המחסום

1

שתי חיילות וקשישה הזיעו בשתיקה בתחנת האוטובוס לבקעת הירדן. הזקנה, קטנת קומה וקמוטה, שיחקה בשרשרת מוזהבת וארוכה שירדה עד לחזָה, והניעה אותה בקצב קבוע, איטי ומרגיז מצד לצד. החיילות, כמו היו מתואמות ביניהן — ועם הזקנה — לריקוד מוזר, העבירו בעצבנות את כובד משקלן מרגל אל רגל והצמידו את ה־M16 המקוצר שלהן אל מותניהן.

באוויר נמהלו ריחות בושם נשי מעודן ואפטרשייב תוקפני וזיעה קלה ושמן רובים, וגם ניחוח עז של ביצים קשות שהגיע מדוכן הסנדוויצ'ים שבקצה רחבת האספלט.

ארבעתנו שתקנו והבטנו ברחבה המתמלאת בחיילים, בתחנות הפזורות בה ובטורי הרכבים שהזדחלו על הכביש הסואן.

זה היה בוקר יום ראשון לוהט ולח של ראשית ספטמבר. אדי כבשן עלו מהרחבה האפורה וערפלו את האוויר הצמיגי, ומדי האל״ף הנוקשים שלי נספגו בזיעה והבריקו בקרני השמש.

טירונים בכומתות ירוקות וברובים ארוכים הסתדרו בשלשות במרכז הרחבה ונתנו ״הקשב״ למפקד הסמל, שסקר אותם בהתנשאות והחל לנאום ברוב חשיבות על שבוע השטח האימתני הצפוי להם. הטירונים הרכינו ראש או הביטו בנקודות עלומות. נראה היה שאיש מהם לא מקשיב לו.

מכל עבר התקבצו אל התחנות חיילים וחיילות בכל מיני דרגות, כומתות וסְמלים, הולכים בלאות עם הנשקים התלויים ברפיון על גבם, מרוטים מהחופשה ומהמחשבה על היום הארוך המצפה להם ועל אלה הבאים אחריו.

שני סמלים שריונרים, צנומים, ממושקפים וחיוורים כזוג תאומים, התחבקו בתחנה הסמוכה לשלנו. הם חזרו מרגילה, ואחד סיפר לאחר שגם בחופשה הוא חלם בכל לילה שהוא מגרז, ולא משנה מה הוא עשה קודם — ראה סרט או שתה עם חברים או עשה ביד — כל הזמן המוח והידיים שלו היו בפעולה. ״אני גמור,״ הוא התלונן, והשני צחק ואמר: ״קובי, אתה רגיש מדי. לי דווקא הייתה רגילה מטורפת.״ והוא הנמיך את קולו והתחיל לספר, אבל לא התאמצתי לשמוע.

אט־אט, בחלחול הטורדני המוכר, הרגשתי איך הגוש משתלט עליי. כבר כמה חודשים הסתובבתי איתו בתוכי. מכביד ומעיק, מחניק ומקדיר. פעם אחר פעם הרגשתי איך אני מתקלף משכבותיי כמו בובה רוסית עד הגוש שבעומק, העירום והעלוב, הגוש שהייתי אני.

כשרק צץ, בימים הראשונים בבקו״ם, עוד חשבתי שאפשר להיפטר ממנו. בטירונות אפילו הלכתי לרופא. הוא מישש לי את הבטן באצבעות לבנבנות ושעירות, שאל במבטא רוסי כבד כמה שאלות, חקר קצת על ההיסטוריה הרפואית שלי, ולבסוף קבע באדישות שאין לי כלום; אולי קצת מתח, יכול להיות שקצת קשה לי, ובכל מקרה, ״גימ״לים לא יהיו כאן, חייל.״

אבל אני יכולתי להרגיש את הגוש מכרסם לי את הגוף כמו תולעת רעבה. הוא הופיע מדי כמה ימים. מציק, מנבא רעות. מעורר בלילות, מתיש בימים. משתק.

לא סיפרתי עליו לאף אחד מלבד לרופא, אפילו ליעל לא סיפרתי, בתקופה שהיא עוד הסכימה לדבר איתי. אימא ואבא ידעו שאני מדוכא בגלל הגיוס, ואחר כך בגלל הפרידה מיעל, וחשבו שעוד מעט הכול יעבור. שאני אסתגל ויהיה בסדר. אני ידעתי שהגוש כאן כדי להישאר.

החיילות התחילו לדבר. המתולתלת הרזה שאלה: ״את בשלושים ושלוש, נכון?״ השנייה, שהיו לה שיער אדמוני חלק אסוף לקוקו עבה ושדיים ותחת שופעים עד להתפקע, אמרה שכן, ושאלה את המתולתלת מתי האוטובוס מגיע. למתולתלת לא היה שמץ מושג. היא הוציאה תפוח מהתיק, נגסה בו בעדינות, ואחר כך הציעה גם לקוקו, וזו נעתרה והעלימה בביס אחד כמעט חצי תפוח.

שתיהן שיחקו ברצועה של ה־M16, ליטפו את המתפסים באצבעות המטופחות והיפות שלהן עם הציפורניים המעוצבות. בהיתי בהן בלי יכולת להפסיק, עד שהמתולתלת הרימה לעברי זוג עיניים חומות, עגולות, חייכניות.

לא אהבתי שהסתכלו לי בעיניים, בעיקר לא בנות, אז סובבתי במהירות את הראש, עד שנעצרתי בכתובת גרפיטי גדולה שרוססה באדום על גב התחנה ממול: החיים הם במקום אחר.

הרכבים התקדמו באיטיות אל הרמזור, ממתינים לתורם. חשבתי: אם רק אחד הנהגים יעשה מעשה, ישבור את ההגה בחוזקה ימינה או שמאלה — הכול ייתקע. הסדר יופר. משהו ישתנה. אבל כולם ממשיכים באותו קצב, באותו מסלול, נכנעים לזרימה האיטית, המדכדכת, הבלתי סבירה הזו.

וחשבתי: אילו רק היה לי אומץ, הייתי נכנס לאחד הרכבים, מוציא את הנהג באיומי נשק ונוסע לים. זורק את המדים ושוכב עירום על החול, נותן לשמש לשרוף את כל השכבות שלי עד שהן יתקלפו מעצמן.

הזקנה לצידי הזיעה כל כך שנראה היה שעוד רגע תתנדף ותיעלם באוויר הלוהט, וכבר שקלתי להציע לה את בקבוק המים שאימא הכניסה בבוקר לתיק שלי, למרות כל מחאותיי, כשמכה עזה ומכאיבה הרעידה את גבי. הסתובבתי בזעם, ומיד התחלף הזעם בשמחה. כפרי!

״יעלי, יא גבר,״ הוא הכניס לי אגרוף בחזה, אבל הפעם לא חזק. כפרי קרא לי כך מאז אותו לילה מעורפל ומבולבל שמלמלתי בו את שמה של אהובתי כשהעיר אותי לשמירה.

״כפרי! מה אתה עושה כאן?״

״ישנתי אצל איזה מישהי באזור, והיא זרקה אותי פה בבוקר. אבל מה אתה עושה כאן, יעלי? זאת השאלה היותר מעניינת, נכון?״

״נכון. אני חוזר היום לצוות. זהו זה. נגמר הקורס חובשים.״

התחבקנו.

לא פגשתי את כפרי מהיום שיצאתי לקורס חובשים, לפני שלושה חודשים וחצי, והוא נראה שזוף אפילו יותר ממה שזכרתי ושרירי כרגיל. מדיו, כמו תמיד, נלבשו ברישול מכוון: חולצת האל״ף כיסתה את המכנסיים ולא נתחבה בתוכם כנדרש. המכנסיים עצמם היו ארוכים ורחבים מדי, והגומיות עצרו אותם רק במרכז הנעליים החומות, הלא מצוחצחות בהתרסה.

כפרי.

פרצוף מוארך, סוסי, ושיער צהוב גזוז־מכונה רמה 2. אף נשרי ושפתיים דקות וארוכות. עיניים אפורות, מלוכסנות מעט, ממזריות. שיניו הגדולות והבולטות ועצמות לחייו הגבוהות גרמו לפניו להיראות כאילו מתוח עליהן חיוך תמידי, גם כשלא חייך כלל, וזה גרם לא פעם לאי־הבנות מצערות. פלחי חזהו צהוב הפלומה, שריריים ותפוחים כמחבתות הפוכות — בימני שבהם התבלטה צלקת דקיקה, מזכרת שהשאיר לו בּוּרי מבוהל שזינק עליו מבריכת המִדגֶה בקיבוץ (כפרי היה גאה בחותמת הוורדרדה ואהב לספר על הדג המטורף שניסה לחסלו) — הציצו מבעד לחולצה הצבאית, שהייתה פתוחה כפתור אחד יותר מדי.

הוא הוציא בחיוך שתי נובלס מחפיסה ירוקה מקומטת, תחב אותן לפיו, הצית ונתן לי אחת. שאף ארוכות מהסיגריה, הביט בעניין בחיילות, שהפסיקו לרגע לפטפט, נשף בעוצמה ואמר בקול הצורמני שלו, כמעט קול של נער מתבגר: ״יונתן, אל תחזור.״

צחקתי. אבל כפרי לא חייך. ״פורת מזיין אותנו,״ הוא אמר והשפיל מבט אל האספלט ובעט שם בפחית קולה ריקה, וזו התעופפה ופיזרה רסיסים כהים.

אלון פורת, מפקד הצוות שלנו, היה האדם המפחיד ביותר שפגשתי עד אז. הוא היה גבה קומה וחסון מאוד. היו לו עיניים ירוקות־מבהיקות, זוהרות כמעט, שלעיתים נראו שטוחות כמחזיר אור ולעיתים עמוקות ומתעתעות כמים בתחתית הבאר. פורת אהב להשתמש בעיניו. הוא היה שואל שאלה כמו ״למה לקח לך כל כך הרבה זמן?״ בקול צרוד ומחוספס של לוחם, כיאה למעמדו, ותוקע בך עמוק את צמד האישונים המבריקים. זה היה משתק.

בתחילת הטירונות נראה שבסך הכול הוא מנסה למלא את תפקידו כפי שהבין אותו, כלומר: להריץ, להזחיל, להשפיל, לדכא, ללעוג, להפחיד, להקטין ולדכדך.

אך אם אצל מפקדים אחרים נחשפו מעת לעת גם צדדים אחרים — כאן חיוך ושם הערה מבודחת, ובמקרים חריגים אפילו טפיחה על איזו שכם — את פורת כמעט לא היה אפשר לתפוס ברגעים אנושיים בלתי חייליים. אמירותיו, תנועותיו, מחוותיו כמו סיכמו באדם אחד את דמותו של קצין טירונים צה״לי מושלם: המבט הבטוח והמאיים, הדיבור המונוטוני בחיתוכי משפטים קצרים ובאוצר מילים מצומצם. התנועות האיטיות, הגבריות, המודעות לעצמן, היחס לכל עמדת שמירה כאילו ממנה תיפתח הרעה שתכלה את המדינה כולה. ובעיקר, האימה שזרע בכל עת ובכל מקום ובכל חייל, בחשיבות עצמית לא מבוטלת.

כדי לדלל את החשש ניסינו לדמיין את פורת עם בחורה במיטה, רואה טלוויזיה עם הוריו, מריץ צחוקים עם החבר'ה בבר, אפילו מחרבן. לא הצלחנו.

אחרי כמה ימים בטירונות, עוד לפני שכולם זכרו את שמות כל חבריהם, התאחד צוות פורת סביב דבר אחד: השנאה למפקד. בזנו לו, תיעבנו אותו, פחדנו ממנו. קראנו לו, בלחישות, השטן או הנאצי או בצירוף של שניהם — השטן הנאצי. לא הפריע לנו בכלל שפורת היה הכי יהודי שאפשר. הוא הרי חבש כיפה.

בקורס החובשים מיעטתי להתעניין בנעשה בצוות פורת. שלושה שבועות לאחר תחילת הקורס, ביום שישי, הצלחתי לתפוס בטלפון את ישראל, מחבריי הטובים בצוות, שיצא שבת. הוא נשמע עייף מאוד ואמר שקשה, ברור שקשה, הרי זה כל הקטע של טירונות היחידה, אבל בסך הכול נסבל, ושכולם בסדר.

לא השתכנעתי — ישראל לא היה אחד שמתבכיין. בשבועות הבאים ניסיתי להתקשר אל כמה חברים אחרים בצוות, אבל הם לא יצאו הביתה, וכשיעל הפסיקה לדבר איתי ניתקתי מגע מחבריי למדים. לא רציתי לשמוע מה קורה איתם, הם כבר לא עניינו אותי.

אבל עכשיו, בתחנה, יום החזרה שלי לצוות, שכבר חתך לי את הבטן כמו קליע M16, התפתח לפצצת מצרר. בעשרים הדקות שחלפו כפרי הספיק להסביר לי למה אני צריך לעשות כל דבר, אבל ״כל דבר מזוין שאתה מעלה על דעתך, יעלי,״ כדי לא לחזור לצוות.

הוא דיבר וסיפר, וכמעט לא הייתי צריך לשאול כלום. רק להקשיב בשקט ולהנהן מדי פעם.

״כשהחליטו לשלוח אותך לקורס חובשים היה ברור שאתה חת'כת פוּקסיונר, נכון יעלי?״ כשכפרי רצה להדגיש משהו, בעיקר ״ת'עליבותם של הדברים״, כפי שהבהיר לי פעם, הוא נהג לפנות אל בן שיחו בשאלות רטוריות כאלה. ״אבל תאמין לי שלא ידענו עד כמה. כי בזמן שאתה החדרת עירויים למבחר כוסיות מכל הארץ, אנחנו אכלנו יותר חרא משירותים בתחנה מרכזית.״

כפרי סיפר שגם אחרי הטירונות, פורת — ״הדפוק במוח, הסדיסט, השטן, הנאצי, השטן הנאצי״ — סירב לוותר על חלומו להפוך את הצוות שלנו לאגדה צבאית, ומהרגע שהתחילה טירונות היחידה הוא נהיה גרוע יותר ויותר.

כפרי הגביר את קולו כששם לב ששתי החיילות מקשיבות. כל המחנה, הסביר לי, היה בסך הכול עשרה אוהלי סיירים בין כמה פסגות באמצע השומקום הכי חם ולח בעולם, ושם, בלי פיקוח ובלי חוקים, מה שעבר עליהם עדיף שאני לא אדע.

ובכל זאת הוא פירט: ימים ולילות של אימונים בלתי פוסקים, טרטורים מייאשים, מסעות והשפלות, והכול כמעט ללא שינה ואוכל. ״הוא לא הניח לנו לרגע, השטן, כבר בשיחת הפתיחה הוא הודיע: 'אני אפרק וארכיב אותכם מחדש,' ומאותו רגע הריץ אותנו עד שלא ידענו איך קוראים לנו. את מכלית המים, למשל, הוא מיקם על אחד ההרים בסביבה, ככה שאפילו בשביל למלא מימיות היה צריך לפַסטֵן.״

״לפַסטֵן?״

״נו, אתה לא יודע כלום, נכון יעלי? לפסטן, לטפס על פּיסטין, על הר. לא משנה. העניין הוא שפורת עשה הכול כדי שנסבול. במשך חמישה ימים, עשרים וארבע שעות ביממה, הייתה אלונקה באוויר עם אריק שרון עליה — חמישה ג'ריקנים, עשרים ליטר כל אחד. לפורת לא היה אכפת כמה חיילים סוחבים את האלונקה, אבל חסר לנו שהיא נוגעת באדמה. סיוט. והיה חום בנזונה, משהו פסיכי. ארבעים ושתיים מעלות, ארבעים וחמש מעלות. עוצר אימונים בכל צה״ל, המוח שלך נמס, ורק צוות פורת מתאמן כאילו עוד רגע הוא יוצא לחלץ חטופים באנטבה.״

אדם שמן, שפניו המיוזעות היו מעוטרות זיפים שחורים וצפופים ובידו תיק יד גדול חום ודהוי, צץ ונעמד מול התחנה והביט בה בעניין. כפרי חדל לדבר ותקע בו מבט תוהה.

האיש לבש חולצה קצרה מכופתרת, שהתרוממה לפי קצב נשימותיו וחשפה שיפולי כרס מרוצה, והנעליים שלו אולי היו פעם אלגנטיות. הוא לא נראה ערבי, אבל גם לא נראה לא ערבי. לא היה אפשר לדעת. הקוקו זעה בחוסר נוחות ולחשה משהו למתולתלת. האיש עשה תנועה קלה לעברנו, והקוקו זעקה: ״עצור.״

האיש קפא במקומו. כפרי העביר את הנשק במהירות אל חזית גופו והרים אותו באיום.

הקוקו רעדה: ״מה יש לך בתיק?״ ונראָה שעוד רגע תפרוץ בבכי או פשוט תתעלף, אבל האיש, שעכשיו נראה סתם אחד לא מזיק, כבר החל לצעוד לאחור בפרצוף נעלב. ״מה קרה לכם?״ הוא מלמל. ״כולה בדקתי אם זאת התחנה שלי,״ והסתלק.

״סליחה, זה בגלל התיק, סליחה,״ הקוקו חייכה בחיוורון, אבל המתולתלת כבר פרצה בצחוק עליז והקוקו הצטרפה אליה.

כפרי צחק גם הוא, בהגזמה, ובחן בעיניו את החיילות. המתולתלת עדיין חייכה, אבל היה נדמה לי שהיא מסתכלת דווקא עליי.

״תגיד יעלי, מה עם החברה היפה שלך?״ כפרי שאל בקול רם במיוחד, וזיק נדלק בעיניו האפורות, שעברו במהירות מחיילת לחיילת.

באחת השבתות בתחילת הטירונות, כשעוד בקושי הכרנו כפרי ואני, הגיעה יעל לביקור עם הוריי ונעמה אחותי הקטנה. כמו המשפחות האחרות, ישבנו גם אנחנו על מחצלת בצילו של עץ ליד הכניסה למחנה ואכלנו ממטעמי הצידנית. כפרי, שירד משמירה, התיישב על אבן סמוכה, עישן וזרק מבטים. אימי הזמינה אותו להצטרף אלינו, ואני לא יכולתי לסרב. כפרי התקרב מיד והציג את עצמו. אחרי כמה מילות היכרות וצחוקים מלאכותיים, וגם פיתה גדושה שאימי מיהרה להכין לו, הוא נעץ מבט ארוך מדי ביעל ושאל אם יש לה, במקרה, עוד חברות כמוה. יעל צחקה וענתה משהו לא מחייב, וכפרי ויתר.

אחרי כמה ימים, בתרגיל חוליה משותף, כשאנו זוחלים על קוצים ואבנים זה לצד זה, נאנקים ונוטפי זיעה, כפרי לחש פתאום שחבל עליי. חברות כאלה פשוט אסור להשאיר לבד בבית, וקם והסתער עם המא״ג כאילו היה מקל מטאטא קליל וירה צרורות מחרישי אוזניים ומעלי אבק.

עכשיו הוא הביט בי בציפייה, אבל החלטתי שזה לא הזמן המתאים לספר לו על הפרידה מיעל. הוא עוד יגלה, עם כולם. בינתיים אני צריך להתרכז בלהסתיר: את הגוש בפנים, את הגרון היבש, את הפחד, את הרצון להיעלם. אז אמרתי: ״עזוב. תן לי עוד קצת מהסיפור השמח הזה.״

כפרי לא התעקש. הוא תקע מבט ארוך וחמדני במתולתלת ולחש לי ״כוסית־כוסית,״ חייך אליה, אבל היא הסיטה את מבטה, וכפרי הרהר רגע והתחיל לפזם משהו וחייך אליי, או שלא — קשה היה לדעת אצלו — ושוב הפנה את מבטו אל המתולתלת, שהרימה את עיניה לרגע ומיד השפילה אותן.

״אני דווקא אוהב ביישניות,״ כפרי אמר, שלף את חפיסת הסיגריות מהכיס הקדמי של החולצה והושיט לי אחת והציע גם לחיילות, והן נענעו בראשיהן בשלילה.

כפרי הביט בי, שאף ארוכות מהסיגריה, נשף והמשיך: ״עוד לא הגעתי לקטעים הגרועים באמת. קודם כול — המכות. השטן קרא להן משחקי שטח, אבל בעצם זאת הייתה ההזדמנות שלו להוציא עלינו עצבים. זה עבד ככה: מתחלקים לזוגות, במטרה להפיל אחד את השני אל הרצפה ולהכניע. עכשיו מה, תפוצץ את החבר שלך? אז כל פעם, עוד לפני שזה התחיל, היינו קובעים בינינו מי מנצח, ואז עושים לפורת הצגה. אתה יודע, כמו בהיאבקות של האמריקאים, קארי ואן אריק ואלה.

אבל את פורת לא עשו באצבע, בטח בכל מה שקשור למכות. הוא רצה את זה עד הסוף. לראות דם, לשמוע כאב. כאילו הוא בקורס טרור של השייטת ולא ביחידה שמלאה אנשים שרק רוצים שיעזבו אותם בשקט עד לשחרור. דוס פסיכופת שחי בסרט אקשן. קיצר, הוא היה עובר בין הזוגות, מחכה בשקט כמו נמר לטרף, ואז מתנפל בלי להוציא מילה. מכניע אותך ונשכב עליך עד שאתה מתחנן שיפסיק. רק שאני לא הוצאתי ציוץ, ויותר מפעם אחת הייתי עוד רגע זורק אותו מעליי ומכניס לו איזה נגחה קטנה, שיירגע. אבל דברים כאלה עוד יכולנו לסבול, אולי, אם היינו רואים קצת את הבית. איפה. על כל דבר הוא נתן שבת, הנאצי. חסרים מים במימייה — שבת. חסר כדור במחסנית — שבת. הנשק לא נקי — שבת. לא קמת בזמן לשמירה — שתי שבתות. נרדמת בשמירה — בפעם הבאה שתראה את אימא שלך תהיה מבוגר ב־28 יום. קיצר, גי־הי־נום.״

כפרי הפסיק, מהורהר, כאילו נזכר במשהו, אבל אחרי רגע המשיך במרץ: ״לקראת סוף הטירונות יחידה, באיזה מסע, הפלנו את האלונקה. זה לא היה בכוונה, ברור שלא, אבל פורת השתולל. הוא צרח עלינו שכרגע הרגנו את החבר שלנו. שלוחמים אמיתיים, כמו שהיו בששת הימים וביום כיפור ואפילו בלבנון, בחיים לא הפילו אלונקות. אבל אנחנו דור מפונק. חבורה של אפסים שרגילים לקבל הכול בקלות, בלי שום מחויבות. על זה הוא דפק שתי שבתות. לכולם, יעני, למי ששרד.״

״מה ז'תומרת למי ששרד?״

כפרי חייך בידענות, כחכח בגרון, עשה קול של שדר חדשות והכריז: ״שמונה כבר לא איתנו.״ והוא פירט: לסיוון ופווה נשבר הזין מפורת באופן סופי ומוחלט, הם ביקשו לעזוב, והוא לא התנגד. את לוטוס, ליאור וזוויל הוא הטיס מהצוות על חוסר מקצועיות, ״אבל במקרה של צוברי, שבלול ורותם זה היה קצת יותר מסובך.״

צוברי התחיל להקיא באמצע קאדר ולא הצליח להפסיק. שלושה ימים הוא הקיא בכל מקום: במטווח, בשמירות, בריצות, במסעות, על האלונקה ומתחת לה. הוא הקיא כשהוא אכל וישן והתקלח, עד שאפילו פורת, שהיה משוכנע בהתחלה שצוברי עושה את עצמו, החליט לוותר עליו. הוא לא היה יכול לסבול יותר את הריח החמוץ ושלח את צוברי בחזרה לבקו״ם, שימצאו לו מקום אחר.

שבלול — ששמו האמיתי היה שי גוטר, אבל כפרי ועמוס זיהו בפניו הלבנבנות משהו שהזכיר להם חילזון — ברח באמצע מסע. אחרי שעתיים של ריצה הייתה התפקדות ראשונה, ומספר 11 היה חסר. כל הלילה הצוות חיפש את שבלול, עד שהוא נמצא, מנמנם בתחתונים, באחד מערוצי הנחל שליד המחנה. הוא נשלח, מרוצה בסך הכול, לנוח עוד קצת בכלא הצבאי.

רותם פלט צרור של מא״ג בתרגיל, בדיוק כשהמח״ט בא לביקור היחיד שלו בטירונות היחידה. לפורת, שדווקא אהב את רותם עם האופי הפלאחי שלו וידי הזהב, לא נשארה ברירה. רותם ריצה שבועיים בכלא שש. בשבוע שעבר הוא יצא מהקלבוש, ועכשיו הוא כבר רוצה לצאת מהצבא.

״הקיצר, אותם כבר לא תפגוש,״ כפרי חייך וניגב זיעה מפני הסוס הצוהלות שלו, וסוף־סוף שתק כמה שניות כדי לנשום.

ואז האוטובוס נכנס לתחנה.

2

את יעל הכרתי במסיבה אצל אהוד, החבר הכי טוב שלי. ההורים שלו נסעו אז לשבועיים לניו יורק, וכמעט כל לילה חגגנו אצלו בבית במסיבות שתייה עד אובדן חושים. פעם אחת זה אפילו נגמר בהתעלפות אמיתית של עידו (זה היה מבהיל, אבל אחרי סיר מים קרים על הראש שלו הוא התעורר ואפילו הצטרף אל געיות הצחוק של כולנו). זה היה שלושה חודשים לפני שעידו התגייס — הוא היה הראשון מאיתנו שעלה על מדים — ושנתיים לפני שנהרג בהיתקלות בלבנון.

אבל אז, בימי האזרחות האחרונים, חגגנו את עצמנו לדעת. ניסינו לא לחשוב יותר מדי על העתיד, טשטשנו את עצמנו באלכוהול.

הבר של ההורים של אהוד היה מגוון להפליא, בטח יחסית לבית במושב, ואנחנו ניסינו ממנו הכול: יין, ויסקי, ערק, ליקרים מכל מיני סוגים, מתוקים וחריפים, סמיכים וחמצמצים, מדיפי ריחות ומערפלים, ובייחוד — מעוררי בחילה. האמת שרוב הזמן לא היה לנו שום מושג מה אנחנו בדיוק שותים.

יומיים לפני שההורים של אהוד חזרו, רשמתי איתו מה היה בכל בקבוק ריק, אספנו כסף מכולם וקנינו חדשים; אבל מכיוון שכמה מהבקבוקים ששתינו לא היו מלאים מלכתחילה, היינו צריכים לשתות קצת מהחדשים, כדי שייראו כמו הקודמים.

נשאר לנו עוד לילה אחד בבית הריק של אהוד, אז החלטנו לחגוג אותו בגדול.

עד אותו ערב בילינו שם רק בנים. היינו חבורה נטולת חברוֹת, והניסיון המיני של רובנו הסתכם בכמה מגעים חלקיים במסיבות אזוריות, אבל בערב ההוא החלטנו לנסות להתקדם קצת. אז הזמנו את תומר עם החברה שלו מיה, ורמזנו לשניהם שיהיה נחמד אם מיה תזמין כמה חברות.

היו לה הרבה, והיא הצליחה לשכנע שתיים. אחת מהן הייתה יעל, שתי שכבות מתחתיי במושב. קטנה ושחומה ויפה.

בתחילת הערב לא העזתי להביט בה ישירות, רק הצצתי מדי פעם מבעד לשיער הארוך שעוד כיסה אז את עיניי. היה לי עיקרון מתסכל במיוחד: ככל שהבחורה יפה יותר, ככל שמצאה חן בעיניי יותר, התעלמתי ממנה באופן מופגן יותר. למעשה, זה לא היה עיקרון אלא דחף שלא הצלחתי להביס. הכי פחדתי מעיניים. ממבטים חודרים, כאלה שיכולים לקלף ולפענח את פנימיותך השברירית, את העליבות והפחד של בן שמונה עשרה, שאינו יודע כלום על שום דבר.

ישבנו כולנו בסלון, שתינו ודיברנו. יעל סיפרה על הטסט לרישיון הטרקטור שצפוי לה בשבוע הבא, ואהוד, בהנאה מופגנת, סיפר על הרוורס שלי עם העגלה שנתיים קודם, רוורס שנגמר בהפלת אחת החביות שביניהן הייתי צריך להחנות, ולכן בכישלון מוחלט. הייתי היחיד בחבר'ה שלא עבר את הטסט הראשון.

כמו תמיד כשאהוד החליט להיטפל אליי, עידו הצטרף בשמחה וניצל את פרצי הצחוק כדי להוסיף משהו משלו. ״הייתם צריכים לראות את הפרצוף של יונתן כשהוא פגע בחבית,״ הוא געה בצחוק.

״זה יונתן המתוק שלנו,״ אהוד אמר. ״אפשר לסמוך עליו תמיד ברגעים הנכונים. סתם, יונתן, רק עושים צחוקים, כן?״

כולם צחקו, גם יעל, ואני ניסיתי לחייך וכבר חשבתי על דרך להימלט מהערב הזה, אבל ידעתי שזה ירע את הרגשתי עוד יותר.

זה לא היה מצב חדש. בכל שנות חברותנו הארוכות יחסי הכוחות בין אהוד וביני היו ברורים וידועים. אני הייתי מספר שתיים, עידו הצטרף לעיתים כצלע שלישית, ואהוד קירב והרחיק אותו כרצונו, בהתאם למצב רוחו ושיעמומו, ושניהם יחד חברו לא פעם להקניט אותי, ליהנות מהקלות שבה נעלבתי.

ברגעים כאלה שנאתי את אהוד. לפעמים הגבתי בתוקפנות, אבל הוא התייחס לכל העניין בשעשוע, ובדרך כלל ידע לפייס אותי מהר, מתעלם ממה שהיה וסוחף אותי אחריו כמעט לכל מקום ולכל מעשה. הוא ידע שהייתי זקוק לחסותו ולחברתו. לא היה לי תחליף לחברות איתו, לפחות לא כזה שרציתי.

הפעם הצלחתי להתאפק ולא לתבוע את עלבוני. הרגשתי שפניי סמוקות מאוד, אז חמקתי החוצה והתיישבתי כמה דקות על ספסל העץ בחצר. כשחזרתי השתרעתי על פוף גדול בסלון ולגמתי ממשקה חום בהיר בטעם וריח של שמן מכונות. ספרתי את שלבי התריסים בחלון מולי והחלטתי שאם אגיע ליותר מחמישה עשר, בכל זאת יקרה משהו טוב בערב הזה. היו רק שנים עשר, אז אמרתי לעצמי שכל זה הרי שטויות, ובכל זאת התעצבתי.

נראָה שחוץ ממני כולם משוחררים מדאגות ומעכבות, ובייחוד עידו, שהיה בשיאו באותו ערב והרגיש כנראה מחוזק משיתוף הפעולה שלו עם אהוד נגדי. לא היה מקום שיעל הלכה אליו או ישבה בו והוא לא הופיע שם אחרי רגע, מלא בחיוכים ובבדיחות חנפניות, והכי גרוע — היא צחקה מההערות המתחכמות שלו.

מיה ותומר התנשקו מולי על הספה בלי בושה, ואהוד ערך סיור בבית לשירה, חברה אחרת של מיה, וזה נמשך כבר חצי שעה. עידו ויעל התיישבו על השטיח עם כוסות המשקה ושוחחו בשקט. המרחק ביניהם הצטמצם בהתמדה. ככה לפחות נראה לי.

הדלקתי טלוויזיה וצפיתי בשעשועון נחות, לוגם במהירות מהמשקה החריף. התלבטתי מה לעשות, בדרך כלל קפאתי ברגעים כאלה, ורק מאוחר מדי הייתי מוצא תשובות מחוכמות ומעשים הולמים, אבל הפעם הזאת הצלחתי איכשהו לשנות את האווירה.

עידו ויעל השתתקו. דודו טופז סיפר בהתרגשות על הפרסים והמתנות המד־הי־מות שהוא מחלק למשפחות נזקקות, ועידו אמר שאני חייב לכבות את התת־רמה הזאת. לא עניתי ולא כיביתי, ושלושתנו המשכנו לבהות במסך, עד שעידו אמר שהוא הולך לשירותים.

״נו תסגור את זה כבר,״ יעל אמרה בקול רך ועברה להתיישב ליד הפוף שלי. שיער חפוף ובושם עדין ונשימה רכה. כמו ריח של פרדס בערב. היא שאלה אם הכול בסדר.

שתקתי כמה שניות עד שהעזתי להפנות אליה מבט. העיניים שלה היו קרובות, וזה הלחיץ אותי וגם משך אותי. ״למה את שואלת?״ שאלתי חלושות.

היא לא ענתה, רק חייכה. המכנסים שלי נמתחו כשהיא התקרבה עוד. שנינו שתינו המון. חייכתי בחזרה. נשענתי על האמה ורכנתי לעברה. השיער שלה נגע בפניי. ופתאום, בלי שום הקדמות, התנשקנו בלהט. שפתיים דבוקות, לשונות מתפתלות. פקחתי לרגע עיניים.

דודו טופז הריע לצעיר שהצליח לצלוף כדור שוקולד לפיה של אישה עבת גוף.

הכול קרה במפתיע ומהר כל כך, שגם אחרי כמה ימים, כשניסינו לשחזר מה בדיוק היה שם — אם יעל הופתעה משינוי התנוחה הפתאומי שלי והחליטה לשתף פעולה, או שזאת הייתה בכלל היא שיזמה ונישקה אותי — לא הצלחנו.

אבל זה גם לא היה חשוב, כי זו הייתה אחת מהנשיקות האלה שאי אפשר לשכוח ואי אפשר להפסיק, כשהראש מתערפל במתיקות והמחשבות מתערבבות, וכל החושים — הטעם והריח והמישוש והראייה והשמיעה — מתמזגים יחד וכמעט מפוצצים אותך מרוב עונג.

ככה המשכנו ללעוס זה את זו וירדנו אל השטיח והתפתלנו עליו כמו שני הנחשים שראיתי פעם מזדווגים בשדה ליד הבית, ולא יכולנו לעצור.

ואז עידו חזר מהשירותים. היה לא נעים ומביך. אחר כך אפילו יצאתי איתו לסיבוב בשבילי המושב וניהלנו שיחת גברים מעיקה, אבל זה לא באמת הטריד אותי. כי באותו לילה ישנתי עם יעל בחדר של אחות של אהוד, ובאותו לילה התאהבתי בה.