רווח של חמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רווח של חמש
מכר
מאות
עותקים
רווח של חמש
מכר
מאות
עותקים

רווח של חמש

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

טלי כהן־צדק

ספרה הראשון ״בתוך הבטן של הדג״ יצא בהוצאת פרדס בתמיכת קרן קק״ל, זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

״חיברנו לעפיפון את הפחית, טבלנו את היוטה בבנזין, דחסנו פנימה והדלקנו. העפיפון הפך ללפיד. היריעה בעבעה, נמסה והתעוותה, המקלות, החבל, הזנב, הכול בער באש גדולה, העלה עשן שחור והדיף ריח חזק של פלסטיק שרוף. מדדנו. שבע דקות. רונה אמרה, בחיי, זה עבד טוב, העפיפון העקום שבנית, ואני אמרתי, עקום? חצופה! צחקנו. הרגשנו טוב. זה היה מבהיל, עידו, כי איך אפשר להרגיש טוב כשאתה מנסה לפגוע?״

כשעידו, בנה הבכור של נתי, מגיע לגיל שש־עשרה – מסתיים מבצע צוק איתן. היא בוחנת באימה את ההתנהלות החוזרת של מדינת ישראל אל מול האיום העזתי, ומבינה שהרווח הקבוע בין מבצע למבצע עומד להסתיים בדיוק כשהוא אמור להתגייס. היא יודעת שעידו יתנדב ליחידה קרבית, היא יודעת שאם יהיה מבצע תהיה כניסה קרקעית, והיא יודעת מה המחיר הנורא, הבלתי נסבל, שגובה תמרון בסמטאות עזה. עד לאן תרחיק לכת אם על מנת להגן על בנה? נתי לא מוכנה לעמוד מנגד. היא אוספת מידע, מבצעת את ההכנות הנדרשות, ומחכה לרגע הנכון – נחושה לממש את תוכניתה לגרום למדינת ישראל לצאת לפעולה צבאית שלא התכוונה לצאת אליה, ולהציל את עידו מהעתיד הצפוי לו.

נתי מדברת לעידו. ממרחק הזמן היא פונה אליו, מספרת לו מה עשתה ומנסה להסביר לו, ואולי גם לעצמה, למה. 

רווח של חמש נוגע בכנות ובאומץ בנושא אימהות בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. הוא מתעמת עם שאלות מוסר, אתוס, גורל ואהבה. הספר זכה בפרס משכנות שאננים לפרוזה עברית לשנת תשפ״ד.

פרק ראשון

פרק ראשון:

שֶׁבָּהּ הכול התחיל

קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה הכול התחיל. אולי כשהודיעו בחדשות על הפסקת האש במבצע צוק איתן אחרי שבעה שבועות ויום של לחימה בתוך עזה, ואולי הרבה לפני כן, כשהיית בן חמש, קצת אחרי שעברנו מתל אביב למושב.

אחרי הגן חזרנו הביתה, אכלנו יחד ארוחת צהריים, וביקשת לעלות לשחק עם חברים במגרש. אמרתי שבטח. למה לא. דנה היתה תינוקת, הלילות היו אללה יוסתור, ושמחתי על האפשרות למנוחת צהריים. שאלתי עם מי אתה עולה, ואמרת, יואב ויוחאי, הם יחכו לי במדרגות ובועז יבוא אחר כך. אמרתי, בסדר, תיזהר בכביש, וכשאתם מסיימים תחזור הביתה. הנהנת. דחפת מעליך את הצלחת, דילגת לחדר, וחזרת עם הנעליים. עזרתי לך לקשור את השרוכים, אתה לולאה ואני לולאה, וככה רצת החוצה, עם הכדור, בלי לסגור אחריך את הדלת, מאושר מהחופש הזה, ללכת ולחזור, בלעדיי.

לא דאגתי. נולדתי במושב וגדלתי במושב. אומנם בעשר השנים שבהן חיינו בתל אביב כמות התושבים כמעט הכפילה את עצמה, אבל ידעתי שהמקום בטוח. שכולם מכירים את כולם, שהדרכים מאירות פנים, שאם מישהו יראה ילד בן חמש שצריך עזרה — הוא יעזור לו. הרדמתי את דנה וצנחתי גם אני לתוך שינה עמוקה.

אחרי שעתיים התעוררנו. תמי הגיעה עם זוהר. הוא ודנה שיחקו עם הגורים של החתולה על השטיח, ותמי ואני שתינו קפה וקשקשנו. היא שאלה איפה אתה, ועניתי שבמגרש. זו היתה הפעם הראשונה שהצצתי בשעון. השעה היתה ארבע. לא דאגתי. סיפרתי לתמי שאתה מתעקש ללכת לבד לגן, לסבא וסבתא, לסוסים. שבהתחלה הייתי הולכת אחריך בלי שתדע כי לא הייתי בטוחה שאתה מכיר את הדרך, אבל עברו חודשיים, ואתה כבר מסתדר בעצמך. אחר כך דיברנו על זה שיש אבעבועות רוח בגן ועל השטיח שאמא של תמי הביאה איתה כשהם עלו לארץ ושאולי ניקח אותו אלינו כי הוא עושה לעמוס אלרגייה. אמרתי ששומעים את האפצ׳ים שלו עד לפה, וצחקנו. מדדנו את אורך הסלון לראות אם השטיח יתאים בגודל, ותמי וזוהר הלכו. הצצתי שוב בשעון. השעה היתה חמש וחצי. הלבשתי את דנה, הושבתי אותה בעגלה ויצאנו לכיוון המגרש. זה היה יום נעים. עצרנו בדרך לראות אם האתון של הגולדמנים כבר המליטה, קטפנו תותים מהעץ של ציפורה והתנדנדנו בנדנדה שבדשא הגדול. כשהגענו למגרש לא היה שם אף אחד. התקשרתי לחני. היא אמרה שיואב חזר כבר מזמן. יואאאאב! היא צעקה. אתה יודע איפה עידו? יואב אמר שלא. הוא אמר שהם שיחקו ביחד עם יוחאי, ואחר כך כל אחד הלך לבית שלו. התקשרתי לאיריס. יוחאי היה עם אבא שלו אצל רופא השיניים.

הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה הביתה. במהירות. העגלה קפצה על האבנים, התנדנדה מצד לצד ואיבדה שיווי משקל, אבל לא האטתי. דנה בכתה. לא עצרתי להרגיע אותה. דחפתי לה מוצץ והמשכתי לשעוט למטה, בירידה, באמצע הכביש, בדרך שעד לפני מספר דקות היתה יפה ועכשיו לא היתה יפה בכלל, מרימה את העגלה בידיים מעל בורות שלא היו שם קודם וגרמי מדרגות תלולים רק כדי לקצר במעט את הזמן הזה, של חוסר הידיעה, דרך הבית של אביגיל ודורי, דרך הבית של שני ואורי, עד הדלת שלנו, עם העציצים, עם שטיח הכניסה, לגלות שאתה לא שם.

עידוווו! צעקתי. עידוווו!

התקשרתי לכל החברים שלך. ליוני. להדס. לדניאל. התקשרתי שוב לחני. לסבא וסבתא שלך. אולי הגעת לשם? לא הגעת. גם לא קודם? לא. התקשרתי לדודים שלך. לאבא שלך, שיבוא מהעבודה. מהר. עכשיו. השעה היתה כבר שש וחצי. התקשרתי לסבא שלך, שיעזור לי. רק עד שאבא שלך יגיע. שהוא ייסע ויחפש בכבישים ואני אישאר לחכות בבית, שאם תחזור, אז שיהיה שם מישהו. אני מתכוונת, שכשתחזור. שֶׁכְּשֶׁ. דנה בכתה. דחפתי לה עוד פעם מוצץ. התקשרתי שוב לסבא שלך. מצאת? לא מצאתי. ועכשיו? לא. איך לא מצאת? נתי, תירגעי. בסדר. תתקשר אם תראה אותו. בסדר. אבא שלך הגיע. הוא כעס עליי, איך נתתי לך ללכת לבד, אנחנו רק חודשיים פה, אתה רק בן חמש, ויצא, והלך לאוטו, והתחיל לנסוע גם, לחפש אותך, סיבובים סיבובים, בזמן שהשמש התחילה לשקוע וכל המקומות המתוקים שקודם הלכתי בהם הפכו למפחידים, מסוכנים. ונחשים. ונפילה. ואנשים רעים. וחושך. מצאת? לא. מצאת? לא. תירגעי, נתי. מה תירגעי? מה תירגעי? איך? לא הצלחתי להירגע. הלכתי מהחדר הזה לחדר הזה, לחלון, לדלת, עד שלא יכולתי יותר, כי יש גם שבילים שהם לא כביש, ואולי אתה שם, בין לבין, ככה, הבאתי את דנה לקרן, ממש זרקתי אותה עליה, והתחלתי לרוץ בכל הדרכים שידעתי, שמחברות מפה לשם, שאולי בחרת לעשות דרכן קיצור והתבלבלת, ואולי כלב, ונשיכה, ובכי, ככה, רצתי ורצתי וצעקתי את השם שלך לתוך החושך, עידוווו! עידוווו! איזה מין אמא אני, וכלום, כלום, אף אחד לא ראה, ילד, בגובה הזה, בערך, עם כדורסל, ושיער חום, ועיניים חצי ירוקות, וכבר ריח של חביתות יוצא מהחלונות של הבתים, וארוחות ערב, ואמבטיות וסיפורים לפני השינה, ואני מגיעה לרחבה של הצרכנייה ונכנסת, רגע לפני שהם סוגרים, ודינה, שעבדה שם בקופה, אומרת לי כן, מזמן, אבל הלך, לא הגיע הביתה? ואני לא יודעת יותר מה לעשות, באמת לא יודעת, מתיישבת על ספסל האבן מתחת עץ הזית, וצועקת עוד פעם, בפעם האלף, המיליון, עידוווו!

ואתה עונה לי. מלמעלה.

אמא, אני פה.

טיפסתי על העץ.

על הגזע, והענפים, והעלים. בחושך. עד שהגעתי אליך.

ידיים, רגליים, שערות. עברתי על כל החלקים שלך. גב. לא בעדינות. צוואר. פה. עיניים. תפסתי את הפנים שלך בכוח, סובבתי אותם אליי, קרוב, ממש קרוב, ואמרתי, למה לא ביקשת ממישהו שיעזור לך לרדת? למה? אני לא ידעתי איפה אתה, עידו, אתה מבין? למה לא ביקשת ממישהו?

לא פחדת. לא בכית. הסתכלת עליי, ואמרת בשקט, ידעתי שתבואי.

זה מה שאמרת, עידו. שתי מילים.

אחר כך ירדנו מהעץ. אני ראשונה ואתה אחריי, מגששת בקצה הנעל, בודקת אם הענף יכול לשאת את המשקל, מסמנת לך איפה להניח את הרגל, שלא תיפול, שלא תישרט. לא אמרנו דבר. הלכנו בשקט, יד ביד, אמא ובן, בערך בגובה כזה, הביתה.

***

אולי זה התחיל שם. אולי אחר כך, אחת־עשרה שנים אחרי כן, כשישבנו מול הטלוויזיה, אבא שלך ואני, וראינו בחדשות את רוני דניאל, לבוש בשכפ״ץ, עם כתמים כהים של עייפות מתחת לעיניים, מכריז על סיום הלחימה. הוא מנה את ההישגים האסטרטגיים של המבצע. של צוק איתן. הגענו למצב של הפסקת אש הדדית, השמדנו שלושים מנהרות תת־קרקעיות וזרענו הרס כבד בתשתיות חמאס ברצועה. הוא אמר שמניסיונו צפוי לנו שקט של שנתיים־שלוש. אולי ארבע. אחרי רוני דניאל ראיינו את יובל מלמד מעוטף עזה. הוא דיבר על השדות שהלכו פייפן, על אובדן היבול, על הילדים שמשתינים בלילה מרוב פחד ועל זה שסוף־סוף המדינה מביאה אותם בחשבון, את תושבי העוטף. שזה היה מבצע חשוב ושכל הכבוד לצה"ל. המצלמה התרחקה מהפנים של יובל, ועל מסך הטלוויזיה נראתה חלקת אדמה שחורה, כנראה חיטה שנשרפה. ככה זה פה, יובל אמר. אתה חורש וזורע ומשקה ולא יודע מה תמצא כשתקום בבוקר. הוא עמד שם, במכנסיים הקצרים ובנעלי העבודה, שזוף, הכי קיבוצניק שיש, נשען על הטרקטור, מחייך. מאחוריו, שיירה של נגמ"שים חצתה את גדר הגבול. אחרי הריאיון עם יובל היה סיקור של לוויה. יונית אמרה ששישים ושמונה חיילים נהרגו בצד שלנו, ששילמנו מחיר כבד, ושיהי זכרם ברוך. כתב ערבי על רקע רחוב הרוס אמר שבצד שלהם נהרגו 2,203 אנשים, שזה עוד לא מספר סופי ושחלק מזה כנראה פעילים, אבל עוד לא ברור כמה. נאנחנו. אבא שלך שאל אם יש לי כוח להחזיר אותך מהאימון. אמרתי שכן. ביקשתי שיעלה לראות אם דנה כיבתה את האור ואם מעיין מכוסה, ונכנסתי לאוטו. זו היתה נסיעה של פחות מעשר דקות, עידו, אבל בנסיעה הזאת, הקצרה, עשיתי את החישוב. אנחנו בשנת 2014. אתה בן שש־עשרה. המבצע הקודם, עמוד ענן, היה לפני שנתיים בערך, אם אני מביאה בחשבון רק את המבצעים היותר גדולים, וזה שלפניו, עופרת יצוקה, היה שלוש שנים קודם. גם בערך. אולי ארבע שנים. זה הרווח בין המבצעים. בין שנתיים לארבע. בדיוק כמו שרוני דניאל אמר. הגעתי לשער. נופפתי לפתחי, שישב בבודקה של השומר, ויצאתי מהמושב. אתה עולה לכיתה י', עידו, תכף תקבל צו ראשון. בגלל החינוך האנתרופוסופי אתה אמור להתגייס בעוד שלוש שנים, בגיל תשע־עשרה, אבל אתה תעשה שנת שירות, כי הרי ברור שתעשה שנת שירות, וזה אומר שמעכשיו יש עוד ארבע שנים עד לגיוס שלך. אתה תלך ליחידה קרבית. אני יודעת. אני מכירה אותך. ונגמר הרווח. אתה מבין? שבדיוק כשאתה אמור להתגייס נגמר הרווח של רוני? פניתי שמאלה, ואז ימינה, הגעתי למועצה, נעמדתי עם הרכב מחוץ לאולם הכדורסל, וחיכיתי.

אחרי כמה דקות נכנסת לאוטו עם וייסמן. שאלת אם נוכל להקפיץ אותו הביתה, אמרתי שבטח, ונסענו. הייתם מסריחים מזיעה של בני שש־עשרה, ודיברתם על האימון. דודי עשה ככה, דודי לא עשה ככה. כעסתם עליו. צחקתם. חלצת נעליים וכמעט התעלפנו מהריח אפילו שפתחנו את כל החלונות, סיכמת עם וייסמן שיקפוץ בשבת ותעזור לו ללמוד למבחן במתמטיקה, ושאם יהיה לכם כוח תיסעו אחר כך לסכנין וכבר תעשו את בדיקת המאמץ שצריך בשביל לחדש את כרטיס השחקן. וייסמן שאל אם נשארו לך מים כי הוא מת מצמא, ואמרת שבטח, עם כל הרוק והחיידקים. תשתה, הושטת לו את הבקבוק, תשתה. צחקתם שוב. כשהגענו לחנייה של וייסמן הוא סגר את היד לאגרוף, נתתם כיף בתנועה שרק שניכם ידעתם, ואמרתם, להתראות, אחי.

רציתי לחבק אותך באותה נסיעה קצרה. ולא חיבקתי. בכניסה למושב נופפת לפתחי, כמו תמיד. בבית זרקת את התיק על הרצפה, גם כמו תמיד, ועלית להתקלח. שמעתי את המים זורמים, אותך שר, ואחר כך, את דלת החדר נסגרת. אבא שלך נחר על הספה מול הטלוויזיה. דנה ומעיין ישנו. גלגלתי סיגריה, הכנתי לי כוס אספרסו והדלקתי את האור במרפסת.

גינת הירק התפקעה מיבול. עגבניות. פלפל. חציל. הממטרות השקו את הדשא וריח טרי ורטוב עלה מהאדמה. התיישבתי על כיסא העץ מתחת לפרגולה והדלקתי את הסיגריה. החתולה שיחקה ליד הרגליים שלי בחיפושית שהתהפכה על הגב. גירשתי אותה והפכתי את החיפושית. זוזי, מגעילה. קישטה. החיפושית התהפכה שוב, מיד. היא בעטה באוויר ברגליים הדקות והשחורות שלה. אחזתי שוב בגוף הקטן והנחתי אותה על הרגליים. החיפושית התהפכה על הגב. מיד. לא הבנתי את זה. החתולה ישבה בצד, דרוכה. חתולה זקנה. השיער שלה היה תלוי, קווצות קווצות, מדובלל, מטונף ומלא קוצים. נזל לה ריר מצד אחד של הפה. היא לא זזה, אבל היה ברור שהיא לא מתכוונת לוותר. הרמתי את החיפושית והנחתי אותה בזהירות עמוק, מתחת לאדנית העץ, במקום שהחתולה לא תוכל להגיע אליו. הירח עלה. שמעתי את המואזין של הכפר קורא לתפילה, את הצרצרים מחככים גפיים משוננות בשיח הגרניום, את דלת המקרר נפתחת, ונסגרת, ואותך אומר, כוסאמו, מי גמר את הגלידה קפה? איך בא לי.

לא ישנתי באותו לילה, עידו. מתישהו, אולי בשתיים לפנות בוקר, פתחתי את הדלת שאני לא פותחת אף פעם בלי לדפוק, נכנסתי לחדר, הרטבתי את כף היד ברוק וקירבתי אותה לפנים שלך. ליד האף. ליד הפה. לבדוק שאתה נושם. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. כמו כשהיית תינוק. אולי זה מגעיל אותך, אבל החלטתי שאספר לך הכול.

טלי כהן־צדק

ספרה הראשון ״בתוך הבטן של הדג״ יצא בהוצאת פרדס בתמיכת קרן קק״ל, זכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים ובמלגת פרדס מטעם הספרייה הלאומית.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

רווח של חמש טלי כהן־צדק

פרק ראשון:

שֶׁבָּהּ הכול התחיל

קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה הכול התחיל. אולי כשהודיעו בחדשות על הפסקת האש במבצע צוק איתן אחרי שבעה שבועות ויום של לחימה בתוך עזה, ואולי הרבה לפני כן, כשהיית בן חמש, קצת אחרי שעברנו מתל אביב למושב.

אחרי הגן חזרנו הביתה, אכלנו יחד ארוחת צהריים, וביקשת לעלות לשחק עם חברים במגרש. אמרתי שבטח. למה לא. דנה היתה תינוקת, הלילות היו אללה יוסתור, ושמחתי על האפשרות למנוחת צהריים. שאלתי עם מי אתה עולה, ואמרת, יואב ויוחאי, הם יחכו לי במדרגות ובועז יבוא אחר כך. אמרתי, בסדר, תיזהר בכביש, וכשאתם מסיימים תחזור הביתה. הנהנת. דחפת מעליך את הצלחת, דילגת לחדר, וחזרת עם הנעליים. עזרתי לך לקשור את השרוכים, אתה לולאה ואני לולאה, וככה רצת החוצה, עם הכדור, בלי לסגור אחריך את הדלת, מאושר מהחופש הזה, ללכת ולחזור, בלעדיי.

לא דאגתי. נולדתי במושב וגדלתי במושב. אומנם בעשר השנים שבהן חיינו בתל אביב כמות התושבים כמעט הכפילה את עצמה, אבל ידעתי שהמקום בטוח. שכולם מכירים את כולם, שהדרכים מאירות פנים, שאם מישהו יראה ילד בן חמש שצריך עזרה — הוא יעזור לו. הרדמתי את דנה וצנחתי גם אני לתוך שינה עמוקה.

אחרי שעתיים התעוררנו. תמי הגיעה עם זוהר. הוא ודנה שיחקו עם הגורים של החתולה על השטיח, ותמי ואני שתינו קפה וקשקשנו. היא שאלה איפה אתה, ועניתי שבמגרש. זו היתה הפעם הראשונה שהצצתי בשעון. השעה היתה ארבע. לא דאגתי. סיפרתי לתמי שאתה מתעקש ללכת לבד לגן, לסבא וסבתא, לסוסים. שבהתחלה הייתי הולכת אחריך בלי שתדע כי לא הייתי בטוחה שאתה מכיר את הדרך, אבל עברו חודשיים, ואתה כבר מסתדר בעצמך. אחר כך דיברנו על זה שיש אבעבועות רוח בגן ועל השטיח שאמא של תמי הביאה איתה כשהם עלו לארץ ושאולי ניקח אותו אלינו כי הוא עושה לעמוס אלרגייה. אמרתי ששומעים את האפצ׳ים שלו עד לפה, וצחקנו. מדדנו את אורך הסלון לראות אם השטיח יתאים בגודל, ותמי וזוהר הלכו. הצצתי שוב בשעון. השעה היתה חמש וחצי. הלבשתי את דנה, הושבתי אותה בעגלה ויצאנו לכיוון המגרש. זה היה יום נעים. עצרנו בדרך לראות אם האתון של הגולדמנים כבר המליטה, קטפנו תותים מהעץ של ציפורה והתנדנדנו בנדנדה שבדשא הגדול. כשהגענו למגרש לא היה שם אף אחד. התקשרתי לחני. היא אמרה שיואב חזר כבר מזמן. יואאאאב! היא צעקה. אתה יודע איפה עידו? יואב אמר שלא. הוא אמר שהם שיחקו ביחד עם יוחאי, ואחר כך כל אחד הלך לבית שלו. התקשרתי לאיריס. יוחאי היה עם אבא שלו אצל רופא השיניים.

הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה הביתה. במהירות. העגלה קפצה על האבנים, התנדנדה מצד לצד ואיבדה שיווי משקל, אבל לא האטתי. דנה בכתה. לא עצרתי להרגיע אותה. דחפתי לה מוצץ והמשכתי לשעוט למטה, בירידה, באמצע הכביש, בדרך שעד לפני מספר דקות היתה יפה ועכשיו לא היתה יפה בכלל, מרימה את העגלה בידיים מעל בורות שלא היו שם קודם וגרמי מדרגות תלולים רק כדי לקצר במעט את הזמן הזה, של חוסר הידיעה, דרך הבית של אביגיל ודורי, דרך הבית של שני ואורי, עד הדלת שלנו, עם העציצים, עם שטיח הכניסה, לגלות שאתה לא שם.

עידוווו! צעקתי. עידוווו!

התקשרתי לכל החברים שלך. ליוני. להדס. לדניאל. התקשרתי שוב לחני. לסבא וסבתא שלך. אולי הגעת לשם? לא הגעת. גם לא קודם? לא. התקשרתי לדודים שלך. לאבא שלך, שיבוא מהעבודה. מהר. עכשיו. השעה היתה כבר שש וחצי. התקשרתי לסבא שלך, שיעזור לי. רק עד שאבא שלך יגיע. שהוא ייסע ויחפש בכבישים ואני אישאר לחכות בבית, שאם תחזור, אז שיהיה שם מישהו. אני מתכוונת, שכשתחזור. שֶׁכְּשֶׁ. דנה בכתה. דחפתי לה עוד פעם מוצץ. התקשרתי שוב לסבא שלך. מצאת? לא מצאתי. ועכשיו? לא. איך לא מצאת? נתי, תירגעי. בסדר. תתקשר אם תראה אותו. בסדר. אבא שלך הגיע. הוא כעס עליי, איך נתתי לך ללכת לבד, אנחנו רק חודשיים פה, אתה רק בן חמש, ויצא, והלך לאוטו, והתחיל לנסוע גם, לחפש אותך, סיבובים סיבובים, בזמן שהשמש התחילה לשקוע וכל המקומות המתוקים שקודם הלכתי בהם הפכו למפחידים, מסוכנים. ונחשים. ונפילה. ואנשים רעים. וחושך. מצאת? לא. מצאת? לא. תירגעי, נתי. מה תירגעי? מה תירגעי? איך? לא הצלחתי להירגע. הלכתי מהחדר הזה לחדר הזה, לחלון, לדלת, עד שלא יכולתי יותר, כי יש גם שבילים שהם לא כביש, ואולי אתה שם, בין לבין, ככה, הבאתי את דנה לקרן, ממש זרקתי אותה עליה, והתחלתי לרוץ בכל הדרכים שידעתי, שמחברות מפה לשם, שאולי בחרת לעשות דרכן קיצור והתבלבלת, ואולי כלב, ונשיכה, ובכי, ככה, רצתי ורצתי וצעקתי את השם שלך לתוך החושך, עידוווו! עידוווו! איזה מין אמא אני, וכלום, כלום, אף אחד לא ראה, ילד, בגובה הזה, בערך, עם כדורסל, ושיער חום, ועיניים חצי ירוקות, וכבר ריח של חביתות יוצא מהחלונות של הבתים, וארוחות ערב, ואמבטיות וסיפורים לפני השינה, ואני מגיעה לרחבה של הצרכנייה ונכנסת, רגע לפני שהם סוגרים, ודינה, שעבדה שם בקופה, אומרת לי כן, מזמן, אבל הלך, לא הגיע הביתה? ואני לא יודעת יותר מה לעשות, באמת לא יודעת, מתיישבת על ספסל האבן מתחת עץ הזית, וצועקת עוד פעם, בפעם האלף, המיליון, עידוווו!

ואתה עונה לי. מלמעלה.

אמא, אני פה.

טיפסתי על העץ.

על הגזע, והענפים, והעלים. בחושך. עד שהגעתי אליך.

ידיים, רגליים, שערות. עברתי על כל החלקים שלך. גב. לא בעדינות. צוואר. פה. עיניים. תפסתי את הפנים שלך בכוח, סובבתי אותם אליי, קרוב, ממש קרוב, ואמרתי, למה לא ביקשת ממישהו שיעזור לך לרדת? למה? אני לא ידעתי איפה אתה, עידו, אתה מבין? למה לא ביקשת ממישהו?

לא פחדת. לא בכית. הסתכלת עליי, ואמרת בשקט, ידעתי שתבואי.

זה מה שאמרת, עידו. שתי מילים.

אחר כך ירדנו מהעץ. אני ראשונה ואתה אחריי, מגששת בקצה הנעל, בודקת אם הענף יכול לשאת את המשקל, מסמנת לך איפה להניח את הרגל, שלא תיפול, שלא תישרט. לא אמרנו דבר. הלכנו בשקט, יד ביד, אמא ובן, בערך בגובה כזה, הביתה.

***

אולי זה התחיל שם. אולי אחר כך, אחת־עשרה שנים אחרי כן, כשישבנו מול הטלוויזיה, אבא שלך ואני, וראינו בחדשות את רוני דניאל, לבוש בשכפ״ץ, עם כתמים כהים של עייפות מתחת לעיניים, מכריז על סיום הלחימה. הוא מנה את ההישגים האסטרטגיים של המבצע. של צוק איתן. הגענו למצב של הפסקת אש הדדית, השמדנו שלושים מנהרות תת־קרקעיות וזרענו הרס כבד בתשתיות חמאס ברצועה. הוא אמר שמניסיונו צפוי לנו שקט של שנתיים־שלוש. אולי ארבע. אחרי רוני דניאל ראיינו את יובל מלמד מעוטף עזה. הוא דיבר על השדות שהלכו פייפן, על אובדן היבול, על הילדים שמשתינים בלילה מרוב פחד ועל זה שסוף־סוף המדינה מביאה אותם בחשבון, את תושבי העוטף. שזה היה מבצע חשוב ושכל הכבוד לצה"ל. המצלמה התרחקה מהפנים של יובל, ועל מסך הטלוויזיה נראתה חלקת אדמה שחורה, כנראה חיטה שנשרפה. ככה זה פה, יובל אמר. אתה חורש וזורע ומשקה ולא יודע מה תמצא כשתקום בבוקר. הוא עמד שם, במכנסיים הקצרים ובנעלי העבודה, שזוף, הכי קיבוצניק שיש, נשען על הטרקטור, מחייך. מאחוריו, שיירה של נגמ"שים חצתה את גדר הגבול. אחרי הריאיון עם יובל היה סיקור של לוויה. יונית אמרה ששישים ושמונה חיילים נהרגו בצד שלנו, ששילמנו מחיר כבד, ושיהי זכרם ברוך. כתב ערבי על רקע רחוב הרוס אמר שבצד שלהם נהרגו 2,203 אנשים, שזה עוד לא מספר סופי ושחלק מזה כנראה פעילים, אבל עוד לא ברור כמה. נאנחנו. אבא שלך שאל אם יש לי כוח להחזיר אותך מהאימון. אמרתי שכן. ביקשתי שיעלה לראות אם דנה כיבתה את האור ואם מעיין מכוסה, ונכנסתי לאוטו. זו היתה נסיעה של פחות מעשר דקות, עידו, אבל בנסיעה הזאת, הקצרה, עשיתי את החישוב. אנחנו בשנת 2014. אתה בן שש־עשרה. המבצע הקודם, עמוד ענן, היה לפני שנתיים בערך, אם אני מביאה בחשבון רק את המבצעים היותר גדולים, וזה שלפניו, עופרת יצוקה, היה שלוש שנים קודם. גם בערך. אולי ארבע שנים. זה הרווח בין המבצעים. בין שנתיים לארבע. בדיוק כמו שרוני דניאל אמר. הגעתי לשער. נופפתי לפתחי, שישב בבודקה של השומר, ויצאתי מהמושב. אתה עולה לכיתה י', עידו, תכף תקבל צו ראשון. בגלל החינוך האנתרופוסופי אתה אמור להתגייס בעוד שלוש שנים, בגיל תשע־עשרה, אבל אתה תעשה שנת שירות, כי הרי ברור שתעשה שנת שירות, וזה אומר שמעכשיו יש עוד ארבע שנים עד לגיוס שלך. אתה תלך ליחידה קרבית. אני יודעת. אני מכירה אותך. ונגמר הרווח. אתה מבין? שבדיוק כשאתה אמור להתגייס נגמר הרווח של רוני? פניתי שמאלה, ואז ימינה, הגעתי למועצה, נעמדתי עם הרכב מחוץ לאולם הכדורסל, וחיכיתי.

אחרי כמה דקות נכנסת לאוטו עם וייסמן. שאלת אם נוכל להקפיץ אותו הביתה, אמרתי שבטח, ונסענו. הייתם מסריחים מזיעה של בני שש־עשרה, ודיברתם על האימון. דודי עשה ככה, דודי לא עשה ככה. כעסתם עליו. צחקתם. חלצת נעליים וכמעט התעלפנו מהריח אפילו שפתחנו את כל החלונות, סיכמת עם וייסמן שיקפוץ בשבת ותעזור לו ללמוד למבחן במתמטיקה, ושאם יהיה לכם כוח תיסעו אחר כך לסכנין וכבר תעשו את בדיקת המאמץ שצריך בשביל לחדש את כרטיס השחקן. וייסמן שאל אם נשארו לך מים כי הוא מת מצמא, ואמרת שבטח, עם כל הרוק והחיידקים. תשתה, הושטת לו את הבקבוק, תשתה. צחקתם שוב. כשהגענו לחנייה של וייסמן הוא סגר את היד לאגרוף, נתתם כיף בתנועה שרק שניכם ידעתם, ואמרתם, להתראות, אחי.

רציתי לחבק אותך באותה נסיעה קצרה. ולא חיבקתי. בכניסה למושב נופפת לפתחי, כמו תמיד. בבית זרקת את התיק על הרצפה, גם כמו תמיד, ועלית להתקלח. שמעתי את המים זורמים, אותך שר, ואחר כך, את דלת החדר נסגרת. אבא שלך נחר על הספה מול הטלוויזיה. דנה ומעיין ישנו. גלגלתי סיגריה, הכנתי לי כוס אספרסו והדלקתי את האור במרפסת.

גינת הירק התפקעה מיבול. עגבניות. פלפל. חציל. הממטרות השקו את הדשא וריח טרי ורטוב עלה מהאדמה. התיישבתי על כיסא העץ מתחת לפרגולה והדלקתי את הסיגריה. החתולה שיחקה ליד הרגליים שלי בחיפושית שהתהפכה על הגב. גירשתי אותה והפכתי את החיפושית. זוזי, מגעילה. קישטה. החיפושית התהפכה שוב, מיד. היא בעטה באוויר ברגליים הדקות והשחורות שלה. אחזתי שוב בגוף הקטן והנחתי אותה על הרגליים. החיפושית התהפכה על הגב. מיד. לא הבנתי את זה. החתולה ישבה בצד, דרוכה. חתולה זקנה. השיער שלה היה תלוי, קווצות קווצות, מדובלל, מטונף ומלא קוצים. נזל לה ריר מצד אחד של הפה. היא לא זזה, אבל היה ברור שהיא לא מתכוונת לוותר. הרמתי את החיפושית והנחתי אותה בזהירות עמוק, מתחת לאדנית העץ, במקום שהחתולה לא תוכל להגיע אליו. הירח עלה. שמעתי את המואזין של הכפר קורא לתפילה, את הצרצרים מחככים גפיים משוננות בשיח הגרניום, את דלת המקרר נפתחת, ונסגרת, ואותך אומר, כוסאמו, מי גמר את הגלידה קפה? איך בא לי.

לא ישנתי באותו לילה, עידו. מתישהו, אולי בשתיים לפנות בוקר, פתחתי את הדלת שאני לא פותחת אף פעם בלי לדפוק, נכנסתי לחדר, הרטבתי את כף היד ברוק וקירבתי אותה לפנים שלך. ליד האף. ליד הפה. לבדוק שאתה נושם. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. אחת. שתיים. שלוש. אוויר. כמו כשהיית תינוק. אולי זה מגעיל אותך, אבל החלטתי שאספר לך הכול.