מהלכת על חבל דק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מהלכת על חבל דק

מהלכת על חבל דק

4.7 כוכבים (12 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

צפי טימור

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.  

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish 

תקציר

הרומן מתאר מסע אנושי מרתק של צמיחה אישית של טלי, אישה, אימא, מרצה וחוקרת. הסיפור מתרחש בתקופת הקורונה, ומשהו בתחושת חוסר הוודאות האפוקליפטית מאפשר לטלי לגלות בעצמה רבדים חדשים, לבחון לעומק את יחסיה עם סביבתה הקרובה, להרהר במסע שהיא עוברת כאימא, ולספר את סיפור ההורות המורכבת שלה לדניאל בנה, שנחשב "אחר" בעיני החברה. להשיל קליפות וסודות. 
הסיפור מהווה השראה לאימהות ולהורים בהתמודדות שלהם עם גידול ילדים אל מול החברה ואל מול עצמם.
מעבר לסיפור המרתק וסיומו המפתיע, הספר מעביר מסר חברתי על יחס החברה למי שמוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים. בימים אלה, כשזכויות הפרט וזכויות יסוד נמצאות במוקד השיח הציבורי, הספר מטיל זרקור על אוכלוסייה שאינה מקבלת את תשומת הלב לה היא ראויה
ידוע כי מלחמות מגדילות ילודה, והרומן הזה הוא פרי של תקופה לא פשוטה של מלחמה בנגיף הקורונה, ושל מלחמה פנימית של גיבורת הספר, טלי, שמסתיימת בתובנות משמעותיות מהמסע שלה.
הרומן מעביר מסר אופטימי של אהבת אדם, אהבה לחופש, לטבע, רצון לתיקון עולם. כל הורה באשר הוא יוכל להזדהות עם המסע שעוברת טלי, גיבורת הספר, ועם התובנות שלה על אימהות והורות.

פרק ראשון

פתח דבר

טלי נכנסה לבניין הישן ברחוב שבזי בשכונת נווה צדק. השער, שידע ימים טובים יותר, נפתח בחריקה קלה. היא עלתה בגרם המדרגות ועצרה לפני דירה 3 בקומה הראשונה. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה כדי חרך. היא היססה לרגע, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה. על השולחנות הנמוכים בחדר דלקו נרות ריחניים ששיוו לחדר מראה של אשראם. על הספות והכיסאות ישבו כעשר נשים, פניהן עטויות מסיכות בגלל מגפת הקורונה. הן נראו נינוחות. אור הנרות העמום בחדר והפנים המכוסות למחצה הקשו על זיהוין. כל המבטים הופנו אל טלי. היה נדמה לה שהעיניים מחייכות אליה.
ברוכה הבאה למעגל האימהות הייחודי שלנו. נשמח להכיר אותך ולשמוע מי את, אמרה אחת הנשים.
שלום. אני שמחה להצטרף למעגל.
טלי ידעה שיהיה עליה להציג את עצמה לפי נוהלי המעגל, וגם להסביר מדוע היא כאן. זה היה אתגר גדול עבורה. היא לא הייתה מורגלת בחשיפה, אך קיבלה את ההחלטה להצטרף למעגל האימהות על כל הכרוך בכך. היא נשמה עמוקות.
שמי טלי ליאור-רבינוביץ', ואני מרצה באוניברסיטת תל אביב לחינוך ואנתרופולוגיה חברתית ותרבותית. אני אם לשני בנים בוגרים, דניאל ומתן. אבנר הוא בעלי השני. אין לנו ילדים משותפים.
הצורך להיות כמו כולם טבוע בנו מילדותנו והוא מנהל אותנו לפעמים. אנשים מקיפים את עצמם במי שנתפסים כדומים להם, גם אם באופן לא מודע. אבל ההשוואה המשמעותית יותר, הסמויה, קשורה להישגי הילדים. קשה רגשית להשוות בין ילדיך שלך, ולפעמים ההשוואה בלתי אפשרית. השוואות מטבען מתייחסות לתוצר הסופי, ל"הישג". האם נכון יהיה לומר שהילדים שלנו, או הנכדים, נתפסים על ידי חלק מאיתנו כ"תוצר" שיש לנו בעלות עליו, שאיכותו נקבעת בהתאם למדדי ההצלחה המקובלים בחברה? למשל, "הבן שלי לומד רפואה", "הנכדה שלי משרתת ביחידה מובחרת בצבא"?
טלי עצרה לרגע והעיפה מבט בנוכחות. הן היו קשובות והיא קיוותה שהיא לא נשמעת להן כמו מרצה.
אני כאן, אזרה עוז והמשיכה, כי אני מקווה, בעזרת המעגל, לנסות להיפרד מהחשיבות שאני מייחסת למוסכמות חברתיות, שנוגעת אצלי בעצב חשוף. תראו, אני כבר מזמן לא "עפה" על החגים. דניאל, הבן הבכור שלי שחזר בתשובה, לא חוגג אתנו בגלל הכשרות, ומתן שלנו חי בחו"ל. לפעמים אני חשה קנאה בחברים שלנו המארחים את המשפחות המורחבות שלהם בעיקר עכשיו, בימים ש"בין הסגרים". כך גם לגבי נכדים. תבינו, זה לא שאני מרגישה דחף הישרדותי להשביח את הגנים שלי באמצעות נכדים, אבל לפעמים אני מרגישה צביטה בלב, וזה מטריד אותי, כי קנאה היא רגש שלילי בעיני. זו הסיבה שאני כאן.
אין סיכוי שבימים אחרים הייתי מעלה בדעתי להתבטא ככה. אולי הסגרים של הקורונה מאפשרים לי להשיל קליפות מעל הסגר הנפשי שאני חיה איתו שנים רבות. אני בעצמי מופתעת מהתפנית הגדולה.
טלי סיימה. היה נדמה לה שהכנות שבדבריה זכתה להערכה, אך העיקר עבורה היה שהיא אמרה את שעל לבה. היא חשה בהקלה מיידית, וצפתה בנשים שהקשיבו לה בעניין.

צפי טימור

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.  

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish 

עוד על הספר

  • הוצאה: ePublish
  • תאריך הוצאה: 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
מהלכת על חבל דק צפי טימור

פתח דבר

טלי נכנסה לבניין הישן ברחוב שבזי בשכונת נווה צדק. השער, שידע ימים טובים יותר, נפתח בחריקה קלה. היא עלתה בגרם המדרגות ועצרה לפני דירה 3 בקומה הראשונה. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה כדי חרך. היא היססה לרגע, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה. על השולחנות הנמוכים בחדר דלקו נרות ריחניים ששיוו לחדר מראה של אשראם. על הספות והכיסאות ישבו כעשר נשים, פניהן עטויות מסיכות בגלל מגפת הקורונה. הן נראו נינוחות. אור הנרות העמום בחדר והפנים המכוסות למחצה הקשו על זיהוין. כל המבטים הופנו אל טלי. היה נדמה לה שהעיניים מחייכות אליה.
ברוכה הבאה למעגל האימהות הייחודי שלנו. נשמח להכיר אותך ולשמוע מי את, אמרה אחת הנשים.
שלום. אני שמחה להצטרף למעגל.
טלי ידעה שיהיה עליה להציג את עצמה לפי נוהלי המעגל, וגם להסביר מדוע היא כאן. זה היה אתגר גדול עבורה. היא לא הייתה מורגלת בחשיפה, אך קיבלה את ההחלטה להצטרף למעגל האימהות על כל הכרוך בכך. היא נשמה עמוקות.
שמי טלי ליאור-רבינוביץ', ואני מרצה באוניברסיטת תל אביב לחינוך ואנתרופולוגיה חברתית ותרבותית. אני אם לשני בנים בוגרים, דניאל ומתן. אבנר הוא בעלי השני. אין לנו ילדים משותפים.
הצורך להיות כמו כולם טבוע בנו מילדותנו והוא מנהל אותנו לפעמים. אנשים מקיפים את עצמם במי שנתפסים כדומים להם, גם אם באופן לא מודע. אבל ההשוואה המשמעותית יותר, הסמויה, קשורה להישגי הילדים. קשה רגשית להשוות בין ילדיך שלך, ולפעמים ההשוואה בלתי אפשרית. השוואות מטבען מתייחסות לתוצר הסופי, ל"הישג". האם נכון יהיה לומר שהילדים שלנו, או הנכדים, נתפסים על ידי חלק מאיתנו כ"תוצר" שיש לנו בעלות עליו, שאיכותו נקבעת בהתאם למדדי ההצלחה המקובלים בחברה? למשל, "הבן שלי לומד רפואה", "הנכדה שלי משרתת ביחידה מובחרת בצבא"?
טלי עצרה לרגע והעיפה מבט בנוכחות. הן היו קשובות והיא קיוותה שהיא לא נשמעת להן כמו מרצה.
אני כאן, אזרה עוז והמשיכה, כי אני מקווה, בעזרת המעגל, לנסות להיפרד מהחשיבות שאני מייחסת למוסכמות חברתיות, שנוגעת אצלי בעצב חשוף. תראו, אני כבר מזמן לא "עפה" על החגים. דניאל, הבן הבכור שלי שחזר בתשובה, לא חוגג אתנו בגלל הכשרות, ומתן שלנו חי בחו"ל. לפעמים אני חשה קנאה בחברים שלנו המארחים את המשפחות המורחבות שלהם בעיקר עכשיו, בימים ש"בין הסגרים". כך גם לגבי נכדים. תבינו, זה לא שאני מרגישה דחף הישרדותי להשביח את הגנים שלי באמצעות נכדים, אבל לפעמים אני מרגישה צביטה בלב, וזה מטריד אותי, כי קנאה היא רגש שלילי בעיני. זו הסיבה שאני כאן.
אין סיכוי שבימים אחרים הייתי מעלה בדעתי להתבטא ככה. אולי הסגרים של הקורונה מאפשרים לי להשיל קליפות מעל הסגר הנפשי שאני חיה איתו שנים רבות. אני בעצמי מופתעת מהתפנית הגדולה.
טלי סיימה. היה נדמה לה שהכנות שבדבריה זכתה להערכה, אך העיקר עבורה היה שהיא אמרה את שעל לבה. היא חשה בהקלה מיידית, וצפתה בנשים שהקשיבו לה בעניין.