ספרות רוסית

רוקח צעיר ובודד מקבל הזדמנות להציל עלמה במצוקה; מאבק בין זבוב ועכביש בחדר עבודתו של ראש הממשלה; אישה הצפויה להידרדרות דמנטית כותבת את עצמה לפני שתימחק; הרהורים מורבידיים של גבר בשיא חייו המבין שאינו חסין; מונולוג של נערה אפגנית העומדת לממכר-נישואין; והרפתקת קיץ של ילדים בשדה קוצים. אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה השמינית במספר של פטל, שבמרכזה הסוף של כולנו.

אסופת הסיפורים הזו, שנוצרה בימי חירום, מציגה את סוף העולם של 25 סופרים ומשוררים מוערכים לצד פנים חדשות ומסקרנות. סוף העולם אינו רק תרחיש של מוות אלא גם הזדמנות מוחמצת, אובדן שצפוי להגיע, חלומות מערערים. למרות הנושא הפסימי, בסיפורים יש עזות חושים, הומור וצלילה חסרת פחד אל תוך עולמות חדשים.  

זוהי האסופה השמינית בסדרת פטל – סדרת אסופות של סיפורים קצרים, ממוארים ורשומות של כותבים ישראלים. וכפי שיודע/ת כל קורא/ת, במהלך קריאה מרתקת, גם סוף העולם יכול להמתין עוד מעט.

משתתפים:
יואב בן-ארי, עומר ברקמן, תמר גפני, נחמי דרימר, יונתן הירשפלד, צילה זן-בר צור, דנה חפץ, מיכל לוי, אדוה מגל כהן, פבל מובשוביץ, לבנה מושון, גרשון מושקוביץ, שמשון מלצר, דלילה מסל גורדון, חיה משב, אילה פופקו, דנה ג. פלג, גיא פרחי, אסנת צירלין,  אליי קורן, יואב שביט, נמרוד שיין, דפנה שמשוני, שי שניידר-אילת, תהילה סולטנה שפר.

"ליבי מלא אהבה," שבו והדהדו שלוש המילים כמנטרה בראשו של שי מרחב. 

במהלך השנה מאז לקחה מגפת הקורונה את רעייתו יעל, התחולל בו, כמו מאליו, תהליך שינוי עמוק שבסופו היה לאדם אחר. איש השב"כ בעבר ועורך הדין בהווה, הנוקשה והחף מרגישות, הפך עתה מרוכך, מפויס, מכיל ומוחל, רגיש וקשוב לזולת. 

כחלק מהשינוי הפנימי שעבר חש שי, האלמן בן החמישים ואחת, צורך עז להיפגש עם "ארבע הגדולות" – אהובותיו משכבר הימים, שאיתן קיים במהלך חייו מערכות יחסים ממושכות – כדי להעלות נשכחות. הן נענות לו בשמחה. המפגשים הנוסטלגיים הופכים עד מהרה ליחסים רומנטיים רוויי תשוקה וסקס. שי מקיים עם כל אחת מאהובותיו פגישות שבועיות מבלי ליידע את האחת על האחרת, וכך הולכת ונרקמת לה מערכת יחסים ענפה ומסובכת בין הדמויות כולן. 

אט־אט הולכת וסוגרת עליו מלכודת הדבש שאותה יצר בעצמו. שי חש כי הוא הולך ומאבד שליטה בגורלו, כמו נקלע לקוראלס, אותו נתיב חד־כיווני גדור משני צדדיו, המוביל את הפרים אל השחיטה הבלתי נמנעת. האם סיפור חייו של שי יסתיים בשחיטה מטאפורית או שמא בשחיטה של ממש? האם יצליח לחלץ את עצמו בעור שיניו מהסבך המאיים ויחזור למסלול חיים נורמטיבי? את התשובה המפתיעה יגלה הקורא רק בסוף הספר.

בשפה עשירה וקולחת מגולל גורן את העלילה המרתקת. בין השיטין עולות בספר גם סוגיות פילוסופיות כגון הניגוד המובנה בין דת ומדע, סוגיות חברתיות כמו השסע העדתי וסוגיות פוליטיות כסכסוך הישראלי־פלסטיני.

קוראלס הוא ספרו הרביעי של רן גורן. קדמו לו הרומנים ורטיגו (2011) ונעלמים (2018), והספר האוטוביוגרפי דיווח תוצאות: אלפא (2022), המתמקד בקריירה הצבאית של גורן, בעברו טייס קרב, סגן מפקד חיל האוויר וראש אכ"א בדרגת אלוף. 

חברתה הטובה ביותר של טוּלי, קייט, נפטרה לפני ארבע שנים, ומאז נראה שהכול בחייה מתפרק. היא משתדלת לעשות את מה שקייט הייתה רוצה שתעשה, אבל לא באמת מצליחה. הקשר החזק שלה עם משפחתה של קייט – בעלה ג'וני וילדיה – כמעט ניתק, והקריירה שלה צונחת צניחה חופשית. החברוּת ארוכת השנים בין קייט השקטה לטולי השאפתנית נתקלת במכשול הגדול ביותר שהן עמדו מולו עד כה: המוות.

ג'וני לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל עכשיו ברור שחייו התמוססו בין אצבעות ידיו. הוא עשה כמיטב יכולתו להיות אבא לילדיו, אבל הוא יודע שזה לא מספיק. מארָה בתו הבכורה קמה ועזבה את הבית, ועקבותיה נעלמו.

ענן, אִימהּ של טולי, שנעדרה מחייה כל השנים, רוצה לחזור ולהיות בקשר עם בתה. אבל האם הן מוכנות לכך?

טולי, ג'וני וענן מתעטפים ברגשות האשם כמו בשמיכה עבה שמפרידה כל אחד מהם מהעולם. וכשאובדן נוסף מאיים לפקוד אותם, נראה כי אין ברירה אלא לצאת מאזור הנוחות, גם אם זה כרוך בכאב גדול.

לעוף רחוק הוא רומן נוגע ללב על נפשות שאיבדו את דרכן וזקוקות אחת לשנייה – ולנס – כדי לשנות את חייהן. כריסטין האנה מצליחה לרקום סיפור טרגי ואופטימי כאחד על אובדן, על ההתמודדות עימו ועל בנייה מחדש. טולי הארט, גיבורת הספר דרך הגחליליות, שזכה להצלחה בינלאומית גדולה ושעוּבד לסדרה בנטפליקס, נכנסת שוב לעומק ליבם של הקוראים. גם מי שלא קראו את דרך הגחליליות יתרגשו וייהנו ממנו מאוד.

כריסטין האנה היא מחברת רבי–המכר הזמיר, הלבד הגדול, גן החורף וארבע הרוחות, שראו אור בעברית בהוצאת מודן. 

"ספר שייגע בליבו של כל מי שירים אותו מהמדף." - הפינגטון פוסט

ישבתי בחרטום ובהיתי באופק המזרחי מחליף צבעים, זמן לכוננות עם שחר. למעט נוגה, השמיים היו נקיים מכוכבים. אדוות פכפכו על דופנות הסירה. המפרש התנופף קלות. העולם היה סטטי. כאילו שום דבר בו לא משתנה, רק השמיים, שמתבהרים. סביבנו לא נראו אף יבשה, כלי שיט או ענן. העולם קפא. הכול היה שלו ורגוע.
אבל אני ידעתי שלפני הזריחה תמיד קורה משהו.

חייל משתחרר מהצבא. הוא היה פראמדיק בתקופת ״עופרת יצוקה״ ואפילו קיבל צל״ש, הוא פוגש בחורה ומתאהב בה – אבל בחיים השגרתיים, השקטים, בירושלים של אחרי המלחמה הוא לא מצליח להירגע. משהו סוער בתוכו. לפעמים הוא מצליח להחזיק בפנים ולא להתפרץ, לפעמים הוא יוצא לרוץ במשך שעות, ולפעמים זה חזק ממנו. 

הוא מחליט לעזוב הכול ונוסע לניו זילנד להגשים חלום, משם הוא מרחיק עוד יותר על גבי סירת מפרש, משתכן באיים מהנידחים על פני כדור הארץ, נולד מחדש בזהויות שונות – אבל לא מצליח להשתחרר מאירוע ספציפי שקרה שם בעזה, ולא את כל פרטיו הוא זוכר.

הקצה הוא אודיסיאה מודרנית של גבר צעיר שצריך להגיע לקצה העולם רק בשביל להבין שאי אפשר לשכוח את מה שלא רוצים לזכור. ספר על הדחקה, זיכרון וזהות, על אשמה ועל ההכרח הישראלי לחיות לצד ובתוך המוות – ועם זאת להמשיך לחיות. להמשיך להרגיש. 

רביד כהן הוא חוקר בתחום הבינה המלאכותית, חובב ספורט וטיולים בעולם. הקצה הוא הרומן הראשון שלו. 

כי מה עוד יש בעולם הזה שבשבילו שווה לחיות, אם לא היופי?
הלוא מלבדו הכול כזב. האהבה והקנאה וגעגוע וכמיהה וכישלון והצלחה, הכול נכזב, הכול זמני, הכול חלקי.

על סף התהילה, עילם, צייר מבטיח, מתעקש לתלות בתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה נודעת ציור קטן של פני תינוק מסתוריים. את הציור הזה ייקח עימו לאשתו של בעל הגלריה, ביום שיתגלה כיום האחרון בחייה.

במהלך ימי השבעה על אשת בעל הגלריה מתחולל מאבק איתנים בשאלת הבעלות על הציור. שאלות של נאמנות, תשוקה ויצירה מסכסכות בין גיבורי הרומן, ואיום מרחף הן מעל מעמדו האמנותי והן מעל חיי נישואיו של עילם, כשסודות שהוסתרו שנים נחשפים באור.

תלוי באור הוא רומן מבריק ומשוכלל, המשרטט לעומקם מצבים אנושיים. באמצעות מבנה ספרותי מלוטש נחשפות זוויות מבט מרובות ונגלה כוחה של הרמייה העצמית. וכולם, כל הזמן , מחפשים אחר אהבה.

סודות עתיקים שבים ומתגלים בילדי האדמה, ספר השירה השביעי של הדסה טל. בלבו עומד הפצע הנורא מכולם – אובדנה של בת לאם – אולם אובדן זה מתגלה אף הוא ככוח חיים. את הילדה המקופלת בזרועות המוות אין להחזיר, ואת האין הזה מלטשות המילים כמו מַרְאָה, עד שהוא נעתר, פורש את המראות שבתוכו, ואלה אינם אלא פניו הגלויות של הקיום. 

שיריה של הדסה טל הם קולאז' של פרגמנטים, המבקשים להעניק  קול לדברים אילמים ולצקת גוף בדברים משוללי גוף. הם משרטטים בקו קליגרפי דק את אותו תוהו ובוהו הקרוי חיים, הקרוי מוות, הקרוי עולם. 

הדסה טל, כלת פרס לאה גולדברג לשירה, פרסמה את ספריה בעברית, בצרפתית ובאנגלית. 

על שירתה נכתב, בין השאר: 

"שירה גדולה. מאוד מודרנית אך גם קלאסית. נוגעת בנצח ובעכשיו". - חיים באר 

"יצירת מופת הראויה ליותר מפרס אחד. גדולתה של הדסה טל כמשוררת קשורה קשר הדוק לעובדה שהיא אינה, ומעולם לא הייתה, חלק מזרם או מחבורה בשירה המקומית, אלא ז'אנר לעצמו, משוררת לעצמה." - בני ציפר 

בִּקְצֵה הַיּוֹם דְּמָעוֹת תְּלוּיוֹת
כְּתַפּוּחִים. גֶּשֶׁם רוֹחֵץ אֶת הָעוֹלָם,
כָּבֵד כַּמֶּרְחָק שֶׁאֵלָיו הוֹלַכְתִּי אוֹתָךְ
בְּתוֹכִי. אִישׁ לֹא הֵקִיץ מֵעוֹלָם
מִתּוֹךְ הַתַּרְדֵּמָה הַזֹּאת. זֶה
הַגֵּרוּשׁ הָאַחֲרוֹן. זוֹהִי הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ.

מוֹצָא הדרכים, ספר השירה השביעי של דנה אמיר, נפתח במוות "גָּדוֹל כָּל כָּךְ" ונחתם "בַּמַּאֲמָץ לֹא לְהָפֵר אֶת נֵס הַחַיִּים". בתווך, על גבי הזמן ש"הוּא סוּג שֶׁל הִצְטַלְּקוּת", ספרה חוקר את שני מובניה של המילה מוצא: מוצא בבחינת מקור, ומוצא בבחינת נתיב מילוט.

בלשון פיוטית מדודה ומדויקת, מתוך חשיבה עדינה על קִרבה ואובדן, על הורות ויתמות, על שֶׁבֶר וסליחה, על סימביוזה ומטמורפוזה, אמיר מזמינה את הקוראים והקוראות למסע פנימה, אל מקורות חורבן הבית – האישי,  האוניברסלי – אך גם למסע החוצה, אל אינספור דרכי ההיחלצות ממנו, ובמילים אחרות, אל האהבה: "הַמִּסְתּוֹרִין הַכָּמוּס בֵּינֵינוּ, / קֵפֶל בִּלְתִּי נִתְפָּס בַּאֲרִיג הָרֹךְ הָאֵינְסוֹפִי, / אֵין רֵאשִׁית שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת מֵחָדָשׁ בִּזְכוּתוֹ".

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, פרופסור מן המניין וראש תוכנית הדוקטורט בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה. הוציאה לאור עד כה שישה ספרי שירה, ארבעה ממוארים, וחמישה ספרי עיון בעברית ובאנגלית. כלת פרס אדלר (1993), פרס בהט (2006), פרס היצירה לסופרים עבריים (2012) ופרס אקו"ם ע"ש נתן אלתרמן (2013). כתיבתה הפסיכואנליטית זיכתה אותה בחמישה פרסים בינלאומיים. 

רציתי לעשות עם זה משהו

וְנָסַעְתִּי לְבָתֵּי חוֹלִים, לְמִרְפָּאוֹת פְּרָטִיּוֹת וְצִבּוּרִיּוֹת, וְיָשַׁבְתִּי בְּחַדְרֵי הַמְתָּנָה וְהֵכַנְתִּי לָךְ מָרָק כָּתֹם שֶׁנֶּעֱרַם בַּמַּקְפִּיא בֵּין יֶתֶר הַמְּרָקִים וְהַתַּבְשִׁילִים שֶׁהֵכִינוּ לָךְ בְּקֻפְסָאוֹת קְטַנּוֹת, לְמִדּוֹתַיִךְ הַמְּכֻוָּצוֹת, וְגַם אַתְּ, נִסִּית לַעֲשׂוֹת עִם זֶה מַשֶּׁהוּ, וְכָתַבְתְּ וְזָעַקְתְּ וְהֶחְלַפְתְּ רוֹפְאִים וּתְזוּנָה וְהִתְיַשַּׁבְתְּ עַל רִצְפַּת בֵּית הַחוֹלִים בְּתוֹר מְחָאָה עַל הָאָחוֹת שֶׁסֵּרְבָה לְהוֹצִיא לָךְ אֶת הָעֵרוּי הַצּוֹרֵב, וְלָחַמְתְּ לְהִשָּׁאֵר בַּת אָדָם וְלֹא מִסְפָּר אוֹ צֵל, עַל אַף הַהִיא שֶׁאָמְרָה: זֹאת חוֹלָה סוֹפָנִית, לְיַד אָזְנַיִךְ אָמְרָה אֶת זֶה, כְּאִלּוּ אֵינֵךְ, אַךְ אַתְּ נִסִּית לְהֵחָלֵץ מִזֶּה, לְסַלֵּק אֶת זֶה, לִשְׁמֹט אֶת זֶה, אֲבָל זֶה גָּדַל בָּךְ, גַּם לְאַחַר הַנִּתּוּחַ, זֶה גָּדַל בִּמְהִירוּת וַאֲנַחְנוּ אָמַרְנוּ: אֵלֶּה תּוֹפְעוֹת לְוַאי, אָמַרְנוּ: עוֹד מְעַט זֶה יַחְלֹף, וּבְכָל הַזְּמַן זֶה הִלֵּךְ עַל הָעֲצַבִּים שֶׁלָּךְ וְהִכְאִיב, אַךְ אַתְּ לא חָדַלְתְּ לַעֲשׂוֹת עִם זֶה מַשֶּׁהוּ, וְעָבַרְתְּ דִּירָה וְאִרְגַּנְתְּ חֲדָרִים לַנְּכָדִים וּמַחְסָן לַסְּפָרִים וְגִדַּלְתְּ מוֹרִינְגָּה וְהִזְמַנְתְּ אַרְגַּז בַּקְבּוּקֵי מַרְפֵּא מֵהָאִשָּׁה בַּצָּפוֹן, וּפַעַם אַחַת נִפְנַפְתְּ לִי בְּרִיצַת הַבֹּקֶר, כִּמְעַט כְּמוֹ שִׁגְרָה, אֵם וּבַת חוֹלְפוֹת זוֹ עַל פְּנֵי זוֹ, אֲבָל הוּא לֹא חָלַף, וְלֹא יָכֹלְנוּ לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם, אִמָּא, וַאֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ בָּרֶגַע שִֶמַּתְּ, רָאִיתִי אוֹתוֹ הוֹלֵךְ, רָאִיתִי אֵיךְ סוֹף סוֹף זֶה הוֹלֵךְ מִמֵּךְ.  

על שפת מה, ספר השירים השלישי של יעל צבעוני מורכב מכמה שערים: השירים בהם עוסקים במחלתה ובמותה של אימה של המשוררת, בנשיות, בזוגיות ובהורות; אך בעצם, כל השירים עוסקים בניסיון להציל דבר מה שכבר לא ניתן להצלה, ובניסיון להביט אל תוך ומעבר לאובדנים השונים, מעבר לסף ולשפה, ולבדוק מה נשאר מהעבר, ומה יצמח עוד בעתיד. על שפת מה נכתב ומדבר שירה מתוך ובין השברים, מלקט מתוכם בבהירות ובכנות את הכאב והפליאה גם יחד. 

יעל צבעוני - משוררת, עורכת, מנחת סדנאות כתיבה 'מבעד למילים'. מפיקה ומארחת מפגשי ספרות, כתיבה והשראה. ספריה שראו אור: אחרי סוף הסיפור (2012, הוצאת צבעונים), משהו קורה לאישה (2020, הוצאת צבעונים). על שפת מה הוא ספר שיריה השלישי. 

שָׂרִי חָליווה, פקידה אצל רואה־חשבון, כבת 45, עברה לא מזמן להתגורר בשרון, בקדימה־צורן. בגן משחקים, בדיוק מול המרפסת התלויה של דירתה השכורה, נרצחת אָדֶל, ילדה בת 9. למשטרה שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ. עיניה של שָׂרִי שמו לב לַשישה זה לא כבר, בראייה פזרנית אגבית, והם יעסיקו אותה לאורך הספר. הפשר של הרצח ושל הלך־הרוח ביישוב, שהפך להיות מורעל, מטרידים אותה מבלי שיתבהרו לה.

שָׂרִי חיה את חייה מתוך תודעה מוותרת, בלי אמביציות ובלי יכולת החלטה. הסיפור־העצמי שלה מחוק, אפילו נטייתה המינית לא ברורה לה בתוך היחסים שהיא מקיימת במקביל עם סילבי, חברתה מימי השירות הצבאי, ועם קָרול, הבן של הבוס שלה, שמכאיב לה תמיד במיטות של החדרים לפי שעה. היא מעֵין "לא־היא", אשה נבלעת ופסיבית, "פרטית ומבודדת [...] שבוחרת להשכיח את עצמה"; היא "לא נלחמה לא בַּמין שלה, ולא באלמוניות שלה, ולא במיקום העלום שנקבע לה על־פני הארץ".

היא חיה את מציאות הרגע. חייה הם הווה אקראי מוחלט, פרוביזורי, בלי שתהיה מודעת למשהו שמקרין עליהם מן העבר (שממנו היא נושאת רק אִמרות מרוקאיות של אמהּ), ובלי שתהיה לה איזו משימה שמאותתת מן העתיד. ודאי שלא מדריכה אותה איזו מחשבה הנוגעת ל"למה היא פה ולמה זה ככה", וזרים לה האתוס הישראלי, דאגת העם והמדינה, המקום שבו היא חיה וההֶקשרים ההיסטוריים.

ברדוגו מצליח לגרום לשָׂרִי – לכאורה דמות לא־כְלוּמית – לרתק אותנו בזכות הפרטים הייחודיים המפליאים, הממלאים ברזולוציה יוצאת־דופן את ההווה המתגלגל שלה. תוך השתהות בסצנות לא רבות פורש הספר טקסט משולב, המהבהב בין מונולוג פנימי עקיף של שָׂרִי לבין דיבורו של המספר, עם כושר ראייה וּוירטוּאוֹזיוּת לשונית גְנֶסיניים, אך בשלל האופנים המקוריים הבֶּרדוּגוֹאיים.

הרצח, שלמרות קהותה של שָׂרִי מזעזע את עולמה, מפזר בנפשה באופן מוזר "פתיתים של אשמה אישית". אט־אט היא מתחילה לקלוט שיותר מן הרוצחים אמורה להעסיק אותה אדל, הילדה הנרצחת; מבליח בה ש"היא עצמה סוחבת איתה את אדל [...] היא כמו־נושאת עימה שתיים: אחת נוכחת ואחת מתאיינת וחדֵלה, אחת חיה ואחת מתה". ואף שזה רק מוות "בַּמובן שמכירים אותו בחיים, לא בַּמיתה", מוות שהוא "רק למות קצת", הוא מספיק על־מנת להסעיר את המחבר עד כדי התערבות בעלילה.

בן ואימו יוצאים למסע בלתי שגרתי בין עולמות. לאורך הנתיב שבו הם צועדים ומשוחחים, נפרמות ומתאחות ביניהם שאלות ותשובות מעולמות החיים והמוות, אובדנות ונצחיות הנשמה . אט־אט מצליחים השניים לרפא את הפצעים שהותיר הבן במותו המטלטל.

גם אם המרחק ביניהם כעת הוא כרחוק שמיים מארץ ,העובדה שהבן מת כלל אינה אומרת שהוא אינו חי: ״...אימא, צר לי שכואב לך, שכואב לכם. אבל אני מחכה שנלמד לתקשר מכאן באופן שבו תרגישי את הנוכחות שלי ותאמיני בה, ואז תקבלי דברים חדשים בקשר איתי. ככל שנַפַתח את התקשורת תראי שבאמת עולם ומלואו יש לנו ביחד״.

גשר בין העולמות הוא ספר מסע ומשא עוצמתי המנכיח שיח וחיים עם ולצד האובד, ומדגים התפייסות עם המת ובעיקר עם עצמנו. הספר מנכיח גם את האמונה כי נשמת האדם נותרת אחרי הסתלקות גופו, ומספק צוהר הצצה עבור הסקרנים לבחון קיומה של אפשרות זו.

השיחות הכתובות החלו באופן ספונטני בתום ׳השבעה׳ ,והן משקפות באופן חשוף את התהליך האישי, הרגשי והרוחני בעודו קורה. שזורות בו תובנות ודרכי התמודדות, תוך הצעת דרכים היכולות למנוע מעשי “פתרון נצחי לבעיה זמנית״. ניתן לקרוא את הספר כמסע חניכה החוצה עולמות, אך כמו בספר שירים – ניתן גם לפתוח בו עמוד אקראי, ולנשום מתוכו אהבה וחמלה וכאב אנושי בעת ריפוי .

לא הספד לֵבֵן הוא ספר זה, לא שיר פרידה ולא מצבה. להיפך. זהו חיבוק לחיים שתמו אך לא הסתיימו. עת ההולך נותר ונשמתו אינה חדלה .“כי דבר לא מסתיים, רק משנה צורה״.

באחד הימים הגיעו סוף־סוף הממצאים. נקראנו לרופאה. היא הושיבה אותך, התבוננה בעיניך ואמרה לך לאט וברור, "הפטיטיס B ושחמת כבד". הייתי המומה, "שחמת כבד זה לא רק לאלכוהוליסטים?"
הרופאה הנידה בראשה לשלילה. "זו לא מחלה שמאפיינת רק אלכוהוליסטים, היא גם מאפיינת את מי שחלה בהפטיטיס B ואת יוצאי צפון אפריקה, ובייחוד יוצאי תוניס", ואתה, אבא, הגעת מתוניס...

ביד רגישה ומתוך כאב גדול פורסת לנו מירב מילאל את סיפור מחלתו של אביה, שחמת הכבד. מחלה שהפרטים עליה דלים ולאנשים מבוגרים אין דרך להירפא ממנה. בספר, המסופר כמכתב ארוך לאב המת, נפרס הקשר הייחודי בין השניים, הדמיון החיצוני ועלילת החיים שעברו יחד. זהו ספר שאומנם דן במחלה, מגלה אותה למי שאינו מכיר, אך בעיקר זהו ספר על קשר חזק, עמוק ונוגע ללב בין אב לבתו.

מירב מילאל תמיד אהבה לכתוב, אך כעת הרגישה שהיא חייבת להשמיע את קולה, למען ידעו אנשים על המחלה הנסתרת הזאת. זהו ספרה הראשון.

ילדה בת עשרים נוהגת הביתה. היא הורגת אדם.

תאונה, ספרה השירי של נטע-לי משיח, מתאר בפרגמנטים, בשברי זיכרון מהודקים ומדודים, אחר חווית תאונה טראומתית.

מילותיה של נטע-לי משיח מאפשרות התבוננות מעמיקה בפצע הארעיות, ממנו נובע גם חיבור נצחי בין הפוגע והנפגע. בכתיבה לופתת היא מותחת ופורסת את התאונה שנמשכה רק שניה אחת, על פני עשרות רבדים.

הספר בנוי מחמישה שערים ומתאר תקופות שונות בחייה של נטע-לי משיח. היא נוגעת באובדן, בילדות, במורכבות האהבה, במוות, באלוהים ובסליחה.

תהליך כתיבת הספר אפשר חיבורים בין שברי הטראומה, העניק מילים למה שאי אפשר היה לספר.

מניסיונה הטיפולי והאישי של נטע-לי הכתיבה משמשת לריפוי והיא מקווה שהקריאה בספר תעניק מילים עבור כל מי שזקוק להן. 

מראה מקום

קַיִץ וַאֲנִי נוֹסַעַת בֵּין קוֹצִים
וְאַנְדַּרְטָאוֹת. אֶרֶץ חֲבוּלָה.
בְּתוֹךְ כָּל הַבִּלְתִּי נִסְבָּל
צִפִּיּהָ בִּלְתִּי נמְִנעַַת לַהֲקָלָה
יוֹם אֶחָד יֵרֵד כָּאן גֶּשֶׁם
וּמִי שֶׁיִּשְׂרֹד עַד אָז יִנְשֹׁם לִרְוָחָה.
בֵּינְתַיִם אֲנִי חוֹלֶפֶת בַּנּוֹף כְּאִלּוּ זוֹ
הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
בַּשָּׂדוֹת מַמְטֵרוֹת כְּמוֹ חֲסִידוֹת מַיִם
בּשַָּׁמַיםִ השֶַּׁמֶשׁ מְותֶַּרֶת לשְַּׁקיִעהָ
בְּקַו הַחוֹף חֲבַצָּלוֹת
אַמִּיצוֹת בַּסֶּלַע, יְפוֹת חֲצוֹצְרָה
וּמִי שֶׁיָּכוֹל עוֹד חַי.
 
אבן על אבן הוא נדבך במסורת הקינה היהודית ושירת האלגיה בכלל. בלשון צלולה, ענווה וחשופה המשוררת מקוננת על מות האב ועל דרך הייסורים שקדמה לו, על מותה — ועל חייה — של האם, על אובדן הבית בכל ביטוייו, מבית הילדות ועד המולדת — ועל חוסר האונים מול הנחרצוּת התהומית של כל אלה: "אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת קַרְקָעִית הַדָּבָר / וְאֵין לוֹ קַרְקָעִית". בין האבידות מבליחות נקודות אור, רובן מתוך הקשר העמוק והחומל אל הטבע, מבעלי החיים ועד הגלקסיות: "הַשָּׁמַיִם הָאֲטוּמִים שֶׁל תֵּל אָבִיב / אֲפִלּוּ בַּעֲדָם כּוֹכָב חוֹדֵר / וּמֵאִיר אֶת תִּקְרַת הַלַּיְלָה שֶׁבַּחֶדֶר", והתקווה, גם אם חבולה ומפוכחת, מקבלת את זכות המילה האחרונה.
- טל ניצן

הליווי הוא מסמך ספרותי מרתק המתאר את מערכת היחסים הנוצרת בין אדם הגוסס ממחלה סופנית לבין הקרובים אליו – החרדה האיומה מפני המוות של החולה עצמו ושל הסובבים אותו, היכן שאדם חולה הופך לגוף ותו לא - על אובדן הפרטיות והעלבון.

הליווי הוא עדותו הרגישה של רנה דה סקאטי לצידו של סופר וחבר קרוב שמת מאיידס, זמן קצר לפני הכנסת התרופות החדשות ששינו מקצה לקצה את פני המחלה והצילו ועדיין מצילות את הנשאים והחולים ממוות. אלה היו שנים אכזריות וקשות – בראש ובראשונה לחולים שידעו שגורלם הוא אחד ולמרות זאת, לעיתים קרובות מדי, לא זכו לתמיכה של משפחתם ושל חבריהם, אלא להיפך, הם נודו ולא אחת הואשמו כי הביאו את המחלה על עצמם בגלל אורחות חייהם. מתוסכלים לא פחות היו הצוותים הרפואיים שלא היה בידיהם די ידע להבנת המחלה על היבטיה החברתיים והנפשיים.

באומץ רב מתאר המחבר ברגישות ובחמלה את האמביוולנטיות במערכת היחסים בין המלווה לחולה וגם אל מול אנשי הצוות הרפואי. מתוך העדות האישית על אובדן חבר קרוב וסופר מוערך מציג רנה דה סקאטי שאלות אוניברסליות על הקרבה ומסירות, על תפיסת השונה ועל מקומה של הספרות - האם יש לה כלל כוח מרפא והאם אפשר באמצעותה ללוות אדם אל מותו.

הספר יצא לאור ב-1994, ובמהדורה המחודשת משנת 2022 התווספה אחרית דבר שכתב דה סקאטי, שמתייחס במרחק של 30 שנים מהאירועים שתוארו בספר, ועם הידע שנצבר על מחלת האיידס והטיפול בה על המשמעות של חברות אמת.

במוקדם או במאוחר, כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את עצמנו נוכח מצב חדש ומטלטל: אדם יקר שחי בקרבתנו הלך לעולמו, איננו עוד בין החיים. במצב כזה, מה יהיה מקומו של אותו אדם לאחר חייו בתוך הסיפור הנמשך של חיינו אנו?

זו אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל אין לנו תשובה מן המוכן. ספר זה מבקש להציע גישה כללית כלפי המצב הזה, שבו אדם חי עומד נוכח אדם אחר לאחר חייו.

האחריות למקומו של אדם לאחר חייו מונחת על כתפי החיים אחריו. ביסוד הגישה המוצעת כאן לשאלת היחס אל אדם לאחר חייו, עומד מושג הנוכחות. אדם יכול שלא להיות קיים בין החיים, אבל באותה שעה נוכח בנפשותיהם, במחשבות עליו, ברגשות אליו, במעשים לכבודו.

הספר הזה בא להבהיר ולהסביר את מושג הנוכחות, לשפוך אור על דוגמאות תרבותיות רבות לתפקיד המובלע של מושג הנוכחות בחיינו ולנתח מחדש ביטויים ומנהגים המוכרים לנו מבלי שנבין אותם כראוי, כדוגמת פרידה והתמודדות. בספר יש גם דיון ביקורתי במגמות חברתיות ותרבותיות של השכחת בני־אדם לאחר חייהם והלחץ על שאריהם לצמצם את ביטויי האבלות שלהם.

"אַתּ כותבת? הוא דוקו־דרמה מאלפת. ביושרה נדירה ובלי שמץ של התחסדות מתארת אליזבט דור את סיפורן של אם ובתה, על רקע דעיכתה הבריאותית והמנטלית של האם. הבת, ציירת, משרטטת במכחול דק ובקווים עדינים הן את החטיבות העלומות והאפלות של חיי האֵם בארץ הולדתה והן את חייה בארץ, בעיקר את רגעי האימה והחסד על ספו של המוות. זהו, לעניות דעתי, ספר חובה לכל מי שמבקש להתמודד עם החיים בערייתם." - יגאל שוורץ

"זקן משבט הצ'רוקי סיפר לנכדו על הקרב שמתחולל בתוך נפשם של אנשים. הוא אמר: "נכדי, מתחולל באנשים קרב, הקרב הוא בין שני הזאבים שחיים בתוכנו, אחד הוא הפחד, הדאגה והרחמים העצמיים והשני הוא שמחה, אהבה, תקווה ושלווה." "איזה זאב מנצח?" שאל הנכד, "זה שאתה מאכיל."

במשל זה מתארת אליזבט דור את הקרב המתחולל בנפשה של רבקה האם ששוקעת לדמנציה וגם בנפשה של בתה איזבלה, המטפלת בה במסירות אין־קץ. רגעים של שכחה והיזכרות מכניסים את שתיהן למעגל אין־סופי של עבר והווה, תובענות וסליחה, חמלה וכעס, אהבה וטינה. מצד אחד תובעת האם מבִּתה שתכתוב את סיפורה ומצד שני היא מסתירה אותו. הבת, כמו בלשית קשורת עיניים, מנסה לחשוף את הסיפור המוסתר, מוסתר מבושה. הצורך לפענח את סיפור החיים של האם הוא משימת חיים של הבת אך גם מסע כמעט בלתי אפשרי. מעל כל התסכול, ההתקרבות וההתרחקות, שפוכה אהבה הדדית – מים חיים שאינם כָּלים לעולם.

"זהו סיפור על מקרה פרטי, וגם אוניברסלי, בו אנו עדים להתמודדות הבת עם סיפור חייה העוצמתי של האם, באמצעות דין וחשבון עדין ומרגש, כואב וסוער, מלא התבוננות עצמית ואומץ לב." - שושי בריינר

"עם ישראל הוא הוורד של אלוהים, אמרה סבתא. היא דיברה בשבחו של הוורד היפה והריחני שגדל בשיח הקוצני. ודווקא בסביבה קוצנית יש לו השמירה הגבוהה ביותר. היא הייתה מושיבה אותנו מסביב לשולחן ומבקשת שנתחיל להפריד את עלי הכותרת לשם איחודם מחדש, איחוד ממותק בסוכר. סבתא אמרה שככה עם ישראל, כמו הוורד – בהתחלה גדל בין הקוצים, אחר כך נשבר, מתפרק, מופרד ומורכב מחדש בהמתקה; עד שתגיע העת שנהיה כאיש אחד בלב אחד, כמו מרקם הריבה."

הספר ריבת הוורדים מתאר את תהליך התמודדותה של איה עם פטירתו של אייל, בן זוגה, בצל האירועים הטראומטיים של שבעה באוקטובר 2023 והמלחמה שהתחוללה לאחריהם. בד בבד עם הניסיון למצוא היגיון במציאות המורכבת היא יוצאת למסע פנימי אמיץ, מתבוננת בחייה, משלימה עם העבר ופוסעת אל העתיד. בה בעת מתהדק הקשר שלה עם יאיר, בן הדוד של אייל, ומעורר בה תקוות רבות. ריבת הוורדים של סבתהּ האהובה נשזרת בסיפור חייה, מאחדת בינה ובין רצונותיה ומובילה אותה למחוז חפצה. 

נורית זהבי פוסעת זה עשרים שנה בדרך של חקירה פנימית וחיפוש אחר מהות קיומנו. היא השתלמה בריפוי אלטרנטיבי ולומדת מעל עשר שנים את חוכמת הקבלה במשכן הכוונה. במשך שנים כתבה למגירה. חודשים ספורים לאחר ששכלה את בן זוגה, החליטה להוציא את כתביה לאור. ריבת הוורדים הוא ספרה הראשון.

סבתא שלי התאלמנה בגיל 36. היא בכלל לא אהבה אותו, כך סיפרה לי שנים אחר כך. הוא היה מבוגר ממנה בכמעט עשרים שנה, אבל את הטבעת לא הורידה מאצבעה עד יום מותה. אני לא יודעת עליו הרבה. הוא עבד בקק"ל. עבודת כפיים. יום אחד הלך לעבודה ולא חזר. התקף לב כנראה. אולי תאונת עבודה. הוא היה בשנות החמישים לחייו. אמא זכתה ליותר שנות זוגיות, דווקא לא רעות, עד גיל 48. אבא היה בן 59. כמעט. אחר כך אלוהים החליט לעשות ממוצע. אני התאלמנתי בגיל 42.

יעל, אם לשתי בנות קטנות, מתאלמנת מעומרי, בעלה והטוב שבחבריה, לאחר שהכריעה אותו מחלה סופנית. מהר מאוד היא מגלה כי היא נושאת ברחמה את בתם השלישית, והחודשים שנותרו עד הלידה הופכים למסע יום-יומי ועל-זמני בעת ובעונה אחת. זהו מסע של גילוי עצמי העובר דרך מנעד רחב של רגשות, מאוויים ותשוקות, והוא רצוף בתובנות ובזיכרונות. מתוך הקושי והכאב חווה יעל ניצחונות קטנים וגדולים – כל זאת על רקע ירושלים של שנת 2011, שנת המחאה החברתית. אלמנה, דור שלישי הוא שיר הלל חשוף, עז ומכמיר לב לאהבה ולתשוקה, לאמהוּת ולחיים, ובעיקר לתקווה.

ענבל כהן אוהבת גויאבה בעונה ותמרים, קפה הפוך חלש על סויה ועוגיות טחינה, ואת מנוחת יום שישי. בוגרת בית הספר "מקום לשירה" בירושלים. בעלת תואר שני במגדר מהאוניברסיטה העברית. ירושלמית, פעילה חברתית, אמא לנועם ואלה ורעיה לערן. אלמנה, דור שלישי הוא ספרה הראשון.

"דרך המכתבים הצצתי אל תוך הסוד: ראיתי את הימים הראשונים של הורי, כשהיו צעירים ממני: זה היה מסעיר. כאילו הצצתי בעולם לפני שהיה בו אדם."

לאחר מותם של הוריה מצאה רות קלדרון חליפת מכתבים בת שישה חודשים בין אביה, שנשלח בשנת 1955 להשתלמות בקנזס הרחוקה, לאמה, שנותרה בביתם בתל אביב; איש צעיר ואישה צעירה שכתבו זה לזה בעברית שהדהדה שפת אם אחרת ומקומות אחרים. בין השורות ניכרים קשיים ושמחות, רגעי בדידות, עייפות, תסכול וגעגוע. וגם אהבה גדולה. 

מרגוט, אמה של רות, הדפיסה את המכתבים במכונת כתיבה ושיתפה את משה, בעלה שבמרחקים, בשגרת יומה בארץ ישראל הצעירה: דירת שיכון, שני פעוטות, מיתון, מקרר שהתקלקל, יום בחירות, מאמצי הקמת הקואליציה ומכת ארבה. 
משה שלח מאמריקה איגרות אוויר דקיקות ובהן תיאורים בכתב יד צפוף של מפגש ראשון עם ג'ינס, קוקה קולה, טלוויזיה, שדות חיטה, מפעל פורד למכוניות וקהילה יהודית אמריקאית.

בין המכתבים היפהפיים של הוריה אורגת קלדרון טקסטים משלה, מוסיפה פרטים, מפרשת אירועים ומשלימה בדמיונה מה שהיה, אולי, פעם.

קלדרון קוראת במכתבים האלה לא רק כבת אוהבת אלא גם כחוקרת. כלומדת תלמוד מיומנת היא מפיחה חיים חדשים בסיפור ישן, מחלצת מבין השורות את הדרמה והופכת סיפור פרטי וקטן לסיפור ההתחלה של כולנו.

ד"ר רות קלדרון, אם לשלושה, מראשי תנועת ההתחדשות היהודית, מייסדת ונשיאת עלמא – בית לתרבות עברית ומייסדת שותפה של בית מדרש אלול. סגנית יושב ראש הכנסת וחברת הכנסת ה-19, אשת סגל במכון מנדל למנהיגות ויוצרת תוכנית "החדר", שאותה גם הגישה בשידורי קשת. עד כה יצאו לאור מפרי עטה ספרי עיון וספרי ילדים, שמזמינים את הציבור הישראלי לקריאה אישית במקורות הקנוניים של התרבות העברית-יהודית. 

ספרי העיון: "השוק. הבית. הלב." (כתר, 2001) ו"אלפא ביתא תלמודי" (ידיעות ספרים, 2014). 

ספרי הילדים: "סיפור על גשם" (מודן, 2016), "הנסיכה והאבן" (מודן, 2020), "שקית של געגוע" (ידיעות ספרים, 2022), "העלמה בהיכל" (מודן, 2022). 

עולמה של אליס מתהפך כאשר מודיעה לה מנהלת הפנימייה "שערי ציון" שאימה נפטרה ואביה מגיע לאסוף אותה. העבר עם אביה האלים ממנו ברחה בעבר, ההווה בו תיפגש עם מי שכובש את כל כולה והעתיד שמביא לה אדם כמו אביה, מובילים את אליס למלחמת קיום על חייה ועל חיי אהובה וביתו הקטנה. וכל זאת רק בגלל סיבה אחת: היופי הנדיר שאיתו נולדה.

נדירה זאת הנובלה הראשונה שכתבתי. מקווה שתהנו ותתרגשו עם אליס וג'ונתן כמוני ומלחמתם למימוש האהבה.

חליתי בסרטן בפעם הראשונה כשעוד לא מלאו לי שלושים. הוא הגיע במלוא עוצמתו וחשף את מלוא חולשתי. זו הגופנית וזו הנפשית.
התקף קשה של טרשת נפוצה תקף אותי כעשור לאחר מכן. הייתי אז כבר אמא לשני ילדים, קלינאית תקשורת עסוקה וסטודנטית לתואר שני.
עוד באותו עשור מקולל – סרטן שד ואחריו עוד אחד.
שוב ניתוחים, שוב טיפולים, שוב שיקום גופני מייסר וממושך ושוב – גוף בעבר האחד ונפש בעבר האחר.
אני כותבת את המילים האלה מתוך העמדה הייחודית של מי שנטתה למות – וחיה. אני הופכת את דם ליבי למילים.

אישה בת עשרים ותשע, אמא לילד בן שלוש, חולה בסרטן ריאה סופני. מאז ובמשך שני עשורים וחצי היא מתמודדת עם מחלות מסכנות חיים ועם מחלה אוטואימונית חשוכת מרפא.

להיות או לא עוסק בכנות ובאומץ בנושא המוות ובחומרים שמהם עשויים החיים. הוא מתעמת עם השאלה כיצד ניתן להמשיך ולהתקיים תחת איום מתמיד באובדן. בכתיבה אישית, מפוכחת ולא מלודרמטית, שואלת איריס קאופמן איך להיות אמא, איך להיות בת זוג, איך להיות אישה שאיבדה שוב ושוב צלם וזהות.

במבט חד וחומל, תוך כדי קריאה בטקסטים ספרותיים אחרים, היא עוסקת בסוגיות של אימהות, נשיות, זוגיות וישראליות, החיים של עצמה והחיים בכלל. "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב," היא מעידה, ומתוך המלים והעצב היא מוצאת תקווה. וחיים. 

להיות או לא הוא ספרה השני של איריס קאופמן. ספרה הראשון טעם של מלח (2023) יצא בהוצאת שתים וזכה באהבת הקוראים ובשבחי הביקורת.

זהו תרגום עברי ראשון לסופר היהודי־רומני הגדול מקס בְּלֶכֶר, שקורות חייו כאילו לקוחים בעצמם מרומן בלתי אפשרי. בגיל 19 חלה בשחפת עמוד השדרה ובגיל 28 מת. בין לבין, כשהוא משותק ומרותק למיטתו, החל לבקר, לתרגם, לכתוב ולהתכתב עם סופרים ופילוסופים כאנדרה ברטון ומרטין היידגר.

הקורא מתקשה להאמין: את יצירת המופת התרחשויות בָּאי־ממשות המיידית פרסם ב־1936, כשהיה בן 25 בלבד וכבר חולה מאוד. אלא שהספר מגולל מחלה אחרת שפקדה אותו כאיש צעיר עוד יותר: אפיזודות של "אי־ממשות", הזרה והצצה לעתיד. התקפים מטפיזיים אלה חונכים את הנער לעולם מעורער של בדיה וחלום, שהוא מציאותנו במאה ה־21.

הילד בן שלושים, הוא חוזר לבית הוריו שמתו. כעת עליו לפרק את החיים שהיו לו בבית ילדותו, למיין את פרטי העבר ולסדר אותם בארגזים. החל מרגע החזרה אל הבית, נדמה שהבית מתנגד לנוכחותו, דוחה אותו מעליו. הוא מטיל ספק בזיכרונותיו, אולי מרכיב להם חלקי חילוף. דברים מוזרים מתרחשים סביבו. הוא פוגש בשכן של הוריו, חוקר זיכרון שהוּקע מן האקדמיה, ועסוק באובססיביות בשכתוב גרסאות לרגע אחד בחייו שהשפיע עליו עמוקות. בין השניים מתפתחת דינמיקה המובילה את הגיבור לשכתב את סיפורו שלו, במקביל לניסיון הפיזי לייצר סדר בין קירות הבית. אולם העיסוק בסדר וההתמודדות עם ההליכים הבירוקרטיים של המוות הם רק צל לגוף האמיתי – גוף החיפוש אחר קיום וחיות חדשה, שיוכלו אולי לעמוד בפני עצמם. 

האם יצליח לספר את הסיפור? האם יש להשלים את חלקי הפאזל או דווקא לפרק אותם כליל כדי להצליח להמשיך הלאה?

היא התייצבה בדיוק מאחורי ראשי, בלב המת של שדה הראייה. התיישבה ואור קטן נוסף נדלק. עצרתי את נשימתי. לבי קפא ואז החל שועט. בראשי התגוששו ניחושים נוראים עם ניחושים איומים. לא, אלוהים, מה זאת הולכת לעשות עכשיו?!
ואז באו המילים. קול זך שכמוהו לא שמעתי מימיי.

את גיבור הספר – בעל בית דפוס לשעבר, אלכוהוליסט, אב כושל – אנו פוגשים ביומו האחרון, אם לא אחריו. רק בערוב ימיו הצליח למצוא שלוות נפש. 

עשרות שנים נדרשו לו כדי להשלים עם עצמו ועם יקיריו, לעצור את תנופת הכעס והצער, לסלוח, לשמוח. אז, ככל שהספר מתקדם מעמוד לעמוד, חייו נפרמים לאחור. האהבה והזעם, האמון והבגידה תופסים זה את מקומו של זה בסיפור חייו ובסיפורי חייהם של אהובתו, של אשתו לשעבר, של בתו ושל חברי נפשו. 

איתם אנו מעמיקים ומגיעים עד השורש. איתם אנו לומדים על אושרו ועל סבלו, על מה שמצא ועל מה שאיבד, על הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותו ועל מי שהיה אחראי לה מאחורי גבו, בלא ידיעתו, מרוב אהבתו.

"העברית שלו מתנהלת בקצב ג'זי, הרחק מהריאליזם הפסיכולוגי הדקדקני וחמור הסבר של ספרותנו כיום" - עמרי הרצוג, הארץ, מתוך ביקורת על ספרו הראשון חוָה.

"...בין עבודה בכפר נידח באוסטרליה ומסע איוואסקה במקסיקו, הכול מתקדם בדיוק במסלול הנכון; עד שהם נאלצים להתמודד עם משבר גדול שמטלטל את עולמם לבלי הכר..." 

הילה (הילאקי) תמיד האמינה שלא תאריך ימים מעבר לגילה של אימה, אשר שמה קץ לחייה בגיל צעיר. האם הכול נתון ביד הגורל או שיש לנו בחירה חופשית? 

לאחר מות אביו ערן נותר יתום מהכוונה, יתום מתשובות, אך כשמבטו מצטלב עם מבטה של הילאקי לא נותר ספק בליבו – היא האישה של חייו. 

משבר בחייהם מוביל את ערן לעזוב משרה בכירה ולהקים סטארטאפ מהפכני, שיאפשר חיי נצח דיגיטליים ויבטיח שאנשים אהובים לא ייעלמו מחיינו – גם לאחר מותם. 

האם נרצה לשמור את המתים "בחיים"? האם העולם הבא קיים? היכן עובר הגבול שבין מציאות לחלום? 

קקטוס הוא סיפור אהבה נוגע ללב, העוסק בגורל ובחירה חופשית. זהו מסע מרתק אל נבכי הנשמה, הנע בין כפירה מוחלטת בדת ובין אמונה בכוח עליון ובגורל מוכתב מראש. ספר עצוב ומתוחכם, אך כתוב בגובה העיניים, עם הומור משעשע ומר שלא ייתן לכם להניח אותו מהיד אפילו לרגע אחד. 

מעוף. סוף הוא התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אימו של המחבר. ייחודו של התיאור הוא שהבן, פיקי איש שלום, חווה את מסע סוף החיים הזה בלוויית ציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן, את חיוניותן ואת המחזוריות שבטבע שיש בה התחדשות וכליה. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של דעיכה. 

"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עֲפַץ אֵלָה."

עורך הספר: דרור בורשטיין.  

כבר לפני שנים חשדה טרוּדי שחיי הנישואים של בת דודתה האהובה, דוֹרה, רוויי סבל ושפְרֶדי, בעלה של דורה, משׂביע אותה מרורים ומהמר על כל מה שזז וגם על מה שלא. דורה אמנם הצליחה להסתיר את המתרחש בין כותלי ביתה, אבל כשטרודי מתבשרת שדורה הלכה לעולמה, אין לה ספק מי החיש את קיצה – והיא מחליטה לנקום.

ביום מותה של דורה פוגשת טרודי במקרה את כוכי, רווקה גדולת ממדים ולב הכמהה לזוגיות, שעובדת כמוכרת כרטיסים ברכבל בשכונת סטלה מאריס שבחיפה. כוכי, שמזהה את מצוקתה של טרודי, תומכת בה בימי האבל הראשונים, ולאחר מכן מצטרפת למסע הנקמה מסיבותיה שלה. יחד עושות השתיים הכול כדי להעניש את פרדי בעונשים היצירתיים ביותר שהן מצליחות להעלות על דעתן. בתוך כך הן זוכות בחברוּת מפתיעה ובתחושת חיוּת חדשה, המובילות אותן לעתיד שלא חלמו עליו.

סטלה מאריס הוא רומן חכם וחד, שבמרכזו גיבורה בלתי נשכחת, חזקה ונוגעת ללב. זהו סיפור על קשרים עבותים, על מוות וחיים, וגם על פעולה בלתי מתפשרת למען הצדק והאהבה.

זהו ספרה השלישי של אריאלה גולדמינץ. ספריה הקודמים, מרוץ שליחים וככל שיתיר הזמן, זכו בפרסים, בהם פרס ראש הממשלה ליצירה, וגם בשבחי הביקורת ובאהבת הקוראים.

אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר-מזל. 

בממואר הנוסטלגי פסיעות רגל, שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו צפי טימור את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה.

הדהוד הזיכרונות בין חדרי הבית שמהם עומדת הסופרת להיפרד, מביאים לטכניקת התכתבות במבנה ספרותי מרשים עם דמות בדיונית של ילדה צעירה בשנים, בת דמותה של הסופרת, החושפת בפני הקורא את ילדותה התמימה, במשפחתה הקטנה ואף מציגה את הייחודיות של גדילה והתפתחות לצד אחות תאומה. בת דמותה הקטנה שואלת שאלות ראשוניות על החיים ועל המוות, משילה את קליפות החיים הבוגרים ומאפשרת לכותבת לחזור להיות עצמה. להמתיק את הכאב ולחיות בהשלמה. 

נל תמיד ידעה את תאריך התפוגה שלה.

לפני עשרים שנה, במהלך טיול תרמילאים באוסטרליה, חזתה מתַקשרת מסתורית את מועֵד מותה, ומאז השלימה נל עם העובדה שלא תזכה להגיע לגיל ארבעים. היא בחרה בחיי נדודים והרפתקאות והעדיפה כיף אקראי על פני מחויבות והשתקעות.

כשמגיע התאריך הגורלי, נל מרגישה מוכנה. היא שולחת חמישה וידויים כנים עד כאב לאחותה, להוריה ולאהובים מן העבר, בידיעה שלא תהיה בסביבה כדי להתמודד עם ההשלכות. אחרי שהיא חושפת כך את ליבה, סוגרת את חשבונות הבנק והסושיאל שלה ונפרדת מכל רכושה עלי אדמות, כל שנותר לה הוא לעשות צ'ק־אין במלון פאר ולהמתין לַבלתי נמנע... ולהמתין...

אלא שנל מתעוררת למחרת באופן בלתי צפוי, מרוששת, רווקה וחיה בהחלט. בעודה תוהה איך לנצל את ההזדמנות הזו לחיים נוספים, זה מכה בה — מה יקרה עכשיו, לעזאזל, כשכולם יודעים איך היא מרגישה באמת?

שרלוט בטרפילד, ילידת בריסטול, עורכת מגזין לשעבר. בשנת 2005 עברה לדובאי לבדה, עם כרטיס לכיוון אחד ומזוודה אחת, ועזבה שתים־עשרה שנים מאוחר יותר עם בעל, שלושה ילדים ומכוֹלה בגובה עשרה מטרים. כיום מתגוררת וכותבת בקוֹטסווֹלדס, באנגליה.

"תענוג... הבחנות חדות מעוררות השראה... הומור מטורף שיסחט מכם נחירות צחוק." - הטיימס

“יש תקופות שאנחנו מוצאים את עצמנו בחושך, ויש תקופות שבהן אנחנו באור. כשהחושך משתלט, זה מרגיש כאילו אנחנו הולכים בתוך סופת חול, בלי לדעת לאן הצעד הבא ייקח אותנו. אבל אז, אם לא מוותרים, האור בסוף מגיע. הבעיה היא שהחיים כל כך מורכבים, ושוב החושך חוזר, ואז שוב האור. ואני… אני פשוט שכחתי את זה. שכחתי שהאור מחכה שם אחרי החושך, ושכחתי איך זה מרגיש להיות באור.”

חושך ואור הוא סיפור מרגש על הכוח למצוא אור גם ברגעי החושך העמוקים ביותר. הוא מגולל את סיפורה של מיה, עובדת סוציאלית בת 32, שעומדת בפני האתגר הקשה ביותר בחייה – התמודדות עם האובדן הפתאומי של אהבת נעוריה, אלון, שנהרג בתאונת דרכים ימים ספורים לפני חתונתם. שבורה וכואבת, היא מתנתקת מהעולם וחייה עם זכרונותיה, נאבקת למצוא את עצמה מחדש ללא האדם שליווה אותה מרגעי ילדותה.

החיים מקבלים תפנית כשמיה מחליטה לחזור להתנדב במוקד תמיכה נפשית טלפוני, ושם היא פוגשת את יובל, נערה בת 17 שעומדת במרכז הנישואים המתפרקים של הוריה. הקריאה לעזרה של יובל מפיחה במיה רוח חיים והיא מבינה שכדי לעזור לה, היא צריכה להיפרד מאלון ומחייה הקודמים. בנוסף לסיפור של מיה, חושך ואור מתאר את מסע ההתבגרות של יובל מול הוריה.