מהלכת על חבל דק

פתח דבר

טלי נכנסה לבניין הישן ברחוב שבזי בשכונת נווה צדק. השער, שידע ימים טובים יותר, נפתח בחריקה קלה. היא עלתה בגרם המדרגות ועצרה לפני דירה 3 בקומה הראשונה. דלת הכניסה לדירה הייתה פתוחה כדי חרך. היא היססה לרגע, לקחה נשימה עמוקה, ונכנסה. על השולחנות הנמוכים בחדר דלקו נרות ריחניים ששיוו לחדר מראה של אשראם. על הספות והכיסאות ישבו כעשר נשים, פניהן עטויות מסיכות בגלל מגפת הקורונה. הן נראו נינוחות. אור הנרות העמום בחדר והפנים המכוסות למחצה הקשו על זיהוין. כל המבטים הופנו אל טלי. היה נדמה לה שהעיניים מחייכות אליה.
ברוכה הבאה למעגל האימהות הייחודי שלנו. נשמח להכיר אותך ולשמוע מי את, אמרה אחת הנשים.
שלום. אני שמחה להצטרף למעגל.
טלי ידעה שיהיה עליה להציג את עצמה לפי נוהלי המעגל, וגם להסביר מדוע היא כאן. זה היה אתגר גדול עבורה. היא לא הייתה מורגלת בחשיפה, אך קיבלה את ההחלטה להצטרף למעגל האימהות על כל הכרוך בכך. היא נשמה עמוקות.
שמי טלי ליאור-רבינוביץ', ואני מרצה באוניברסיטת תל אביב לחינוך ואנתרופולוגיה חברתית ותרבותית. אני אם לשני בנים בוגרים, דניאל ומתן. אבנר הוא בעלי השני. אין לנו ילדים משותפים.
הצורך להיות כמו כולם טבוע בנו מילדותנו והוא מנהל אותנו לפעמים. אנשים מקיפים את עצמם במי שנתפסים כדומים להם, גם אם באופן לא מודע. אבל ההשוואה המשמעותית יותר, הסמויה, קשורה להישגי הילדים. קשה רגשית להשוות בין ילדיך שלך, ולפעמים ההשוואה בלתי אפשרית. השוואות מטבען מתייחסות לתוצר הסופי, ל"הישג". האם נכון יהיה לומר שהילדים שלנו, או הנכדים, נתפסים על ידי חלק מאיתנו כ"תוצר" שיש לנו בעלות עליו, שאיכותו נקבעת בהתאם למדדי ההצלחה המקובלים בחברה? למשל, "הבן שלי לומד רפואה", "הנכדה שלי משרתת ביחידה מובחרת בצבא"?
טלי עצרה לרגע והעיפה מבט בנוכחות. הן היו קשובות והיא קיוותה שהיא לא נשמעת להן כמו מרצה.
אני כאן, אזרה עוז והמשיכה, כי אני מקווה, בעזרת המעגל, לנסות להיפרד מהחשיבות שאני מייחסת למוסכמות חברתיות, שנוגעת אצלי בעצב חשוף. תראו, אני כבר מזמן לא "עפה" על החגים. דניאל, הבן הבכור שלי שחזר בתשובה, לא חוגג אתנו בגלל הכשרות, ומתן שלנו חי בחו"ל. לפעמים אני חשה קנאה בחברים שלנו המארחים את המשפחות המורחבות שלהם בעיקר עכשיו, בימים ש"בין הסגרים". כך גם לגבי נכדים. תבינו, זה לא שאני מרגישה דחף הישרדותי להשביח את הגנים שלי באמצעות נכדים, אבל לפעמים אני מרגישה צביטה בלב, וזה מטריד אותי, כי קנאה היא רגש שלילי בעיני. זו הסיבה שאני כאן.
אין סיכוי שבימים אחרים הייתי מעלה בדעתי להתבטא ככה. אולי הסגרים של הקורונה מאפשרים לי להשיל קליפות מעל הסגר הנפשי שאני חיה איתו שנים רבות. אני בעצמי מופתעת מהתפנית הגדולה.
טלי סיימה. היה נדמה לה שהכנות שבדבריה זכתה להערכה, אך העיקר עבורה היה שהיא אמרה את שעל לבה. היא חשה בהקלה מיידית, וצפתה בנשים שהקשיבו לה בעניין.