תכלת שחורה

״שירה, תעשי לנו נכד.״

שירה ישבה מול חמותה, רגליה דורכות רק בקצות האצבעות על הרצפה, ולרגע היה נדמה לה שאינה שומעת נכון. "שירה," חמותה אומרת, שוב, מנסה ללכוד את מבטה, וההבנה לאט־לאט מחלחלת אליה. זה קורה במציאות, בסלון המרווח של חמיה וחמותה, ולא על הבמה. זאת לא הצגה.

אילו היא הייתה מביימת את ההצגה, אז הייתה מבקשת מהשחקנית שמגלמת את חמותה להגיד את המשפט הזה ביותר דרמטיות. אולי הייתה מבקשת מהשחקן שמגלם את חמיה לעמוד מאחורי חנה, כמציג איתה חזית אחידה. אבל כשחנה הייתה אומרת את המשפט הזה, שמעון היה מזדעזע ומתרחק ממנה. ושירה? השחקנית שמגלמת אותה הייתה שומטת את הספל האדום שהחזיקה, והוא היה מתנפץ לאלפי רסיסים. היא הייתה חולצת את נעלי הבית, וחנה הייתה מזדעקת, ״תיזהרי, הכול כאן זכוכיות.״

שירה הייתה מעווה את שפתיה בחיוך כואב, ובלי להוריד את עיניה מחמיה ומחמותה, הייתה דורכת במקום עם הכי הרבה רסיסים והולכת משם, משאירה שובל עקבות מדממות. האורות היו מתמקדים בעקבותיה, עד שדמותה הייתה נבלעת בחושך. אבל שירה האמיתית רק ישבה על הספה ונבלעה בחושך.

״שירה, למה את שותקת?״ חנה הביטה בה בדאגה גוברת. ״את מקשיבה לי בכלל?״

שירה הנהנה והניחה בזהירות את הספל האדום על שולחן עץ מלא, שעדיין הריח כמו יער אחרי הגשם, ונמנעה מלפגוש את מבטה של חמותה. ״בבקשה, שירה'לה. הרי רציתם ילד. סיפרתם לנו שאתם עובדים על זה. בגלל זה עברתם לכאן.״ חנה התיישבה יותר קרוב אליה. אישה אסרטיבית, מלאת אנרגיות ורעיונות מטורפים. ״זה יעשה טוב לכולנו.״ פניה המטופחות הביעו צער עמוק, ושירה חשבה שאילו חנה הייתה משחקת, אז כבמאית הייתה מעירה לה על המשחק המוגזם. על הבמה יש לה שליטה, ופה... ״נו, לפחות תחשבי על זה?״

״אחשוב על זה,״ שיקרה, רק כדי לסיים את הסצנה הלא נעימה הזאת. פניה של חמותה התבהרו וזרועותיה נפרשו לצדדים, מוכנות לקבל לתוכן את שירה. לרגע החיבוק החם והמכיל הזכיר את החיבוקים של אימא. אבל אימא כבר לא איתה. לחבק את האבנים הקרות של המצבה זה לא כמו לחבק את חנה.

"יש כל מיני משפחות, שירונת. שלנו הכי קטנה שיש, רק אני ואת, אבל יש לנו הכול. יש לנו זו את זו ואהבה בשביל אלף משפחות גדולות. אני אוהבת אותך עד השמיים, הכוכבים ומעל..." זיכרון קולה של אימא הדהד בליבה כמו קרן שמש חמימה.

״תעשי לנו נכד.״ המילים של חנה כאבו אי־שם במרכז הבטן, ושירה הסיטה את מבטה אל הספל האדום. עוד לא מאוחר לנפץ הכול.

הווילה של ההורים של ארז, הבית הגדול שמחבק את יחידת הדיור הצמודה שבה גרה שירה עם ארז, לפני שהמילואים האחרונים שלו שינו הכול, נשארה מאחור. רק העצים מהגינה, שהאמירו אל־על, עוד נראו במראה הפנימית, כשמכוניתה של שירה התרחקה מהבית.

לא ככה רצתה להגיע ליום ההיערכות בבית הספר החדש. מאז אתמול הדהדה בראשה הבקשה של חנה שתעשה להם נכד. לעשות... נכד... כאילו מדובר בבצק סוכר שמפסלים ממנו דמויות ותוקעים על העוגה. כאילו לא מדובר במישהו חי שיבעט בבטן שלה מבפנים, שישמיע את פעימות ליבו באולטרסאונד ויגרום לה לדמוע מאושר. והוא בטח יגרום לה לרצות לאכול דברים מוזרים, כאלה שהיא לא סובלת, כמו כוסברה. והיא תתעצב עד דמעות כשתקרא בספר ״במבי״. אבל חנה תרגיע אותה ותגיד לה שזה טבעי, זה רק ההורמונים.

הנסיעה אל בית הספר החדש הייתה שינוי מרענן מהפקקים של רמת גן, אך קצרה מכדי שתוציא מהראש את חמותה. רק עשר דקות והיא כבר רואה את השער. ברגע שתעבור אותו, תכריח את עצמה להשאיר בחוץ את המחשבות על חנה ועל ארז והגעגועים לאימא ושאלות על אימהוּת. רק עוד כמה צעדים, ואז תשכח את הקול של חנה מקונן בראשה, "אבל תכננתם להקים משפחה!" כן. נכון. הם תכננו. אבל לחיים היו תכנונים אחרים.

שירה הקדימה להיכנס לבניין בית הספר. הקירות האלו ראו את ארז נכנס באחד בספטמבר לתיכון, יושב עם החברים בספסלים בצל או משחק במגרש הכדורסל, מבריז מהשיעורים, מסתיר את הסיגריה הראשונה, מתאהב בילדה מהכיתה המקבילה. היא עברה ליד פינת ההנצחה עם שמותיהם של בוגרי בית הספר שנפלו. השם האחרון נוסף לפני שנה, מישהו מהשנתון של ארז. אולי אפילו למדו יחד. אולי יחד קיבלו צו שמונה שהרס הכול.

שירה עצרה את רכבת המחשבות שלה, שנסעה על פסים מוכרים של כמיהה וגעגוע. היא חייבת לאסוף את עצמה כדי לעבור את יום ההיערכות בשלום. האווירה הייתה שונה מהתיכון הקטן שלימדה בו ברמת גן. כרזות של מנהיגוּת ושל ציטוטים מעוררי השראה על הקירות ליוו את שירה בדרכה. כל צעד שעשתה בנעלי העקב הלוחצות שנעלה במיוחד לכבוד יום ההיערכות, כדי לעשות את הרושם הנכון, הדהד בחזרה.

יש לה עוד חצי שעה, חשבה כשתעתה במבוך הפרוזדורים הריקים, שריח דבק ופתיתי סיד עדיין עמד בהם. חצי שעה לנסות לפתח שיחה עם זרים מוחלטים ולענות על שאלות מעייפות, ובמקום לחפש את חדר המורים, משכו אותה רגליה אל כיתת התיאטרון. כשהגיעה לכאן בפעם הראשונה, רווית, רכזת השכבה, רצתה לשווק לה את המשרה, ולקחה אותה לכיתת התיאטרון. "זאת תהיה הממלכה שלך," הכריזה. שירה עלתה לבמה הקטנה, חיטטה בארגז התלבושות ושמחה שהיא עדיין עושה תיאטרון, גם אם זה לא כמו שחלמה. כאן היא תתעורר לחיים, ואולי, כמו על הבמה, תשכח את החיים האמיתיים.

שירה פתחה את דלת הכיתה ובהתה בזוג שנראה רגע לפני נשיקה. ״זאת לא כיתת התיאטרון,״ מלמלה בהיסוס, ושני זוגות עיניים מופתעות התרכזו בה. ״סליחה, אני...״

״ניפגש בחדר המורים,״ התעשת הבחור, נפרד מהבחורה ומיהר החוצה.

״מורה חדשה?״ חייכה הבחורה.

״שירה. המורה לתיאטרון.״

״נעים מאוד, פז.״ היא הושיטה את ידה הקטנה והמטופחת עם לק ג׳ל מושלם בצבע אדום, שעליו כמה כתמי צבע טרי. ״המורה לאומנות. וזה שהברחת הוא רון, המורה לפיזיקה.״

״לא התכוונתי להבריח אף אחד.״

״זה בסדר, כך אספיק לסיים לבדוק את הציוד. קיבלתי צבעים ומכחולים חדשים. הייתי חייבת לקחת אותם ל'נסיעת' מבחן.״

שירה הסתקרנה לראות מה פז מציירת, והתקרבה לשולחן שעליו היא עבדה על ציור שבו משהו שנראה כמו נר או גוש חימר ארוך, עבה בבסיסו וצר בקצהו, ובצדדיו שני ביצים . עיניה של פז נצצו בשובבות כשאמרה, ״זאת מחווה ליצירה של לואיז בורז׳ואה. ל׳ילדונת׳ שלה.״ ״יפה מאוד.״ שירה לא הבינה הרבה באומנות מודרנית, ולא הצליחה לקשר בין הציור של פז ללואיז בורז'ואה, שאת פסל העכביש הענקי שלה ראתה בלונדון יחד עם אמא שלה בטיול האחרון שלהן לחו"ל.

״את ולואיז בורז׳ואה לא חברות,״ הסיקה פז עם חיוך.

״אני לא חברה גדולה של עכבישים ענקיים,״ הודתה שירה.

״לואיז פיסלה עוד כמה דברים מדהימים חוץ מהעכבישים שעליהם אמרה שהם כמו אימא, מועילים ומגינים,״ אמרה פז, ושירה חשבה דווקא על הקורים שחמותה טוותה סביבה, ובלי משים שיחקה בטבעת הנישואים שענדה. בזמן האחרון היא לא הייתה מהודקת על האצבע. ״שיט, אנחנו מאחרות. זאת לא הדרך הכי טובה להתחיל עם רווית.״

את הדרך לחדר המורים הן עשו בריצה והגיעו רגע לפני שרווית סגרה את הדלת. פז התנצלה ותפסה מקום ליד רון, ושירה הסדירה את נשמתה והתיישבה במקום הפנוי הראשון שראתה, בין מורה צעיר שהיה שקוע בהקלדה בטלפון הנייד שלו לבין מורה מבוגרת מאוד, שהחזיקה ביד בורקס וסימנה לשירה לכיוון שולחן עם כיבוד בפינת חדר המורים.

״חברים, אני רוצה להתחיל,״ אמרה רווית כשהתיישבה בראש השולחן, וכולם השתתקו. היא הפעילה מקרן והתחילה את הישיבה. המורה מימין לעסה בשקט מרעיש את הבורקס. המורה משמאל המשיך לתקתק במסך הנייד בלי להרים את ראשו. פז שרבטה משהו על דף. ״השנה מצטרפת לצוות שירה רזיאל. בבקשה, שירה, תציגי את עצמך.״

כל המבטים ננעצו בה, והיא כחכחה בגרונה. ״אני מורה לתיאטרון ואהיה המחנכת של יוד־אלף שש.״ המורה שלידה הניח ברעש את הנייד שלו על השולחן, ושירה תפסה לרגע את מבטו המצועף. ״לימדתי בתיכון אנתרופוסופי ברמת גן, ואני ממש שמחה להיות פה.״

לחשושי המורים גרמו לה אי־נוחות. רווית עברה להצגת מורים חדשים נוספים, והמורה לידה גיחך, ״יעבור לך.״

״סליחה?״ שירה הרימה את גבותיה בהפתעה, והמורה לקח את הנייד שלו מהשולחן והנמיך את קולו, כך שרק שירה תשמע אותו, ״בהצלחה. אני עומר, המורה לספרות.״

שירה חייכה בנימוס ולא אמרה דבר בקול, רק הבטיחה לעצמה להצליח ובגדול.

בראשית היה התיאטרון. ברגע שנכנסה בדלתות אולם התיאטרון, חשה שחצתה איזה שער בלתי נראה אל עולם מופלא. התיאטרון הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה מגיל צעיר מאוד. בכל שבת ביקשה מאימא לקחת אותה להצגה. בבית ביימה את הבובות שלה וכתבה להן מחזות. בחופשות בית הספר, כשהייתה הולכת עם אימא לעבודה בספרייה, משום שלא היה מי שישמור עליה, הייתה יושבת בישיבה מזרחית בין מדפי הספרים, מערימה ספר על ספר ובונה במה. בארוחות שבת אצל סבא וסבתא עשתה מופע יחיד – הייתה נעמדת על כיסא ומדקלמת קטעים מספרים. בבית הספר השתתפה בכל מופע, והשיא היה כשכתבה וביימה את מופע סיום התיכון שזכה לשבחים.

אחרי הצבא הבחירה בלימודי תיאטרון נראתה טבעית. טבעית עבורה, לא עבור התיאטראות הגדולים, ואחרי שנה של חלטורות, הופעות במתנ"סים ובחוגים לילדים, היא השתכנעה שכדאי לעשות תעודת הוראה. היא אומנם שיחקה בכמה תפקידים קטנים, אבל העדיפה את היציבות בסוף החודש.

עד שהכירה את ארז.

שירה התיישבה על הספסל הקטן, ששמעון בנה במו ידיו, בגינה המטופחת של הבית ולגמה בנחת את הקפה מהספל האדום האהוב עליה. היום התעוררה מוקדם מהרגיל, כנראה מההתרגשות של אחד בספטמבר. כיתה חדשה והזדמנות חדשה להעביר הלאה את האהבה שלה לתיאטרון. היא תביים איתם הצגה מדהימה ותעלה אותה על הבמה. היא תשקיע את כל האנרגיות, כל הזמן, כל הלב...

״שיר'לה, איזה יופי שקמת מוקדם.״ חנה פתחה את חלון המטבח שהשקיף על הגינה. ״ארז גם התעורר, כאילו ידע שהיום יש לך יום חשוב. בואי, תגידי לו שלום.״

שירה שלחה אל חמותה את החיוך שהיה שמור למקרים שדיברו על ארז. במשך שנה תרגלה את החיוך הזה, שהיום כבר נמתח אוטומטית על שפתיה כמו גומייה רופפת.

״אני כבר באה.״ שירה לגמה עוד שלוק מהקפה. היא עצמה לרגע את עיניה והקשיבה לשקט, נזכרת בגעגוע בריח הקפה החזק שארז אהב לשתות.

כשעברו לכאן, הייתה יושבת על הספסל, מתענגת על הקצפת של ההפוך שלה, לוגמת לאט ובנחת לגימה אחר לגימה. ארז הסתובב בגינה, מחזיק ביד אחת ספל עם קפה מהביל, וביד השנייה מנכש עשבים.

״היית צריך להיות גנן ולא רופא,״ הייתה צוחקת עליו, כשחזר אליה עם מבט שובב בעיניים ואיזו הפתעה בין כפות ידיו. לאט ובזהירות היה פותח את כפות ידיו ומגלה לה פרח או חיפושית או פרפר שהסתיר. והיא צחקה צחוק מתגלגל, שמילא את כל כולה בשמחה אמיתית. מה שנשאר לה מאותו הצחוק היה צל של חיוך שהיא מחייכת אל חמותה שמלווה אותה לחדרו של ארז.

״אתמול ראיתי איך הוא מגיב אלייך. הוא מבין שזאת את.״ חמותה חיבקה את כתפיה, ושירה פגשה את מבטה, שהיו בו ניצוצות של תקווה. איך היא לא מבינה? איך היא לא רואה את המציאות כפי שהיא... ״ארז שלנו חזק, הוא ישתפר. את תראי.״ שירה השפילה את מבטה, הלוואי שהייתה מאמינה בזה. ״הוא צריך אותנו לצידו. הוא צריך אותנו חזקות.״

המשך העלילה בספר המלא