה". הם לא רצו לקלקל לעצמם את הביחד. הם דור שרוצה לחיות משוחרר מחסמים מכבידים, הם דור שמסתכל קדימה, לא אחורה. בתוך תוכם היה כל אחד מהם מודע לקושי המונח לפתחם, הקושי לקיים זוגיות בלי להיקלע לעימות, אבל הם לא נרתעו. הם שוחחו זה עם זה בשפה שלישית. שפה זרה חיברה ביניהם, שפות אימותיהם נדחקו מפני הגרמנית. זה הצחיק אותם, אבל גם קירב ביניהם. מאז הם יחד כבר כמה חודשים.
אדם אהב אותה. את החיוך שלה, את הפתיחות שלה, את העיניים הנבונות שלה, את חוש ההומור שלה, את החוכמה והסקרנות שלה.
ריחו המשכר של הקפה התפשט בחלל הדירה. ליילה נכנסה למטבח, לבושה בחליפת טרנינג. היא הייתה זקופה ונאה מאוד. למרות שהיה זה יום שבת, הם עמדו להיפרד. ליילה הייתה חייבת לסיים את פרויקט הגמר שלה, ואדם צריך היה להתאמן לקראת קונצרט הסולו שלו בערב. כבר יותר משנתיים שבשבת האחרונה של כל חודש הוא מנגן קונצרט ערב בכנסייה קתולית שבעיר.
אדם מזג קפה לשני ספלונים וחזר וכיסה את הפינג'אן בצלוחית.
"ליילה, כבר שלושה שבועות אנחנו לא מצליחים להיפגש בגלל העיסוקים שלנו. שלחת לי הודעה שמצאת עבודה חדשה ושתספרי לי כשניפגש. אז תפַדַלי, ספרי לי עכשיו."
"אדם, זאת לא סתם עבודה... מצאתי עבודה במרכז שפתחו לקליטת פליטים מסוריה. יש שם מלחמה, והמונים מהם מגיעים לכאן."
"איזה עולם מטורף. מה בדיוק את עושה שם?" אדם הרגיש נבוך שאין לו מושג על מה היא מדברת.
"מתרגמת, עוזרת."
"נשמע מעניין... משלמים לך טוב?" אדם הסתפק בשאלה הראשונה הקצרה שעלתה במוחו, ולא ביקש לדעת עוד. הוא הרגיש בחושיו שהעבודה הזאת עלולה להסיט אותם מהמסלול הנעים שבו הם מגששים את דרכם יחד.
היא צחקקה, אולי קלטה את הזהירות שלו. "כן, אני מרוויחה עכשיו יותר כסף, והרבה יותר מעניין לי, אבל זה גם מאוד רגשי. לא ציפיתי לזה. הייתי תמימה לחשוב שזאת תהיה עבודה רגילה, שאני רק צריכה להגיע בזמן, להיות שם כמה שצריך ואז לחזור למעונות. אני משתדלת לא להישאב לתוך מה שקורה שם. הפרויקט שלי הוא הדבר הכי חשוב לי כרגע."
"אני שוקל להיעלב," חייך אדם.
"אוקיי. גם אתה חשוב לי," היא הרגיעה אותו בחיוך הכובש שלה, "אבל זה בכלל לא פשוט. כשאני מגיעה למשרד, הם כבר יושבים על הספסלים וממתינים. אני משתדלת לא להסתכל עליהם, אבל מרגישה שהם מביטים בי כאילו אני היחידה שיכולה לעזור להם. ואז הם נכנסים לחדר, כל אחד בתורו עם המסמכים שלו. הם נראים סחוטים ומותשים, ובעיקר מודאגים. אני מתרגמת לאוֹטוֹ, הפקיד הגרמני, את סיפורם ואת הטפסים שלהם, והוא ממלא את בקשת המקלט. בשלב הזה אני כבר לא יכולה שלא להסתכל עליהם. העיניים שלהם מתחננות. הם מסתכלים עליי ועל אוטו כאילו אנחנו חבל הההצלה שלהם. רובם מחַלַבּ שבסוריה. לכולם התנפצו החיים."
"אני מבין עכשיו למה התכוונת קודם כשאמרת שזאת לא סתם עבודה." אדם מזג לשניהם את שארית הקפה.
"כן, יש שם נערה אחת, נוּר. היא רק בת שש־עשרה, וממש נכנסה לי ללב. היא לבד. אביה נהרג בהפצצות בחַלַבּ, אימה נפלה בצעידה ברגל ואושפזה בבית חולים כלשהו במדינה בדרך ואין לה מושג מה מצבה. תאר לך, היא אף פעם לא ראתה ים עד הלילה שבו הכניסו אותה בחושך לסירת גומי שחצתה את הים מטורקיה לאיזה אי יווני. היא רעדה מקור ומפחד כל הלילה. בדרך הם כמעט טבעו, וכולם זרקו את התיקים שלהם למים. אין לה אף מסמך. בסוף היא התגלגלה לכאן ברכבת. אני חושבת עליה המון."
"סיפור קשה," מלמל אדם, וגירש ממוחו מחשבות על רכבות ומסעות.
"נורא. סיפרתי לך ממש בקיצור. אני חייבת לזוז. יש לי להכין עוד המון דברים לפרויקט."
ליילה הלכה להתקלח ולהתלבש, ואדם פינה את ספלי הקפה לכיור. הוא החליט לא לשתף את ליילה בחשש שהתחיל לקנן בו.
ליילה חזרה לחדר כשניחוח נעים של סבון ושמפו מלווה אותה, עור פניה בהק, שערה השחור הקצר היה רטוב ומסורק הצידה, והיא לבשה מכנסי ג'ינס צמודים ומגפונים בצבע שחור. היא כיסתה את גופה במעיל חם בצבע כחול, שעליו נתלתה באלכסון רצועת תיק חום. היא כיסתה את ראשה בכובע צמר שחור ועמדה לצאת לדרכה.
"את נראית נפלא. חכי רגע, אני רוצה לנגן לך משהו."
אדם התיישב ליד הפסנתר וניגן לה את "אנא לַחבּיבּי" של פיירוז — הזמרת הלבנונית האהובה עליה. זאת הייתה וריאציית ג'אז שאדם ניגן באופן וירטואוזי, וליילה ליוותה אותו בקולות ללא מילים. הביצוע נשמע צלול ומושלם, כמו יין משובח. אדם כל כך נהנה, וחזר וניגן את השיר כמה פעמים. הוא הרגיש כמה הוא אוהב אותה. היכולת שלה להזדהות עם הפרשנות הג'אזית שלו למנגינה ערבית מסורתית חיזקה אצלו את התחושה שליילה מיוחדת במינה ולא מקובעת.
הללויה
אדם התיישב לד הפסנתר והתחיל לנגן שוב ושוב את היצירות שאותן ינגן הערב בכנסייה. בזמן שניגן צפו ועלו להם הזיכרונות. הוא נזכר איך הכול התחיל. זה היה מסוג המפגשים המקריים שמנתבים את חייך, ללא שום הכנה או תכנון מוקדם. אם אתה פתוח ולא חוסם את עצמך בפני התנסויות, אתה מגיע למחוזות לא צפויים.
אדם היה באותה תקופה במצב רוח קודר. הוא יצא לשתות בפאב השכונתי והתיישב לא רחוק מגבר כבן ארבעים חבוש כובע צמר, שישב לבדו בשולחן וקרא ספר. הוא לא היה ממש מרוכז בקריאה, ומדי פעם הרים את ראשו והסתכל סביבו. כשראה את אדם, הוא סימן לו להצטרף אליו לשולחן. לאדם היה ברור שהוא מעדיף לדבר עם מישהו מאשר לקרוא. גם אדם חש צורך באותו רגע לשוחח עם מישהו. האינטואציה החזקה שלו עודדה אותו להצטרף אל ברנד. התפתחה שיחה, וכל אחד סיפר קצת על עצמו. ברנד הבין את אדם למרות הגרמנית העילגת שלו באותה עת. נוצר ביניהם חיבור טוב והם המשיכו להיפגש שם מדי פעם.
באחת הפעמים אמר ברנד לאדם שהוא סיפר עליו לאביו, והאב ביקש לראות אותו ואולי גם יוכל לעזור לו. ברנד הוסיף מייד שאביו הוא הכומר הנברג, שעומד בראש כנסייה, ואימו היא המנהלת האדמיניסטרטיבית של הקהילה המשתייכת לכנסייה. לברנד היה חשוב לספר לאדם גם שסבא שלו — אביו של הכומר הנברג — היה קצין נאצי, שלאחר המלחמה ירה באשתו והתאבד.
אדם לא נתן להזדמנות לחמוק מידיו, ונפגש עם הכומר הנברג ואשתו, גברת הילדה, האחראית לפעילות התרבות של הקהילה. הם סיפרו לו על הקהילה שלהם והציעו לו לנגן שם קונצרט פעם בחודש. הם הראו לו את אולם התרבות שלהם, הצמוד לכנסייה. באולם, על בימת עץ קטנה, בלט פסנתר כנף "סטיינוואי" שחור מבריק. גברת הילדה הוציאה מהכיס מפתח ופתחה את מכסה הפסנתר. אדם הסתכל על הקלידים הבוהקים אבל היסס להתישב על הכיסא. הוא חש לרגע תחושת חוסר ודאות אם זה נכון לו לנגן עכשיו כאן בכנסיה גרמנית. גברת הילדה חייכה לעברו וסימנה לו בידה לכיוון הכיסא. אדם התיישב, הסתכל על הקלידים, ליטף אותם באצבעותיו, הרים את כפות הידיים, נשם כמה נשימות עמוקות, ואז הנחית את האצבע על קליד התו סול והחל לנגן בפאתוס את הפתיחה של החמישית של בטהובן: פאם פאם פאמפם, פאם פאם פאמפם. הצלילים התגלגלו באולם כמו גולות שרודפות זו אחר זו. הוא המשיך לנגן את כל הפתיחה. הנגינה נשמעה מלאת הדר. בסיום הוא הרים את עיניו וראה את הזוג הנברג עומדים נפעמים.
אדם נזכר כמה דרוך היה לקראת המפגש הראשון שלו עם הכומר הנברג. הוא זכר מה סיפר לו ברנד, שהעריך שהמפגש בין המוזיקאי הישראלי הצעיר לבין אביו הכומר הגרמני יעורר ויציף תחושות אשם שטמונות אצלו עמוק בפנים. אדם היה מודע לכך, זה כבר קרה לו כמה פעמים עם גרמנים מבוגרים. ואכן, בפגישתם הראשונה הכומר הנברג לא שלט ברגשותיו. הוא התייפח בבכי, תוך שהוא מקלל את אביו ואת דודיו ואומר שלצערו ובעל כורחו, הכתם המשפחתי הזה הוא חלק בלתי נפרד ממנו והוא יישאר דבוק אליו עד יומו האחרון. אדם חשב לעצמו שהכומר רואה בקשר איתו חלק קטן מתהליך התיקון שלו ושל משפחתו.
את הסיפור הזה אדם לא סיפר לליילה. הוא בחר לא לשתף אותה ברגישויות האלה שבין הגרמנים לבני עמו.
אדם הסתכל בשעון והבין שעליו לצאת מביתו בקרוב. הוא גיהץ את החליפה שלו, צחצח את נעליו, ובסביבות השעה חמש יצא מביתו עטוף במעילו. הוא חלף ליד הפאב השכונתי וראה כמה פרצופים מוכרים. הוא הרי מבלה שם די הרבה, וכבר מרגיש שייכות למקום. פרנצי וסילבי — שתי נשים גרושות בסביבות גיל חמישים, שישבו ושתו בירה בשולחן הגבוה ליד החלון הבחינו בו וסימנו לו עם הידיים להיכנס. הוא החזיר להן תשובה בתנועת ידיים של נגינה בפסנתר והצביע על השעון, והן נופפו לו לשלום. ברקע נשמעה צפירת אונייה כמו געיית פרה ענקית. הוא כבר התרגל לצפירות האלה, שמשמשות רעש רקע קבוע לשגרת העיר הזאת.
הוא המשיך וחצה את השדרה, שחלקה ירוקה וחלקה מכוסה בעלי שלכת, ונשם את ניחוח הערבות הבוכיות שהלך ודעך ככל שהתקרב לתחנת הרכבת. בירידה במדרגות הנעות לכיוון הרציף הפך האוויר להיות דחוס ומעוך. אחרי המתנה קצרה בישר משב רוח על הגעת הרכבת. הוא התיישב במושב פנוי מול גבר כבן חמישים גלוח ראש, מקועקע בזנב דרקון מאיים שמגיח מעורפו ולופת את מצחו. אדם התאמץ לא להביט עליו, אבל הרגיש שהגבר מביט בו.
מה הקטע ההזוי של גלוחי הראש האלה. הרי ברור שיש כאן אמירה, אבל מה היא בדיוק? אם הוא מתכוון להפחיד את מי שלא כמוהו, אז במקרה שלי הוא הצליח... אני בטח משקף לו את אלה שהוא שונא, הוא הרהר, ורק חיכה שהרכבת כבר תגיע לתחנה. הסיטואציה הלחיצה אותו קצת. איך עוד לא למדתי לבחור מקום ישיבה ברכבת, נזף בעצמו. לשמחתו, הרכבת החלה להאט והוא חש הקלה. אל תסתכל עליו... הוא לחש לעצמו, קם ממושבו ונעמד ליד הדלת, מחכה שתיפתח כבר. משם הדרך לכנסייה לא הייתה ארוכה.
אדם נכנס לכנסייה, שהייתה מוארת כמו תמיד באור צהבהב, ששיווה לקירות מראה של ציפוי מוזהב. בעומק האולם ניצב פסלו המיוסר של ישו. לא רחוק ממנו ניצב עוגב עתיק שצינורותיו מגיעים כמעט עד לתקרת המבנה. גברת הילדה כבר נמצאה שם, וכמו תמיד ניגשה אליו ואימצה אותו אליה בחיבוק חם. בהתחלה הוא היה נבוך מהפגנת החום והאהבה של הגרמנייה הזאת, שהייתה בשנות השישים לחייה. בהמשך התרגל, והחיבוק הפך כמעט מובן מאליו.
הפעם היה משהו שונה בהבעת פניה.
"הכול בסדר, גברת הילדה?" שאל אדם.
"כן, בסדר גמור, רק רציתי להגיד לך שגברת טרודה בלוך ביקשה להחליף איתך כמה מילים אחרי הקונצרט. היא... היא אישה מיוחדת.״ אדם רצה לשאול במה מדובר אבל גברת הילדה כבר פנתה לעיסוקיה בארגון הערב.
הוא התקדם לעבר אולם התרבות, שנראה פשוט לעומת פאר הכנסייה. אדם התיישב ליד הפסנתר והתחיל בחימום האצבעות. לפניו ניצבו כמה שורות של כיסאות עם מושבים מרופדים באדום. בדרך כלל התפוסה מלאה, ולקונצרט מגיעים כשבעים מחברי הקהילה, רובם מבוגרים ומכירים זה את זה והאווירה מאוד ידידותית וחמה. על כל כיסא היה מונח דף נייר מקופל לשניים, ובתוכו מפורטת התוכנית לערב:
19:00 — התכנסות באולם התרבות — משקאות ומתאבנים להנאת החברים
19:45 — דבר מנהלת הקהילה
20:00 — קונצרט בביצועו של הפסנתרן אדם כרמלי
מבחינתו של אדם, מעבר להכנסה של ארבע מאות אירו בחודש, היה למקום יתרון נוסף — הוא עצמו קבע את הרפרטואר על פי הבנתו. הוא כבר הכיר את הקהל והגיש להם רפרטואר מהול בקטעים קלסיים, כליזמר וג'אז. הערב הוא ינגן מספר יצירות: יצירה של ברהאמס, יליד המבורג; "Spiegl im Spiegel" של ארוו פארט; פרלוד ופוגה מספר 2 של באך; נוקטורנו מספר 20 של שופן; קטע ג'אז; את "הללויה" של ליאונרד כהן; ומנגינת כליזמר בשם "בואו נרקוד".
הקהל מעולם לא איחר לאירוע. רובם נהגו להתכנס באולם עוד לפני השעה שבע. בכניסה הם השילו מעליהם את המעילים, הצעיפים, הכובעים והמטריות, ואחר כך התרכזו באזור הכיבוד. הוצב שם שולחן ארוך, מכוסה במפה כחולה כהה. על השולחן היו מסודרים המתאבנים הגרמניים האופייניים — לחם עם ממרח שומן חזיר, סלט תפוחי אדמה, סלט כרוב ומבחר מאפים. מובן שגם בקבוקי יין נתזים היו חלק בלתי נפרד משולחן הכיבוד.
אדם אהב להסתובב ביניהם. הם קראו לו מר כרמלי. הם אהבו לשוחח איתו שיחות קצרות ולשתף אותו בקשרים הסמליים שלהם עם ישראל. כמה מהם היו גאים בנכדה שלהם שהתנדבה בבית חולים בחיפה, אחרים מספרים על הבן שנסע לאילת לצלול בים סוף ואחרים העלו זיכרונות מביקורם בעבר בירושלים. אדם הרגיש כמה חשוב להם לשתף אותו, כאילו זה מקל עליהם. השיחות היו תמיד ידידותיות ועם זה מאופקות ולא הגיעו לקרבה אמיתית.
בשעה שבע וחצי כולם כבר ישבו במקומותיהם, שהפכו קבועים עם הזמן. ברבע לשמונה עלתה גברת הילדה לבמה והתייצבה מול הקהל כמנהלת בית ספר מול תלמידיה. שקט מוחלט השתרר באולם, וגברת הילדה החלה להעביר את המסרים שלה. בתחילה תכנים על קבלת האחר וחשיבות הסובלנות, אחר כך עידוד להתנדבות חברתית, ולבסוף הודעות מנהלתיות הנוגעות לקהילה. כשסיימה את דבריה, היא הקריאה מהדף את קטעי הנגינה "שהנגן המוכשר והאהוב שלנו — מר אדם כרמלי" ינגן הערב, וקראה לקהל לקבל אותו במחיאות כפיים. אדם עלה לבמה זקוף ובטוח בעצמו, בירך את קהלו ב"ערב טוב" והודה להם על האהדה.
הוא התיישב על הכיסא, וידא שגופו ממוקם נכון מול הפסנתר, לקח כמה נשימות עמוקות, המתין לסופם של השיעולים האחרונים, שפשף וחימם את כפות ידיו, שוב נשימה עמוקה בניסיון להתרכז, ואז הרים את כפות ידיו והנחיתן על הקלידים, והקונצרט יצא לדרך. הוא הכיר היטב את היצירות, ולא נזקק לתווים מולו.
תוך כדי הנגינה הרגיש אדם שהוא לא מצליח להתאחד להוויה אחת עם המוזיקה. הוא אפילו טעה פה ושם בלי שאף אחד הרגיש. משהו הטריד אותו. הוא רצה שהזמן יתקדם מהר יותר, שהקונצרט ייגמר כבר. בשיח פנימי קצר הוא נזף בעצמו, עזוב את זה עכשיו. אתה חייב לזנוח הסחות דעת ולהיכנס למוזיקה. הוא עצם את עיניו כדי להיות מרוכז ומחובר יותר ליצירה. הקהל הגיב בתשואות בסיום כל קטע.
סוף־סוף הגיע הקונצרט לחלקו האחרון. אדם כבר הרגיש משוחרר יותר. נגינת הג'אז היוותה עבורו סוג של חופש יצירתי. את אותה יצירה הוא ניגן כבר מאות פעמים, ולמרות זאת בכל פעם אלתר וריאציה שונה. הוא נהג להניח את אצבעותיו על הפסנתר בלי לדעת מה בדיוק הולך לקרות, ואז אצבעותיו יצאו לריקוד קליל ומשוחרר על הקלידים. הוא הרגיש שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות באותו הרגע.
אחר כך ניגן את "הללויה" והרגיש איך נושבת אליו אנרגיה עוטפת מהקהל, שרובו כבר זמזם את המנגינה והתנדנד מצד לצד. הקטע האחרון של מנגינת הכליזמר, "בואו נרקוד", סחף את הקהל, ואיתו גם את אדם. הערב הסתיים בתשואות רמות.
בסוף ההופעה, כרגיל, ניגשו כמה אנשים להודות לו ולהיפרד עד המפגש הבא. האחרונה שבאה להיפרד ממנו הייתה גברת שהציגה את עצמה בשם טרודה בלוך. אדם לא שוחח איתה אף פעם, אבל זכר את פניה מהקונצרטים הקודמים.
"מר כרמלי הצעיר, זה היה קונצרט כל כך מרגש. כשניגנת את 'הללויה', לא הצלחתי לעצור את הדמעות. ואני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה," היא צחקה במבוכה.
"כן. המוזיקה יכולה לחדור עמוק לתוך הלב. אני שמח שהצלחתי."
"תודה לך, מר כרמלי. הייתי רוצה מאוד להיפגש איתך באופן פרטי בביתי. האם אתה מוכן?"
"אני בדרך כלל עסוק באמצע השבוע. האם תאמרי לי באיזה עניין, בבקשה?" הוא ניסה להתחמק ברמז שקוף ושחוק.
"לא נראה לי שאוכל להסביר עכשיו הכול. מדובר בחומר בעברית שהייתי רוצה שתעיין בו."
אדם נעתר מתוך נימוס, והשניים קבעו שיתפנה לשעה בעוד יומיים. הוא כתב את כתובתה ומספר הטלפון שלה.
בדרכו חזרה הביתה הזדרז לאתר מקום ישיבה ליד נוסעים שחזותם לפחות לא איימה עליו... הוא ניסה לנתח לעצמו מה הטריד אותו במהלך הנגינה. האם זה שוב אותו תסכול שאני חש לאחרונה? האם אני מחמיץ את החלום המוזיקלי שלי? האם זה בסדר שההופעה החודשית הזאת היא הקונצרט היחיד שאני מנגן? הנגינה בכל מיני אירועים ומסיבות במהלך השבוע זה לא בדיוק החלום שמשך אותי להמבורג. זרם המחשבות הציף במוחו את השיחה האחרונה עם ליילה על עבודתה החדשה עם הפליטים. אולי זה מה שהטריד אותי... לא מדובר בסתם עבודת פקידות... וחוץ מזה, מה גברת טרודה בלוך הנודניקית הזאת רוצה ממני?
השאלות נותרו ללא תשובות. עכשיו הוא רק רצה לפגוש את ליילה, אבל זה יקרה רק באמצע השבוע.