התהילה

הקדמת המחבר

התקווה והתהילה

"אל תכתוב על מלחמה אחת," אמר לי אלוף אחד שהיה לתעשיין, בביתו בצהלה, "ואל תתחיל ב־1948. זה סיפור בן מאה שנים."

"הסיפור שלך לא יעבוד, טווח הזמן שלך ארוך מדי," אמר קצין השריון הראשי של צה"ל.

"אוי, אתה לא כותב סיפור על הצבא, נכון? יש בישראל דברים רבים יותר מאשר הצבא!" אמר מבקר המדינה.

שלושת הידידים היקרים האלה שלי - יוסף גבע, יוסי בן חנן וארנסט נבנצאל ז"ל - היו קבוצת ההתייחסות הראשונה שלי כשכתבתי את התקווה ואת התהילה. לולא הם, לא הייתי מעז לכתוב רומן היסטורי פנורמי על ישראל, שהיה לשני רומנים. שני הספרים הללו מציעים פרספקטיבה אמריקנית של ישראל בארבעים השנים הראשונות, לאחר שהסופר חי את כל המלחמות מאז 1948 ואילך מתוך עניין של מתבונן יהודי מתייסר מבחוץ. במהלך השנים יכולתי לערוך מחקרים עם שחקני מפתח, שחלקם עדיין איתנו, ואחרים הלכו מזמן לעולמם; ביניהם בן־גוריון, חיים הרצוג, קיסינג'ר, רבין, רפול, שרון וישראל טל. העברית שלי היתה טובה דיה לשיחה עם אלה שנוח להם יותר לדבר בעברית. חלק ניכר משני הספרים כתבתי וחקרתי בירושלים, בסוויטה במשכנות שאננים.

מתוך שני הרומנים שלי על מלחמת העולם השנייה, רוחות מלחמה ומלחמה וזיכרון רכשתי תובנה בפוליטיקה ובדיפלומטיה של המלחמה המודרנית, ומרכיב חשוב בספרים הללו על ישראל הוא המסגרת החיצונית של המלחמה הקרה. ישראל תמיד נלחמה כשהיא קשורה לרצועה שקוצרה כאשר ניצחה, ואילו כאשר הפסידה, הריעו הסובייטים לאויביה. אלה היו כללי המשחק. התמרונים האפלים באו"ם היו מכריעים כמעט כמו האירועים בשדה.

אשר לקונפליקט הפוליטי הרחב יותר עם הערבים, התמזל מזלי והיו לי שני ידידים קרובים שאיתם יכולתי להתייעץ, ה"יונה" המפורסמת לובה אליאב, ודורי גולד, לשעבר השגריר באו"ם, "נץ" ידוע בנטייתו. כל אחד מהם לא סבור שהוא יונה או נץ, אלא אנשים מציאותיים מעשיים; ואכן, זה מה שהם. היתה זו התמודדות בין שני אנשים בעלי שיעור קומה.

עשרים שנה עברו מאז תקופת התקווה והתהילה. מופע הזיקוקים הנהדר של חגיגות יום העצמאות הארבעים להולדתה המחודשת של המדינה בארץ הקודש אינו אלא זיכרון רחוק. הייתי שם, והפנורמה שלי מסתיימת בסצנה הזאת. למרות כל הסכנות ההולכות וגוברות מאז, עוצמתה הלאומית והצבאית של ישראל ההולכת וגדלה תואמת אותן, ואף יותר מזה. בתמונת ההווה אני רואה, מנקודת המבט של אדם בשנות התשעים שלו, תהילה בהישגי העבר ותקווה לעתיד, מעבר לכל מה שהעלו בדעתם הציונים במאות הקודמות. אשר לכל הסכנות והבעיות שאני מתעדכן בהן בגיליונות סוף השבוע של ידיעות אחרונות, הסאגה היהודית שנמשכת כבר שלושת אלפים שנה היא ברובה סכנות ובעיות. ועם זאת, הנה אנחנו כאן; אתם, קוראַי בעברית בקו החזית, אני, כותב קורות הזמן הזקן והמעריץ שלכם בתקווה ובתהילה.

הרמן ווק

הקדמה למהדורה החדשה

למעשה, התהילה הוא הרומן ההיסטורי שהתכוונתי לכתוב תחילה, על ראשיתה של מדינת היהודים המתחדשת בארץ הקודש. סברתי שמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, מתמצתת את הדרמה של מאבק ההישרדות של מדינת ישראל: מתקפת הפתע בשתי החזיתות ביום הקדוש ביותר בשנה, תמיכתה הבלתי נלאית של המעצמה הרוסית בהתקפה הערבית, הלחימה הקשה למרות הפערים העצומים בנשק ובכוח אדם, והניצחון המדהים שהפך את הקערה על פיה, ריסק את החזית הערבית, והביא לחתימת הסכם שלום עם מצרים.

קרבות קטלניים בשדה הקרב, דרמה גדולה בזירה הדיפלומטית, בדיוק החומרים לרומן היסטורי; כך הצגתי את הרעיון בפני ידיד ישראלי ותיק, אלוף במילואים שמילא תפקידים בשדה הקרב ובוושינגטון. הוא שמע את דברי עד תומם, ואז העיר בלאות, מתוך רצון טוב, "אל תנסה לספר הכול במלחמה אחת. זהו סיפור בן מאה שנים."

הוא צדק חלקית. אכן נאלצתי לכתוב רומן שלם באורך זהה, התקווה, כדי לתאר את הרקע לדרמה של מלחמת יום הכיפורים.

אין באמת אפשרות להבין את שנותיה המעצבות של מדינת ישראל - או אפילו את גל האלימות המשתולל בעת כתיבת שורות אלו - מארס 2002 - מבלי לכלול בתהליך את עוינותה של ברית המועצות לשעבר למדינה היהודית, בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים של 1967. אלמלא מאבקה הבלתי פוסק של רוסיה באו"ם לביטול, ואפילו להיפוך תוצאתו של אותו ניצחון מדהים, ייתכן שההיסטוריה של המזרח התיכון היתה פונה למסלול שונה. ייתכן שעכשיו כבר היה שורר שלום באזור.

מאה העמודים הראשונים של התהילה מאירים באור בהיר את מה שהתרחש אז. לאחר מאבקים עזים, הסכימו ארצות־הברית וישראל על ניסוח מדויק של החלטת או"ם שקוראת לנסיגה של כל הצדדים משטחים שנכבשו במהלך המלחמה. קוסיגין ניסה להוסיף לנוסח הזה מה שהוא כינה שתי מילים קטנות באנגלית - all the - כלומר, נסיגה מכל השטחים שנכבשו במהלך המלחמה, ונכשל. העימות הקשה בין לינדון ג'ונסון לאלכסיי קוסיגין בגלל "שתי המילים הקטנות" האלו מגלם את עיקר הקושי של התקופה. "שתי המילים הקטנות" הללו עדיין משמשות בעיתונות, ממש כמו בשיאם של מאה העמודים שלי. תמיכתה המוחלטת של ברית המועצות עודדה את עמי ערב להמשיך להילחם על מנת להשמיד את ישראל, והאות להחלטה הזאת היה תמונת הקרב שפותחת את התהילה, הטבעתה של המשחתת אילת בזמן שביתת הנשק שסיימה את המלחמה.

אחד הדברים שהקסימו אותי ביותר בהקשר למלחמת יום הכיפורים - ואני מודה שאני מוקסם מהמאבק המיטלטל הזה בשדה הקרב ובמסדרונות מרכזי הכוח, עם השלכותיו במוסקבה, בקהיר, בירושלים ובוושינגטון - הוא דמותו של המנהיג המצרי, אנוואר סאדאת. סאדאת, שהוא אולי המנהיג הערבי הגדול ביותר של העת החדשה, הוא שתכנן וביצע את התקפת הפתע בערמומיות מבריקה, ואז נסע לירושלים כדי לעשות שלום עם ישראל. כשנשאלה גולדה מאיר מיהו לדעתה גיבור המלחמה, היא ענתה בחדות, "סאדאת! הוא העז." מצרים עדיין חוגגת את היום שבו התחילה מלחמתו של סאדאת, וקוראת לגשרים, לשדרות ולאנדרטאות בשם ה"שישה באוקטובר".

במהלך שנות המחקר שלי, שחלק ניכר ממנו נערך בישראל, נשאלתי אינספור פעמים, "איך תסיים את הסיפור?" שכן הסוף לא נראה באופק בשנות השמונים, כשהתחלתי לכתוב, ואינו נראה שם גם היום, בשנת 2002. "תהליך השלום" של אוסלו התברר כאשליה ונכשל. בתמונת העולם שהשתנתה אחרי האירועים המחרידים של ה־11 בספטמבר, ישראל עדיין נאבקת בהתקפות טרור מתמשכות וניצבת דרוכה מול איומי טילים מרחוק. ואולם האופן שבו העולם תופס את מאבקה הממושך של ישראל ברוע העולמי של הטרור הולך ומשתנה. אני רואה תקווה לשני הצדדים בשינוי הזה; ואשר לתהילה, ההיסטוריה של ישראל מראה עד כמה מוכנה ישראל להחליף את תהילת שדה הקרב תמורת שלום אמת, כפי שעשתה עם אנוואר סאדאת.

ההיסטוריה של המאבקים הצבאיים והמדיניים בהתקווה ובהתהילה מובאת בדיוק רב, והיא מבוססת על שנים של מחקר מפרך. ההערות ההיסטוריות שבסופו של כל כרך מבהירות מה אמיתי ומה מומצא בכל מה שנוגע לדמויות הדמיוניות שנוטלות חלק באירועים היסטוריים אמיתיים. ישראלי קשיש וחכם שעזר לי מאוד במחקר שלי קרא בקול, אחרי שעיין בכמה פרקים מוקדמים, "אוי, אתה לא מתכוון לכתוב עוד סיפור צבאי, נכון? בישראל יש הרבה יותר מאשר צבא!" נכון בהחלט. ואולם החיים והמוות בישראל באותם הימים היו תלויים בצבא ובדיפלומטים. על הקוראים לזכור כלל פשוט: להוציא את ארבעת הגיבורים הדמיוניים, הדמויות של פוליטיקאים ישראלים, דיפלומטים ואנשי צבא מדרגת סגן־אלוף ומעלה, הם אנשים אמיתיים שפעלו באותה התקופה.

הרמן ווק

מארס 2002

הדמויות הראשיות

משפחת ברק (ברקוביץ')
זאב ברק, נולד בווינה, כוולפגנג ברקוביץ', ועברת את שמו; קצין בצה"ל, שליח צה"ל לאמריקה, ומאוחר יותר נספח צבאי בוושינגטון.
נחמה, אשתו
נוח, בנו
גליה, בתו
רותי, בתו
מאיר ברקוביץ', אביו, איש משרד החוץ
מיכאל ברקוביץ', אחיו הדתי, מדען
לֶנה ברקוביץ', אשתו החילונית של מיכאל
ראובן, בנם הצעיר של מיכאל ולנה

משפחת פּסטֶרנק
סם פּסטֶרנק, יליד צ'כוסלובקיה, קיבוצניק, קצין קרבי, מאוחר יותר איש רכש צבאי וסוכן המוסד
עמוס, בנו
רות, אשתו המנוכרת

משפחת לוריא
בני לוריא, יליד מושב נהלל, טייס בחיל האוויר
אירית, אשתו
יעל, אחותו, לאחר מכן אשתו של יוסי ניצן
דפנה, בתו
דוב, בנו
דני, בנו

משפחת ניצן (בלומנטל)
יוסי ניצן, קצין קרבי, נולד כיוסף בלומנטל בפולין (כינויו: דון קישוט)
ליאופולד, אחיו, היגר מישראל לאמריקה ושינה את שמו ללי בלום
שיינה מטיסדורף, אהבתו הראשונה של יוסי
אריה, בנם של יוסי ויעל (לוריא)

משפחת קאנינגהם (אמריקנים)
כריסטיאן, איש CIA
אמילי, בתו
ברדפורד האלידיי, קצין, מחזרה של אמילי

מבוא

העולם המום. היהודים, הקורבנות הנצחיים של ההיסטוריה, עלו בתוך דור אחד ויחיד מתוך אפר השואה, וניצחו במהירות, בתוך שישה ימים ביוני 1967, את הניצחון הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

במערב, כלי התקשורת מגמגמים דברי הערצה נדהמים. במדינות הקומוניסטיות והערביות זועמים על ישראל התוקפנית וטוענים שנושאות מטוסים אמריקניות השתתפו בתקיפות מן האוויר. ברית המועצות מנהלת באו"ם מאבק מר על מנת לבטל את הניצחון באמצעים מדיניים ולאלץ את הישראלים לסגת אל מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949. אבל הצעות שונות לנסיגה שהעלו הרוסים והאמריקנים נדחות בזו אחר זו בידי ממשלות ערב, שנציגיהן נפגשו באוגוסט בחרטום, בירת סודן, ופרסמו שם את הצהרת חרטום, וגיבשו לאווים סופיים - לא למשא ומתן עם ישראל, לא להכרה בישראל, ולא לשלום עם ישראל.

בישראל ובקרב יהדות התפוצות שוררים אור, שמחה, אושר, כבוד, ואופוריה...

חלק א

החולמים

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:

הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים.

תהילים קכו, א-ב

1

בני הדודים ברקוביץ'

בבוקר שטוף רוחות באוקטובר 1967, חזרה המשחתת אילת מסיור לאורך חופי סיני והתקרבה לחיפה בקצב נינוח של עשרה קשרים כדי לחסוך בדלק. בחדר המפות המיטלטל בדק נוח ברק, סגן בן עשרים ושלוש, עייף ותשוש למראה כיאה לקצין מבצעים, צרור של טופסי הבקשות למספנה: תיקונים בגוף הספינה, תחזוקת המנוע, טיפול במכ"ם ובציוד האיתות, וגם - דחוף ביותר, באותיות אדומות נרגזות - מערכת מיגון נגד טילים.

הקצין על הסיפון דיבר בצינור הקשר: "המפקד, מסלול התנגשות לפנינו."

"אני בא."

היום היה בהיר והים מתון: גלים כחולים, נוצצים ותופחים, מקציפים פה ושם, ורוח צפונית ערה וקרה. השמש היתה גבוהה מעל הר הכרמל ולפניהם היה שובר הגלים הארוך של נמל חיפה. משמאל לחרטום הספינה, במרחק כשלושה קילומטרים, כלי שיט גדול, לבן ומחליד מעט נע אל תעלת הכניסה לנמל. נוח הביט במשקפת ושאל, "כמה זמן הוא כבר בנתיב הזה?"

"מאז 07:00, המפקד, בלי שינוי."

נוח לחץ על זמזם הקשר אל המפקד. "מבקש רשות לעלות לעשרים קשר, המפקד."

"מה קרה?" נוח סיפר לו. המפקד פיהק. "נו, אז מה? אתה אומר שהוא משמאל לנו. הוא חייב לפנות לנו דרך -"

"המפקד, זו אחת מהמעבורות האיטלקיות האלה, שמובילות מכוניות."

"אוי לעזאזל, החבר'ה האלו לא מכירים את חוקי התנועה. כמה אנחנו רחוקים?"

"ארבעה מייל עד המצוף הראשון, המפקד."

"טוב. תעלה לעשרים, נוח, ותכניס אותה פנימה."

המשחתת זינקה קדימה וחצתה את הגלים. המעבורת נשארה הרחק משמאל, ואחר כך מאחור. כשנכנסה האילת לנמל והתקרבה לבסיס הצבאי, עלה רב־החובל אל הגשר, מגולח למשעי ובמדים נקיים, כדי לפקח על קשירתה לצד הספינה האחות, אח"י יפו. שתי הספינות הבריטיות הישנות האלה, שהוצאו מהנפטלין והותאמו בידי הישראלים, היו ספינות המלחמה העיקריות של חיל הים היהודי, וגימדו את ספינות הטורפדו וספינות הסיור האפורות שמהן היה מורכב רובו של הכוח הימי.

נוח קרא אל קצין המבצעים שנופף אליו מעל גשר היפו, "שלמה, מה המצב עם המיגון נגד טילים?"

"אומרים ששוב ניאלץ לצאת לים בלעדיו," קרא אליו שלמה בחזרה. שתי המשחתות החליפו זו את זו בסיורים בחופי סיני.

נוח סינן קללה עסיסית בערבית. "אני הולך הבוקר לאפסנאות ושורף אותה."

"אני אתן לך את הדלק והמבער," השיב לו הקמב"ץ של היפו.

עכשיו כבר היתה המעבורת בתוך שובר הגלים, והאטה כשעברה מהגלים המקציפים ורוחות הים אל המים השלווים והעכורים שבתוך הנמל. בחרטום עמד גבר צעיר, בן גילו של סגן ברק, ונשען על המעקה. הוא היה לבוש מכנסיים אפורים, מעיל ספורט חום־צהבהב, ולראשו חבש כובע אדום של נהגי מרוצים. היה דמיון מסוים בינו לבין הקמב"ץ של אילת וזה לא היה צירוף מקרים, שכן הם היו דודנים רחוקים שמעולם לא נפגשו. כמו נוח ברק, היה גם האיש הצעיר רחב כתפיים ועגול פנים, אף כי לא גבוה כמו נוח, וגם לו, כמו לנוח, היתה רעמת שיער חלקה, בלונדינית, במקום שחורה. "אני כאן," מלמל לעצמו. "אני כאן. כולם חושבים שאני מטורף, אבל אני השפוי ביניהם, ואני מסוחרר משמחה."

מראה המשחתת ששטה לפני המעבורת הרטיט אותו, ספינת קרב אמיתית, שהניפה דגל כחול־לבן עם מגן דוד, וההתקרבות הזאת לחיפה הרטיטה אותו עוד יותר, המבט הקרוב הראשון שלו בארץ המובטחת: בניינים לבנים שטופי שמש על מדרונות הכרמל הירוקים, חוף עמוס ארובות בצבעים שונים של ספינות עוגנות ממדינות רבות, בסיס של חיל הים, ובו שורות של ספינות קרב, ומצפון, על קרקע שטוחה, מפעלים כימיים ובתי זיקוק מרשימים. המראה הסעיר את דמו כמו תזמורת כלי נשיפה.

קול עמוק מאחוריו אמר בעברית: "מראה יפה, כן?"

הדובר המוצק לבש מכנסי ג'ינס מזוהמים ומעיל רוח ישן עשוי עור. פניו הגסים כפולי הסנטר היו עטורים זיפים שחורים ושערו האפור, הארוך מדי, התבדר ברוח. במהלך שלושת ימי המסע מאיטליה כבר ראה הנוסע את הגבר הזה, מתבודד משהו, יושב לבדו בחדר האוכל או בדיסקוטק הקטן העלוב, ומעשן סיגרים גדולים.

"כן, יוֹפה מוד."

"אהה, אז אתה אמריקני," האיש עבר לדבר אנגלית גרונית.

הגבר הצעיר צחק: "שלוש מילים בעברית וכבר אתה יודע?"

"אתה בטח זה שמביא את הפּוֹרְשה הכחולה החדשה הזאת."

"זאת המכונית שלי."

"תייר?"

"לא. עולה."

הפנים השמנמנים הביעו הפתעה משועשעת. "אתה בא לגור בישראל? לתמיד? מאמריקה?"

"למה לא? בימינו זה המקום הכי טוב להיות בו אם אתה יהודי, לא?"

המשך הפרק בספר המלא