היונה הצחורה של קורדובה

פרק א'

1

לפני שנסע, החליט בכל זאת להתקשר לדודה. בכלל, הוא תמיד היה הראשון להושיט יד לשלום. עכשיו הכי חשוב היה לדבר בלי התרפסויות ובלי פוצי־מוצי, ולהתנהג כאילו אין שום ריב – סתם שטויות, חילוקי דעות, בקטנה...

"אז מה את אומרת,״ הוא שאל, "מה להביא לך? קסטניואֵלאס?"¹

"תלך לעזאזל!״ נשמעה תשובתה המלוטשת. אבל בקולה אפשר היה לשמוע שביעות־רצון מסוימת: הוא התקשר. התקשר, למרות הכול, ולא התעופף לשקשק לו אי־שם בכנפיים בלי להגיד שלום.

"אז אולי מניפה? מה אומרת, ז'וּקָה?" – הוא חייך לתוך השפופרת, מדמיין את פניה האריסטוקרטיות, את אפּה הנשרי, בתוך ההילה העוממת של שׂערה הכחלחל. "נדביק לך איזה נקודת חן ככה על הלחי, ואז את יוצאת לך למרפסת של המושב־זקנים שלך – יושבת, נחה, כמו איזה מאחה,^ב באימא שלי.״

"אני לא צריכה ממך שום דבר!" – ענתה הדודה בטון עיקש.

"אפילו ככה?" – הוא היה נוח ומפויס כמו יונה תמה. "בסדר, בס־דר... אם ככה, אני אביא לך מטאטא ספרדי.״

"מה פתאום ספרדי?" – המהמה הדודה. ונפלה בפח.

"למה, על איזה מטאטאים אתם מתעופפות שמה?" – הוא קרא בעליצות, כמו אז, כשהיה ילד, כשאתה מחרטט איזה פראייר ומתחיל לקפוץ מסביב ולצרוח: 'עב־דתי עלי־ך!'

היא טרקה את השפופרת, אבל זה כבר לא היה ריב, סתם, עוד יום שעבר ועוד ים שסער, ואפשר היה לנסוע בלב שקט – מה גם שביום לפני שהסתכסכו הוא עבר בשוק ומילא את המקרר שלה עד להתפקע.

נשאר רק לסגור פינה מסוימת באיזה עניין, שעל בניית עלילתו ופיתוחה, על עיטורי פרטיו וערבסקות דקדוקיו הוא שקד זה שלוש שנים.

ומחר עם זריחה, בבוקר־בבוקר, על רקע תפאורת הטורקיז, תיוולד מקצף הים (קצף של ספא ושל נופש, יש לציין) ונוס חדשה בחתימת ידו שלו: אבחת־ידו האחרונה של מנצח, אקורד מלא פאתוס בסופה של סימפוניה.

לאט ובלי חיפזון ארז קורדובין את המזוודה החביבה עליו, מזוודת עור בגון הזית – לא גדולה, אך בעלת קיבולת נחמדה למדי, כאמתחתו של חייל: אתה דוחס אותה עד קצה גבול היכולת, עד האוי־אוי־אוי ועד בכלל, כמו שהיה אומר דוד סיוֹמה – וראה זה פלא, הנעל השנייה בכל זאת נכנסת...

כשהיה מתכונן לנסוע, תמיד תכנן את האאוטפיט שלו לכל פרטיו. הוא התעכב על החולצות, החליף את זו שבגון השמנת בחברתה הכחולה, ומצרור העניבות שבארון שלף עניבה שתתאים לה – עניבת תכלת כהה ממשי... וכמובן, החפתים – איך אפשר בלי חפתים. הזוג ההוא, שקיבל במתנה מאירינה. וגם האחר, שקיבל במתנה ממרגו – לזאת יש עין חדה.

יפה. עכשיו המומחה לבוש לתפארת לכל חמשת ימי הפרויקט הספרדי.

המילה "מומחה", שקורדובין הגה בליבו, בידרה אותו עד כדי כך, שהוא פרץ בצחוק אדיר, ואפילו נפל אפיים על הספה, לצד המזוודה הפתוחה, וצחק בקול רם ובהנאה גלויה במשך כשתי דקות. הצחוק שלו היה מידבק יותר מכול כשהיה צוחק לבדו.

הוא המשיך לצחוק, התגלגל עד קצה הספה, שמט את עצמו למטה, שלף את מגירתו התחתונה של ארון הבגדים, חיטט בין התחתונים והגרביים המקומטים שהיו בה והוציא אקדח.

היה זה גלוק פשוט ונוח לתפעול של חברת קולט, בעל נעילה אוטומטית ורֶתע מתון וחלק. חוץ מזה, בעזרת סיכה או מסמר היה אפשר לפרק אותו בתוך דקה.

בוא נקווה, חביבי, שמחר במשך כל הפגישה החשובה תישן שנת ישרים בתוך המזוודה.

מאוחר בערב נכנס קורדובין למכוניתו ויצא מירושלים לכיוון ים המלח.

הוא לא אהב לרדת בחושך בעיקולי הלולאות האלה, אבל לא מזמן הרחיבו את הכביש, ובחלקו אף הותקנה תאורה, והגבעות המדובָּשות, שבימים עברו היו סוגרות עליך מכל עבר וסוחטות אותך אל תוך משפך המדבר, נסוגו עכשיו, כאילו בעל־כורחן.

אך מעבר לצומת, אחרי תחנת הדלק, במקום שהכביש פונה ימינה ועובר לאורך הים, נגמרה התאורה, וחשכת המוות התפוחה ממלח – אותה חשכה שיש רק על־יד הים, הים הזה – שוב התנפלה עליו והכתה אותו בסנוורי המכוניות מן הנתיב הנגדי. מימינו נערמו בקדרותם סלעיה השחורים של קומראן, משמאלו הסתמן מרבד של מלח שחור ובו הבזק־פתע של אספלט, ומעברו האחר של המרבד בצבצו דִּמְעות אורותיו של החוף הירדני...

כעבור כארבעים דקות המריא מתוך העלטה שלמטה ונפוץ באור יקרות צביר כוכבים חגיגי: מתחם עין־בוקק, על מלונותיו, מרפאותיו, מסעדותיו וחנויותיו הקטנות והמטריפות – סטנדרטים גבוהים לתיירים, וגם מַחֲסֶה לַשְׁפַנִּים. והלאה משם, בבדידות קורנת, במרחק־מה מכפר הנופש, פרשׂ לחוף הים את סיפוניו הלבנים והמוארים מְלון הענק "נירוונה", אשר בחדרו החמש־מאות ושלושה־עשר אירינה, ככל הנראה, כבר נמה את שנתה.

היא הייתה היחידה מכל הנשים שלו, שכמוהו בדיוק הייתה פורשת לישון, ושוב משכימה, עם קריאת הגבר, אילו רק יכלה – הֶרגל שהתגלה כלא נוח ביותר: הוא לא אהב לחלוק את שעות דמדומי הזריחה שלו עם איש, יהיה אשר יהיה, נָצַר את מטען כוחות השחר האלסטיים, כשלפניו יום רחב־ידיים, עיניו חדות ורעננות, קצות אצבעותיו רגישים כמו של פסנתרן, הראש מתקתק כמו מכונה משומנת, וההצלחה מאירה לו פנים בעשן האדים המיתמרים מעל ספל הקפה הראשון.

לעיתים קרובות, בשביל אותן שעות זריחה יקרות מפז היה נפרד מאירינה ונוסע לביתו בשעות הקטנות של הלילה.

קורדובין חנה בחניית המלון, הוציא את המזוודה מתא המטען ופנה ללכת אל להבי כנפיה של קרוסלת הסבסבת שבכניסה הראשית, לאט ובלי חיפזון, מושך את דקות בדידותו האחרונות.

"הלו, נרדמת?!" – נבח בבדיחות־הדעת על השומר האתיופי. "אני מכניס פה מטען חבלה קטן, סבבה?"

השומר התנער, זרק בו הבזק מלבנונית עיניו ומתח בעלטה את אקורדיון חיוכו החשדני:

"יאללה, יאללה..."

הם הכירו זה את זה בפָּנים. במלון הזה, שעמד הרחק מכפר הנופש והיה סואן ואווילי כעיר גדולה, הוא אהב לקבוע את פגישותיו העסקיות, את האחרונות והמסכמות שבהן – אותו אקורד החותם את הסימפוניה, שאליו בעל־העניין עוד היה צריך להיסחב בדרך לא פשוטה, בין שיני הסלעים התלויים מעל הים, שאורתודונט עצום ממדים חיזק בגשר וברשת.

כך נאה וכך יאה. איך היה אומר דוד סיוֹמה? "לא הולכת - לא אוכלת.״ (אם כי דוד סיוֹמה עצמו כבר לא היה הולכת בנעלו האורתופדית לשום מקום ובעד שום הון.)

והינה חדר חמש־מאות ושלוש־עשרה. זיווג קצר וחרישי של חור המנעול עם המפתח האלקטרוני שקורדובין השיג אצל פקידת הקבלה המנומנמת: תביני, אני לא רוצה להעיר את רעייתי, יש לה מיגרנות, המסכנה, והיא הולכת לישון מוקדם...

לא הייתה לו שום רעיה מימיו.

לא היו לה שום מיגרנות.

והוא התכוון להעיר אותה תכף ומייד.

אירינה ישְׁנה כהרגלה, מכורבלת בפקעת השמיכה כמו לַבַּנֶה בפיתה דרוזית. תמיד היא ככה: נצררת, נסגרת ומתחפרת, ועוד תוחבת את הקצוות בצדדים – אלף ארכיאולוגים לא יצליחו להוציא אותה.

הוא זרק את המזוודה ואת המעיל על הרצפה, תלש מעל רגליו – רגל ברגל – את נעלי־הספורט וצנח על המיטה לצידה, עודו לבוש בג'ינס – האֶחֶז נבלם בעיקוליו הגבנוניים של הרוכסן – ובגופייה.

אירינה התעוררה, ומייד שניהם התחילו להתעסק, מנסים להשתחרר זו משמיכתה וזה מבגדיו, נוהמים זה בפניו של זה:

"...אתה הבטחת לי, חוצפן אחד, הבטחת או לא הבטחת?..."

"...ואני הולך לקיים, 'אדם בנרתיק' שכמותֵך!..."

"...מה אתה מתנפל עליי כמו פרא אדם! חכה רגע, מה כל־כך קשה?..."

"...את לא מרגישה מה קשה?"

"...אויש, חתיכת גס רוח! נו חכה, תן לי רק..."

"...למה מי לא נותן לך? קבלי אחת... ועוד אחת... ועוד... ועוד... ועו־ו־ו־ד..."

...מבעד לדלתה הפתוחה של המרפסת הפגינה הלבנה הלימונית סולידריות עם קצב תנועותיו, ופעם הייתה ממריאה מעל המעקה בקריאת ה"בראבו!" המחוצפת ולטושת העיניים שלה, ופעם הייתה נוחתת, קודם לאט ובמתינות, ואחר־כך מהר יותר ויותר – כאילו נסחפה אחרי הנדנדה הזאת שהייתה חדשה בעיניה – פעם מגדילה ופעם מצמצמת את תנופת ההמראה והנחיתה. אך הינה היא קפאה בגובה עוצר־נשימה, תלויה על בלימה, כאילו זרקה מבט אחרון על מחוזות השמיים... ולפתע נעקרה ממקומה והחלה דוהרת, מאיצה עוד ועוד את הקצב, כמעט שנשארת בלי אוויר בתוך המרוץ הזה, עד שהחלה להיאנק, לפרפר ולבסוף עבר בה רעד של פורקן, והיא נאלמה דום ונתלתה באפיסת כוחות אי־שם בירכתי הרקיע...

...אחר־כך אירינה השתכשכה לה במקלחת, מחליפה מפעם לפעם את הזרם החם בקר (תכף היא תופיע במיטה, רטובה כמו פגר של טבוע, ועכשיו לך תחמם אותה עד שיֵצא כל המיץ – ממךָ, זאת אומרת), וקורדובין ניסה להתחקות אחרי תנועותיו המיקרוסקופיות של המאור החיווריין והמנומנם, שלפני רגעים אחדים היה שותפו לבכחנליה.

לבסוף הוא קם ויצא אל המרפסת.

מלון הענק היה שקוע בתרדמה מאובנת לחופה של ימת המלח המרצדת. למטה, מכותרת בדקלים, כִּכְנף פסנתר מלוטשת, השתרעה הבריכה, ובמימיה קיפצה לבנה שברירית וצהובה. במרחק כשלושים מטר מן הבריכה השתרע חוף הרחצה, ובו פירמידות פלסטיק פרוקות־רגליים של כורסאות וכיסאות נוח שקופלו למשך הלילה.

ריצודו הצונן של המלח אי־שם במרחק נסך דומיית קרח על הלילה הדומם, משהו מעין חג המולד, מעין ציפייה לניסים, לנפלאות ולמתנות.

ובכן, מי אמר "מתנות" ולא קיבל? מאחוריו נשמע קול ערני ורענן:

"נפלת על הראש? מה אתה יוצא ערום למרפסת? טיפת בושה, משהו? מסתובבים פה אנשים..."

לפעמים התחשק לו לא באמת לכבות אותה, אבל להחליש קצת את הווליום.

הוא סגר את דלת המרפסת, הגיף את הווילון והדליק את מנורת השולחן.

"הֶעֱלֵית קצת במשקל..." – הוא אמר בקול מהורהר, רובץ על הספה ובוחן את אירינה בחלוק המגבת הפתוח לרווחה. "זה דווקא מוצא חן בעיניי. עכשיו את דומה לדינה וֶרנִי.״

"מההה?! מיסְת הנקבה הזאת?"

"דִּגמנה למאיול. תעיפי רגע את החלוק האידיוטי הזה... יפה, ותסתובבי עם הגב. כן, אותן פרופורציות בדיוק. גב דק, אבל עם קו ירכיים בולט ואקספרסיבי. וגם המעבר בעלייה מהכתף לצוואר עכשיו כל־כך חלק... איי־איי־איי, איזה מודל! חבל רק שאלף שנה לא נגעתי בעיפרון."

היא פלטה צחקוק מהומהם, זרקה את עצמה לתוך כורסה עמוקה שעמדה לצד המיטה והושיטה את ידה אל חפיסת הסיגריות.

"אז יאללה, קדימה... ספר לי עוד משהו עליי.״

"שום בעיה! תסתכלי, כשאישה מוסיפה טיפה'לה במשקל, החזה שלה נהיה יותר שופע, יותר מלא חן וחסד... יותר מחויך. וגם צבע העור משתנה. שכבה עדינה של שומן תת־עורי נותנת לגוף גוון אצילי יותר, של פנינה. נוצרת מין... מין שקיפות כזאת של גלייז, את מבינה?"

הוא כבר היה מוכן לחטוף שעה־שעה וחצי של תנומה לפני הזריחה, אבל אירינה הציתה סיגריה והייתה רעננה ומלאת עזוז. בכל רגע היא שוב הייתה מסוגלת לקרוא לו אל הדגל. העיקר שלא תפצח בשיחת "יחסינו לאן״.

"וחוץ מזה את יודעת..." – הוא הפטיר, מפהק ונשכב על צידו, "הנדנוד הקצוב הזה של הירכיים, כשמסתכלים מאחורה ומלמעלה – אפשר פשוט להשתגע, ואם גם עם הידיים ככה..."

"קורדובין, יא נבלה!" – אירינה גהרה וזרקה עליו את חפיסת הסיגריות הריקה. "אתה פשוט סירנה חלקלקה ותחבלנית! פתיין זול, קזנובה אחד!"

"מַפְּתוֹם,״ מלמל קורדובין, נכנע לשינה הבלתי־נמנעת, "אני... פשוט... מאוהב..."

כל זה היה אמת לאמִתה. הוא אהב נשים. הוא באמת אהב נשים – את זריזות דעתן, את פיקחותן הארצית, את טביעת העין שלהן לפרטים הקטנים; הוא לא נלאה לחזור ולומר שאם האישה חכמה, היא מסוכנת יותר מגבר חכם. שהרי במקרה כזה על כושר האבחנה הרגיל נוספת גם רגישות אמוציונלית, חייתית ממש, והיא קולטת – בחוש, מעל הראש – את מה ששום היגיון לא יוכל לו.

הוא ניהל איתן יחסי ידידות, העדיף לעשות איתן עסקים, סמך יותר על חברותן, ובכלל, החשיב אותן לבני־אדם טובים יותר. לעיתים קרובות היה מעיד על עצמו: "אני בנאדם מאוד נשי.״ תמיד ידע לחמם כשצריך, ובכל אחת מצא ממה להתפעל וממה להתענג.

הוא התעורר כרגיל, בחמש ושלושים. כבר הרבה שנים היה מלאך אחד, נחוש וחסר־רחמים, פוצח בהשכמה אי־שם בקסרקטין של מעלה, ולא משנה איזה חלום ראה קורדובין או איזו עייפות הפילה אותו על הקרשים שעתיים קודם לכן, בחמש ושלושים בדיוק הוא היה מקבל עליו את הדין, פוקח את עיניו... פולט כמה קללות וגורר את עצמו למקלחת.

אבל לפני שזה קרה שוב הראו לו הלילה את החתכת־פח.

זה היה כאילו הוא קם ומזיז במאמץ רב את פלג גופו העליון (בחלומות האלה תמיד הכול מתבצע בסדרה מחויבת־המציאות של תנועות גוף מעיקות), מתיישב על המיטה, מפריד בקושי רב את עפעפיו... ורואה: על שולחן הקפה בחדר המלון – עומדת... ינעל דייינכ! זאת היא – החתכת־פח המצ'וקמקת... לא, הוא אומר לעצמו (הכול מתרחש לפי התסריט המשונן לעייפה של החלום הארור), זאת לא חתיכת פח, יא בהמה, זה גביע קידוש מכסף, פריט משפחתי עתיק, למרות שכֵּן, קצת מעוך מהצד. אבל זה בגלל שהוא נפל מהמשאית. וז'וקה היתומה (מלחמה, חורף, אווקואציהג) לא פחדה, נכנסה לבד מתחת לגלגלים והוציאה אותו! ואתה, חתכת חלאה, חתכת נוכל מנוול... הלכת ומכרת אותו ליד־שנייה של עתיקות, בלי להניד עפעף אחד מחוצף. והכי חשוב – עכשיו כבר מזמן היית יכול לקרוא מה שהיה מוטבע שם מסביב. אז, באותם ימים, לא יכולת, לא הבנת את הכתב־חרטומים המשונה הזה, ועכשיו היית קורא את זה בלי שום בעיה – זה הרי היה בעברית, לא?...

"ז'וווווקה, בחיאת ז'וקה,״ הוא נאנח כמו תמיד (התסריט מתקדם, החלום הולך ומידרדר, כלומר הולך ונגול בייסורים במעלה המדרון), "כמה פעמים ביקשתי סליחה!... אני הודיתי בטעות... אני חיפשתי! ובחייך, מה אנחנו שוב רבים? הינה הוא, עומד לפנייך! עומד לפנייך, כמו שהוא: כהה, כבד, מכוסה שכבה שחורה, ככה שאפילו את הספינה הקטנה אי־אפשר לראות. עומד על חצאית הכסף הקטנה שלו..."

והוא מתאמץ ומושיט יד מעופרת יצוקה, והיא מפלסת לה דרך במעבה החלום כמו בתוך נֵד מים. הוא מושיט את היד... ומושיט... ומושיט... לבסוף הוא חוטף את הגביע הכבד, מסובב אותו באצבעותיו, מקרבו אל עיניו. ועל שלושת הגלים הקַלילים שטה לה ספינת הגליאון התלת־תורְנית, וסביב חצאית הכסף מסתלסלות להן האותיות המזווָתות, שהיום כבר כל־כך קל לקרוא: "הרכבת למינכן תצא מרציף שתיים בשעה 22:30."

ורק אז הוא התעורר. כנראה באמת כבר התעורר סוף־סוף... ריבונו של עולם, עד מתי... סליחה, ז'וקה!

הוא עמד עוד ועוד תחת צליפותיהם הלוהטות של שוטי המים, ואז, במעבר חד, פתח את המים הקרים, ובמשך כדקה קרצף את עצמו, אגב אנקות עונג, בספוג גס שהיה מביא איתו לכל מקום.

אחר־כך הוא התגנב לאט־לאט בחזרה, שורק בחשאי, כדי לא להעיר טרם זמנו את נחש־הבריח שם, על המיטה... נחש בריח חמוד ושמנמן, שטבעותיו מתהדקות בפעימות מתוקות כל־כך... כן, אה?.. אחרי הכול, לא כדאי לתת לה להעלות עוד במשקל.

בזמן שגילח בקפידה את סנטרו המשולח (ולהווי ידוע, זה ראש וראשון לעינויי תגלחת הבוקר: הסנטר התלול והמעוגל כתפוחון מוצק, ובו שקערורית בלתי־נגישה תחת השפה התחתונה), הוא בחן בתשומת־לב את בבואתו שבראי רחב־הידיים של חדר האמבטיה.

יש מצב שטיפה השתחפת, אחי? דוד סיוֹמה היה אומר "התכנסת". כשהיית צעיר, היית יותר בַּכּיוון של המוצק. הרבה חשבו אפילו שאתה מתאגרף. ועכשיו נהיית דקיק – כיאה לדמות. וגם, האף... מה קרה לו? התאבן?... ממש בן־אצולה, ינעל רב־רבכ.

רק קוצי השיער השחור והסמיך ("פיגמנט עמיד שעובר במשפחה,״ היה עונה בנונשלנטיות למחמיאים), והגבות השחורות כזפת, גבות ישרות שכמעט התחברו מעל אישוניו האפורים שניבטו מתוך ארובות־עיניים עמוקות – רק אלו נשארו כמקודם. וכמובן, גם הקווים האנכיים האלה בזוויות הפה – אלה תמיד שיוו לו ארשת של ידידותיות ילדית, מעין נכונות מתמדת לפרושׂ חיוך גדול על שפתיו: עולם שלי גדול, עולם שלי נחמד, אני אוהב אותך... נו, ברור. זה הג'וקר שלנו. אולי הג'וקר היחיד שלך, אחי?

כשיצא על בהונותיו מן האמבטיה כדי להוציא מן המזוודה את החולצה ואת החליפה, גילה שאירינה כבר התעוררה – לעזאזל איתה, כמה שזה לא מתאים עכשיו, ההרגלים האלה של הציפורי־בוקר! – ושוכבת לה בתוך הפקעת שלה, פרועת שיער, במצב־רוח גועלי ומוכנה לקרב.

"בורח כמו שפן" – אירינה עקבה בתשומת לב ובלעג אחרי תנועותיו של קורדובין בשעה שהתלבש.

"כֵּה" – הוא חייך אליה חיוך רחב. "אני משתפן חבל על הזמן! בכלל, אני מפחד ממך נורא ומכרכר סביבך כמו מלחך פנכה קטן. תִּראי רגע את החפתים האלה. זוכרת אותם? אני חולה עליהם, מראה אותם לכולם ואומר שזאת 'מתנה מאהובתי'.״

"מאהובתך עלק. אתה מחזיק מאה כאלה בכל עיר.״

"מאה?! בשביל מה כל־כך הרבה, ריבונו של עולם?! איך היה אומר דוד שלי סיוֹמה מווִינִיצָה? 'מי צריך את זה וְמי יעמוד בזה'.״

"נבלה – זה מה שאתה, קורדובין. הרי אנחנו החלטנו שעכשיו תמיד ניסע ביחד.״

את זה דווקא עדיף שלא הייתה אומרת. איזה מין תזוויג קיבוצי מתועב זה – "אנחנו". חיים של נִחְנוּחַ, הזנחת החן לאנחות והנחתו לקינוח החננה. סימפטום מדאיג ביותר. האם ייאלץ עכשיו לעשות לה הסבה ממאהבת לידידה? חבל – היה כיף איתה, עם האירינה הזאת. לומר את האמת, בשלוש השנים האחרונות התגבשה ביניהם שגרת חיים אידיאלית, בלי כל מיני פיגולים נוסח "אנחנו"... "שלנו"... גם אם ראשנו שח ועצב סובבָנו, בוב'לע, אל נשכח את הבדידות שלנו – הרי רק ממנה אנחנו שואבים את הרגישות הדרוכה, את ההיקָפְצות המזואבת, את רטט כנפי הנחיריים בציפייה לריח עקבותיו של הטרף. על איזה "אנחנו" את מדברת?

"בָּלַתבַּיִת, אל תכריחי אותי לוֹריד תַּמכנסייים,״ פצח קורדובין ביללת אימבציל אומללה. "קפא לי הת־חת! מה, את לא רואה? כבר שמתי תַּחֲגוֹר.״

ולמרות הכול, הוא ניגש אל המיטה ונשכב, בחליפה, על־יד אירינה היַשנונית והמסכנה, גישש ומצא את ידה העירומה, הוציא אותה ללא רחמים מצרור השמיכה לאוויר העולם והחל לנשק אותה, מן האצבעות ועד הכתף – בפרוטרוט ובענייניות, סנטימטר אחר סנטימטר, ממלמל התלוצצויות של רופאים.

היה לו כלל: אפס דימינוטיבים. לכל הדברים יש לקרוא בשמותיהם המלאים, כלילי היופי ונעימי המצלול. שמה של אישה – קודש, וכל המקצר אותו חילל את הקודש, וכאילו גידף שם שמיים.

היא התרככה, הדגדוג סחט ממנה צחקוקים, והיא הצמידה את כתפה החשופה אל האוזן.

"אתה מריח טוב... יסמין... תה ירוק... מה זה הבושם הזה?"

"'ל'אוֹקסיטן'. דחפו לי את זה בדיוטי־פרי בבוסטון. נפלתי על מוכרנית מה־זה חרוצה, לא מחפפת לרגע. 'חֶברה ותיקה, חברה ותיקה... בקבוקונים בעבודת־יד...' בסוף קניתי, בשביל שהיא תרד ממני.״ הוא התיישב על המיטה והעיף מבט בשעון. "תקשיבי, חיים, עכשיו ברצינות: אל תכעסי. באמת, מה הכיף הגדול להיות תקועה בכנס אקדמי עם שם חסר־מעוף כמו 'El Greco: un hombre que no se traicionó a si mismo'?"

"מה זה אומר?"

"מה זה משנה? זה אומר 'אל גרקו: האיש שנשאר נאמן לעצמו'. נושא סתמי של עוד כנס סתמי. ובאופן כללי, טולדו היא עיר עגומה – ובטח בגשמים של אפריל. בחייך, יותר טוב שתישארי לעשות פה בטן־גב. להביא לך עוד כסף בשביל האמבטיות האלה... נו, עם האצות? 'היא פה בנופש – אז מגיע לגיברת'.״

זאת הייתה אחת מאמרות־השפר האהובות עליו (ובשלוש השנים האחרונות הצטברו לא מעט כאלה) – הערונת שזרק מוכר בחנות יקרה אחת בסורנטו, כשאירינה ניסתה למנוע ממנו "לקבור ימבה כסף על תיק קטן״.

היא פרצה בצחוק ואמרה:

"טוב, יאללה, 'תחפף. מתי יש לך טיסה?"

הפעם הוא כבר הסתכל בשעון בריש גלי ובארשת מודאגת:

"ואו, טוב, אני עף! אחרת אני לא אספיק.״

הוא ניתר מהמיטה, חטף את המעיל ואת המזוודה, וכשכבר עמד בפתח, הסתובב כדי לזרוק נשיקונת באוויר בכיוון המיטה. אבל אירינה שוב צררה את עצמה בקפידה, ורק פדחתה פרועת השיער הציצה מתוך השמיכה. עזובה שלי, מסכנסיטה...

בשקט־בשקט הוא סגר אחריו את הדלת.

המשך הפרק בספר המלא