עוד אהבה אחת ודי

היו סימנים.

אם כי — איך אפשר לבוא אליה בטענות על שלא זיהתה את הכתובת שעל הקיר, אם הכתובת היתה רשומה באותיות קטנות כל כך, והקיר מכוסה בכל כך הרבה דברים? תמונות של הילדים — את המוצלחות אהבה להגדיל לגודל פוסטר ולתלות ברחבי הבית — טביעות אצבעות שמנוניות וספרים. המון ספרים. הספרים הם אלה שהסתירו וטישטשו, כנראה, וכשרצתה להיפטר מהם, דווקא הוא היה זה שסירב.

הם עמדו לעבור דירה. רק שלושה רחובות צפונה, אבל עדיין במרכז תל אביב, ליד הגנים של הילדים. אחרי שנים בדירות שכורות סוף־סוף דירה משלהם: ארבעה חדרים, חתיכת ים מחלון האמבטיה של הילדים, ומחדר האמבטיה שלהם — מגרש חניה! שיש בחוץ, פרקט בפנים. חדר לכל ילד ואפילו פינת עבודה, שתשמש בינתיים את דני, אבל אולי גם אותה, יום אחד. כל זה היה יותר מכפי שאי־פעם חשבה שיהיה לה, ובמשך חודשיים לפחות, עד שקיבלו לידיהם את המפתחות, לא הפסיקה להשתאות ולשמוח על הקירות החדשים, הבוהקים.

אבל כשנכנסה סוף־סוף, לבדה, לדירה הריקה שהדיפה ניחוחות סיד, חשבה: מרגע זה הכול רק ילך וירע. הרהיטים שיביאו — ישנים, אבל אפילו אם היה להם ממה לקנות חדשים — יידחסו בחלל באגרסיביות של מי שיודעים שהמקום הזה נחלתם, ויגדשו אותו. והם עצמם ימלאו את החלל הזה ברעשם, בגופם, בהליכותיהם, בריח הגוף שלהם. אילו היה אפשר, חשבה כשהתבוננה סביבה בכל הריק הזה, המצפה, היתה מחזיקה בדירה הזאת בדיוק כפי שהיא, מוזיאון לחייהם כפי שרצתה שיהיו. לא לריקנות נכספה, אלא לבהירות, לדיוק, לאפשרות הטמונה בהבטחה שלא מומשה אבל גם טרם הופרה והיא רוטטת לה — בין לבין. אבל מובן שלא יכלה להרשות לעצמה רעיון מגוחך שכזה. אם כי, לו היה ניתן, נאמר, לקנות את הדירה שלמעלה ולעבור להתגורר בה, עם רצפת זכוכית המשקיפה לתוך הדירה הזאת ולאלטרנטיבה שהיא מציעה לחיים אחרים, לחיים שיכלו להיות, כי אז...

"בוא לא ניקח את הספרים," אמרה לו בערב, קורעת באצבעותיה עלה גדול של חסה רצועות־רצועות. בבית הארוז למחצה שרר שקט לא טבעי, תזכורת מהדהדת לכך שהילדים ישנים הלילה אצל הוריה. גם המטבח — כמעט מסודר, עם השולחן הערוך, כולל מפיות, ובלי אף כלי פלסטיק — לימד על היעדרם.

"הא?" מילמל דני מעל הפסטה.

"בוא לא ניקח את הספרים לדירה החדשה," חזרה וגילגלה בפיה את האמירה הזאת, שהפתיעה גם אותה.

"את לא רוצה יותר את הספרים?" דני הניח את המזלג לצד הצלחת, כאילו אי אפשר לדון בסוגיה חשובה שכזו אגב לעיסה. "את לא אוהבת ספרים? תמיד רצית ספרים. אני דווקא אוהב שיש לנו הרבה ספרים."

"גם אני," אמרה טליה ושלפה עלה חסה נוסף, קורעת גם אותו לפיסות זעירות, אחידות כמעט, ואז לועסת, לאט־לאט, כי כבר לגמרי התחרטה על דבריה אבל היתה זקוקה לזמן כדי לארגן את המחשבות.

"גם אני אהבתי, אבל עכשיו אני לא רוצה יותר. יש כל כך הרבה, שאני מרגישה שהספרים מעבירים אותי ולא אני אותם."

"הלוואי שהיו מעבירים אותי," אמר דני שעליו הוטלה המלאכה למצוא מוביל. "הלוואי שהיו מעבירים אותי ומניחים אותי על מדפים, וזהו זה. אבל ברצינות, טליה, אני אוהב שיש לנו ספרים לאורך הקירות, זה נותן לי הרגשה של בית."

"אבל זה מצופף," ניסתה טליה. "ומלא אבק."

"מה רע באבק? הרי גם בדירה החדשה יהיה אבק. אנחנו נישאר מי שאנחנו. גם בדירה החדשה לא נצליח לחיות בבית מצוחצח."

"אני יודעת שלא," אמרה טליה, ולרגע התקומם בתוכה משהו על כך שהוא מבין אותה יפה כל כך, ועל איך שהוא, דווקא בהבנה הארורה הזאת, כובל אותה — וגם זה היה סימן. שהרי אילו היתה רוצה להפוך למין אישה אחרת, אישה שמתגוררת בבית יפה ונטול אבק, מותר היה לה, גם אם לא אמרה לו קודם. הרי לא האבק עומד כאן על הפרק, אלא זכותה לבקש שדברים יהיו אחרים מכפי שהיו עד כה, שמשהו עוד ישתנה בחייה, ישתנה באמת. ואיזו תועלת יש בדירה החדשה, עם ההבטחה שהיא טומנת להתחלה חדשה, אם לה, לטליה, אסור להשתנות ולנצח עליה להיגרר עם אותם הספרים משל היתה צב.

"יש לנו יותר מדי," חזרה בעייפות עיקשת במקום להגיד לו את כל זה, "ואני מרגישה שהם כבדים עלי, מכבידים עלי. שכבר כל כך הרבה שנים הם הולכים איתי לאן שאני הולכת, והם הולכים ומתרבים. כשעברנו לגור יחד היו לי רק שני מדפי ספרים, וגם לך היו לא יותר משניים־שלושה. ואני יודעת, אני זאת שקניתי אותם ואספתי אותם, ומצאתי אותם ברחוב..."

"וגנבת אותם..."

"נו כן, וגם גנבתי אותם. אבל עכשיו הם מסמלים בעיני לא את מה שאני רוצה, שתמיד רציתי עוד ועוד ממנו, אלא רק את כל הכובד הזה. פעם עברנו דירה בשלוש נגלות עם האוטוביאנקי. עכשיו זו משאית. כל הציוד האלקטרוני, והרהיטים, והצעצועים של הילדים — ורק בשביל הספרים צריך משאית! אלפיים ספרים! מי צריך את כל זה? אני רוצה להיות קלילה."

"קלילה כבר לא תהיי," אמר דני, וטליה, שבדיוק לקחה תוספת שנייה, או שלישית אולי, מהספגטי, התעכבה לרגע עם המזלג באוויר, נכונה להיעלב כי אכן נוספו לה שניים־שלושה קילוגרמים מאז הלידה של שירה, ונדמה לה לעתים שדני מונה אותם לגנותה. עכשיו בחנה אותו והערות עוקצניות כבר מרקדות על קצה לשונה, אבל דני לא נראה תוקפני אלא נינוח, מתענג על הארוחה שהיתה רגועה הערב בלי הילדים. זה היה הערב שלהם לבלות, לא לריב, וגם דני כנראה זכר את זה, ולא התכוון להעליב כי המשיך, "עכשיו, עם המשכנתה, יעברו הרבה שנים עד שנוכל לחשוב על קלילות."

מאז חתמו על הטפסים בבנק היה מחשב, עשרות פעמים מדי יום, בכל יום, את ההחזר החודשי. וכיוון שלא היה טוב במיוחד במספרים, לפחות פעמיים ביום היה גם מתקשר אליה עם חישובים משונים, כמעט יצירתיים בגולמניותם ובמופרכותם, שעל פיהם לא יסתדרו לעולם, ורק אחרי שהיתה בודקת שוב, ומחשבת במחשבון הכיס הוורוד, ומגלה שגם היום, ממש כמו אתמול, ההחזר החודשי הוא כזה שהם עשויים לעמוד בו, היה נרגע.

"ובכלל, אם את רוצה להיות קלילה, למה דווקא את הספרים? אפשר לזרוק את הנעליים שלך. כמה זוגות יש לך?"

"דני!"

הוא צחק.

"נו, טליה, ברצינות, מה פתאום שנזרוק את הספרים. את מי תזרקי?"

"את עמוס עוז וא"ב יהושע," אמרה בפרץ של ביטחון, כאילו בעצם הדיבור על כך יכולה היתה לשאוף אל קרבה את ההיתכנות של הגחמה החדשה הזאת. "את כל העם־עובֵדים בעצם. ואת כל הרומנים באנגלית. ואת כל ספרי המתח. ואת בעקבות הזמן האבוד ויוליסס. נו, את כולם. את כולם נזרוק. הרי את מה שקראנו — קראנו, ואת מה שלא — כבר לא נקרא. את כולם."

"לזרוק את א"ב יהושע זו לא חוכמה. ובעקבות הזמן האבוד סתם מציק לך בעיניים כי את יודעת שזה לא בסדר שלא קראת אותו," אמר דני בהתנשאות. זה מעולם לא נאמר, אבל היה ברור לשניהם כי מביניהם הוא האינטלקטואל והיא סתם פיקחית. "אבל גם את עגנון תזרקי? גם את שלום עליכם?"

"אהה," גנחה טליה בייאוש. כל העניין היה אבוד מלכתחילה. איך אפשר לומר שרוצים לזרוק את עגנון ולהישאר בחיים, או לפחות להישאר עם דני? ובכל זאת ניסתה. "אני לא יודעת. אולי אפשר לשמור כמה מיוחדים. יוצאי דופן."

"נו טוב," אמר דני. "אז את בעצמך מבינה שאי אפשר לזרוק הכול. בטח שאם יש ספרים ממש מחורבנים — תזרקי אותם, אני תמיד אומר לך לא להביא את כל הרומנים הרומנטיים האלה."

"אלה לא רומנים, אלה בלשים," תיקנה.

"בסדר. אז את הבלשים אפשר לזרוק אם את מוכרחה לזרוק משהו, אבל אני חושב שצריך להעביר את כל הספרים, ודי. זה שהם עברו איתנו מכל בית זה חלק ממה שאנחנו, ואני אוהב את מה שאנחנו." הוא תלה בה מבט מצפה, המזלג עם הספגטי המשתלשל ממנו תלוי באוויר כמו מתנדנד מעל סִפה של תהום, והיא חשה פתאום צורך להתנצל.

"לא יודעת," אמרה וקמה מן השולחן והתחילה לפנות כדי להביא את הדיון הזה, שלא הוביל לשום מקום, אל סופו. "אולי אני מדברת מתוך עצלות. אתה צודק."

ובאיזו מעשיות משועממת השיבה את הגבינות והסלטים למקרר, בעוד הוא מכרסם את שיירי החסה, ואת הצלחות המלוכלכות שמה במדיח. וממש כשנגעו ידיה בקערת הסלט, הקדים אותה דני ונטל את הקערה, קירב אותה אל פיו ושתה היישר מתוכה את הרוטב, ואחר כך שב והניח אותה על השולחן והביט בטליה בחיוך כל כך פתוח, כל כך שוחר טוב, שבעל כורחה הרגישה שלהבעת המיאוס שעל פניה, מיאוס שכוּון למנהגו המגונה בקערת הסלט, אין מקום. ומתוך כך חשה כיצד פניה מיישרות את תוויהן למשהו מעט פחות חמצמץ, ובהילוך אטי, כמו מכונה ישנה וקצת חורקת שעדיין מבצעת את העבודה, אבל לאט ובאופן שניתן להבחין בו, ולא כמו שאוהבים כולם, כאילו מאליו, הצליחה להביט בו בפנים ריקות.

דני כנראה לא שם לב. "את יודעת מה אומרים," צחק. "במקום שבו זורקים ספרים יזרקו גם אנשים."

הילה עומדת מול המראה הגדולה בחדר האמבטיה. משמאלה יש מראה קטנה יותר, קטנה — אבל מגדילה, וגם בה משתמשת הילה, בו־זמנית, למלאכה העדינה של מריטת הגבות. להילה יש מבט תמה תמיד ומהורהר, ומעת לעת, כשהיא נתקלת בו במראה, בין משיכה למריטה, היא מתעכבת עליו, תמהה על כך שכל כך הרבה שנים והוא עוד שם, מתחת לגבות הקטנות, הילדותיות, המרוחקות קצת יותר ממה שצריך מעיני השקד שלה, שרק מגבירות את התחושה שהנה יש כאן מישהי שבניגוד לאחרות — הבטוחות, המסתדרות, המשתלטות — עדיין צריך להציל.

ואכן, בארבעים ושתיים שנותיה, או ליתר דיוק, בעשרים ותשע הראשונות, לפני שפגשה באבנר, ניצלה הילה על ידי עשרות גברים, שכל אחד מהם הציל אותה מקודמו. להינצל שוב ושוב יכול להיות דבר טוב, אבל גם מסוכן, משום שמי שמצילים אותה פעמים רבות כל כך, עשויה לשכוח כבר איך להציל את עצמה. עכשיו, כשהיא מתבוננת מקרוב מדי בקמטוטים הזעירים בזוויות עיניה, נדמה להילה שזה בדיוק מה שקרה לה. שהמבט הזה שלה, מלכתחילה סידור אקראי של תווי פנים, מספר היום סיפור אמיתי. שבאמת, היא כבר קצת אבודה.

החבר הראשון של הילה ניסה להציל אותה באותו אופן שבו ניסה להציל את עצמו: על ידי הזרקה יומיומית של הרואין וגם עישון מזדמן של מריחואנה. שלוש שנים איתו והילה הזדקקה באמת לכך שיצילו אותה. אבל מתוך כל המצוקה הזאת היא כתבה שירים חזקים שהחברים שאחריו התנאו בהם, משל ממש כמוה, דקיקה וחמקמקה, כמעט מרחפת, היו סוג של תכשיט. העורך הספרותי האבהי ליווה אותה עד שעבר לסופרת אדומת שיער. אחריו היו המוזיקאים — היא אהבה מאוד מוזיקאים — ועורך דין תוקפני אחד, ועוד כמה, שאת כולם אהבה בנואשות קהת חושים. הם, מצדם, התגאו בה ודאגו לה יפה מאוד, כמו שדואגים לחתולה אקזוטית, והיא היתה מתכדרת לרגליהם, מקבלת את תשומת הלב וההתפעלות כמובנות מאליהן. כשזה נגמר — וזה תמיד היה נגמר — אף פעם לא ידעה להגיד למה. אבל עוד לפני שהיתה מפסיקה להפוך בשאלה כפי שהיה ראוי שיהפכו בה, עוד לפני שהפסיקה לדמוע כל אימת שחשבה על הפרֵדה האחרונה, כבר היה מופיע גבר אחר ומציל אותה שוב.

כשהילה נזכרת, כמו שקורה לה הרבה בזמן האחרון, בהילה שהיתה, היא מתמלאת תיעוב פיזי כמעט. מגעילה אותה האישה הטיפשה ההיא. ואם לא טיפשה, אז לפחות חלשה ופחדנית. היא חשה ביחס למי שהיתה פעם כפי שחשים לפעמים כשרואים קבצן ברחוב: כלומר גועל, בעיקר גועל שלא היתה רוצה לחלוק עם אבנר, למשל, אבל גם פחד. היא לא יודעת למה גם היום, אחרי כל כך הרבה שנים, כשהיא כבר אישה מבוגרת עם בעל וילדה, עוד יש בה את הפחד הזה, אבל בזמן האחרון היא מרגישה בו יותר ויותר.

הילה בוחנת את בבואתה. הגבות מושלמות. למי אכפת מגבות? והיא מביטה סביבה, שמחה להסיט את המבט לרגע מהפנים האלה שלה, המאכזבות. היא סוקרת את חדר האמבטיה הענקי, על משטחי השיש הרחבים שלו, בוהַק החרסינות והאינסוף רצפה, וחושבת שהיא לא ראויה לכל זה: לא לארונות האמבטיה שנעשו על פי הזמנה, ולא למראה העתיקה, וגם לא לברזים שנעקרו מחדר אמבטיה בטירה אירופית וחצו את הים התיכון עד אליה, ועכשיו הם מזרימים מים לאמבט שאפשר לטבול בו בשניים, מוקף שמנים וסבונים. את כל אלה רצתה וחיפשה והזמינה, או לכל הפחות חשבה שרצתה, ואז חיפשה והזמינה, ועכשיו היא מתבוננת בכל זה ולא מבינה.

איך אינה מבינה? והרי בעצמה עיצבה את חדר האמבטיה, כמו את כל הדירה.

אבנר אמר לה שתעשה מה שהיא רוצה ובלבד שתניח לו לנפשו ותהיה מאושרת. הנה עוד שני דברים, היא חושבת בצער, שהיא לא הצליחה לעשות.

לפני שנתיים קנו את הדירה, ויותר משנה שיפצו ושיפצו. כלומר היא שיפצה ושיפצה והוא הלך ונעלם. "מה את רוצה," היה אומר לה בהתחלה, כשעוד רבו בתדירות קבועה למדי — לפחות פעם בשבועיים אבל לא יותר מפעם בשבוע — "לא אכפת לי. אני מצדי יכולתי להישאר בכפר סבא."

ה"יכולתי להישאר בכפר סבא" הזה היה כסטירת לחי בפרצופה של הילה שסלדה מכפר סבא על שום פרווריותה האפרורית, ועוד יותר מפאת הכפרסבאיות של אבנר ושל אמו המתגוררת שם עד עצם היום הזה.

בדרך כלל, כשעוד היו רבים, היה אבנר מתעייף די מהר ופוטר אותה בלא כלום או באמירה בוטה. היא — את כל כולה השקיעה במריבות האלה, הוא — רק רצה שיסתיימו והתייחס אליהן כאל גזרת גורל, עיכוב קצר בשדרת חייהם, רמזור אדום שעד מהרה יהפוך לירוק. גם זה הוציא אותה פעם מדעתה, אבל עכשיו, כשהיא עומדת מול המראה ומביטה בעיניים העצובות שמביטות בה, בעיניה שלה, אין היא מבינה מדוע לא נתנה לו את המעט שביקש: לעזוב אותו לנפשו ולהיות מאושרת. לא הרבה בתמורה למה שנתן לה. עכשיו, כשנדמה לה שהיא יודעת כיצד להיות מי שרצה שתהיה, מתברר שהוא אינו רוצה שתהיה דבר־מה בכלל. שעות הוא מבלה מול המחשב — מה בדיוק הוא עושה שם היא מפחדת לשאול — או בבהייה בטלוויזיה. והיא לא יכולה להחליט אם לברוח או לפרוץ בבכי. ואם לפרוץ בבכי — על שום מה: משום שאינה רוצה לראות עוד את האיש הזה, שפעם חשבה על מצחו המקומט והגבוה שהוא הכי כריזמטי בעולם, הכי גברי, והיום הוא מזכיר לה את מצחה המלבין והמתקמט של אמו הפדנטית, המתלוננת תמיד, או משום שהוא, כבר עכשיו, אינו רואה אותה.

ומה הפלא? חושבת הילה שהמראה הקטנה המגדילה חושפת את קמטוטי עיניה הזעירים. גם הצוואר מספר עליה דברים שהיה מוטב לשמור בסוד. והייתכן — הייתכן ששם, ממש מעל לשפתיה, מבצבצות כמה שערות שפם? היא לגמרי בטוחה שלא היו שם לפני כמה חודשים, אבל באור הבוהק בחדר האמבטיה, כשמסתכלים טוב־טוב, או בעצם, כשלא מנסים טוב־טוב שלא להסתכל — הן שם. שתיים, אולי שלוש. הילה עדיין אוחזת בפינצטה, ומריטה היא מסוג המלאכות שהיא מבצעת במקצועיות, תמיד הצטיינה בפרטים הקטנים. אבל למרוט את השערות הקטנות שמעל לשפה — אם הן אכן שם — אינה יכולה. כי אם תמרוט אותן תהיה כמודה בכך שהיא משופמת. ואף פעם לא היתה משופמת. אף פעם לא היתה פגומה פגימה חיצונית כזאת, סוטה. ועכשיו — שפם. וגם לצבוע את השיער, שוב, צריך. אם היתה מפסיקה ודאי היתה אפורה לגמרי. חוץ מהשפם שצומח לו שם, שחור ומלא חיוניות.

אולי בגלל זה. אולי בגלל זה.

"מה את בוהה בעצמך?" במראה ניבטות עכשיו פניו של אבנר. נמוך ממנה בחצי ראש, רחב כתפיים ומוצק, הוא מביט בה בעיניים קרות, ואז מבלי להמתין לתשובה מסתובב ויוצא החוצה.

"אני סתם בודקת אם כבר הגיע הזמן לצבוע," היא קוראת אחריו, באיחור. מהאמבטיה של מאיה היא שומעת זרזוף מים, ואחר כך את שאגת הניאגרה, את הברז.

עכשיו, במרץ, היא מתעשתת ומנקה את הפנים. קודם עם פד ניקוי, אחר כך במי פנים. אחר כך מורחת קרם לחות. וגם קרם הזנה לעיניים. ושפתון שמנוני לשפתיים, שעכשיו, בחורף, מתייבשות בקלות. הכול לוקח אולי שלוש דקות. היא מתלבטת לרגע, ומחליטה בכל זאת לטפטף טיפת בושם על מִפתח כתונת הלילה הלבנה, הבוהקת.

שוב היא מביטה בעצמה ופוסעת צעד אחורה. במרחק כזה אין שערות מעל השפה. אולי זה היה רק צל. וכשהיא משקרת לעצמה את השקר הקטן, הלבן הזה, היא מחייכת מבלי משים, ושוב נתקלות עיניה במבטה שלה, והיא משתוממת לראות שהוא עדיין, כמו שהיה תמיד, מסתורי ומתוחכם. עוד לא הכול אבוד, היא חושבת לעצמה. זה רק שלב כזה. משבר.

הילה מושיטה יד לאחור ומכבה את האור. ברגליים יחפות, בצעדים חרישיים, היא יוצאת מחדר האמבטיה ורק הסווש של בד הסאטן מלווה אותה. היא חושבת להגיד משהו לאבנר, להציע אולי שיזמינו בייביסיטר למחר וילכו לסרט. אבל חדר השינה חשוך ואבנר כבר במיטה, צמוד לקיר, גבו אליה. ישן? לא יכול להיות שכבר הספיק להירדם. הרי לפני רגע היה בשירותים.

הילה נכנסת למיטה. היא מקרבת את רגליה הקרות לאלה החמות של בעלה, אבל ברגע האחרון מתחרטת ומתמתחת למעין שכיבת דום, על הגב. ככה, היא יודעת, לא תצליח להירדם לעולם. אבנר לא נע ולא זע, אבל היא יודעת מנשימותיו שעדיין אינו ישן, גם אם הוא מעמיד פנים שכן. היא מעדיפה לא לחשוב למה. לא עכשיו. לאט־לאט, לאט־לאט, כמו שעושים בפגישה ראשונה, אבל לגמרי בלי ההתרגשות, היא מקרבת את אצבעות ידיה לירכו של אבנר, נוגעת לא נוגעת, כמעט מניחה אותן שם, אבל לא ממש. אבנר לא זז. לא ברגע שהיא נוגעת בו, ולא בשניות שאחר כך. בשקט של חדר השינה שלהם הילה שומעת את הנשימות הכאילו ישנות שלו, ואת הלמות לִבה, מונה עוד אכזבה. לאט־לאט — כעת היא מרגישה מסורבלת, היא קופצת את אצבעותיה לאגרוף ומרחיקה את ידה ממנו, מתהפכת לצד השני. בחיים היא לא תירדם, היא חושבת. אבל דקה אחר כך, אבנר, ששוכב בעיניים פקוחות בחושך, מבחין שכבר נרדמה.

זזפפפפפ, מרצדות על המסך בהילוך מהיר בלוריות שיער מתנופפות, שמלות מיני, מסעדות. מיכל מרפה מהכפתור והן עוצרות בבת אחת, ושוב מתחילות ללכת ולדבר, מתאוששות יפה כל כך ממסען המטלטל. זו כבר הפעם החמישית שמיכל רואה את הסצנה שהיא מנסה לתמלל, אבל משום־מה בכל פעם היא מחמיצה חלק מהדיאלוג וצריכה לשוב לאותה הנקודה. היא כבר יודעת בעל פה מתי שרלוט תעפעף ומתי היא תסיט את שערה, ורק את המילים המדויקות, את המדויקוּת היא צריכה, היא לא מספיקה לרשום. אולי כי כבר שכחה את העלילה מאז צפתה בסדרה, לא כצופה מושבעת, אלא למקוטע ולפרקים, אם לא היה משהו טוב יותר לעשות. ועכשיו, כשהיא עוסקת בניתוח התבניות החוזרות, היא מוצאת שדעתה מוסחת ושאל המעשה הפרשני, האקדמי, מחלחל פחד לגמרי לא רציונלי. מיכל יודעת שרק נדמה לה, או שלכל היותר היא נופלת קורבן למניפולציות תסריטאיות הוליוודיות, אותן מניפולציות שהיא מנסה לחשוף, אבל אין זה משנה. כבר שבועיים היא מקדישה את שעות הבוקר לצפייה בכל פרקי עונות הסדרה "סקס והעיר הגדולה", וכמעט כל הזמן הזה היא מחכה לעונש.

הנה מירנדה, אישה שאפתנית, אשת מקצוע. אינה רוצה במשפחה. את בן הזוג שלה, מכוער ולא יוצלח, היא זורקת. מיכל חושבת שלגמרי בצדק. מתוך רחמנות, ברגע של חולשה, היא מקיימת איתו יחסי מין אחרי שעבר ניתוח להסרת אשך בגלל מחלת הסרטן (אחרי שתסיים את הדוקטורט מהרהרת מיכל באפשרות לכתוב מאמר על הזיקה בין סרטן האשכים לתפיסת הגבריות בדרמה הטלוויזיונית, אבל כרגע זוהי רק הערת משנה. תזת הדוקטורט שלה עוסקת בגוף הנשי בדרמה הטלוויזיונית. לא בזה הגברי). מהאקט המיני היחיד הזה, אקט שאין בו תשוקה וגם לא סערת נפש, נכנסת מירנדה להיריון ויולדת בן. בעונה האחרונה היא מתחתנת עם החבר הלא יוצלח ועוברת לגור בברוקלין עם אמו חולת האלצהיימר שאת גופה היא מסבנת בפרק האחרון. מיכל יודעת שיוצרי הסדרה העניקו למירנדה סוף טוב כביכול, אבל דווקא בגלל זה משהו עולה בגרונה כל אימת שהיא חושבת על הסצנה הזאת, הסצנה שבה מירנדה מנגבת ברכות, בהשלמה, את גבה המקומט של חמותה השיכורה, בעוד עובדת משק הבית מביטה בה בעיניים טובות ומתפעלות. מיכל יודעת ששביעות הרצון של התסריטאים מעצמם וממירנדה, זו שניבטת מעיני עובדת משק הבית, היא לא מכך שמירנדה גדלה, התפתחה או הגיעה למקום שבו קיוותה להיות, אלא מכך שהיא הוכנעה. כלואה בפרוור חסר חן, היא הורחקה סוף־סוף לצמיתות מהעיר ומהזירה שבה קורים הדברים האמיתיים, הדברים שבהם נטלה חלק. ולמה הוטל עליה צו הגירוש? הכול מכיוון שרצתה להיות עצמאית ולשלוט בחייה. מיכל ראתה מספיק נשים עצמאיות ומוצלחות מוגלות או כבות, מכדי שתוכל לומר לעצמה שזו רק המצאה תסריטאית ודי לפחד. אז היא פוחדת.

או סמנתה. סמנתה היא דמות של אישה משוחררת מינית, והנה דווקא היא — ודווקא כאשר היא מבררת אפשרות לניתוח פלסטי להגדלת שדיה הגדולים למדי גם ככה — מגלה כי מקנן בשדיה גידול ממאיר. אולי, חושבת מיכל, היא צריכה בכלל לכתוב מאמר שעוסק בסרטן של גברים ונשים ככלי הענשה על גבריות או על נשיות לא תקינות? בטלוויזיה, בטלוויזיה. לא בחיים. למה היא צריכה לחזור ולהזכיר לעצמה שלא בחיים? אולי על זה בכלל תכתוב את העבודה שלה.

אבל בינה לבינה מיכל לא חשה מאוימת כל כך ממה שקורה למירנדה ולסמנתה, או לפחות לא מאוימת כפי שהיא חשה ממה שקורה לשרלוט בפרקים האחרונים. למיכל ברור ששרלוט שואפת למה שכולן שואפות, לעבודה טובה, לעצמאות כלכלית ולמעמד מקצועי. שלושה דברים שיהיה ניתן להמיר ברגע הנכון בבן זוג מוצלח ובכמה ילדים מתוקים. מיכל מפיקה איזה סוג של הנאה כשהיא עושה רדוקציה כזאת לעולמן של הדמויות הטלוויזיוניות שהיא חוקרת — כמו לחטט באף בגנבה באולם מלא אנשים חשובים ולא להיתפס, כמו לגנוב משהו מחנות ולא להתגלות. אבל מעבר לעונג המתריס, החשיבה הפשטנית הזאת מסדרת למיכל את עולמה, ולכן היא יודעת שהיא ממש כמו שרלוט. ודאי שלא תודה בכך במסדרונות החוג לספרות כללית או בפני הסטודנטיות האחרות בתוכנית המִגדר, מיכל לא לוקה בנטייה להרס עצמי, אבל כבר מזמן אין לה אשליות ביחס לעצמה, וכלפי המרצות המיליטנטיות יותר היא חשה בעיקר רחמים. מיכל השתתפה במספיק קורסים על ספרות אנגלית מהמאה התשע־עשרה כדי לדעת שהדוקטורט שלה אינו שונה במאום משיעורי הציור או הפסנתר שנטלו עלמות צעירות בספריהן של ג'יין אוסטן ושל האחיות ברונטה: נגיעה אחרונה להשלמת מודל נשי שגבר כלשהו יכול להתהדר בו. כשם שלורד בריטי מן המאה התשע־עשרה היה יכול להישען בסיפוק על פסנתר הכנף בטרקלין אחוזתו בשעה שאשתו מנגנת לאורחיו במידה ידועה של כישרון, כך יכול מאיר לומר לחבריו במשרד שאשתו עושה דוקטורט. או במשתמע, חושבת לפעמים מיכל, הוא מאותת להם בכך שבניגוד להם הוא לא צריך שאשתו תעבוד כמורה או כעובדת סוציאלית, משום שכשותף בכיר במשרד עורכי הדין גליקשטיין, ברודסקי ושות', הוא יכול לאפשר לאשתו ללמוד. רק ללמוד.

כן, אחרים אולי לא רואים את הדמיון בין שרלוט הענוגה, היפה והאצילית ממנהטן ובין מיכל הקצת שמנמונת והדברנית משיכון בבלי, אבל מיכל יודעת שהיא ממש שרלוט. רק בלי הזוהר. ולכן כבר שעתיים שהיא חוזרת שוב ושוב לאותן הסצנות ולא מבינה: איך ייתכן ששרלוט, שלא חטאה כנגד איש, נשואה, לא לפני שהשפילה את עצמה כדי לזכות בנישואים האלה לעורך דין יהודי, מכוער וולגרי (מיכל לא מתעכבת על מציאת קווי דמיון נוספים בינה ובין שרלוט), לאחר שבן הזוג האריסטוקרטי שלו היתה נשואה קודם השליך אותה מלפניו מפני שהתברר כי אינה יכולה ללדת. אינה יכולה ללדת! מיכל לא מצליחה להבין את זה. הרי עקרוּת היא העונש הקדמון, המקראי. למה אלוהים מתעלל בנשים וגורם להן להתחנן אליו עד שהוא מעניק להן את מה שהן מבקשות, היא לא יודעת, אבל זה לא מפתיע אותה, לא מצדו, ולא מצדם של גברים בכלל, ולא מצד כל מי שמתקשר לדת בפרט. אבל מדוע דווקא שרלוט, אישה נורמלית לגמרי, ומניו יורק, נענשת בעקרות — השאלה הזאת מכה בה שוב ושוב. כבר פעם חמישית שהיא רואה את הסצנה הזאת ובכל פעם נשטפות עיניה דמעות והיא לא מספיקה לכתוב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*