אחינועם

פרולוג

מפתח ביתה של סרינה השקפתי על הים, שותפי החדש לאבל.

לרגע ליטפו גליו את החול ברכות, ומייד שבו והכו בו בשצף סוער. כמה מתעתע.

"בואי, אחינועם, בואי", קרא לי הים ברחש מפתה, "התמזגי עם הגלים". ואני, כל שרציתי היה להיענות לו, להיבלע בתוכו ולהיעלם.

"אחינועם", קולה העדין של סרינה תלש אותי ממחשבותיי.

"בבקשה תזוזי משם, בואי, היכנסי אל הבית".

לא זזתי. היא הגישה לי כיסא וניסתה להושיב אותי, אך רגליי לא נענו. כאילו ניטעו במקומן.

סרינה הביטה בי בדאגה, היססה לרגע ואז ניסתה שוב. "את חייבת להתחיל לאכול. בבקשה בואי איתי". היא אחזה בי בעדינות, תמכה בי ביד רכה והחלה לצעוד איתי אל עבר הבית, כמלווה תינוק.

לראשונה מזה שלושה ימים הזזתי את עצמי מעמדתי שבפתח הבית.

סרינה הושיבה אותי בעדינות על שרפרף עץ והניחה לרגליי גיגית עם מים. ביד בוטחת הוסיפה מעט שמן מור ריחני, ואז הטבילה בה את רגליי. בשתיקה החלה לעסות אותן.

ואני עצמתי את עיניי והתמסרתי לתנועות ידיה. אט אט חזרה התחושה אל כפות רגליי, ורק אז הבנתי עד כמה הן כואבות.

כשסיימה, הניחה לפניי כוס חלב עיזים חם מתובל בדבש. לא ידעתי איך או מדוע, אך עם הלגימה הראשונה הגיעו גם הדמעות. הבכי שנכלא בי ימים רבים פילס את דרכו החוצה. תחילה דמעה אחת, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ולבסוף בשטף שלא יכולתי לעצור.

"יופי", אמרה סרינה, "אל תפסיקי – תוציאי הכל... אני כאן לידך". 

בכיתי את נשמתי באותו בית חמים וקטן. סרינה ישבה לידי בשקט, לא אמרה מילה. רק התבוננה בי וליטפה את כף ידי ברכות.

כשנרגעתי מעט, הניחה לפניי קערה של מרק עם גריסים. הריח עורר את רעבוני. השתוקקתי למרק המנחם אבל ידיי לא נשמעו לי. הן נשארו שמוטות לצידי גופי ולא הצלחתי להניען.

סרינה נרתמה לעזרתי. היא החזיקה את הכף והאכילה אותי כף אחר כף, בעדינות אין קץ.

"את יקרה לי, סרינה".

אלו היו המילים הראשונות שהוצאתי מפי בביתה של סרינה, אחרי מותם של שאול, יונתן ומלכישוע, יקיריי.

"אבל למה?" תמהה סרינה. "אני הרי נערה פלישתית..."

"אם היית מכירה אותי, היית יודעת שלי זה ממש לא משנה".

"אז תני לי להכיר אותך... בבקשה", היא אמרה ברוך.

ואני התחלתי לספר.