לאור השקיעה 2 - שקיעות אדומות

פרולוג

"תנסי שוב," אימא מתחננת.

"א־אני לא מ־מצליחה."

"בבקשה, תנסי שוב. בשביל אימא."

אני מנסה, אבל כל מה שיוצא ממני, אלה מילים שבורות.

"לא מספיק שלא הבאת לי בן, הבאת לי בת פגומה. אפילו לנישואי שידוך לא יהיה אפשר להציע אותה." אבא מרביץ לאימא.

אני אוטמת את האוזניים באצבעותיי ושרה. כשאני שרה המילים יוצאות בחופשיות.

אף אחת מהן לא נשברת, אבל זה לא מרָצֶה את אבא ואני יודעת שאחרי אימא, אני הבאה בתור.

רק שהפעם אבא לא עובר אליי, אלא יוצא מהחדר.

אני זוחלת אל אימא שנרדמה על הרצפה, "א־אימא, קומי." אני מנערת אותה. "א־אימא, א־אבא לא מרשה לישון באמצע היום. ק־קומי, לפני שהוא יחזור."

היא לא זזה גם כשאני מנערת הכי חזק. אני מתחילה לבכות. "א־אימא, קומי. ב־בואי נלך לשחק עם הציפורים."

אני מסתכלת עליה ורואה את עיניה פקוחות לרווחה. יכול להיות שהיא משחקת במשחק המצמוצים? היא תמיד מנצחת במשחק הזה.

אנשים מפחידים שתמיד הולכים עם אבא נכנסים אל החדר, אחד מהם דוחף אותי לאחור וגורר את אימא החוצה. "אל תגידו לא־אבא שהיא ישנה. היא לא. ה־העיניים שלה פ־פתוחות, תראו."

1

סאלי

הייתי מעדיפה לשקוע לתוך ספר טוב או לשיר לציפורים שלי מאשר להיות כאן.

אני שונאת אירועים. אני שונאת לצאת מהבית. בטח כשמדובר באירוע ראווה כמו זה.

החתונה של ראש המאפיה היהודית בטקסס. מבטי עובר אל האישה שלובשת שמלת כלה שאמורה להיות אשתו בסוף האירוע הנוצץ. אני מרחמת עליה כי אני בטוחה שמכריחים אותה להתחתן איתו.

אף אחת לא מטומטמת מספיק כדי להיכנס לעולם המאפיה מרצונה החופשי.

"סאלי, אביך רוצה אותך במשרדים," גד אומר. הוא בן דודי, אבל עכשיו מתפקד כאחד החיילים של אבי ונכון לרגע זה הוא משמש גם כמאבטח הזמני שהצמידו לי לאירוע. הפסקתי לעקוב או להיקשר למאבטחים שלי, הם באים והולכים בתדירות גבוהה מכיוון שלאבא יש נטייה להיפטר מהם באלימות ולעיתים קרובות גם להרוג אותם.

אני מהנהנת, זוקפת את גבי והולכת אחריו באיטיות. אני כבר מתורגלת היטב. אני יודעת איך מצופה ממני להתנהג. אבי מחפש לי שידוך, אבל הוא בררן מדי.

אני לא מצליחה להבין איך הוא יכול להיות בררן כל־כך, בטח לא כשזה נוגע אליי. שנינו יודעים שאני לא איזו מציאה גדולה.

נכון, הרבה אנשים אומרים עליי שאני יפה, אבל האם יופי מספיק?

אני הולכת אחרי גד בדממה לעבר המשרדים וכשאנחנו מגיעים למשרד גדול ורחב, אני מניחה שזה המשרד הראשי. אני מרימה את עיניי ורואה מולי את אבא ועוד חמישה גברים.

אני בולעת את רוקי, מרסנת בקושי את הצורך להסתובב לאחור ולהימלט.

"סאלי, אני רוצה להציג לך את שומר הראש החדש שלך, החל מהחודש הבא." אבא מצביע על גבר מעורר אימה ומסמן לי להתקרב אליו.

אני מתקרבת לאבי בצייתנות בלי להשמיע קול. אני יודעת מה מצופה ממני. אני נעמדת לצידו והגבר המיועד להיות שומר הראש החדש שלי מתקרב אליי ונעמד מולי.

אני מרימה את מבטי וקופאת. העיניים שלו שחורות כמו כנפי עורב, יש לו שיער ארוך יחסית, אבל מסודר בקפידה ומשוך לאחור.

הוא ענק, גבוה ורחב. שריריו בולטים מכל זווית. קצה קעקוע מבצבץ מתחת לשרוול חולצתו המקופלת.

הגבר מושיט את ידו, תופס לי את הלסת ומטה את ראשי לאחור. מבוהלת לחלוטין אני מנסה להחניק השתנקות ולמנוע מעצמי לרעוד ממגעו.

אף אחד לא מעז לגעת בי, בטח שלא בנוכחותו של אבא, אבל נראה שהגבר הזה לא מפחד מאף אחד, גם לא ממנו.

הוא מחזיק בצווארון הסגור של השמלה שאני לובשת, ומושך כלפי מטה.

עכשיו הוא יכול לראות את הסימנים הטריים שבָּרָק, יד ימינו של אבי השאיר עליי כשהוא חנק אותי אחרי שאבא חשב שהתנהגתי בעזות מצח כשסירבתי לבוא לחתונה הזאת.

ולמרות הכול, אני כאן בדיוק כפי שרצה. הוא תמיד מקבל את מבוקשו לא משנה מה הדרך.

הגבר מעביר את אגודלו על עורי החבול ואני מייבבת תחת מגעו.

"דין," גבר אחר בחדר קורא בטון מזהיר והדין הזה משחרר אותי, אבל לא מתרחק.

הוא מסתכל על אבא. "אתה יודע שכשאני אהיה שומר הראש שלה גם אתה לא תוכל לגעת בה." הוא רוצה למות? איך הוא מדבר לאבא? הוא יודע מי זה? "אתה לא תוכל להרים עליה יד ולעשות לה את הסימנים האלה כי אם אתה תעשה את זה אני איאלץ לעשות את העבודה שלי ולהוריד לך את היד."

אני מרסנת השתנקות, רוצה להזהיר אותו, לא כי אכפת לי ממנו, אני לא מכירה אותו כדי שיהיה לי אכפת, אלא מפני שאבא מסוגל לרצוח אותו מול עיניי, ואני לא רוצה להיות עדה לרצח. לא שוב.

אבי צוחק. ברור שהוא לא מתרגש מהאיום. הוא שם את ידו על גבי ודוחף אותי אל הדלת כשהוא מאחוריי. "אני מצפה לרגע שתהפוך לבייביסיטר," הוא אומר בגיחוך. אז הוא באמת רוצה שהאיש הזה ישמור עליי? זה לא מתאים לאבא.

הוא בדרך כלל מביא גברים מבוגרים או מצמיד בני משפחה, כמו עכשיו. לפתע גד שחיכה עד עכשיו מחוץ למשרד מצטרף אלינו. "תחזיר אותה לקנדה," אבא פוקד כהרגלו ודוחף אותי תוך כדי אל זרועותיו.

גד לא מתעכב יותר מדי ומוביל אותי אל הרכב. הוא פותח לי את הדלת ואני מתיישבת במושב הנוסע במהרה, ומייד הדלת נטרקת בחוזקה.

"קרה משהו?" הוא שואל.

הדופק שלי משתולל ואני בלחץ, לכן אני אפילו לא מנסה לדבר. המילים פשוט לא יצאו ממני גם אם אשתדל.

"למה הוא רצה שאביא אותך למשרד?" אני לוקחת את הנייד שלו, פותחת אותו ונכנסת לאפליקציית 'פתקים'.

הוא הציג אותי לאיש שאמור לשמור עליי בחודש הבא, אני מקלידה ומראה לו את המסך.

"אני לא מכיר הנחיה כזאת. לא היה שום תכנון שתעברי לידיים אחרות. את יודעת מי זה? אמרו לך את השם שלו?" הוא שואל ואני מקלידה, קוראים לו דין.

"דין מיכאלי?" הוא פוער את עיניו, נראה מופתע ומבוהל כאחד.

אני מרימה את כתפיי במחווה של 'לא יודעת' והוא משפשף את פניו.

"שיט, זה רע מאוד." הוא לוחץ על דוושת הגז ומאיץ. "אנסה להוריד אותו מזה, אבל אני לא יודע אם אצליח כי אם זה אכן דין מיכאלי, אז כנראה מדובר בעסקה עם מייקל, הבוס שלו." אני לא משיבה על זה.

גד תמיד דאג לשלומי. מאז שהיינו ילדים הוא ניסה להגן עליי אפילו מאבי. לא תמיד הוא הצליח, אבל לאחרונה הוא הפך ללוחם מיומן, ואבא התחיל להחשיב את דעתו יותר מבעבר, להקשיב למילים ולעצות שלו.

"חוץ מזה, שמעת משהו נוסף?" הוא שואל ואני מנידה בראשי.

"בסדר, תנוחי קצת. ייקח לנו זמן להגיע למנחת המסוקים. אמרתי לצוות להכין את המסוק להמראה." הוא לוקח בחזרה את הנייד. אבא כנראה לא חוזר הלילה וברור שהוא לא ירשה שאישאר מחוץ לבית זמן רב כל־כך.

לא שאני מתלוננת. אני אשמח לחזור הביתה. אני מניחה את ראשי על החלון ועוצמת את עיניי, אבל לא מצליחה להירדם. אני לא מצליחה אף פעם להירדם כשאני רחוקה מהציפורים שלי.

אני נכנסת הביתה בשעת בוקר מוקדמת. הגענו לטורונטו לפני פחות משעה ונסענו ישירות למתחם.

לפני שאני נכנסת הביתה, עיניי סורקות את שאר הבתים הקרובים אלינו — מבטי עובר אל מגורי העובדים וליבי פועם בכמיהה. הלוואי והייתי מתגוררת איתם ולא בבית הענק והקודר שלנו. לאחר כמה רגעים עיניי עוברות למרכז האימונים, עוד מקום שלעולם לא אזכה לראות מבפנים. כמה חבל שאבא לא מאמן אותי, הייתי מצפה שירצה שאדע להגן על עצמי עם השמירה הכבדה שהציב עליי, אבל הוא הבהיר שזה מחוץ לתחום עבורי, שבשביל זה הוא משלם למיטב השומרים. עיניי נוחתות על המבנה האחרון והמרוחק ביותר. גופי מצטמרר ואני ממהרת להסיט את מבטי– בית העינויים של אבא. רק המחשבה על הנעשה בו מעבירה בי חלחלה והלוואי שלא היה בטווח ראייתי. אומנם הוא המרוחק ביותר, אבל זה לעולם לא יהיה רחוק מספיק מבחינתי.

אני מניחה את הדברים שלי בפינת החדר ויוצאת במהירות למרפסת, אל כלוב הציפורים שלי. זה כלוב עשוי מתכת בגובה של שלושה מטרים, בגודל המרפסת כולה. מדובר בכלוב ציפורים שביקשנו בהזמנה מיוחדת, כמו הכלובים הענקיים של גני החיות רק ששלי גדול יותר כך שלציפורים שלי יש מקום להתעופף בחופשיות. הוא נראה כמו פיסת ג'ונגל תחומה בכלוב.

"שלום קטנות שלי." אני נכנסת וטינקרבל הראשונה שעפה אליי.

טינקרבל היא ציפור שיר חקיינית והיא גם חברתי הטובה ביותר. אני לוקחת חופן גרעינים מהשק שעומד בצד הכלוב ומושיטה את ידי אליה. היא מתיישבת על כף ידי ומתחילה לאכול. חברותיה מצטרפות אליה ואני שופכת גרעינים על הרצפה לצידי.

אני מלטפת את נוצותיה של טינקרבל ושרה לעצמי. כדאי שאלך לישון, אבל אני לא רוצה לעזוב אותן. אני מחכה עד שאני מרגישה את עיניי נעצמות מאליהן כדי לצאת מהכלוב ולחזור לחלל חדרי.

אני נכנסת להתקלח, לובשת פיג'מת צמר נעימה, נכנסת למיטה, מכבה את האור ומדליקה את מנורת הלילה.

אני מסתובבת על צידי ומסתכלת על הכלוב שלי דרך זגוגית החלון המבריק. עוד מעט הימים המושלגים יתחילו. אני צריכה להזכיר לגד לבדוק את מערכת החימום בכלוב. אני לא רוצה שהציפורים שלי יסבלו.

עיניי נעצמות ואני מאפשרת לעצמי לשקוע בשינה.

"קומי!" אני פוקחת את עיניי ורואה את אבא עומד מעל מיטתי. "מה אמרתי בנוגע לשינה באמצע היום? תפסיקי להיות עצלנית מפונקת ותתחילי להזיז את עצמך ולהיות מועילה," הוא גוער בי ומודיע, "את תצטרפי לארוחת הערב היום."

זה מוזר, בדרך כלל אבא מאפשר לי לאכול את הארוחות שלי בחדר לבדי.

אני מהנהנת וקמה מהמיטה.

לא אסרב לפקודה שלו כדי לא לתת לו סיבות להכות אותי או גרוע יותר, לשלוח אליי את ברק כדי שיעניש אותי.

"אני מצפה להתנהגות מופתית," הוא אומר והולך אל הדלת. מבטו נעצר על כלוב הציפורים שלי. אבא שונא אותו והוא שונא את ההתעסקות שלי עם הציפורים, אבל הוא לא אומר כלום כי למזלי, גד שכנע אותו שזה בריא עבורי שיהיה לי תחביב.

הוא יוצא מהחדר ואני הולכת להתארגן. אני מעבירה את כל היום שלי בקריאת ספר בכלוב, ומדי פעם נכנסת לחדרי משרתת ומביאה לי ארוחה או נשנוש.

כשמגיע הערב אני פותחת את הארון וצבעי פסטל בהירים תוקפים את עיניי. מולי, מגוון שמלות בגוונים מתוקים עד בחילה בגזרות חסרות ייחוד. הן מתאימות בדיוק לרצון של אבא שאישאר ילדה לנצח ושאף אחד לא יבחין בקיומי. אילמת ונטמעת ברקע, שקופה.

אני נועלת עקבים נמוכים בדיוק כמו שאבא אוהב, אוספת את שערי הארוך בגומייה, אבל יודעת שהיא לא תחזיק מעמד ותחליק למטה עד סוף הארוחה. אזכה לנזיפה על כך בידי אבא. הוא שונא כששערי פזור. לטענתו רק נשים מופקרות הולכות עם שיער פזור. אני מהדקת את השיער בעוד סיכות, מבוהלת רק מעצם המחשבה על המכות שאקבל אם אמשוך תשומת לב לא ראויה. אחרי הידוק הסיכות עדיין יש קווצות שיער סוררות. אני נושפת אוויר בתסכול כי אפילו השיער שלי לא נשמע לרצוני, לעזאזל.

אני יוצאת מחדר השינה שלי שנמצא בקומה התחתונה של הבית, בקומה זו נמצאים המטבח ואזור המגורים.

בחרתי בחדר הזה אף שהוא קטן יחסית לחדרים שבקומה העליונה, משום שרציתי שתהיה לי גישה לכלוב הציפורים דרך חדר השינה שלי.

לפני שאני מגיעה אל שולחן האוכל הגדול, אני רואה את גופתו של אחד החיילים של אבי נגררת אל דלת הכניסה ומוצאת החוצה. אני סולדת מהמראה, אבל הוא לא חריג עבורי. ידו של אבי קלה על ההדק, בייחוד אם הוא חושב שהנאמנות של אחד מחייליו פגומה. אני מסירה את המבט שלי מהגופה שנעלמת מעבר לדלת, מסתכלת על השולחן ורואה שהוא מלא מהרגיל. אני מזהה את הבכירים בארגון של אבא.

הכיסא הריק היחיד שנותר, הוא הכיסא לימינו של אבי והוא כלוא בינו לבין ברק, סגנו. אני אמורה לשבת ביניהם? למה ברק ויתר על מקומו? זה בשבילי? אני סורקת את החדר בעיניי אחר כיסא פנוי נוסף ומנסה לשלוט בצורך לברוח. הכיסא לשמאלו של אבי היה המקום שלי, אז למה גד יושב בו עכשיו? אני לא מצליחה להבין למה אני לא יושבת בין אבא לגד כמו בכל ארוחה משותפת? ולמה ההבעה על פניו של גד מבשרת רעות? צמרמורת מכסה את גופי.

להפתעתי הרבה ברק מתרומם מהכיסא שלו ומושך את הכיסא הריק לימינו של אבי. אני מבינה את הרמז, אבל לא מבינה את הסיבה לשינוי החד בהתנהגותו, למה הוא נחמד פתאום?

אני מתיישבת ובמקביל מנידה בראשי לכיוונו של אבא. מתעלמת ממבטו של ברק.

אבא נוקש באצבעותיו ואוכל מתחיל לזרום אל השולחן. אני מסתכלת על גד ומנסה להבין מה קורה, אבל הוא לא יכול לדבר מול כולם.

לפני הגשת הקינוח אבא מקיש על גביע היין שלו בעזרת כפית הקינוח. "רבותיי, התכנסנו כאן היום כדי לחגוג הכרזה חשובה," אבא מסתכל עליי ומשום מה הלב שלי מפרפר כמו ציפור כלואה בתוך קופסת נעליים, "ברק עוזֵרי, יד ימיני והאיש שיירש את מקומי בתור ראש הארגון, ביקש היום את רשותי לשאת את בתי לאישה." אבא מחייך ומסתכל על ברק. "אני שמח לבשר לכם שהוא קיבל את ברכתי. מזל טוב!"

לא, לא, לא, לא, לא!