סוס קיץ

סוס קיץ / יחזקאל רחמים

אז לקחתי את הסיגריות וירדתי מהאוטו.

הלב שלי דפק על מאה.

נשמתי עמוק, לאסוף את כל האומץ שאפשר. דילגתי במדרגות הגְרָנוֹלִיט ופשוט נכנסתי אל הבר. אף אחד לא עמד בכניסה. רוב הבר היה די ריק, ככה לפחות היה נדמה לי. התחלתי לנדוד בין השולחנות. ריח של צ'יפס ושל חרדל התערבב באוויר. חיפשתי אל מי הכי כדאי לי לפנות.

באחד השולחנות ישב זוג שמרחוק נראה לי נחמד. ספרתי בלב "שתיים-שלוש" וניגשתי לשולחן.

בני הזוג עצרו את השיחה והסתכלו בי מעל לכוסות הבירה.

"רוצים סיגריות אולי?" שאלתי.

"לא מעשנים," הבחור אמר.

הנהנתי בהסכמה, והרגשתי כאילו אני צונח בתוכי.

האישה חייכה אליי חיוך מתנצל ולחשה משהו לבן זוגה.

משם המשכתי לשולחן שנראה לי הכי עמוס בכל הבר. ישבו בו שני זוגות.

"סליחה," התנצלתי, "רוצים סיגריות אולי?"

"ישְ'ךָ כָּאמֶל, ילד?" הגבר הרחוק אמר, הוא היה גבוה אפילו תוך כדי ישיבה, "אם יש'ךָ כּאמל, תביא לי כּאמל."

האישה הקרובה נגעה לי בזרוע וצחקה, "אם יש לך טַיִים, תביא לי שתיים."

"יא-סלאם, איזה חרוזים!" החמיא לה הגבר שישב מולה.

הייתה לו קרחת גַּאלַח וזקן צרפתי, והוא היה עטוף בענן של אפטר שייב חריף.

הנחתי את השקית על קצה השולחן.

פתחתי שיראו.

"מה זה הדבר הזה?" קרא איש הכּאמל.

"מה אכפת'ךָ מה זה," אמר הגאלח עם הענן, "זה סיגריות. איפה עוד תמצא עכשיו סיגריות?"

"אִימְ-פֶּרְ-יָאל?" קראה האישה הצוחקת, "בחיים שלי לא שמעתי על אימפריאל."

"ומה זה השני?" התעניינה האישה שעד עכשיו שתקה, "ALIA?"

"זה סיגריות מהשטחים!" איש הכאמל הכריז בידענות.

הוא פיזר כמה חפיסות לחברים בשולחן והפריח, "מה זה עַלְיָא בכלל?"

"עליא זאת האישה של חוסיין," אמרתי, "המלך של ירדן."

"ירדן? מצידי שיהיו סיגריות מהירח," אמרה הצוחקת, הפעם ברצינות. "באמת אכפת'ךָ באמצע השביתה מאיפה זה? תביא לי, חמוד, אחד ואחד. אחד אימפריאל ואחד מֵהַ... שני הזה. כמה פעמים כבר חיים בחיים האלה?"

כל השולחן ביחד קנה שתי חפיסות עליא ושתיים אימפריאל. הסיגריות הראשונות שהצלחתי למכור. שמחתי מבפנים בשקט.

בהזדרזות שחררתי את החפיסות לידיים החוטפות, ובהתרגשות לקחתי את הכסף ותחבתי בכיס ימין. בכיס שמאל כבר היה מוכן לי הכסף לעודף, אבל עוד לא הייתי צריך.

השלמתי את הסיבוב בשולחנות האחרים וחזרתי לסוסיתא.

הדלת נפתחה לכבודי, כאילו מעצמה.

נכנסתי לאוטו והתיישבתי במושב שליד הנהג.

אבא, עם היד על ההגה, הסתכל עליי במבט בוחן.

נָאסֶר, מאחורה, נצמד למושב שלי. הרגשתי את האצבעות שלו חופרות לי במשענת.

"שש קופסאות," אמרתי.

"גם טוב," אבא הנהן והוסיף, "לפחות עשינו סִפְתָּח."

אבא טפח לי על הרגל והסתכל על נאסר. ונאסר הסתכל בחזרה על אבא, שהתניע מהר ונסע.

לקח לי אולי איזה ארבעה ברים ומסעדות בשביל לתפוס טיפה יותר אומץ, ולהתחיל לחזור עם תוצאות קצת יותר טובות. אבא אמר לי "יופי" או "לא נורא", לפי התוצאה שהבאתי בכל פעם. תוך כדי נסיעה הוא אמר לעצמו, וגם לנו, שחייבים להספיק למכור הלילה כמה שאפשר, כי רק אלוהים יודע מתי השביתה הזאת תיגמר לנו פתאום.

מאחורה נאסר אמר "אינשאללה, אינשאללה," ולא נרגע אפילו קצת.

כשהוא לא היה עסוק בלמלא לי את השקית, מתוך השקיות-זבל המלאות קופסאות סיגריות שמעליו ומצדדיו, הוא שילב חזק את הידיים החזקות שלו, וכל כמה זמן נדנד את הראש מצד לצד, כאילו הזיז את המחשבה מאוזן אחת לשנייה.

היו שקיות זבל מלאות בסיגריות גם מאחוריו, בחלק המִטען של הסוסיתא סטיישן, איפה שאבא היה מחביא לפעמים את הילדים העודפים, ומזהיר להתכופף ולהתכסות בשמיכה כשיש משטרה.

כבר כמה ימים שהשביתה נמשכה ובכל הארץ נגמרו הסיגריות.

אנשים נהיו עצבניים, נהיו צמאים אפילו. ביפו התחילו להסתובב סיפורים על פריצות למכוניות רק בגלל קופסת סיגריות ריקה, שבטעות נשארה על הרצפה של האוטו.

כשניגשתי לשולחנות, אנשים עשו צחוק מהאימפריאל ומהעליא שהצעתי להם. הם הסתלבטו על זה שהסיגריות מהשטחים, והתבדחו על ממה הן בטח עשויות. איש אחד פוזל עם קוקו מְשוּמן נאם שהאישה של המלך חוסיין היא דווקא "וַואחַד שָׁאפָה", ואיך גמד כמוהו תפס כזאתי בְּלוֹנְדָּה, אפילו שהוא מלך. אישה עם כתפיים שזופות וכפתורים אדומים ענקיים ליטפה לי את הלחי בציפורניים ארוכות, והסבירה לחברות שלה שעליא היא בכלל המלכה הקודמת של ירדן, שנהרגה בתאונת מסוק. איש אחר עם צווארון שחור, שעישן סיגר מסריח כמו באיזה סרט מאפְיה, צחק והשתעל איך שראה אותי. אחר כך נשף לי עשן על הפנים ואמר "אם אין סיגריות, תעשנו עוגות," וצחק והשתעל עוד יותר חזק. אבל לא היה לי אכפת, כי בסוף הוא כן קנה. והיה את האיש ההוא עם המכנסי-קורדרוי, שירד על הברכיים והגיש לחברה שלו חפיסת סיגריות כמו טבעת. הוא אמר "סיגריות של מלכה, למלכה," והחברים שלו עודדו אותו: "תגיד התינשאי! תגיד התינשאי!"

לפחות שניים-שלושה שאלו אותי ליד החברות, כאילו להצחיק, "למה אתה לא במיטה בשעה כזאת?" אבל לא היה לי אכפת. גם ככה הייתי רגיל שאני נראה פחות מהגיל שלי. ובלב חשבתי שאולי עכשיו זה דווקא יוצא לטובתנו, כי מה שהכי-הכי חשוב זה שהאנשים יקנו מאיתנו את הסיגריות.

אבא ונאסר נהיו קצת יותר מרוצים, וטיפונת פחות עצבניים, עם כל נַגְלָה שהצלחנו להחליף, בתמורה לכסף אמיתי, מהסיגריות שהם נסעו להביא מִן אַ-דָּ'פָה, מהגדה. הסוסיתא הלבנה המשיכה להסיע אותי אל תוך הלילה כמו אוטו-שודים מודל ענתיקה בין יפו לדרום תל אביב, מבר למסעדה, ממסעדה לחָמָארָה, מחמארה לבית קפה. ואני, בכל יציאה מהאוטו מיהרתי, וגם חזרתי במיהור, כי פעלנו נגד השעון כמו בשוד אמיתי. שמחתי מבפנים בשקט בכל פעם שאבא טפח לי על הרגל, לפעמים סתם באמצע הנסיעה, והכי כשלחש שעכשיו "אנחנו במבצע מיוחד", והרגשתי שהוא מתכוון ברמיזה ליחידה הסודית מהצבא.

כבר כמה פעמים שהעברתי לאבא את הכסף שרוקנתי מכיס ימין, אבל הסוסיתא עדיין התפקעה מרוב סיגריות. ידעתי שאבא ונאסר לקחו סיכון גדול כשקנו את כל הסיגריות שהם יכלו, והימרו על השביתה הזאת והתפללו שחברת "דּוּבֶּק" והממשלה לא יסתדרו ביניהן כל כך מהר.

בתחילת השביתה עדיין היו בַּחנויות הסיגריות "תוצרת-חוץ" היקרות, אבל אלה נגמרו ישר איך שהשביתה התחילה, ואבא אמר שייקח למוכרים זמן להשיג עוד סטוֹק בכמות שמגרדת את הביקוש.

תוך כדי הריצות בין הסוסיתא לבין מקומות הבילוי, שמתי לב שאם בִּמקום רק לספר לאנשים שיש לי סיגריות, אני ישר מראה להם את הסיגריות, זה מצליח יותר. אז קבוע, התחלתי לפנות לאנשים עם קופסאות ביד, שלפעמים עשו את העבודה כמעט לבד.

וככה בדיוק עשיתי גם במסעדה הרומנית.

תוך כדי שאבא החנה את הסוסיתא בפינה חשוכה, זינקתי מהאוטו עם שקית מלאה וקופסאות מוכנות ביד. המסעדה המְתה סועדים מקיר לקיר, למרות שמבחוץ היא לא נראתה כזאתי מפוּצצת. בעומק המסעדה, מעל במה קטנה, ניגן זמר יווני בבוזוקי מקושט ושר יפה ביוונית. מהפתח שלידו זרמו פנימה מלצרים עם מגשים עמוסים מטעמים ומשקאות, או מיהרו עם הכלים המשומשים בחזרה למטבח.

פניתי לשולחן הראשון, העמוס. כל הסועדים בו היו שקועים במוזיקה היוונית ובאוכל הרומני ובמשקאות, וכמה כפות ידיים נפנפו אותי כמו פירורים מהמפה בסוף ארוחת שבת.

עברתי בין שולחנות עמוסים קבּאבּים וסטייקים ענקיים, עם המון בקבוקים וכוסות בירה ושתייה חריפה וגזוזים וגביעי יין מדולל ותוסס "שפְּריץ", וסלטים וכבד עוף קצוץ ועגבניות ירוקות מוחמצות שלמות ומלפפונים כבושים מתוצרת בית, שבפנימייה בטוח היו מעוררים שרשרת של בדיחות.

"הֵיי ילד, בוא הנה," ציווה עליי איש שמן עם תלתלים של כבשה.

הוא ישב, נוזלי כמעט, במרכז שולחן מלא סועדים, מול שארית של סטייק בגודל חצי צלחת.

"מה זה שיש לך שם, ילד?" הוא חקר. "מה אתה עושה פה?"

בין הלחיים התפוחות היה מרוח לו חיוך רך.

"נפלתָ על שולחן של בולגרים," מישהי התנדבה להזהיר אותי.

"מוכר סיגריות," הצגתי להם את הסחורה, "רוצים סיגריות אולי?"

"ומי לא רוצה סיגריות בימים כאלה?" האיש השמן צחק.

הנהנתי. חיכיתי לראות מה יקרה.

בינתיים הצצתי רק קצת בסטייק, ומאחורי הקלעים חשבתי אם יכול להיות שזה מה שאנשים קוראים "סטייק לבן" וקורצים תוך כדי.

"בכמה אתה מוכר?"

"שקל-וחצי קופסה," אמרתי.

"שקל-וחצי קופסה..." הוא חזר אחרי כאילו התחיל לעשות חישובים. "תגיד לי משהו, ילד," הוא הוסיף, "לָמה... למה אתה עושה את זה?"

עדר של בולגרים שמחים נתן בי את מבטיו.

"אני רוצה..." אמרתי בקול שהתחמק, ובכלל עוד לא ידעתי מה אני רוצה, חוץ מזה שרציתי, כל כך רציתי, ש...

המשך הסיפור בספר המלא