בחירות המבקרים

מאורת הארנב / טס גאנטי

יצירה עשירה ומרתקת שבה כל הדמויות שותפות לניסיון לשרוד בעולם גוסס, תוך כדי כך שגּאנְטִי מפזזת בקלילות בין נקודות מבט שונות שמשלימות סיפור כולל ושלם והיא משתמשת בסגנונות כתיבה שונים במהלך הספר.

למרות האתגר שבקריאה הפעם – ממליצה. מאוד, אבל קחו מלוא הריאות אוויר לפני, ודעו שייקח לכם זמן לסיים. לי זה לקח שבועיים, שבועיים שבהם לא יכולתי להניח את הספר מהיד - בה בעת שרק רציתי להפסיק לקרוא. גּאנְטִי מציגה בפנינו תמונת מצב נשכנית על אמריקה העכשווית בסיפור פרובוקטיבי, מעצבן מרתק ומסעיר, על סף הגאוני, על בדידותו של האינדיבידואל בחברה, על תקיעות וניסיון לפרוץ גבולות, להצליח לשרוד, על פחדים ובסופו של דבר על חופש. אחד ה-ספרים שקראתי השנה!

ללא פגמים / אלזי סילבר

יש משהו קסום בסיפורים המתרחשים בעיירות קטנות, למרות שרכילות היא הספורט המועדף והשמועות עוברות כמו אש בשדה קוצים, במיוחד ששום דבר מעולם לא נשכח, יש משהו מנחם בעובדה שכולם מכירים את כולם.

הספר המעולה הזה נגמע בשקיקה! הוא קליל, שנון ומרגש בדיוק במידה הנכונה. אלו דמויות בוגרות, שונות מאד האחת מהשנייה, בעוד שהוא החוואי מהעיירה הקטנה, והיא העירונית המצליחה. כאלה שהיו שונאים ולקח זמן רב עד שהבינו מה הם רוצים, בעוד שהמתח ביניהם היה כמו כבל חשמל שקרס וניצוצות ממנו ניתזים, כשהיא הנחמדונת והוא מזעיף הפנים.

לשניהם סודות עם פצעים עמוקים, שתפרו וחבשו אותם באישיות ציבורית מלאת חיוכים. היא אישה חזקה ונחושה, עוקצנית ושנונה, שלא חוששת להשיב מלחמה.

תרדפו אחרי משהו שאתם אוהבים, תגרמו לזה לעבוד, תהיו עצמכם, קל יותר לאהוב אתכם כשאתם נאמנים למי שאתם. אל תתנו לחיים לחלוף על פניכם כי הייתם עסוקים, בלרצות את כולם חוץ מאשר את עצמכם. תחיו את החיים במלואם, אתם ראויים לזה! רוצו לקרוא, הנאה צרופה בהבטחה.

יוגה/ עמנואל קארר

עמנואל קארר התכוון לכתוב ספר קליל על יוגה באחת התקופות המאושרות בחייו ואז הוא מוצא את עצמו במחלקה הסגורה בתוך בית החולים הפסכיאטרי. הספר מתחיל בתיאור של ריטריט יוגה שעמנואל מחליט לצאת אליו. למרות שהוא מגיע לעשרה ימים של שתיקה ומדיטציה, הוא מוצא את עצמו מוטרד מעניינים גשמיים. הוא לועג לעצמו שאלו המחשבות שלו. תוך כדי תרגול המדיטציה הוא מתחיל לכתוב לעצמו ראשי פרקים לרומן הקליל שיכתוב על היוגה.

הריטריט ההוא לא יסתיים עבורו עם כולם. כבר באמצע הריטריט תגיע אליו ההודעה על מעשה הטרור בשרלי הבדו. מעשה הטרור הזה משפיע עליו עמוקות. הספר יוגה מספר לנו בגילוי לב וללא פילטרים על משבר עמוק וקשה מאוד. וגם על ההחלמה ממנו. על כך שיש אפשרות להחלים.

פרזיט / בועז יזרעאלי

מוטי, הגיבור של פרזיט מאת בועז יזרעאלי, מאבד את העבודה שלו. אין לו אישה וילדים, אין לו דירה, וכעת, בלי פרנסה, לא נותר דבר שקושר בינו לבין חיים נורמטיביים. 

הוא מחליט להתמסר לרעיון של חיים חסרי תוחלת ועובר להתנחל ביחדת הדיור של חבריו בגליל. שם, הוא לא עושה כלום במשך ימים ארוכים, שמתארכים לכדי חודשים. 

מבארטלבי ועד אובלומוב – יש לי חיבה עמוקה לבטלנים ספרותיים. במקרים מסוימים, הפעולה העוצמתית ביותר היא דווקא חוסר פעולה.

ולמרות שמוטי מעוצב בתור דמות של אנטיפת בלתי נסבל, אני מזדהה, אידאולוגית, עם זכות היסוד שהוא דורש לעצמו: לבזבז את חייו. 

להעיר את אוליביה 2 - להציל את ארין / אליזבת׳ או׳רוארק

את הספר הראשון, להעיר את אוליביה, קראתי באנגלית מייד כשהוא יצא לאור ו...התאהבתי. לא רק בעלילה ובדמויות, אלא גם בכישרון של הסופרת לגרום לנו להרגיש את הכאב של הדמויות, כאילו זה קורה לנו. לכן, כששמעתי שהסופרת כתבה על החברה הכי טובה של אוליביה, וכשהבנתי שהספר עוסק בהזדמנות שנייה ובסיפור אהבה לא ממומש, מיד הורדתי אותו באפליקציה. מיותר לציין שלא התאכזבתי, נכון? להפך – התאהבתי אפילו יותר.

אם אתם מחפשים ספר עם כתיבה סוחפת, גיבורה לא מושלמת ובעירה איטית שמכווצת את הלב, זה הספר הבא שלכם.

דרך אגב, אומנם אפשר לקרוא את הספר הזה מבלי לקרוא את ״להעיר את אוליביה״, אבל אני ממש לא ממליצה.

קירות / רועי סלמן

שלוש הנובלות בקובץ קירות, ספרו הראשון למבוגרים של סופר הנוער המוערך רועי סלמן, עשויות קורים דקים של כאב, חסר ואובדן, אך גם צורך עז לחיות על אף הכל. דווקא בימים הארוכים והקשים האלה, כשהמציאות רוויה באימה ובכאב, כדאי לצלול לנפשן של הדמויות שסלמן שרטט בקווי עומק, ברגישות ובחמלה גדולים.

מוטי ויערה, שתי קצוות של אותה זוגיות עם אהוב שמת; נורה, שנעה בין מציאות לסיוט; ואמרי, בסטיונר טוב מזג שנתקל פנים מול פנים במי שפגע בו בעבר.

כמו זהר, גיבור ספרו הראשון לנוער, כמעט שם, גם הדמויות בקירות מבקשות מקום ושייכות, ובעיקר הכרה. הן קיימות. הסיפורים שזורים יחד ברקמה עדינה וכך גם הכתיבה של סלמן: עדינה, רגישה ובוטחת, חודרת קירות ונוגעת בנפש.

אשתר / גל אלגר

העולם שגל אלגר בראה בספרה אשתר, שיצא בהוצאת קינמון בסוף השנה שעברה, מצליח להכניס אותנו לממלכה אחרת בזכות תיאורים מדויקים ומוצלחים.

יכולתי לראות את הסמטאות, את חדר הנשף במדרשה, את השוק ואת הצינוק (אמיץ להכניס את הגיבורה לשם. בבת אחת לקחת ממנה את החופש לזוז בתוך הסיפור!).

זה ספר מאוד מורכב, עם כל העניינים הפוליטיים והסיבוכים הפנימים וכל התככים. הספר דורש המון ריכוז ותשומת לב, וכל הפרטים הקטנים מתחברים יחדיו בהרמוניה מצוינת. חסרים ספרים כאלו בישראל, ונדמה שמה שאנחנו צריכים זה בדיוק ספר כזה - שיקח אותנו לממלכה חדשה.

דם ואפר / ג'ניפר ל' ארמנטראוט

אם יכולתי, הייתי מסכמת את ההמלצה הזו, על דם ואפר של ג'ניפר ל' ארמנטראוט (בהוצאת מלודי), בשתי מילים: לכו לקרוא. ומוסיפה כמה סימני קריאה.

אבל אתם מצפים לקצת יותר, לא? אז בואו נתחיל. ג'ניפר ארמנטראוט בנתה באופן מעורר השראה עולם מורכב, דמויות מרתקות, סיפור אהבה עוצמתי ואינספור טוויסטים (כי כל פעם שתחשבו שהבנתם, תגלו שלא הבנתם כלום).

כל זה יחד יוצר סיפור שיגרום לכם להוריד מיד את הספר הבא (ואיזה מזל שגם הוא כבר זמין).

המלצה לוהטת במיוחד.

לס / אנדרו שון גריר

לס וספר ההמשך (שאפשר לקרוא בלי קשר מרוב שהוא מהנה) לס הולך לאיבוד, זהו סיפורו של ארתור לס, סופר עם קריירה מדשדשת, הומו בסוף שנות הארבעים שלו, שמוזמן לחתונה של האקס שלו וכל העלילות שלו בדרך לחתונה. הספר נכתב מנקודת מבטו של לס עצמו ושל בן הזוג לעתיד בספר הראשון (שיהיה בן זוג בהווה בספר השני). הוא כתוב מצחיק, רגיש, אמיתי וכואב, הכל מעורבב שם להפליא באנושיות שבו. לכן זה ספר שהרבה יכולים ויכולות להתחבר אליו. תוסיפו לזה שאחר כך גם ראיתי את התמונה של הסופר שכתב את הספרים, אנדרו שון גריר, ובכלל תענוג. בקיצור, מומלץ. 

דרך המלכה / רפי טופז

רומן פסיכולוגי מסקרן ומרגש, המתאר מסע סוחף ומפתיע, טבול בהומור מפוכח, על החמצה, התעוררות ותקווה, מסע של אישה אמיצה שרצתה למצות את החיים בגילה המבוגר, ומפגשים אקראיים שהיו לה עם אנשים טובים ופחות טובים באמצע מסעה ההזוי - 'חוצה ישראל' הפרטי שלה.

מה שאינך רואה / דליה מעוז

ספרה החדש של דריה מעוז עוסק באחת ממערכות היחסים הנפיצות ביותר: משולש רומנטי. זהו ספר שמתחלק בין שלושה קולות הרודפים זה את זה: גבר שמפרק משפחה, אשתו שאוחזת בו בכל כוחה ומאהבת שסומכת על יופייה וגילה הצעיר כדי להשאירו לצידה. אף שהרומן מתרחש בתקופת הקורונה, הקורא חש שהספר הווה מאוד וישראלי מאוד. גם הדיאלוגים הישירים בין הדמויות, גם תיאורן וגם הפינג פונג הטלנובלי שמדלג מדמות אחת לדמות אחרת. כך למשל נשמעת איימי, האישה הנבגדת: "פאק יו, יו אס הול", היא ממלמלת לעצמה ואז בקול רם יותר, "סאן אוף א ביץ' מאדר פאקר".

הקוראים ייסחפו לרומן שבו אירוע רודף אירוע ומערכות יחסים נפרשות בו לכל אורכו - בין הדמויות עצמן ובין מספר יודע כל לדמויותיו. ספר מודרני, תוסס ומהיר.

מפעל העננים של גברת לילנבלום / עידו גפן

חשבתם פעם על המילה הִתְגַּשֵּׁם? 

גֶּשֶׁם – במובן של מָטָר. חלומות הם למעשה גשם. והגשם מגיע אלינו מעננים. ומה יותר מתבקש מחולם חלומות מאשר להגשים אותם?

עִידּוֹ גֶּפֶן מצליח בספרו החדש והפנטסטי לחבר בין כל הנקודות ולכתוב סיפור על מדענית חולמת, ממציאה נסיינית, שמצליחה ליצר שואב אבק שהופך את חול המדבר לענני גשם – סטאראפ מקורי שיכול לשנות את פני העולם. חלום שמתגשם – תרתי משמע.

היצירתיות של שרי, הגיבורה, פורצת גבולות ודמיון בכל הגדרה קיימת, ודרכה פורץ גֶּפֶן גם הוא את דמיונו שלו ושל הקוראים שלו. ואיזה חגיגה צבעונית ומשעשעת שפורצת במחול הסחרחרה הזה. ת ע נ ו ג.

סיבות להישאר / תהל פרוש

הספר סיבות להישאר כולל 29 מסות קצרות שרבות מהן מתחילות כקטעי ממואר וגולשות במהרה למניפסטים חברתיים על דיור, כסף, הורות, מגדר ותרבות. בשפה יפה ועשירה, שפת משוררת, כותבת תהל פרוש על החיים במצב של חוסר בעלות על קרקע וחוסר זכאות לקרוא למקום כלשהו ״בית״. אלו, לדבריה, חיי נדודים. 

פרוש כותבת על החלוקה בין בעלי הדירות לשוכרים במונחים רדיקליים ביחס לשיח הנהוג בישראל, שמקדש את השוק החופשי. היא כותבת: ״למה אני צריכה לעבוד בשביל בעל הדירה שלי? לתת לו חצי מהשכר שלי כל חודש? כאילו אני צריכה לשלם דמי חסות לחבורת מאפיוזים״. היא ללא ספק נותנת קול לרבים שחשים שלקול זה אין זכות להישמע. 

בתוך כל זה, מצליחה פרוש לשמור על תנופת כתיבה. כל מסה היא גם סיפור עלילתי קצר וקולח. ולמרות הקשיים שהוא עוסק בהם – זהו ספר מהנה לקריאה. .

מארז המורשת הנסתרת / אילונה אנדרוז

כמה שנים חיכיתי שהז׳אנר של הפנטזיה הרומנטית יכבוש את הקהל הישראלי. לשמחתי, הצונאמי כבר החל והוא גובר ומתעצם הודות להוצאות לאור רומנטיות נועזות ואמיצות שהחלו לתרגם סדרות וספרים שכבשו מיליוני קוראים בעולם.

אז מה שונה בסיפור פנטזיה רומנטית משאר הז׳אנר, אתם שואלים? ראשית אלה הגיבור והגיבורה החזקים ולא פחות חשוב, השיוויוניים. כאן לא תמצאו ׳עלמה במצוקה׳ ו׳אביר על הסוס הלבן׳ אולי דווקא להפך.

תוסיפו לזה עלילה מותחת ומתפתחת, עמוסה בטוויסטים והפתעות, יצורים קסומים בעלי כוחות מיוחדים, ומעל לכול סיפור אהבה ענק וקיבלתם את המתכון המושלם.

סקרנים? אני ממליצה בחום להתחיל עם סדרת המורשת הנסתרת. רק אל תאשימו אותי אם תישארו ערים עד השעות הקטנות של הלילה.

נשל הנחשה / ליאור ניר

את הספר הזה קראתי תוך שליוויתי את הטיול השנתי של הבת שלי בחטיבה ובכל רגע של הפסקה פשוט ברחתי אליו והוא היה שם - קליל, אינטליגנטי, מצחיק וכיפי.

זה הסיפור של גלי בלום, שהכל היה מושלם עד שהייתה צריכה לטוס להציל את בת אחותה מכת תמוהה בג'ונגלים של קוסטה ריקה. היא השאירה בארץ את הדירה הכי שווה, עם הגבר הכי חתיך, ויתרה על המסיבות הכי לוהטות ולקחה חופש מהעבודה הכי מספקת – וכל זה במשימה להחזיר את האחיינית שלה ארצה.

בדרך היא עוברת חוויות בריטריט רוחני בטבע, עם אוכל טבעוני, צום מיצים, מדיטציות, איווסקה ומלא אנשים מוזרים ומקבלת המון תובנות על החיים, מלוות בנגיעות של רומנטיקה וסוף טוב.

ספר הריצות / יפתח אלוני

גם אם חיי היו תלויים בכך, לא הייתי מצליחה כנראה לרוץ למרחקים; ובכל זאת, הספר הזה נשא אותי: עם מקצב כפות הרגליים היחפות והנעולות, ההולמות בשדות הקיבוץ ובקצות תבל, בחול ובבוץ. יפתח אלוני מכניס אותנו בנדיבות לעולמו של מי שחייו "חיי ריצה". אנו מתוודעים לדחף העצום לצאת לדרך בכל מזג אוויר ומצב, לכאבים, לנשימה ולריחות, למגבלות התודעה שרוחשות תחת המירוץ ולא מצליחות להפסיק אותו. 

בד בבד עם תנועת הריצה קדימה, התודעה נזרקת לאחור. זכרונות ניצתים בהשראת ההווה החולף לנגד עיני הרץ, נופי הדמיון מוקרנים על נופי הדרך. זהו ספר מדיטטיבי, מעמיק וחד, בה במידה שהוא קל. מי נושא את מי? גם אם הכביש מעגלי, הנפש יוצאת לריצה וחוזרת אחרת.

מרלין האדומה / דניאלה ג'וליה טראוב

סיפורה של טְרָאוּב ממוקם בישראל של אחרי מלחמה גדולה מול אירן, כבושה, ברובה, מדממת  מפורזת ופגועה. זהו ספר מטריד ומעורר מחשבה ופחד, אבל בעיקר זהו סיפור על אהבה גבורה והישרדות.

הספר הזה הוא תהילה לתושייה אנושית. נשית. ולכוח להצליח גם אחרי משברים אישיים ולאומיים אדירים. וכמו שהמציאות עלתה על הדמיון, כך גם בדמיונה של טְרָאוּב נולדת אשה חזקה וכוח מושיע.

סוכנת חשאית אמריקאית, יהודייה, בשם מרלין, אדומת שיער וסוערת, שלוקחת חלק בריגול כפול, לטובת ארה"ב מולדתה, ולטובת ישראל, והמחתרת שקמה בה.

העולם שבונה טְרָאוּב, אמנם כל כך מוחשי, אבל משמש רק כרקע, כתפאורה סוערת לשני דמויות עוצמתיות. ולכוחות ועוצמות נשיות מסעירות ומעוררות השראה.

יומן פרידה / ניצן ויסמן

הקריאה בספרו החדש של ניצן ויסמן הייתה בשבילי כמו הליכה על סכינים. כל משפט הזכיר משהו מתקופת חייהם האחרונה של הוריי. 

ניצן פורש את חיי המשולש הקטן, שלו ושל הוריו, בישורת הכואבת מכולן, עם אובדן הנכסים הבסיסיים של האדם בזקנתו: עצמאותו, זיכרונו, כבודו ומעל לכל ברור שהדרך מלאת הכאב הזאת היא חד סטרית.

הוא עושה זאת בכתיבה אמיצה, חשופה, אוהבת, נקייה מרגשנות ובלי לייפות דבר, כולל פירוט סבך התלאות הבירוקרטיות והאישיות הנופלות על "ילד" בשעה שהוא הופך להורה להוריו. 

הספר שנכתב כקטעי יומן מתוך תופת הדעיכה של הוריו, מצליח ללכוד את הקוראת בקרס של רגשות עזים, הזדהות וחמלה. זהו מסמך אנושי וספרותי ממעלה ראשונה.

קנאה טובה / תמר בלומנפלד

קנאה טובה של תמר בלומנפלד הוא רומן גרפי מבריק, מצחיק וסוג של הגשמת חלום - לנקום בכל מי שהתעלל בך בימי התיכון.

אהבתי מאוד גם את צו 8, של גלעד סליקטר - רומן גרפי מאוד ישראלי, רגיש, שקט וחזק. הספר מאויר בכישרון המדהים של גלעד, שגורם לי לחזור ולעלעל בו לעתים הקרובות.

פיקדון עיניך / אפרת נוה

עירא רקובר עד לתקרית ירי. הוא מסייע לטפל בפצוע ומחליט להתמסר לצרכיו. מיכאל, הפצוע, מבקש לראות את סבטש קרובת משפחתו בפעם האחרונה. עירא יוצא למסע ובדרך פוגש באופן אקראי דמויות שונות המחברות אותו למשימתו ובמקביל לעברו. האם יצליח במשימתו? איזה אדם ייצא ממנה ומה יגלה על עצמו ועל מפגשיו? יצירה הכתובה בפרקים קצרים, בקצב מהיר וקולח ותוך שזירה של תמונות, ריחות וטעמים באופן פיוטי וסימבולי. המחברת מובילה את הדמויות והעלילה תוך חיבור עבר להווה ושלל דמויות השזורות זו בזו בתפירה עדינה ומתוחכמת, קלה להבנה ומעקב.

הספר האדום / אסף ענברי

הספר האדום הוא סיפור  ששם במרכזו את שלושת הנְפִילִים של השמאל הישראלי. יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. על מנת לצלוח את הסיפור המרתק והזורם הזה כדאי להצטייד ברשימות ולשרטט מפה או תרשים זרימה, כי אחרת יהיה קשה לצלוח את הספר הזה ללא חזרה אחורנית כל הזמן. זהו ספר שהקריאה בו היא סוג של משחק זיכרון, חייבים לעקוב אחרי הפרטים אחרת עלולים להסתבך בתוך המון פרטים ועלול להיות קשה לעקוב אחרי מערכות היחסים הסבוכות. לא במישור האישי כי אם במישור הקבוצתי, הקהילתי:  מי נאמן למי, ומי בדיוק החליף מפלגה, אידאולוגיה, בית או מכונית. קיים כל הזמן מתח בין המציאות והבדיון. 

הציפייה שסוף סוף אבין מדוע בדיוק התרחשו הפיצולים בתוך הקיבוצים ומה בדיוק קרה שם באשדות יעקב - הציפייה הזו לא התמלאה. עדיין אני לא מבינה לגמרי מה בדיוק קרה ואיך המצב הקצין עד כדי פירוק משפחות. אני כן מבינה הרבה יותר טוב, כמה נורא וקשה זה היה. אין ספק שתיאורי הקרבות בחדר האוכל, המכות, המקלות, האגרופים, המשטמה - התיאורים הללו בהחלט מובנים וגם קשים. בזיכרון התודעתי שלי, היה שם ויכוח אידאולוגי והאנשים באופן בוגר ואחראי ומנומס נפרדו. והנה כאן אני קוראת תיאורים מסמרי שיער על האלימות הקשה. מסתבר שקרבות פוליטיים אכזריים ואלימים הם לא משהו חדש ליישוב בארץ.

הילד של לגיון הזרים / לאה איני

לאה אֵינִי כותבת ברב קוליות את הסיפור הזה של אהוב ליבה. מנסה לחבר את הסיפור, את שברי ילדותו וחייו. את מה שנהרס ומה שנבנה. את מי שהיה. ושכבר לא. אֵינִי מצליחה לצייר ולברוא בעברית פיוטית, את המקומות והאנשים שהיא מתארת. יכולתי לטייל בעולמו של הילד משל צעדתי לצידו. כל כך יפה. כל כך נוגע ללב. ואיזה יופי של שפה שהיא מזכירה לנו שאפשר עוד לכתוב בה. כמה עושר מילולי. חגיגה לעיניים. לאוזניים.

אֵינִי  גם בחרה להקריא את הספר הנפלא הזה כספר שמע, ההקראה של אֵינִי נהדרת, היא מדייקת בשפה. במילה. בפרשנות. בסיפור. נותנת קצב נכון ברגעי מתח ושיא. מעבירה את נימת הדמויות ופרשנות מצבן הנפשי והפיזי בעת הסיפור. היא חיה ומחייה את הספר ואת הסיפור הזה שכתבה. כולה מושקעת בו. הן בכתיבה והן בהקראה. וזה כל כך שלם ומושלם.

זאבה / מעין רוגל

מאיזושהי סיבה את הביקורת הזו לקח לי שנה לכתוב. כנראה שהייתי צריכה לעכל את הספר המופתי של מעין רוגל, זאבה. הספר מגלם בתוכו שני סיפורים על גיבורות אפלות ובודדות מאוד. הבדידות שלהן מדבקת, היא קשה ובעיקר מנסים לברוח ממנה. סיפורה של ענת, אשר מנסה לברוח מאהבת חייה שנפטרה, בילי; ואוסי שמנסה לברוח מהעבר שלה. מעין היא אמנית המתח ובספר הזה היא מצליחה לתאר דמויות עגולות, אפלות, שלא ניתן להוריד מהן את העין (וביחוד את עין שמאל). יחד איתן אנחנו בורחות, אבל לא מצליחות להסתתר.

אי.טי. ואמנות אהבת הקולנוע / קובי ניב

ספרו החדש של קובי ניב מציע מבט מעניין, חתרני לפרקים, על 19 סרטים וסדרות. כמו בספרו הקודם הנפלא החיים יפים אבל לא ליהודים, שמנתח את סרטו הדביק של רוברטו בניני, גם כאן ניב בונה מהלך מעניין ולא שגרתי. כך למשל בסרט סאלח שבתי, שזכה למעמד פולחן גם, למרבה הפלא, אצל בני עדות המזרח, מנתח ניב את הגזענות הסמויה והגלויה באופן משכנע ולא דידקטי. ניתוח מבריק ראוי לציון מובא בפרקים על שובר שורות וצ'יינהטאון. הספר מיועד לחובבי קולנוע וטלוויזיה אך לא רק. הפרקים בספר יגרמו גם לצופים האדוקים שבכם לרוץ ולצפות שוב ביצירות הללו מזווית מקורית ומעניינת. וכשכל הטוב הזה מוגש לקורא חינם אין כסף - איזו התנגדות יכולה להיות?

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

אילו נולד איטלקי כורך יחדיו בוירטואוזיות ובלא מעט הומור שלושה סיפורי חיים, שכל אחד הוא עולם מרתק בפני עצמו: עו"ד רגיש, מומחה לגירושי האלפיון העליון, שהיה ילד רגיש ופגוע שהפך לאיש מקצוע ציני; עתונאית תחקירים הישגית שרומן וסיפור עיתונאי מטלטל יהפכו את חייה; ושל רוקח נוגע ללב בבדידותו הכרונית, שמוצא נחמה מפוקפקת בהצצה לחדרי השינה של אנשים שמשכירים ממנו דירות. שלוש הדמויות שנויות במחלוקת, כל אחד בדרכה, וסיפוריהן יתאחדו בהדרגה עד לסוף שחונק את הגרון.

פננה במגדל / יובל ששון

מחזור שירים שמציג קליידוסקופ של החיים האורבניים המודרניים במאה ה-21. זורם מעניין ומסקרן. 

הכותב מתבונן בהווה בדרך קלילה. לפעמים השירים פשוטים מדי וחוזרים על עצמם, אבל זה ספר זורם וכיפי שיעשיר את עולמכם ויהווה מקור להשראה והתבוננות מחודשת. 

הגיבור בעל אלף הפנים / ג'וזף קמפבל

הספר הזה יצא לאור לראשונה ב-1949 אך לא איבד גרם מהרלוונטיות שלו, ואולי זה סודם של ספרים גדולים שצולחים את הזמן: יש בהם איזו אמת נצחית שאינה תלוית תקופה. 

אנחנו חיים כיום בעידן בו אמנות הסטוריטלינג נוגעת כמעט בכל תחום, בין אם זה בתקשורת, ניהול, חינוך, פוליטיקה, אמנות ועוד. הגיבור בעל אלף הפנים של ג'וזף קמפבל השפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם, ביניהם אמנים, שחקנים, סופרים ,תסריטאים ידועים ואנשי ספרות ותרבות, ומאז שהתפרסם הוא עדיין נחשב כספר הטוב ביותר לבניית סטוריטלינג. 

קמפבל, איש אקדמיה אמריקאי, מומחה למיתולוגיה השוואתית, מתאר בספר את מה שהוא קורא לו 'מונו מיתוס' ,מסע הגיבור - תאוריה לפיה כל המיתוסים, האגדות והמעשיות בעולם מספרות למעשה אותו סיפור דרך דמויות ועלילות שונות, כשתבנית הגיבור לא משתנה. 

הוא משווה את כתבי התנ"ך לכתבי הבודהיזם , ומעשיות של האחים גרים לאגדות יפניות, סקנדינביות ואגדות ממצריים העתיקה לעמים קדומים מיבשות שונות, ומראה כי מסעו של הגיבור זהה למעשה בתבנית שלו אצל כל הגיבורים בכל התרבויות והדרך שהגיבורים עוברים היא השתלשלות אירועים אוניברסלית וידועה מראש. בין התהליכים שהגיבור בכל תרבות עובר יש  קריאה לפעולה, תהליך חניכה, אתגרים, ביצוע משימה והגעה ליעד שלה, חזרה לארץ המוצא ועוד. 

כך, באמצעות היכרות עם מיתוסים אוניברסליים, תרבויות וארכיטיפים שונים מרחבי העולם, הספר הזה פותח צוהר להבנת הנפש האנושית דרך ארכיטיפים אוניברסליים ומעורר מחשבה לגבי משמעות חייו של אדם על הכדור הזה וכן הבנת נרטיבים של תרבויות ועמים שונים ברחבי הגלובוס. ספר חכם שמראה איך אנחנו, בני האדם, דומים זה לזה למרות השוני התרבותי בינינו ומקצהו השני של כדור הארץ ועד לקצהו האחר, אדם הוא אדם , על חולשותיו וגדולתו. 

יקירי המנוול / וירז'יני דפנט

זה ספר העוסק בתמות חברתיות אוניברסליות ובוערות, שהן הרבה יותר חשובות מסיפור המסגרת שעוטף את הספר, ודֵפַּנְט מצליחה להציג לא רק מכלול רחב של סוגיות, כי אם גם דעות לא קונבנציונליות ומקובלות, ואף לעורר בקרב הדמויות, ודרכן בקרב הקוראים, מחשבות, עניין ופרובוקציות. משל היה זה דיון פילוסופי חשוב ומעמיק.

בסיפור המסגרת מקבל הקורא הצצה לחליפת מיילים בין אוסקר זאיאק – סופר צרפתי בשנות ה-40 לחייו לבין רֵבֵּקָה לָאטֵה – שחקנית עבר מפורסמת בשנות ה-50 לחייה.ההתכתבות הזאת, שתחילתה באלימות מילולית והתנצחויות, מתפתחת לחברות, לקרבה, ולחמלה הדדית, ומכסה במהלך הזמן נושאים רבים ומגוונים מלבד יחסי גברים נשים ותנועת metoo# שהתפוצצה ברעש גדול וסחפה בגל סוער את כל העולם. בין היתר מביאה דֵפַּנְט בקול גיבוריה את דעותיה הרדיקליות והנוקבות על יחסים בין המינים; על רשתות חברתיות, כוחן והשפעתן; על גילנות;  על התבגרות וזקנת הגוף; על מגפת הקורונה (שתופסת את גיבורי הספר במהלך הסיפור); על בגידת הגוף ואידאל היופי; על גמילה; על אלכוהול וסמים ודרכיהם להתמודד ולברוח עם מצבים לא קלים שחווים בני אדם; על כוחו של הכסף בעולמנו החומרני; על מעמד; על הכרה ופרסום; על מלחמות; על ילדות; על הורות; על זנות; על פסיכיאטריה; על ספרות; על קולנוע; על אומנות ועוד. 

אך בסופו של דבר, ובכך כוחו של הספר הזה, מצליחה דֵפַּנְט להציג בפני הקורא סוג של גשר בין שני המינים, להידברות, הבנה והכלה של שני עולמות אנטגוניסטיים, בין גברים ונשים. גם אם לא נסכים, נוכל להבין, לראות ולקבל את כאבו של הצד השני. או לכל הפחות לקלוט שאנחנו שונים.

מוזרים 2 / סופרים שונים

משונה, אבל דווקא קובץ סיפורים קצרים שעוסק בכל מה שמפחיד, מצמרר ומיסתורי, היה זה שהחזיר אותי אל הקריאה אחרי השבעה באוקטובר. סיפור יפני על כלבים (ולא רק הם) שהופכים לעצים (אישה עומדת), או שומר במגדלור המותקף על ידי עכברושים הולנדיים צמאי דם (שונית שלושת השלדים), בכל זאת נראו מרוחקים אלפי שנות אור ממחבלי נוח'בה או מנהרות חמאס. 

 יוצא מן הכלל הוא המצוטינט מאת מ"ר ג'יימס בו הגיבור מקבל לידיו ציור המשתנה בכל פעם שמסתכלים עליו : במבט ראשון זהו בית מידות וסביבו אחו פסטורלי, במבט שני מפלצת אורבת מחוץ לו, במבט השלישי המפלצת בתוך הבית, ובמבט האחרון כשהמפלצת יוצאת היא נושאת תינוק בזרועותיה. כשהסתכלתי שוב, היה נדמה לי שראשו של התינוק החטוף, כתום.

שנים טובות / מאיה ערד

לאה צוקרמן היא גיבורת רומן המכתבים הזה. היא נולדה ברומניה בשנת 1942 ובהיותה בת 8 עלתה משפחתה לישראל. היא לומדת בסמינר למורות ונשלחת ללמד אי שם בעיירת פיתוח בדרום הארץ. היא סובלת שם מאוד. אולם שם היא אף פוגשת את אריק, קצין צעיר ונשוי. בשלב מסוים ההיכרות הופכת לרומן סודי. אולם מסתבר שבישראל כמו בישראל אין סודות. הרומן הזה נקטע כשאריק נפצע ולאה נשלחת ללמד באמריקה. את כל המידע הזה אנו לומדים מברכת  השנה הטובה שלאה שולחת לחברותיה בסמינר. כל שנה משנת 1966 ועד שנת 2016 היא תקפיד לשלוח את השנה הטובה השנתית שלה לכל חברותיה. וכך מתגלה לפנינו סקירה של חיים שלמים.

השליש האחרון של הספר הוא הטוב ביותר. הוא ממסמס לנו את כל הספקות וחודר עמוק לנשמה. מאיה  ערד הנפלאה והכישרונית נותנת לנו תשורה בשליש האחרון של הספר ולרגע אחד הבדיון והמציאות נפגשים ונארגים זה בזה. לאה צוקרמן משתתפת בסדנת הכתיבה של מאיה ערד, מה שהזכיר לי מיד את הסרט הבלתי נשכח דלתות מסתובבות.  ומה שבטוח הוא שאם מאיה ערד פותחת סדנת כתיבה בישראל אני מצטרפת (בבקשה תשמרי לי מקום). ספר נפלא, לוקח לנו זמן להבין שהוא נפלא. אל תתייאשו ממנו ורוצו לקרוא. 

היי, מישהו שומע אותי / אורית עריף

רומן גרפי שמתאר היטב את הדיכאון שכולנו יכולים להזהות איתו ולהרגיש שאנו לא לבד בזה. ספר יפהפה שאני שמח שהוא על המדף הנחשק שלי, ששם יש מספר מצומצם של ספרים שאני מאוהב בהם.

לילי לא כלה / דורון שנער

אם חשקה נפשכם בהרפתקה חמודה ונוגעת, בדמיות מלאות צבע ואופי, ובשפה גבוהה, יפה, אבל לא ארכאית, המשתלבת וקולחת כמו מים צלולים במעיין נסתר מעין ביום שמש חם, זה בדיוק הספר בשבילכם. הפעם מצליח שִׁנְעָר בכתיבה נפלאה וזורמת, בעברית ציורית ופואטית שפורטת, לצד הסיפור, על נימי הלב, ומוסיפה לו עוד קורטוב של הנאה מושלמת. 

הסיפור עצמו נע בין דוק של עצבות לשמחה ושעשוע, צחוק לצד מסתורין, פתרון תעלומת חייו של הגיבור שכתב שִׁנְעָר - כשמעל הכל מרחפת באוויר תחושה של אופטימיות זעירה ונעימה.

ועוד דבר למי שמאזין לספרים או רוצה להתנסות בכך. זה הספר לבחור ולהתנסות בחוויה. הוא מוקלט בשלוש קולות ומוקרא לעילא ולעילא על ידי חן גבעתי, רודיה קוזלובסקי, תמר לוין. נפלא. ממש.

השמיים של חאם / אורי גרשט

רומן יפהפה על הקשר המיוחד במינו שבין חאם, שימפנזה שנאלץ להיות אסטרונאוט בארצות הברית של שנות השישים, לבין ברדלי, המאמן האישי שלו. ברדלי, ככל הנראה "על הרצף האוטיסטי" בימים שבהם עדיין לא היה מושג כזה, נקלע למתח בלתי אפשרי בין האהבה, האמון והקירבה-עד-כדי-התמזגות שהקשר מטפח, לבין ההשתתפות בניצול האכזרי של האסטרו-צ'ימפ, הנגזרת מתפקידו. כל אחד מהשניים נתון בבדידות ותלישות תהומיות, וכמה בדרכו לשלווה שמשרים החיבה הפשוטה והטבע הלא פגום. 

במין קלות ואווריריות, מצליח אורי גרשט לאזן כתיבה פיוטית, התופסת את דקויות התמונה והרגש, עם כתיבה תיעודית – שחלקה בדויה וחלקה עובדתית. מתקבל רושם של צלילוּת הטקסט והמחשבה, והקריאה נוגעת ומרטיטה את הרקמות העמוקות.

אילו נולד איטלקי / שי אספריל

גבר ואשה מתחתנים. הוא ויקטור, עורך דין מצליח, אחד הטובים ביותר בתחום דיני משפחה, או במילים אחרות, הוא מומחה לענייני גירושין. הוא מעניק את שירותיו לעשירי הארץ וגוזר לעצמו שכר טרחה מהגבוהים שיש. ויקטור גם מבין היטב שכשמתגרשים כולם מפסידים - גם מי שנדמה לו שניצח. הוא חי עם התובנה הזו ולא ממהר להתחייב. הגר, האשה שאיתה יתחתן, גם היא מצטיינת בתחומה. ההשכלה שלה דווקא בתחומים של מספרים וכלכלה, אולם מהר מאוד היא מואסת בעבודתה כאנליסטית מצטיינת ונוטשת עבור מקצוע שיש בו משמעות, השפעה, תגמול רוחני גבוה והרבה מאוד הכרה. היא הופכת להיות אחת מעיתונאי התחקירים המוערכים והטובים ביותר. היא עיתונאית נחשבת, אולם זהו עידן שבו העיתונות פושטת רגל. החיבור בין ויקטור והגר הוא מהיר ובהתחלה נדמה שיש כאן סיפור אהבה, כזה שיש לו המון פוטנציאל ויכולת התחייבות לשנים. אבל סיפורי אהבה נפלאים עם סוף טוב, יש כנראה רק בסרטים הוליוודיים. ואילו במציאות של הסיפור, לא רק שאין סוף טוב, גם האהבה היא קשה. אולי התובנה שצריכה להתקבל מהרומן הזה היא: ש"ככה זה". ככה זה כאשר שניכם מגיעים מילדות מורכבת ולא פשוטה.

אילו נולד איטלקי מזכיר לנו את המשמעות הכל כך גדולה של תחילת החיים שלנו, כמה הילדות היא חשובה ומשמעותית כל-כך לחיים תקינים. וכמה שכולנו זקוקים לקצת מזל.

ללכת בשדות הכחולים / קלייר קיגן

דרך תיאור מצבים פשוטים מחיי היום יום, קלייר קיגן מצליחה לכתוב על הזרמים התת קרקעיים שבנפש. מתחת לכתיבה מינימליסטית וצלולה של תיאורים ודיאלוגים קצרים, זורמים להם מצבים נפשיים מורכבים, ויש כאן הרבה חוכמה, מיסטיות אירית, ודמויות מכמירות לב. עם ההתקדמות בקריאה, אנו מובלים אחר החוט המקשר בין סיפור לסיפור דרך שדות כחולים שהאור מוטבע בהם, כשכל אחד מהסיפורים מוביל לסיפור אחר.

בכל הסיפורים הטבע מככב כתפאורה חיה המכילה את הסיפורים כולם, מעין כר מצמיח של יחסי אדם־טבע־חברה והוא גם המכתיב לדמויות את גורלן. הדמויות של קיגן הן נשמות אבודות, כמו אלה המאכלסות את היערות והאגדות האירלנדיות. התיאורים והאזכורים של מנהגים איריים השזורים בסיפורים מעניקים להם אותנטיות ומתכתבים עם עניינים חברתיים כמו מקום האישה במשפחה ובחברה, חיי קהילה, אהבות בלתי אפשריות ויחסי הורים וילדים.

הדמויות בספר חולמות על מקום אחר, טוב יותר, ואותו מקום אליו שואפות הדמויות להגיע תלוי כמעט תמיד, כמו בחיים, בקשר עם אחר.

כותבת את הגבר הנכון / טי.קיי לי

הספר הזה הגיע אליי בדיוק בזמן הנכון . אסקפיזם אמיתי לימים הלא פשוטים שעוברים על כולנו. ספר מתוק, קליל,

עושה נעים בלב ונקרא בנשימה אחת.

תכירו את מולי ברינקס, או בשם העט שלה, ויויאן פוקס - כותבת טור הומוריסטי למגזין אופנה ביום וסופרת אירוטית בלילה. היא אומנם כותבת על אהבה, אבל לא מאמינה בה. היא משתמשת בגברים כמוזה וזורקת אותם מיד אחרי. רק שיום אחד זה כבר לא מספיק, והיא חווה משבר כתיבה. ממש במקרה, או אולי דווקא לא, היא פוגשת את ד״ר נואה מק׳ליסטר, בניגוד אליה הוא מאמין בזוגיות ומחפש אהבה. אני לא צריכה להמשיך, נכון?

אתם כבר מבינים לאן הסיפור הזה ייקח אותנו...

ודבר אחרון, מישהו יכול לשאול את טי. קיי. לי אם יהיה ספר על דרו? שואלת בשביל חברה...

השזלונג הוויקטוריאני / מרגניטה לסקי

מה מחבר בין חיים לחיים, בין צורת הקיום הנוכחית שלנו לבין אלה שקדמו לה? האם אלה מצוקות הגוף? מצבי הנפש? החפצים שבהם אנחנו נוגעות, החלל שבו אנחנו מצויים? האהבות, המחוייבויות, מערכות היחסים?

מרגניטה לסקי לוקחת אותנו דרך חור תולעת, שכמו נפער בזמן ובמרחב, אל עולמותיהן של שתי נשים, שאולי הן אחת. גיבורת הסיפור שוכבת חולה על שזלונג, כשלפתע היא מוצאת את עצמה בחדר אחר, בתקופה אחרת, בגוף שונה הסובל מאותה מחלה. היא שוכבת במשך כל הסיפור במקום אחד, אבל הסערה והמיסתורין רוחשים מכל עבר. בכתיבה חדה וסוחפת, הנוגעת בכל החושים, הסופרת של הנובלה המצויינת הזאת צוללת אל תוככי הבלבול והתושייה, חוסר האונים וההתקוממות; בין כוחות החיות והמוות, על קו התפר של האקסטזה.

אבטיח עם זנב / לי עברון

השירים הקצרים והמעוצבים להפליא של לי, רועפים כטיפות של גשם ראשון, נקי להפליא, תחליף מילולי לתערובת תמציות באך וסוכריות קופצות בטעם לימון ופטל, מפיגים מעט את ענן העצבות ותחושת חוסר האונים של אוקטובר, 2023. אף מי ששירה איננה כוס התה שלה/ו, זה זמן טוב לתערובת שרקחה המשוררת בקפסולות מופלאות של אהבה. כן, כמוסות תמצית ילדותה, חייה, ובעיקר אהבה לאהובתה. אלו משובצות געגוע, שמחה, והומור כבוש, נעים ומחויך, ואני אומר זאת לא רק כחקלאי לשעבר שגידל אבטיחים עם זנב, אלא כקורא שמחייך למקרא חיבור כזה: "אהובתי , התגשמות חלומותי,/ יושבת כעת בסלון וצופה/ באמריקן נינג'ה ווריור". מקסים. מומלץ.

חיים / גיל הראבן

יויו, הֲלֹא הוא יואש, וקסניה - הם הגיבורים של סיפור החיים המקסים הזה. אולם הם אינם הגיבורים היחידים, יש סביבם חבורה שהולכת יחד מבית הספר היסודי ועד לאמצע החיים. אנו נפרדים מהם כיוון ששם הסיפור הסתיים - לא חלילה בגלל שהם נפרדו. סביר להניח שהם כבר לא ייפרדו לעולם. יש משהו מאוד מנחם בחבורה הזו ששרדה יחד חיים שלמים.

הרומן חיים של גיל הראבן הוא סיפור קסום. עלילה שכולה נוטפת נחמה ואף עניין. זהו סיפור מנחם בתוך החיים הכאוטיים של רובנו. האפשרות הזו להיכנס לתוך עולם שהוא מצד אחד לחלוטין העולם הישראלי העכשווי, עם כל מה שקרה בו בעת האחרונה - פיגועים איומים, רצח ראש ממשלה, הפגנות, עימותים וטבעונות. ומצד שני עולם שהוא טיפה מן "ארץ אגדות".

אויב יקר / קריסטן קאליהאן

אם אתם מחפשים ספר שתוכלו לקרוא בו כמה פרקים כל ערב ולהניח אותו בצד, כדאי שתדלגו על ההמלצה הזו. ברגע שתתחילו לקרוא את אויב יקר, לא תעצרו עד שתגיעו לעמוד האחרון.

אפשר בקלות לקטלג אותו כספר שעובד על פי כל כללי הז׳אנר, אבל אז נפספס את העומק שלו ואת הנושאים הכל־כך חשובים שמתחבאים בין העמודים.

הרס עצמי, הקרבה אישית למען משפחה מאוחדת, החפצה גברית (כן, יש דבר כזה), התמודדות עם טעויות העבר, וכמובן התבלין שמשנה חיים - אהבה עוצמתית שמתגברת על הכול.

מסמרים / מיכל בסן

כמו במוזיקת שוליים יש ספרים שעוברים תחת הרדאר, ואנחנו הקוראים, עלולים לפספס יצירות אמיצות, חזקות ורגישות - כאלו שקשה לשכוח. מסמרים הוא בדיוק כזה. ספר ביכורים על שני אומנים מתוסבכים, וכך גם הסיפור שלהם, שמרגיש כמו ציור מתעתע על קנבס. הספר עוסק בנושאים חותכים וממסמרים, אך הפצעים נכתבו בעדינות וברגישות גדולה ונגישה, כזו שלדעתי יקרבו את הקוראים אל גיבורי הספר.

מסמרים נמסר בגוף ראשון - פעם יהלי, פעם דנה - שמשתלבים יחד, משלימים וסוללים את הסיפור מתחילתו ועד סופו בעניין בלתי פוסק, שתורמות לו דמויות המשנה המצוינות. הדיאלוגים מוצלחים ביותר ואמינים, ואפילו בעלי החיים שנמצאים ברקע הסיפור מוסיפים לכאב וליופי, השלובים יחד בספר העוצמתי הזה.

חלב תאנים / הדס שלמה

אני רוצה להמליץ בחום על ספר השירה של הדס שלמה, חלב תאנים (הוצאת לוקוס). השירה של שלמה נובעת בעיני ממעיינות משלימים של שני חלקי הלב – כאב ואושר.

יש אושר בשלמות השירית שמתגלה פה. נקייה, פשוטה ולא מקושטת ועל הכפיים האלה נישא מטען הכאב של החיים. על בת שנאלצת לחוות את התמודדותה הנפשית של אמה באשפוזים ובבית. על בית הילדים בקיבוץ והבדידות שהתקופה הביאה עמה. השירה של הדס כבשה אותי בחדות הכאב והחוכמה שבהם. רגעי ההתבוננות במקור הטראומות והכאב הם בהירים מאוד, כמעט זניים. זו שירה מיוחדת ונפלאה.

ריבועים פתוחים / ערן בר-גיל

ריבועים פתוחים הוא מסוג הספרים שכשאני קוראת אותם עולה בי בכי שאינו יכול להשתחרר; בכי אצור ועצור, שיש לו שורשים עמוקים לא רק ברגש אלא גם בחשיבה, כי הוא נוגע בשאלות מוסריות רבות משמעות.

בליבו הספר מופיע אחד המוטיבים המפחידים והקשים ביותר בקיום האנושי: זה של יתמות של ילדים קטנים. ערן בר־גיל הפליא לשרטט דמויות אמינות, מפורטות, נוגעות ללב. נקודת המבט העוברת מדמות לדמות מספקת לנו הבנות שונות על ההתפתחויות שחלו בחייהם של בני המשפחה, שהם מרכזו של הספר: זוג הורים, ניבה ושרגא ושלושת ילדיהם, שגרו בדירה קטנה בחולון ואז עזבו ועברו לבית במושב. סוד כוחו של הסיפור בהפתעות הקטנות שהוא מזמן לנו, ובהתרגשות שהן מייצרות.

אהבתי מאוד גם רומן קודם של ערן בר־גיל, על הדבש ועל המוות, וזה, החדש, עולה אפילו עליו. אני מקווה שפשוט תקראו אותו.

כדאי לכם! הוא אחד המרגשים ביותר שנחשפתי אליהם בתקופה האחרונה.

זורקי הלהבות / רייצ'ל קושנר

צלמת צעירה ורוכבת אופנועים מקצועית מגיעה מנוואדה לניו יורק של שנות השבעים, שם היא מתמסרת לסצנת האמנות הסוערת, ונותנת לה לסחוף אותה, בלי שיפוטיות, ולהשאיר בה סימנים. באותו אופן, הכתיבה מלאת התנועה של קושנר סוחפת את מי שמתמסר לה, לחוויית קריאה מסחררת, מלאת תשוקה ודחוסה בדמויות, אנקדוטות, עובדות וסנטימנטים.

התחקיר ההיסטורי של קושנר מורגש אבל לא מכביד, אלא מעשיר את הסיפור ונותן לו אחיזה במרחב, שמורכב מניגודים בין גברי לנשי, חלש וחזק, פעיל וסביל.

התרגום של מרב זקס-פורטל יוצא מהכלל. מומלץ לחובבי הרפתקאות שלא חייבות.ים האפי-אנדינג.

מה שאבד בזמן / נורית גרץ

ציון: 9

סיפור אינטימי וציבורי גם יחד. נורית גרץ מכניסה את הקוראים אל תוך הידידות בין משפחתה למשפחתו של עוז, מספרת על שיחות הטלפון הקבועות בינה ובין הסופר בכל יום ראשון בבוקר, מנהג שהוא הקפיד עליו, כפי שהקפיד על מועדים קבועים לשיחותיו עם ידידים נוספים. היא מצטטת פתקאות שכתב וקטעי שיחות, בנושאים אישיים ובעניני ספרות. הקוראים מוזמנים אל הדשא של משפחת עוז בחולדה, ואל ביתה של משפחת קינן-גרץ במוצא, אל תמונות מחיי הילדים, ולהבדיל אל ערש הדווי של "עמוס שלי", כפי שהיא מכנה את עמוס קינן, ושל עמוס נשוא הספר.  מקורי, חכם ומרגש, כתוב ביד אמן, ומומלץ מאוד.

רעש גדול / רועי חן

שבוע בחייהן של שלוש נשים – נערה צעירה, אימה וסבתה – המשנה את חייהן באופן הבלתי צפוי ביותר. חן משרטט את שלוש הנפשות, כל אחת בתורה, בדיוק, במקוריות ובממזריות, ולרגע לא שוכח את הסיפור, את העולם הרוחש מחוץ לגבולותיהן, שהוא גדול וקטן, חריג ונורמלי, כמעט באותה מידה ולפעמים גם בו בזמן. אחד הספרים המהנים והחכמים שקראתי בעת האחרונה.

ציון: 10

הרומאן המצרי הוא ספר מופת משום שהוא נע בין בדיון למציאות ובין מקומות בעולם לבין סגנונות, מחפש ולא מוצא מקום ממשי, אמיתי וזה היופי שבו. לכאורה זהו רומן היסטורי. יש בו פרקים על גלות ספרד ועל יהדות מצרים והוא מתרכז בסופו של דבר בגיבורה אחת, "הבת הגדולה", שחיה כאן והיום. למעשה זהו רומן ששובר את כל המסגרות והגבולות, מפרק את המציאות ההיסטורית ובונה מתוכה מציאות מטורפת, מצחיקה וגם כואבת. מתוך המציאות הזאת בונה המספרת חיים אחרים על גבול השירה.

הסגנון היבש לכאורה של הספר עוסק בזוטות, אינסולין שנשכח במקרר, אוטו שהתלכלך, בית קפה, איזו ארוחה. אבל הזוטות הללו מתערבבות זו בזו בתוך עולם אבסורדי ואת העולם הזה ממציאה ומשפצת המספרת ובונה אותו מחדש. למשל, הגיבורה נוהגת לבקר בחנות נוחות ופוגשת שם במלצרית שמכונה על ידה הדלפקיסטית. היא מתבוננת במלצרית הזאת שלרגע מסוים נראית לה קצת מצוברחת ובעזרת המילה הפשוטה "כנראה" ממציאה לה סיפור מדומיין על אהבה גדולה ונכזבת. סיפורים מדומיינים כאלה ממלאים את המציאות לאורך כל הספר והופכים אותה כמו בנס, לעולם מופלא של דמיון ושירה. 

זהו ספר שנותן קול וסיפור וחיים לאנשים נעדרי קיום ממשי, גולים ומגורשים. יש בו גיבורה שאינה מדברת (רועת חזירים במאה ה15) ויש גיבורה שמדברת אבל לא קיימת (זוהי המספרת שאין לה זהות משל עצמה והיא נקראת "הבת הגדולה"). אבל כמו במקל קסמים של הדמיון והשירה המספרת נותנת לכל הגיבורות הללו גם קול וגם קיום וכל זה בספירה אחרת, מעבר לחיים הממשיים. 

ציון: 9

אם יש משהו שהספר "מחר ועוד מחר ועוד מחר" מצליח לעשות זה להעלות את כל הקלישאות הכי יפות של דור המילניאלס ולא ליפול לסטריאוטיפים של דור אבוד או לייצר רומנטיזציה לימים בהם לרובנו לא היו מחשבים בבתים. זהו לא סיפור על הצלחה וקריירה משגשגת וגם לא על חברות בכל מחיר, אלא ההפך – כמו בחיים, הסיפורים והדמויות השונות רחוקות מלהיות מושלמות, תמיד במרחק נגיעה מלחיות את החלום, וזה מה שעושה את הספר לכל כך מוצלח. בפינות הקטנות של הספר, גבריאל זווין מתייחסת בצורה מרגשת, עדינה ורגישה לסוגיות של הגירה, אובדן, מוגבלות פיזית ונפשית ואיך הכל מתקיים במהלך חייהם והתבגרותם של שני חברים, סם וסיידי שהכירו בחדר המתנה של בית חולים ובבגרותם המוקדמת החליטו לייצר משחקי מחשב ביחד. 

ציון: 10

הסיפור כתוב נפלא. היופי הוא בפרטים הקטנים וגם במכחול שבו מצוירות תמונות מחיי ילדים בקיבוץ. תפירה עילית.

ציון: 9

13 סיפורים יש בספרה החמישי של תמרה אבנר "דרוש נס".  13 סיפורים שבמרכזו של כל אחד מהם שבר מתמיד וכמיהה אינסופית לתיקון.

החיים מאיימים להציף ולדרוס את גיבורי הספר הזה, הגדול מסך 13 סיפוריו והם תמיד במסע: אשה מצטרפת כנוסעת סמויה למאהבה ואשתו בסופשבוע בלונדון,  בחור צעיר על הרצף האוטיסטי בורח מאמו החולה לאיסלנד, אמא דואגת לבתה אך מדברת עם מתקשרת במקום עם הבת, ועוד.

לאף אחד מהסיפורים אין  "סוף טוב" במובן הקלאסי של הציפייה שלנו לנס אבל בכולם יש חמלה ועדינות ועל כן גם חסד ותקווה.

ספר יפה. מעורר מחשבה ורגש. מומלץ.

ציון: 9

1. כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק, חיה בארץ ואז שבה לניו־יורק היא שילוב מרתק של גם וגם. הציר שסביבו אנו עולות־יורדות הוא, כצפוי, ישראל והנדנדות שבהן אנו יושבות לעולם נדחפות בידי אמהותינו הנערצות והבלתי מושגות. וישנה תכונה נוספת המשותפת לשלושתנו: כולנו כותבות (כתיבת טורים של הגיבורה משולה לכתיבת מסה על הספר, הגיבורה עורכת חקירות עיתונאיות ומקפידה לתעד שיחות. המסאית מסמנת עמודים באוזני חמור, מקלידה משפטים ביישומון הרשימות של הטלפון החכם). אנו לוקות בחטא "הפטפטנות" הנשי, כפי שהגדיר זאת מרקו, אבי הגיבורה שמעולם לא מכונה בפיה "אב" או "אבא", ושמו הוא כשם אותו גיבור אנימציה ישראלי אהוב שחיפש נואשות אחר אִמו.
2. הספר בנוי עשרה פרקים פרגמנטריים המתלכדים לרומן. הגיבורה הראשית נטולת השם משולחת כמו כדור פינג־פונג מישראל לאמריקה וחוזר חלילה, וככל שהיא משתקעת פיזית באמריקה כך כמיהתה הנוסטלגית לישראל הולכת וגדלה. תנודות העזיבה והשיבה נכפים על הגיבורה שוב ושוב: בילדותה היא נלקחת לאמריקה על ידי הוריה, בבגרותה על ידי הבעל, פעם היא חוזרת ופעם היא נמלטת. אך אלה תמיד הנסיבות, רצונות זרים החיצוניים לה, שמטלטלים אותה ממקום למקום. נדמה כי הגיבורה עצמה אינה מחליטה האם תרד או תעלה וגם לא מעוניינת להחליט, אלא מונעת בידי כוחות הגדולים ממנה. אולם, יש תחומים שבהם היא השולטת הבלעדית: הכתיבה והמחיקה, שהיא חלק בלתי נפרד מכתיבה טובה.
3. מה משובח וערמומי המעשה הספרותי של הדר. הגיבורה־הכותבת שלה מתכחשת במפגיע לשתי התֶמות המרכזיות שבספרוּת: ילדוּת ואהבה. ההימנעות המוצהרת הזאת יש בה מן המעשה האנטי־ספרותי, אך זאת הולכת שולל מתוחכמת: מיד עם הצהרת הגיבורה, המחברת פונה לעסוק בשני הנושאים האלה בדיוק. הפרק הראשון והפרק החותם של הרומן הם פרקי־ילדוּת. ובאשר לאהבה, הגיבורה עצמה כופרת בהכרזתה: במו ידיה היא כותבת מכתב־תשובה לניו־יורקר שבו היא מגוללת את סיפור אהבתם המרוסקת שלה ושל בעלה. היא מבקשת "לספר את האמת שלה" תחת השקרים של קרוליין המאהבת השנואה, שאף היא עוסקת בכתיבה ושפירסמה את עלילותיה בכתב העת השבועי הנחשק. קרוליין, מעין "תאומה" או "כפילה" של הגיבורה (וזאת לא תהיה הכפילה היחידה, ועל כך בהמשך) נעזבת גם כן על ידי אותו הגבר הישראלי תכול־המבט, נכנסת ממנו להריון ויולדת לו בן. וגם היא, כמו הגיבורה, מגדלת את פרי האהבה הכוזבת בגפהּ. לקראת הסוף של מכתב־התשובה שלה הגיבורה נעשית בעצמה ל"קרוליין" וזורה פירורי־שקר מעל עדות־האמת כביכול: הסצנה החותמת, "המרגשת" היא בודה מליבה: מפגש אקראי, שתוק, בין שתי האמהות החד-הוריות - היא וקרוליין - המטופלות בילדיהם הקטנים, האחים־למחצה - על הנדנדות במגרש המשחקים. "אחוות האמהות הדוחפות נדנדות", כלשונה.
4. הספר משופע אלמנטים ארכיטיפיים מעולם המעשיות ומה אהבתי להתחקות אחריהם. המרכזי שבהם - שלושה מופעים של ציפור מחוץ לחלון. הציפור הראשונה היא נודדת ומסתורית, ציפור לא שייכת, שאיבדה את דרכה, ציפור "יורדת" - אפורה עם כרבולת, שאוכלת את הפרחים של אם־הגיבורה חנה. הגיבורה־הילדה מבקשת את קרבת הציפור כפי שאִמה מבקשת את טובתם של הפרחים. המופע השני הוא של יונים הומות בדירתם הניו־יורקית הקטנה של הגיבורה ובעלה. היחסים הזוגיים ביניהם הולכים ומתערערים. היונים העירוניות, שהבעל ניסה לגרש אך כשל, נחבטות בכנפיהן מחוץ לחלון, מבשרות את בוא האסון וממאנות להימלט מפניו. הציפור השלישית היא הנקר, שהגיבורה, כבר אם בעצמה, מראה לבנה התינוק. האם הצעירה והתינוק - אף הוא נטול שם כמוה - לכודים בין התחומים, בין בשורת החיים לבשורת המחלה, ספונים בבית מלון מרוחק אי־שם בדלאוור. הנקר הוא ציפור אמריקאית טיפוסית, נטולת מסתורין, שבונה את ביתה בנחישות. וכמן הנקר, גם הגיבורה תבסס את ביתה באמריקה, על אף הכיסוף המכרסם לישראל.
5. הפרקים החיים ביותר בספר הם הפרקים הישראליים, אולם חיוּת התיאורים היא ככלי־קיבול מרהיב למוות שאופף אותם. הגיבורה מאבדת את עוברהּ הראשון וממיתה, בשוגג, שני בעלי חיים עירוניים, שניהם כתומים־זהובים: החתול הג'ינג'י של השכנים ודג זהב מן הבריכה האקולוגית. בקריאה הראשונה כעסתי על הגיבורה, וגם על החתול כעסתי, משתוממת: איזה מין חתול טיפש אוכל שוקולד מריר וענבים? אך בקריאה השנייה הכעס שכך ונבטה ההבנה כי מות החתול – שהינו אגב חתול אמריקאי, מיובא, מיין קון עם זנב פרוותי מפואר – הוא כהד למות העובר. דג הזהב שמוצא את מותו בבריכה עירונית מזוהמת, הסמוכה ל"אתר הרצח" (רצח רבין), אף הוא מן האלמנטים הארכיטיפיים: איזו משאלה יכול היה להגשים לגיבורה דג הזהב הקטן לולא מת לו סתם כך.
6. "העולם הוא במה" כמילות הקלישאה, אך עבור אם־הגיבורה חנה ועבור חברת האם אוסי הקלישאה הזאת היא החיים, המוות והחיים שאחרי המוות. חנה ואוסי הן שתי שחקניות ישראליות צעירות שיורדות לאמריקה להגשים את חלומותיהן. אולם אמריקה, כמו זו המתוארת ב"מלאכים באמריקה", בולעת אותן ואת חלומותיהן ללא רחם. הגיבורה מעריצה את אמה, אך דווקא אוסי היא ה"תאומה" שלה, הכפילה המרכזית שלה. מה אהבתי את המעשה הנבוקובי הזה של הדר. שתיהן - הגיבורה ואוסי הן קטנות־קומה, שתיהן מתקראות בפי חנה "קטני", לשתיהן "מבט של מכשפה", שתיהן חרדות־אימים מפני איידס (אוסי הדביקה את כל היורדות בחרדתה העצומה מפני המגפה הזו של המאה העשרים), שתיהן רדופות על ידי סרטן, שתיהן ננגסות בפי גברים אקראיים, שעטים עליהן ואז נוטשים אותן. שתיהן גונבות גניבות קטנות - "מתנות גנובות בלי סיבה", מדממות למוות בכיסאות זרים ולא מתות מזה.
7. השילוש הקדוש של הציפורים הוא לא השילוש היחיד בספר, כי ישנו השילוש נוסף, קדוש לא פחות של החתולים. הראשון הוא חתול־סברובסקי מיניאטורי של אוסי שמתגלגל אחר מותה לידיה של הגיבורה בזכות החברה השלישית בחבורת היורדות המקורית, דורית. החתול השני הוא המיין קון התל אביבי, השייך לזוג השכנים השנואים רונה ועודד, שמת בדמי ימיו. אך החתול השלישי הוא הנפלא מכולם, חתול בלתי ממשי שנברא במילות שיר־הפופ האהוב על הגיבורה, "השיר שלה", "שנת החתול" של הזמר משנות השבעים אל סטיוארט. מילות השיר - צבעי מים בגשם - מבליחות בסצנת ההתאהבות של הגיבורה במבקר הישראלי התורן בניו־יורק, עוד גבר שעתיד לנגוס בה בבוא הימים.
8. הצגות התיאטרון של חנה ואוסי, ששאריות מהן מועלות קבוע בפני קהל אקראי של מאבטחים ואנשי תחזוקה - והגיבורה מימי ילדותה עד עצם היום הזה, רוויות במחזות של ז'אן ז'נה. אחר כך ימוג ז'נה ויתגלגל לצפייה משותפת, טרנס־אטלנטית, של הגיבורה של אמה בסדרה על פי "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר. ז'נה טען פעם כי מחזותיו נועדו להיות משוחקים בידי גברים, אך הוא לא הכיר את אוסי. "ואז היא אמרה דברים מאוד מוזרים - שהיא רוצה לבלוע את עצמה, לפתוח את הפה נורא גדול ולהפוך אותו על הראש כדי שהוא יבלע את כל הגוף ואז את כל העולם, ושמה שיישאר ממנה יהיה כדור לעוס שלאט לאט ייגמר. ושככה היא רואה את סוף העולם." (עמוד 97)
9. העברית של הדר היא עברית פרגמנטרית, משוברת, מאונגלזת, אך דווקא בשל האנגלוז נוצר לעתים כפל־לשון נפלא: אִין (מלונית) הופך ל-אַיִן, למקום הכי עצוב בעולם, העיירה מיטלון הופכת לשילוב של מלון והימלטות (גם למקום שבו נכתבת שירה - שירת־הייקו, כי הרי העיירה נקראת על שמו של המשורר האנגלי ג'ון מילטון). כפל־לשון נוסף: בן הזוג האמריקאי היחיד של הגיבורה בשם רִיק מגשים את המשמעות העברית של שמו והופך לשום־כלום, להתגלמות הריק.
10. יש לי עוד הרבה מה לומר על "היורדות" של הדר, על חד־קרן בשבי ממט, על פאולה מודרזון־בקר מנויה גאלרי, על השיטוטים במפות של גוגל, על ירושלים של סבא וסבתא, על הקבורה הכבודה והמסוכנת בהר הזיתים והקבורה חסרת הכבוד בקיר של בית קברות אלמוני או חלילה באדמת אי־המתים הניו־יורקי, על מנהטן המפלצתית ועל מי הנהר האפורים הטומנים בתוכם גופות. אך עליי לסיים ואני בוחרת לחתום את המסה בציטוט של אחת הפיסקאות היפות ביותר בספר בעינַי: "אַת, מי את, האישה הזאת שאני לא יודעת מי אני בלעדייך, ששמעתי וראיתי מולי עוד לפני שיכולתי לראות ומאז את כל הזמן שם, חוץ מהתקופות שאת נעלמת פתאום, לפעמים את עוזבת, ואז חוזרת, תמיד יפיפייה, מהפנטת זרים ולא זרים ומושכת משוגעים ועדיין יותר יפה ממני גם כשאת בת שבעים עם דלקת ואנטיביוטיקה. את שנכנסת לי לתוך הראש ועושה כאוות נפשך, מטמטמת ומחדדת, ואני לא יודעת אם אַת האמת הטהורה שלי, המצפן, או שאת האדריכלית של מה שמתחולל לי בתוך הראש והנפש." (עמוד 174)

קורא את 'השמלה' של לאה איני. זה מהדהד קנז. פוקנר. העברית לגמרי שלה. מיוחדת. אני קורא סיפורת עברית שלה וחש כמגלה. איני כורה אוזן לקולו של הנעלם. הגוץ. הנשכח. ואומרת משם דברים עזים על כולנו.

ציון: 10

בשירו "28 בדצמבר", כתב רוני סומק: "נולדתי ביום בו הומצא הקולנוע. בגלגול הקודם / הייתי המקל של צ'רלי צ'פלין, תחתוניה של / מרילין מונרו, האקדח של גרי קופר (...) מאז אני נודד, שומר על מקומות קדושים, / רוצה לירות במי שנמלט ומאוהב בנשיקת / האספלט. / יום אחד, אולי, / אעשה מזה סרט". שילוב האקדח בנשיקה – הכלאתם של יסוד רומנטי שובה לב ושל יסוד מודרני, עירוני ואלים – אכן ניצב במרכז עולמו הפואטי של סומק מראשיתו והוא שהעניק לו את צביונו המיוחד. 
מי שביקש לקרוא בשיריו של סומק עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת כדי להתנחם בסימני האודם שהשאירו שפתיים תועות על הדפים לא יכול היה להתעלם מריח אבק השריפה שעלה מן השורות. בכך טמון אחד מהישגיה הגדולים של השירה הסומקית: למן ספרו הראשון, "גוֹלֶה" (1976), ספרון צנוע שערך אמיר גלבע, יצר רוני סומק סגנון שירי אישי וייחודי, עובדה שמבדילה אותו מכל משורר אחר שפעל בשדה השירה העברית משנות ה-80 ואילך. סגנון זה מושתת על מערך דימויים מורכב, על מזיגתם המתוחכמת של שדות סמנטיים שונים ועל טכניקה אשר זכתה לשכלול עילאי כבר בשיריו המוקדמים של סומק.
מזיגה זו של יסודות שלכאורה אינם מתיישבים אלה עם אלה, לצד שימוש מוקפד במלים שנתלשו ממילוני האפוסים הקדומים ומאנציקלופדיות השיר הארוך, הייתה כבר מראשיתה ישראלית מאין כמוה, ולמעשה – אף שהדבר נשמע כמעט אבסורדי – הייתה מן הניסיונות הבודדים לייצג בגבולות השירה עולם ישראלי עכשווי וממשי, חי ומדמם. עולם זה היה ניגודן המובהק של אותן תמונות הוויה אשר הושתתו על כרעי הקיום הלימינלי, "תמונות" שאינן צופות אלא פני עתיד קרוב וסתום; תמונות עולמו של נתן זך ונתיניו הרבים, שבדרכוניהם הופיעו חותמות הלשון הרזה, מיני גוונים של ניהיליזם של יושבי בתי קפה ודרישה בלתי כתובה למחיקת כל סימניה של התשוקה האוטופית.    
מי שהאזין פעם לרוני סומק קורא את שיריו לקול נגינתם של אמן הג'ז אליוט שארפ, אמן העוּד יאיר דלאל ומוסיקאים רבים אחרים, יודע כי תמיד היה בשירה הסומקית דבר מה המגלה את פניו באזור הדמדומים שבין שתיקוֹת העוּד לנהמה ה"בלוזית". בניגוד לעולמות שיריים כה רבים שנבראו למן המחצית השנייה של המאה ה-20 ובחרו להתמסר לטירופה של הלשון, לקיום המנוכר ולאי היכולת לשוחח, לחשוב או לנשום במרחבי מחיה דחוסים, שב והזכיר העולם הסומקי לקוראיו כי גם לרכיבי קיומו של בן המאה ה-21 יש פַּסְקוֹל חשאי, שמסוגל להפוך שברי ניגון עייף ללחישה רוקנ'רולית.
בראשית המאה ה-20 עוד אפשר היה לדמיין את הקורא הזה כגיבור האפוסים של ימי קדם, כקורא שבלע בשקיקה את נעימות הבארדים והטרובדורים – את נעימות המשוררים הנודדים – כקורא ששמע את חרוזי קיומו מתנגנים בכל פינה; קורא שלחייו היו תכלית ופשר. קורא זה נהפך במאה ה-21 לגיבורן של תיאוריות הנוזפות בו פעם אחר פעם ושבות ומציגות לו את קווי המתאר של כלאו התודעתי, את גבולות העולם התכליתני והדכאני שבו הוא חי ואת עליבות זעקתו שלא תישמע עוד במרחבי מחיה פתוחים. והנה באה השירה הסומקית ובחרה לשוב ולהציב את הקורא הזה בראש מעייניה – ולא כאסיר בכלא קיומו כי אם כבן חורין, כפי שהיה בימים שבהם הגרי קופרים יצאו למסעותיהם רכובים על סוסי הדמיון. 
השירה הסומקית מצהירה באופן עקבי על שובו של הגיבור. היא עושה זאת בין בתי החרושת ובתי הבושת, במגרשי חניה של מכוניות תופת ("הרמס", עמ' 33), בכלא רמלה, בין בגדד לפריס, בין מדבר יהודה לעבר הירקון, מתוך גזירי עיתוני אופנה ישנים ומול חלונות ראווה של אטליזים. בעולם שירי זה כל אחד רשאי לאחוז בגלוי באקדחו של גרי קופר ואפילו להריח בחשאי את תחתוניה של מרילין מונרו. בכך טמון הישג נוסף של השירה הסומקית, שמסקנותיו מרחיקות לכת. 
שירה זו יצרה, למעשה, אפוס מסוג חדש – אפוס השיר הקצר – שלמד לנצל את מארג הדימויים של העולם הפוסט-מודרני, את תחושת ה"הלם" (במושגיו של ולטר בנימין) של מי שנולד אל עולם זה ואת ריבוי הגירויים שלו, והפכם לכלי המאפשר לקורא להתבונן ב"שדות הכוח" המכתיבים את תנאי קיומו – ולטוות את חלום קיומו הפרטי. מי שלא נאטם לצפירות האזעקה של קיומו, מי שימיו המתיקו לו סוד בין לבנים, מנופים וטרקטורים ומי שבחר לתור באומץ את מדבריות האהבה של חייו – כל אלה מצאו וימצאו בשירה הסומקית משהו המסוגל להבעיר את מנועי חלומותיהם בדלק מטוסים. 
תווי פניה של ה"ישראליות" השבים ומופיעים בכל ספריו של סומק, משרטטים לא רק תמונה מרובדת, שניתוח מפלסיה השונים עשוי לחשוף את כל פצעיה ותחלואיה של החברה הישראלית, אלא אף שבים ומאיירים את ידו המושטת של מי שלמד "לתפור כפתורי חלום על חולמות היום-יום" אל הקורא; כל זאת, מתוך אמונה שמי שילמד לאחוז במברשת השמש של השירה יוכל לא רק לצבוע את קיר המזרח של חייו אלא גם לנתצו. 

ציון: 10

הסיפור נהדר. כל כך מעביר את התחושה שהילדים האלה מופקרים לנפשם, "יתומים?" כדברי העירונית, לא להאמין שכך גידלו ילדים. יש בסיפור כמה וכמה הברקות, למשל – "עשיתי פרצוף של עץ " ותיאור הזמן המערים כשרוצים שימהר לעבור, ועם זאת נצחי ולא זז .והקריאה של גליה נהדרת, ילדית ובה בעת בוגרת שיודעת.

ציון: 10

1060 עמודים של מסע כרוכים ב"מהתלה אינסופית". כל ניסיון לספר תוכן נידון, בעיני, לכישלון מוחלט. דיוויד פוסטר וואלאס נעל נעלי בלט וטיפס ברומן הזה לאוורסט. הוא מלהטט בשפה (ומחיאות כפיים לתרגום הנהדר של מיכל ספיר). הוא בונה עולמות (ממשיים ופנטסטיים) ומחריבם. הוא כמעט אגתה כריסטי שהוא נוגע מעט במתח והוא פרויד היודע להפוך את הדף הלבן עליו הוא כותב לסדין הנמתח על ספת הפסיכיאטר. והכי חשוב: "מהתלה אינסופית" הוא ספר שבו האירוניה עובדת שעות נוספות גם בגלוי וגם כשהיא לופתת את הצוואר.

ציון: 10

עופרה עופר אורן מסתתת את הכאב לכדי מוזיקה שמיימית. ספר מחלחל, מתעצם, שקראתי לאט שלא להחמיץ תו. הישג של אמנית גדולה.

שוב אספתי אלי ספר מאובק ממדפי ספריית הרחוב הסמוכה לביתי {מבטיחה להחזיר!}. שנת יציאתו לאור בארץ היא 2010, כמעט היסטוריה במושגי הזמן הנוכחיים, אבל המתח, הלמות הלב הנלפת והכאב שחשתי בקריאתו מוכיחים לי שלא נס ליחו ולא פג טעמו. 
הסיפור נפרש לאטו מבעד לתודעתו של ג'ק בן החמש. אמו, שאת שמה איננו יודעים, נחטפה בעורמה בהיותה בת 19 ונכלאה ב"חדר" - מחסן מבודד, ספון בקירות שעם ומרוחק מעין כל. שם נולד הילד, ושם בצינוק המחריד, בצילו של הכולא-המענה שעינו פקוחה, הוא גדל ומתפתח ונעשה עילת קיומה של אמו, שמצליחה ליצור עבורו עולם ומלואו, מגוננת עליו בחירוף נפש ומתפקדת בו כ"שד הגדול", סמלית וממשית.  
במחצית הספר, מצליחים ג'ק ואמו להשתחרר מכלאם, בתושיית האם, באומץ ליבו של הילד ועם לא מעט מזל. בתחילה נראתה לי ההיחלצות מהחדר כמהלך מוקדם מדי בשלבי העלילה, אך עד מהרה שיניתי את דעתי. לדעתי, הרוע המוחלט הוא נקודת הזינוק של הספר, אך אינו ליבו ונושאו המרכזי. הוכחה לכך היא ההכרות הקלושה, העקיפה, עם דמותו של החוטף[ המכונה "ניק הזקן".  
חלקו השני של הספר לופת את הלב לא פחות מחלקו הראשון. הסופרת מבקשת לחקור בו את התחום ההיברידי, את המקום הלא מפוענח בנפש האדם וב"נפש" העולם המערבי. מהו חופש, היא שואלת, האם הוא הטוב בעולמות? האם כולנו רוצים בו? מהם גבולות הפרטיות, ועד כמה יש בכוחנו לשמור על מרחב פרטי, ההכרחי לשלומנו הנפשי?  
ומהי, על פי דונהיו, אימהות נכונה? במחציתו הראשונה של הספר הבן והאם שזורים זה בזה כמעט ללא הפרד, ככורח הישרדותי. בחלקו השני נחתך קשר הטבור והשד המזין – וזו אינה מטפורה -  מאבד את תכולתו המתוקה והמנחמת. האם שיצאה לחופשי, כמהה לקבל את חייה בחזרה. במחיר נפשי יקר אך בהכרה מלאה היא מסירה מעליה חלק ממוסרות האימהות. אימהותה היצירתית, המגוננת, המצויה בכול, מוחלפת במה שוויניקוט מגדיר כ"אימהות טובה דיה". בכך היא מאפשרת לילדה לגדול כאינדיבידואל ולא כעובר חיצוני, שממשיך לינוק מאמו את חיוניותו. 
 היו קוראים שהלינו על בחירתה של דונהיו לכתוב מתוך תודעתו של הילד ולא מתוך תודעתה של האם. מעבר למנהגם התמוה של קוראים {ומבקרים} להתערב בשיקולי הכתיבה של הסופרת או הסופר, לדעתי דעה זאת מחמיצה את יופיו ומיוחדות של הספר. תודעתו הילדית המשובשת של ג'ק, לשונו הילדותית, משקפים את המציאות הבלתי אפשרית שלתוכה נזרקו הוא ואימו. מאמציה של האם לשמר את השיבוש כאמצעי הגנה וקיום הופכים את הקריאה ב"חדר" למלאכת פענוח מטלטלת, רבת קסם ושוברת לב.          

ציון: 10

הנובלה "זרמים באביב" ראתה אור לראשונה ב-1872 ברוסיה, עשור לאחר "אבות ובנים", שנחשב לרומן הגדול ביותר של טורגנייב. ברגע של לאות, שממון ותיעוב כלפי החיים נזכר סאנין בן ה-50 בסיפור אהבתו לג'מה, צעירה איטלקיה יפהפיה, שלושים שנה קודם לכן. בדיוק ברגע שבו נדמה ששני האוהבים גברו על כל המכשולים, בראש ובראשונה עוניו של סאנין והעובדה שג'מה, למעשה, כבר מאורסת – סאנין מצליח להרוס את הכל, והוא ימשיך להתאבל על אובדנה לאורך כל חייו. הספר ראה אור לראשונה בעברית ב-1952 ויצא בתרגום חדש ויפה של פטר קריקסונוב ב-2011, והוא קריאה מושלמת לכל מי שיודע שאהבה ראשונה אף פעם לא יכולה באמת להתגשם.

ציון: 10

חמדת של טוני מוריסון הוא ספר מכווץ לב ונשמה הנע בין הפיסי למטפיסי ומעורר מחשבות עגומות על אופי האדם והחברה האנושית. ובכל זאת, למרות המועקה והעצב, אי אפשר להניחו מהיד. 

ציון: 9

כנראה שרק אסף ענברי מסוגל לכתוב רומן היסטורי בכיכובם של יצחק טבנקין ומשה סנה בצורה שמזכירה דווקא קומדיה סאטירית. זה לא רק הקצב הפנטסטי, רוחב היריעה וההומור הנוקב (ולפעמים אפילו המרושע), אלא היכולת להביט הן על הגיבורים והן על האידיאולוגיה שלהם במבט שהוא גם נפרד וגם משותף, ובתוך כך לגולל זווית מקורית ומרעננת על ראשי תנועות השמאל בזמן הקמת המדינה. אפשר להתווכח על הרבה דברים שנכתבו בספר על אנשים ואירועים שהיו באמת; קשה להתווכח עם חוויית קריאה כל כך מענגת.  

זה ספר עז, על היקשרויות עזות, ביטוי שמהרגע שקוראים אותו – הוא נצרב ונצבר. "היקשרויות עזות" ספרה של הסופרת והעיתונאית היהודייה-אמריקאית ויויאן גורניק, יצא לאור בארצות הברית ב-1987, אבל תורגם לעברית רק בשנה האחרונה. זה ספר קטן וחזק, שמתאר היקשרויות מכל מיני סוגים – בין אמא ובת, בין שתי נשים ושכנה, וכן, גם בין גברים ונשים. סיפור ממוארי שמתרחש ברחובות ניו יורק, אשה בוגרת מתהלכת עם אמה הקשישה, יש ביניהן שיח מיוחד, מלא עקיצות וזכרונות מילדות בברונקס בשנות ה-40 וה-50. סיפור של התבגרות נשית, מלא חוכמה ונעדר שיפוטיות.

כשזה פשוט, זה ספר על תינוקת שנולדה עם פגם בעמוד השדרה, שגדל להיות זנב, שמוסתר מהעולם, ואיך היא חיה עם זה. אבל זה לא פשוט, כי גם אם מנסים, אי אפשר לדחוף את ציונה לאגף הבדיוני. המרוחק. היא באמת עם זנב. אתה קורא ואתה מרגיש את הגוף. בעיקר את הגב התחתון. חוסר הנוחות מטריד כל כך עד שלפעמים יש צורך לגעת. להתיישר. להתגרד. אתה עושה את כל אלה, ובינתיים, בלי שאתה שם לב, אתה מתבלבל. מגדרית. ציונה נקבה והזנב זכר וציונה יחיד אבל מדברת ברבים כי היא הם, ומה? צריך לעצור כדי להבין שלפעמים אחד הם שניים.  ואז, אתה כל כך אוהב את ציונה. ואז, אתה רוצה להציל אותה, ולא יכול. ספר נפלא, מעורר מחשבה ושובר לב.

ציון: 8.5

העמק האהוב, השדות הירוקים, המשפחה הענפה, האדמה ועמל הכפיים. את כל אלה לא תמצאו במה שהפך להיות ספרו האחרון של מאיר שלו. כי ב״אל תספר לאחיך״ החליט מאיר שלו לנסות משהו אחר, רומן כמעט קאמרי, חסכוני וצנוע, שבמרכזו שני לילות: לילה אחד בהווה, בו יושבים שני האחים, גיבור הספר ואחיו הקטן ומדברים כטוב ליבם באלכוהול ומהצד השני לילה אחד בלתי נשכח עם אשה יוצאת דופן בבית מבודד בשרון. וכן, גם בלי עמק יזרעאל, אנחנו חוזרים ומגלים שמאיר שלו יודע לספר סיפור. הווה ועבר מתמזגים זה בזה, האחים מעלים על השולחן את ההורים המתים, את האשה החיה והנוכחת של האח הקטן ואת האהובה האבודה של האח הגדול. לשם שינוי דמויות רגילות, לא גדולות מהחיים, לא דרמטיות, דמויות כמוני וכמוכם. בסוף, סליחה על הספוילר, הכל מתחבר והאחים הולכים לישון שיכורים עם קצת פחות משא על הכתפיים. ולנו? נותר רק לחשוב מה היה קורה אילו שלו היה זוכה להמשיך ולהעמיק בקו החדש שבחר לו, ולהצדיע לו על כך שבגיל 73 הצליח להמציא עצמו מחדש.

ציון: 10

ספר מרהיב, בטקסט פיוטי פונה המחבר לאימו החולה, האנאלפביתית, פליטת הגיהינום הווייטנאמי. הוא סגירת חשבון עם ילדות והתבגרות שכולה נחשלות - והכל בליטוף חומל, באהבה עמוקה, ובנדיבות שרק גאונות רגשית יכולה לייצר. אמריקה הגואלת מתגלה במערומיה המבישים: נורת'המפטון שבמסצ'וסטס נחשפת כמלכודת של נבערות ואלימות, של גזענות והומופוביה, של דלות וחולי. ההבטחה היחידה שיכולה להתקיים היא כהות החושים והטשטוש המטמטם שמציעה ההתמכרות לאלכוהול, סמים קשים ומוות מהיר. בתוך כל הייאוש וחוסר התכלית נפתח לפנינו סיפור אהבה הומוסקסואלי שכולו סחלב רך עוצר נשימה. כי הרומן הזה כמו שהוא מכתב וידוי לאם אהובה וטרופת דעת , הוא הספד מתגעגע לאהוב צעיר, שבאופן בלתי אפשרי, ניסי לחלוטין נמצא לו בתוך הנחשלות המקיפה. ספר מופלא.

הסיפור מתרחש באמצע המאה שעברה בקולג' הבדיוני האמריקני קורבין. רובן בלום הוא מרצה  יהודי שמקבל משימה: לארח וללוות את ד"ר בנציון נתניהו, היסטוריון ידוע שבא מישראל לבדוק את אפשרות העסקתו כחבר סגל. כדאי לקרוא את "הנתניהוז". קודם כול כי לא בכל יום תזכו לקרוא ספר קצר ומשעשע שזכה בפוליצר. שנית, כדי להבין מה חושבים עלינו הישראלים רבים מיהודי אמריקה, גם אם זה לא נעים.

ציון: 9

"מה קרה להגר באילת?" הוא ספר שאוצר בתוכו מתח בין כתיבה בחרוזים נעדרת כל עודפות רטורית לבין תמה קשה. המתח הזה לא מרפה לשנייה מהקורא וגורם לו לצלול שוב ושוב לעומק השכבות הרבות של הספר.

ציון: 10

אני לא יודעת מי מנקה השבוע את הבית שלכם אבל אחרי שתסיימו עם הספונג'ה ותשיבו את הרהיטים למקומם, אני ממליצה לכם לשבת, להרים רגליים, ולקרוא את אחד הספרים הכי חשובים שראו אור בזמן האחרון "מומחית בספונג'ולוגיה" - עוזרות בית ומנקות בספרות העברית, שכתבו ד"ר מימי חסקין וד"ר דינה חרובי. 
הספר הזה עוסק בסיפורים ושירים שנכתבו על עובדות הניקיון -התימניות, הערביות, הרוסיות -  מימי הישוב היהודי ועד ימינו. הוא חושף כיצד כתבו עליהם גברים ונשים שלא עבדו בניקיון אבל חשבו שילדות תימניות, שעסקו בניקוי ותחזוקת הבית, אינן ראויות ליום חופש אפילו בשבת או שהן הצטרפו בשמחה ל"שיר התימניות" של נתן אלתרמן והוא מגיע עד הטקסטים החורכים והכואבים שכתבו הילדים והילדות של עובדות הניקיון. אלה ילדים שגדלו והפכו לכותבות וכותבים וביצירתם הם מספרים את הסיפור השתוק של האם, שלא פעם עבדה בביתם של שוחרי שיויון חדורי שליחות, שראו את כל "האחרות" חוץ מהאשה שמנקה לה את הבית. 
חרובי וחסקין  לא כתבו ספר נגד העסקת עובדות ניקיון או קבלת עזרה בבית אבל הן מבקשות מאיתנו, ממי שמעסיק עוזר או עוזרת, לפגוש את העיניים שלה, לשמוע את קולה, כפי שהן לא הססו לכתוב גם על עצמן, על המקום שלהן כמרצות באקדמיה, כאשר מחוץ לכיתה שלהן ישנה אשה שמנקה את השירותים ואולי כפי שכתבה המשוררת יונית נעמן במחזור השירים שלה על עובדות ניקיון, היא רק מפנטזת שהעולם ישאר מלוכלך.

ציון: 10

אלמלא היה הדבר מצוין בגב הספר, לא היתה לי שום דרך לדעת שהספר הנהדר והבשל הזה הוא רומן ביכורים. מורן פרידמן כותבת על נושאים שכבר סופרו פעמים רבות כל כך, אבל הקול שלה ייחודי וצלול. נותרתי מהרהרת בשאלה מה גורם לילדה שגדלה כבת יחידה לזוג הורים תומך מכל הבחינות להרגיש תמיד פחותה דווקא מול חברתה שהחיים התעללו בה. ובעיקר נותרתי עם געגוע לדמויות ורצון עז לקרוא את הספר הבא של מורן פרידמן.

ציון: 10

"נבדה", ספר הביכורים של מיטל זוהר, בנוי ממאה ושמונה פרגמנטים קצרים שמתלכדים לסיפור משפחתי. לבת המספרת מבט מלא פליאה וסקרנות ושאלות מובלעות על הורות ומשפחה. אין פתרונים לשאלות ונדמה כי החוט עליו שזורים הפרגמנטים מצליח להחזיק אותם בקושי רב. הכתיבה הנקייה, שאינה מתייפיפת, נטולת מניירות, חדה ורגישה בו זמנית, מזמנת חוויה חד פעמית של התבוננות לתוך נפשה של הכותבת וחשתי את כובד משקלם של הדברים שהיא נושאת לתוך חייה כרחיים על צווארה.

ציון: 8.5

קלאריס ליספקטור היא קוסמת של ממש. כל אחד מהסיפורים הקצרים שכתבה במשך חייה הקצרים יחסית (היא הלכה לעולמה בגיל 57) הוא עולם שלם, רומן בזעיר אנפין, שנוגע בחיים עצמם. זהו לא דבר של מה בכך לנגוע בחיים עצמם – לקרוע נתח מהם ולהגיש אותו לקורא, שמפענח באמצעותו עוד פשר בהם, עוד אופן להתבונן בהם, עוד סיבה טובה לשהות בהם או שמא עוד סיבה טובה לנטוש אותם. את הקסם הזה לא מחוללת ליספקטור בעזרת דרמות גדולות; להפך, ליספקטור מניחה על הנייר התרחשות זעירה שבזעירות בחיי דמות, בעוד הדרמה הסוערת מתחוללת בנפשה פנימה.

הדפים בקבצי הסיפורים "אושר סמוי" ו"שעת הכוכב; קשרי משפחה" (שניהם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה בשנים 2000 ו-2001) כבר מרופטים אצלי, ופינותיהם מקופלות, עדות לקריאה חוזרת, משתאה, המבקשת לבדוק שוב את הגילוי הקטן-גדול שמצאתי בהם. לכן ברגע שיצא ספרה המתורגם החדש, "היכן היית בלילה", מיהרתי לקנות אותו כדי לנעוץ שוב את האצבע שלי בעין של החיים.

בסיפור הראשון מתוארת אישה בת 70 שהלכה לאיבוד בחללים תת-קרקעיים של אצטדיון. בסיפור השני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים, האחת צעירה והשנייה מבוגרת, ומהרהרות על חייהן. שני הסיפורים האלה שוצפים ומותחים עד לאין שיעור, ושניהם הזכירו לי את הסיפורים המוכרים של ליספקטור, אלו המקופלים אצלי בפינותיהם. כל אחד מהם הגיש לי את הנתח המצופה, המפתיע, מהחיים, וחולל מהומה לא רק בנפשה של הדמות שליספרקטור בחרה להאיר, אלא גם בנפשי שלי. מהסיפור השלישי ("סקירה יבשה של סוסים") ואילך מגישה ליספקטור סיפורים אסוציאטיביים יותר, פרועים, נזילים, אגדתיים. חלקם הרהור מתמשך, תהייה טעונת הקשרים, שבקריאה ראשונה נראתה לי מתחכמת, מעייפת במקצת, אבל בקריאה שנייה, מתמידה, מצאתי בה את הלב הפועם שייחלתי למצוא.

קריאת חובה לאוהבי ליספקטור, אם כי אין זה הספר הראשון שאציע למי שאינו מכיר את כתיבתה.

ציון: 8

שני סיפורים יש ב"ביום שייגמר הכסף", ומעליהם מרחף סגנון כתיבה שמצליח לשחק עם הקורא במחבואים, לתת לו אצבע ורק אחרי לא מעט עמודים עוד חלק מהיד. טולוב מעמיד גלריית דמויות אמינה ומרתקת, ומשרטט דיוקן משפחתי ישראלי שהוא בה בעת פגום ושלם, דוקר ומרפא, מכעיס ומעורר אמפתיה.

ציון: 10

"נבדה", ספר הביכורים של מיטל זוהר, בנוי ממאה ושמונה פרגמנטים קצרים שמתלכדים לסיפור משפחתי. לבת המספרת מבט מלא פליאה וסקרנות ושאלות מובלעות על הורות ומשפחה. אין פתרונים לשאלות ונדמה כי החוט עליו שזורים הפרגמנטים מצליח להחזיק אותם בקושי רב. הכתיבה הנקייה, שאינה מתייפיפת, נטולת מניירות, חדה ורגישה בו זמנית, מזמנת חוויה חד פעמית של התבוננות לתוך נפשה של הכותבת וחשתי את כובד משקלם של הדברים שהיא נושאת לתוך חייה כרחיים על צווארה.

ציון: 8.5

קלאריס ליספקטור היא קוסמת של ממש. כל אחד מהסיפורים הקצרים שכתבה במשך חייה הקצרים יחסית (היא הלכה לעולמה בגיל 57) הוא עולם שלם, רומן בזעיר אנפין, שנוגע בחיים עצמם. זהו לא דבר של מה בכך לנגוע בחיים עצמם – לקרוע נתח מהם ולהגיש אותו לקורא, שמפענח באמצעותו עוד פשר בהם, עוד אופן להתבונן בהם, עוד סיבה טובה לשהות בהם או שמא עוד סיבה טובה לנטוש אותם. את הקסם הזה לא מחוללת ליספקטור בעזרת דרמות גדולות; להפך, ליספקטור מניחה על הנייר התרחשות זעירה שבזעירות בחיי דמות, בעוד הדרמה הסוערת מתחוללת בנפשה פנימה.

הדפים בקבצי הסיפורים "אושר סמוי" ו"שעת הכוכב; קשרי משפחה" (שניהם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה בשנים 2000 ו-2001) כבר מרופטים אצלי, ופינותיהם מקופלות, עדות לקריאה חוזרת, משתאה, המבקשת לבדוק שוב את הגילוי הקטן-גדול שמצאתי בהם. לכן ברגע שיצא ספרה המתורגם החדש, "היכן היית בלילה", מיהרתי לקנות אותו כדי לנעוץ שוב את האצבע שלי בעין של החיים.

בסיפור הראשון מתוארת אישה בת 70 שהלכה לאיבוד בחללים תת-קרקעיים של אצטדיון. בסיפור השני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים, האחת צעירה והשנייה מבוגרת, ומהרהרות על חייהן. שני הסיפורים האלה שוצפים ומותחים עד לאין שיעור, ושניהם הזכירו לי את הסיפורים המוכרים של ליספקטור, אלו המקופלים אצלי בפינותיהם. כל אחד מהם הגיש לי את הנתח המצופה, המפתיע, מהחיים, וחולל מהומה לא רק בנפשה של הדמות שליספרקטור בחרה להאיר, אלא גם בנפשי שלי. מהסיפור השלישי ("סקירה יבשה של סוסים") ואילך מגישה ליספקטור סיפורים אסוציאטיביים יותר, פרועים, נזילים, אגדתיים. חלקם הרהור מתמשך, תהייה טעונת הקשרים, שבקריאה ראשונה נראתה לי מתחכמת, מעייפת במקצת, אבל בקריאה שנייה, מתמידה, מצאתי בה את הלב הפועם שייחלתי למצוא.

קריאת חובה לאוהבי ליספקטור, אם כי אין זה הספר הראשון שאציע למי שאינו מכיר את כתיבתה.

ציון: 8

שני סיפורים יש ב"ביום שייגמר הכסף", ומעליהם מרחף סגנון כתיבה שמצליח לשחק עם הקורא במחבואים, לתת לו אצבע ורק אחרי לא מעט עמודים עוד חלק מהיד. טולוב מעמיד גלריית דמויות אמינה ומרתקת, ומשרטט דיוקן משפחתי ישראלי שהוא בה בעת פגום ושלם, דוקר ומרפא, מכעיס ומעורר אמפתיה.

ציון: 10

חלופת מכתבים אישיים ופילוסופיים בין רילקה המשורר הנודע, למשורר צעיר המבקש את חוות דעתו על שיריו, על חלומו להיות אדם כותב. לעניות דעתי, זהו תנ״ך לאנשים יוצרים. יש בו עיסוק עמוק בהתנגשות המתמדת בין תביעות החיים למחירי היצירה ותובענותה. רילקה כותב בשפתו העמוקה והכנה: ״אתה מביט החוצה, ואין דבר שעליך להמנע ממנו יותר. שום איש אינו יכול לעזור לך. שום איש… התכנס בתוך עצמך, נסה לעמוד על המניע המצווה עליך לכתוב, נסה לבחון אם הוא פושט את שורשיו במקום העמוק ביותר של לבך, שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב…״ זהו ספר קטן, חכם ועמוק. אני חוזרת אליו בכל פעם שאני נבהלת מתובענות היצירה אל מול תובענות החיים עצמם.

"מה קרה להגר באילת" הוא ספר יוצא דופן בנוף הספרותי העכשווי. עופרה עופר אורן, סופרת ומשוררת, ארגה יחדיו את שתי יכולותיה ויצרה רומן הבנוי מחזור שלם של סונטות. סיפורה של הגר, שסבלה מהתעללות נוראה על ידי בני משפחתה, והעולם שמחוץ לבית פצע אותה לא פחות, נפרש על פני שלושה עשורים, מנערות עד בגרות. עמו נחשפים גם כאביה, פצעיה וכוח החיים שבה. מבעד לחרוזי הסונטות והמבנה המוקפד שלהן, אך בשפה כמו יומיומית כמעט, טווה אורן את סיפור הטראומה לרוחבה ולעומקה. מסכת הסגנון מסייעת לה לגעת ביד עירומה בנפש המדממת, ובד בבד עם הכאב, הגר שובה את ליבנו, ואנו, הקוראים, נעים עמה בקצב הסונטות, עד לסוף סיפורה שימשיך ויהדהד בליבנו.

ציון: 9

שרה כ' היא דמות נפלאה: ביום היא ספרנית בודדה ונכה, בלילה מאיירת גאונה ומפנטזת על אהבה לאישה. "רוב הזמן הייתה שרה שוכחת איך היא נראית באמת", כותבת תמי בצלאלי, "היא צעדה ברחוב כאילו היא אישה בשם אימאן". בדמות אימאן, האלתר-אגו שלה, היא גבוהה וחטובה, נשים מקנאות בה. יש לה שיר שמתנגן בראש, לכן היא לא שומעת את רגלה הנגררת. סיפור החיים של שרה, שיוצאת אט-אט מהבדידות, הוא לא הכל. בספר המיוחד הזה יש כמה עלילות משנה. למשל, ספר הילדים ששרה/אימאן כותבת ומאיירת (האיורים המקסימים של בצלאלי). נדבך נוסף חושף את הסודות של דודתה הנוטה למות של שרה, ושופך אור על חיי שתיהן. במקום להכביר מילים, קראו את "הו-מאמא" ותנו לשרה, תמי או אימאן להיכנס לכן ללב.

ספרה של תמר פרנק, "להיות אמא שלו", תפס אותי במקום מרגש במיוחד. לאורך השנים, קראתי לא מעט ספרים העוסקים באוטיזם, דרך ניסיון להבין מה עובר אדם עם אוטיזם בדרכים שונות, דרך ספרות טיפולית המתארת חלקים שונים בתסמונת והטיפולים בהתאמה. זווית זו של תמר, נגעה בי במיוחד, כאם- והוליכה אותי בנבכי הנפש האימהית, החל מהחלום שקדם ללידה, דרך המציאות וההתפכחות ועד לכוחות האדירים של אם להתמודד עם האתגרים, לאהוב, לאהוב יותר, לצמוח ולתת כוחות לאימהות והורים רבים. אני מודה לתמר על ההשראה.

מאירה ברנע גולדברג אשפית בלהסביר רגשות ותחושות במילים, היא לוקחת את הקורא למסע קבלת האבחנה משולב עם דרמות אחרות מחיי המשפחה, בתור מטפלת היא בהחלט נותנת לנו הצצה חשובה מעין כמוה. הספר מצחיק וכנה עד דמעות. מומלץ בחום! 

"העושר שבצלילים, שבתווים. אני שומע אותם, גם מהמרחב האווירי הצפוף ביותר. הם ההתחלה של הכל, התעוררות של דברים רבים כל כך. השיר נושא אותי אחורנית עוד יותר: אני בן שלוש וגר בראשי, או בין יצורי הטבע הזוחלים, המטפסים, המתעופפים. כולם הגיוניים בעיני, חוץ מהאנשים". הספר פרי עטו של נער אירי, שהוא גם אוטיסט, יצא בעקבות בלוג. הספר מכיר לקורא את עולמו הפנימי המופלא, המחובר לטבע באופן סימביוטי. דארה הנער מעביר לנו את חווייתו מהטבע האירי באופן מלא פרטים של מראות, ריחות רגשות. ההבנה הגדולה של הטבע בולטת למול הקושי הגדול בהבנת העולם האנושי. אין פה עלילה, ובכל זאת, קראתי את הספר בהנאה גדולה.

הספר כתוב מנקודת מבטו של אב לילד אוטיסט, המנסה להתמודד עם מציאות חיים מורכבת זוגית, משפחתית ואישית. מתוך הקושי הוא מוצא דרך יצירתית לתקשר עם בנו, במרחב הווירטואלי של משחק המיינקראפט שבנו כל כך אוהב ומשם חייו מקבלים תפנית משמעותית. הספר נכתב בהשראת יחסיו של הסופר עם בנו שאובחן על הרצף האוטיסטי ומשלב הומור, עצב והרבה אהבה.

שטום הוא סיפור על הילד ג'ונה, בן 11. ג'ונה, לא מדבר, וגם כשקשה לו מאוד,  לא ניתן להבין מה הוא רוצה, לא ניתן להשאיר אותו ולו רגע אחד לבדו, פן יזיק לסביבה או לעצמו. את ג'ונה מגדירים כאוטיסט בתפקוד נמוך, והוריו, שנאבקים אל מול מציאות חייהם המורכבת גם ככה, מנסים להגיע להסדר אל מול רשויות הרווחה לסלול לו את הדרך לפנימיה. כדי ליישם את התוכנית, עובר האב לגור עם גאורג, סבו של ג'ונה. מערכת היחסים שבין הסב לנכדו מיוחדת מאוד, הוא מטפל בג'ונה  במסירות אמיתית שצבועה בצבעיו האישיים של הסב, בהיותו ניצול שואה, מהגר, העוקף בדרכו את אורחותיו של האב שעליו יש לו לא מעט ביקורת. ג'ונה, כמו מגלה ומעלה את כל סודות וקשיי המשפחה שהיו חבויים מאז ומעולם. בעצם, בבית אחד חיים ביחד כמה דורות עם בעיית תקשורת, כל אחד עם בעיית התקשורת הייחודית לו. בזכות הספר, ניתן להתקרב לחיים האמיתיים היומיומיים של הכאב המתמשך, האתגרים ואף השמחות בגידול ילד-נער כה מיוחד ומורכב. הספר מתאר מערכת של ייאוש וכאב, שהולך ונעשה לעיתים יותר נוח, באופן אותנטי ונוגע ללב.  במהלך קריאת הספר, הרגשתי שמשהו בעבודה ובהבנה שלי את הקושי היומיומי של המשפחות, האתגרים, השמחות והמפגש עם חיי השגרה, הולך ומובן יותר ויותר. 

במהלך קריאת הספר אנו מצטרפים לפרק זמן קצר בחייו של כריסטופר, נער בן 15 המאובחן עם לקות על הרצף האוטיסטי, לאורך שרשרת אירועים המטלטלת את שגרת יומו. באופן הזה נפתח עבורנו צוהר אל העולם כפי שהוא חווה אותו. לאורך הסיפור מתגלים כישוריו הייחודיים של כריסטופר, באמצעות שיתוף במחשבותיו ובמאבקו הבלתי פוסק להבין את העולם ובעיקר את המניעים להתנהגותם של אנשים אחרים, רגשותיהם ומחשבותיהם, ("אנשים מבלבלים אותי..... אנשים אומרים המון בלי להשתמש במילים". עמ' 24). על אף חוויות המוצפות, הבלבול והתסכול, כריסטופר אינו מאבד תקווה וחולם להיות מוערך ולחיות חיים מלאים ומספקים ("ואז אחרי שיהיה לי תואר במתמטיקה.... אני אוכל להשיג עבודה ולהרוויח המון כסף ואני אוכל לשלם לעוזרת בית שתדאג לי.... או שאני אמצא אישה שתתחתן איתי ותהיה אשתי"... עמ' 57-58). הספר שפורסם בבריטניה בשנת 2003, תורגם לשפות רבות ואף עובד למחזה באנגלית ובעברית, הוא נכתב בעקבות עבודתו של הסופר עם ילדים ומבוגרים מוגבלים. כקלינאית תקשורת המטפלת שנים רבות בילדים צעירים המאובחנים על הרצף האוטיסטי, אני מלווה את הילדים והוריהם ברגעי תסכול וחוסר אונים, לצד התפעלות מיכולותיהם המיוחדות של הילדים והתקווה שיצליחו לחיות חיים עצמאיים ולחוות תחושת שייכות, סיפק ורווחה נפשית. 

ציון: 9

רומן בצורת מחזור סונטות, מהודר ומוקפד בחריזה ובמשקל, מספר סיפור אימה ריאליסטי על דור אחר דור של פגיעות אנושות. הכאב שמתגלגל יפה-יפה על הלשון יוצר דיסוננס מהפנט. אם ״אותו הים״ של עוז ו״מקום אחר ועיר זרה״ של ערד היו עושים ילדה באילת, היא היתה אולי הספר הזה.

ציון: 10

רק אצל מאיה ערד יכולה לאה, דמות פוצה, שקרנית, מדברת בקלישאות, לא מודעת לעצמה, להיות כל כך מורכבת ומרגשת ומצחיקה ועצובה. ב"שנים טובות" הכישרון המכשף של מאיה ערד לכתיבה מדויקת של הנפש עולה מדרגה ונותן פייט לאחד הספרים הכי טובים שנכתבו בעברית, הלא הוא "שבע מידות רעות" שלה. רק מאיה ערד יכולה להיכנס כהיצ'קוק לתוך הספר של עצמה ולחלוף שם באלגנטיות למשך שבריר שנייה, בדמותה של סופרת נחמדה וחביבה ואהובה בשם מאיה ערד שמנחה סדנאות כתיבה בארצות הברית, ואז להסתלק מתוך הסיפור לעבר האופק רק בשביל לשוב, ממש סמוך לסוף הספר, בתור אותה מנחת סדנאות אלא שהפעם היא מאכזבת ומתחמקת ומבריזה לגיבורה, לאה, באקט מכוער, שממש אופייני לדמויות הנפלאות שלה. מאיה ערד היא האחים כהן שלנו, הטוד סולונדז שלנו, גאונת הנפש ומעצבת הדמויות הכי טובה שמסתובבת על פני הכדור. ספר חובה!

"שרה" רומן שלישי למיכאל פריאנטה, סופר מוציא לאור ופובליציסט הנע בין צרפתית לעברית, בין צרפת וישראל. הרומן עוצר נשימה, נע במהירות מופרזת, והקורא.ת כל הזמן בסכנת התהפכות. בפני הגיבורה נפרשת רשת מלכודת של חידת מוצאה. ממש כמו אדיפוס ועוד גיבורים קלסיים, היא מנסה לפענח מאין באה כדי לדעת לאן היא הולכת. הרומן מסופר בגוף ראשון אישה – ולא קורה הרבה בספרות העברית שגבר כותב אישה. על פני השטח זו עלילה בלשית של ילדה מאומצת שזהות הוריה הביולוגים אפופה סוד, כמו גם עברו של אביה המאמץ. לרגעים נדמה שהאב המאמץ, שורד שואה, עובר את גבול האהבה המותרת כלפי בתו. האם הוא סוטה מדרך הישר? האם השם שנתן לה טעון מטענים רגשיים המקפלים בתוכם את כל אסונו? שמו אברהם, והשם שנתן לה, שרה, ספוג משקע זוגי. החידה נפרמת רק כשהאב מגיע לגיל תשעים, אבל כבר קודם משערת הבת את התשובה, ומבינה שמדובר פה באהבת אב רחבה ועמוקה כאוקיינוס. וכמו שלא פעם קורה דווקא אותה ילדה, שאינה יודעת מי היו הוריה-מולידיה, מביאה בתורה לעולם ילד שלא יידע מי הוא אביו. והאם יש גם משמעות סימבולית לעובדה שהילד הזה נולד ללא נוגדנים? לאמנות יש מקום של שיקוף ברומן: הן בתסריט של גיבור המשנה ז'אק, והן בקעקוע שצרבה שרה על גבה מופיעים סמלי שלוש הדתות: מגן דויד, צלב וסער. השתקפויות אלה מרמזות על רובד נוסף בספר, שיהודי צרפת חווים אותו אפילו יותר מאשר בישראל: מיני יחסים מעורבים וחסרי מוצא בין צעירי שלוש הדתות, נשזרים ונרקמים זה בזה באהבה, למגינת ליבו של דור ההורים. ובאיזה אופן מוזר כולן מתגלמות בדמות אחת הרודפת אחר זהותה – שרה – ששמה הנו אחד הנדירים שניתן ליהודיות, מוסלמיות ונוצריות כאחת. ספר רב קסם שאי אפשר לעצור את קריאתו.

ציון: 10

אני רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה: כמה יפה כתבת. חדה כתער כמו הסכינים שאת מתארת. בכיתי וצחקתי והתרגשתי. איך אפשר לכתוב על מוות בכל כך הרבה חיים?

אני רוצה להגיד לה: קראתי בנשימה עצורה, בדופק מהיר ופחדתי מהסוף והייתה לי כל הזמן תקווה שאולי הסוף יהיה אחר. שהכל יסתדר. כמו שהיה צריך לקרות והסוף הטוב של הספר יהפוך את המציאות. ויהיה סוף טוב במציאות. אולי זה ספר קסמים.

אני רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה אבל כבר אי אפשר. הלב נשבר.

ציון: 9

שלושה חלקים מרכיבים את הספר הנפלא של אלעד ערמון שמזמין את הקורא להיכנס לתודעתו של צעיר בשלושה מצבים שונים. בראשיתו, בן ה-17 מטפס על עמוד בקיבוץ ונופל ממנו. עצם העקב נשברת בו לרסיסים קטנים ובלתי ניתנים לאיחוי. אנחנו מלווים אותו במחשבותיו במיטת האשפוז והשיקום. בשני, שנים לאחר מכן, הוא מתמוטט בדירתה של צעירה לונדונית שסועדת אותו כאשר הוא במעין קומה תודעתית. בשלישי הוא מדבר ממקום אחר לגמרי. מהמוות. זה טקסט נפלא ומורכב על שבריריות גברית ועל ישראליות שלא מרשה לעצמה להישבר עד שזה קורה באופן טוטאלי.

החמדנים מתרחש כולו בתל־אביב נטולת זמן ספציפי. הגיבור הוא בנימין בובק, צייר מפורסם ושתיין כרוני שנמצא בדמדומי ימיו. זאת לפחות נקודת המוצא של הספר, וגם של בובק עצמו ובעיקר של להקת החברים והמכרים המשונה המקיפה אותו.את כל הסאגה הזו פינקוס כותב כהרגלו ביד בוטחת ועם הרבה הומור.

ציון: 10

איזה ספר נהדר! בספר, שכתוב כמו קטעי יומן וקטעי מכתבים, נחשפת לעינינו אביטל אוחיון: יתומה. ג'ינג'ית. חובבת קריאה, שמבינה את העולם ואת עצמה דרך הספרים שהיא קוראת. עם חתיכת עבר על הכתפיים הצרות שלה. ולצידה, בין קטעי היומן, עולה גם דמותו של אחיטוב: סוכן מוסד בערוב ימיו, ששואף לסגור מעגל. המעורבות שלהם זה בחייו של זה מובילה את שניהם לתיקון, שגם הוא קצת פגום, כמו הגיבורים, וכמוהם מכמיר לב. גלית דהן קרליבך כתבה סיפור יפהפה, שמשלב בין דמויות ישראליות טיפוסיות לבין ספרות יתומים קלאסית (פה ושם נזכרתי בדיקנס. פה ושם ב"אבא ארך רגליים"). מומלץ בחום. 

ציון: 10

את הספר קראתי מתוך מעורבות רגשית גדולה, לא רק מפני שנושא האובדנות קרוב ללבי, אלא משום שהספר מצליח לנוע באופן מקסים ומרגש בעיניי בין הסיפור הפרטי ליריעה הרחבה, כבמין תנועת אקורדיון. הסיפור הפרטי הוא על חיילת שהתאבדה, ועל אמא שלה, דפני אסף, שמגויסת בכל מאודה למנוע הישנות של מקרים כאלה; זה המנוע שדחף אותה לצאת למסע כתיבת הספר עם שותפה יוסי לוי בלז, מומחה בתחום מניעת אובדנות. כמה טרגי שבמהלך הכתיבה נפטרה דפני מסרטן. מתוך הסיפור האישי יוצאים הכותבים ל-13 שיחות מרתקות עם שורה של אנשי רוח, מדע ודעת, בהם הפסיכיאטר וחוקר המוח יורם יובל, ההיסטוריון יובל נוח הררי, היזמית החברתית עדי אלטשולר. כל דמות מביאה פרספקטיבה אחרת על הנושא. עולות לדיון שאלות כמו למה אנשים מתאבדים? האם דיבור על הנושא מעודד התאבדות? איך להתמודד עם כאב בלתי נסבל? האם יש לנו זכות או חובה למנוע מאדם שחווה כאב בלתי נסבל להתאבד? איך אפשר להציל חיים? ועוד שאלות רבות וחשובות. זהו ספר ייחודי שכתוב באופן חי ונוגע, ומורגשת העבודה הרבה שהושקעה בו: עבודת חיים, עבודת רוח, עבודת לב. אה,  וגם עבודת עריכה משובחת של מוריה דיין קודיש. לדעתי זהו ספר חובה.

"השחור המבושל בכוס הזכוכית, מול האספרסו מהמכונה בכוס הקרטון החד פעמית. מה תשתי?" אלה, אשת קריירה המחלימה מסרטן, מאורסת לגבר מוצלח ואוהב. בזמן צילומי החתונה שלהם, אלה מבחינה באדם טובע. היא רצה להציל אותו, ומאותו רגע גורלה נכרך בגורלו. הטובע הוא איציק, "פרא אציל" והמנהיג הכריזמטי והפגום של קומונה שמתנגדת לפרויקט שאלה מובילה. הוא מתמקם עם קהילתו על החוף כשהם מבטיחים לעשות כל שביכולתם כדי למנוע את השחתתו. המחברת מיטיבה לתאר את הווי הקומונה באופן חי ואמין, על טקסיו ומנהגיו. אלה הצינית בזה בתחילה לאורח החיים הלא-יצרני של ה"מסטולים" שהתמקמו לידה, אבל הקרבה אליהם גורמת לה לפקפק באמיתות שהכירה ולראות את עצמה ואת האנשים סביבה באור מעט שונה. לסיכום: "לשחות את הים" עוסק ברעיון הבחירה וההגשמה העצמית. זהו ספר קולח, ישראלי מאוד ומשופע בדמויות ססגוניות, שתופס מהעמוד הראשון ושהלב שלו נמצא במקום הנכון.

אני יודע שאנשים ירימו גבה, אבל בשבילי יו נסבו הוא אחד הסופרים הגדולים בדורנו. דרך דמותו המיוסרת והדמונית של הארי הולה, הבלש המבריק והמהולל/מקולל, הוא מנתח באיזמל מבריק, כמו הגדולים לפניו, את האנושי על המעוות והאפל שבו ועל החמלה והחסד שבו. מהו הגבול בין הטוב לרע? שאלת השאלות . בהינתן שמדובר בז׳אנר ספרי הבלש מובן שיש בו עלילה מפותל עם טוויסטים ראויים והרבה דם. אבל מה שהופך את נסבו לגאון היא דקות ההבחנה שלו והדיוקנאות הגאוניים שהוא משרטט. ״איש השלג״ נמצא בלב הסדרה של הארי הולה אבל אני ממליץ בחום על כל הספרים ואפילו על קריאה חוזרת ,אחרי ש״נפטרים״ מהעלילה אפשר להתענג על הדמויות והתימות הפילוסופיות ואפילו על ההומור הסקנדינבי המקאברי כל כך.

ציון: 9

"המרגל והבוגד" הוא ספר תיעודי-היסטורי שמספר את סיפורו של איש ק.ג.ב רוסי שפעל בשירות המודיעין הבריטי בזמן המלחמה הקרה. העלילה מרתקת, וסגנון הכתיבה המינורי והענייני מעמיק את הדרמה. לצד זאת, מקנטייר צולל לרבדים הפסיכולוגיים של הדמויות ומספק תובנות מעוררות מחשבה על עולם הריגול, ועל בני אדם בכלל.

השתיקות הוא לא עוד ספר, הוא גם לא עוד מעשה אמנות, אלא יצירת מופת. 
הוא מתאר את סיפורה של מניה, צעירה יהודיה בשנות השלושים בפולין, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הירידה לפרטים, התחקיר הלא יאומן שמחבר הספר עשה, והכישרון הרב לכתיבה, כל אלה גרמו לי להזדהות באופן עמוק עם גיבורת הספר, עד לרמה של תחושות גוף ודאגה לשלומה לאורך כל הקריאה. "השתיקות" הינו ללא ספק אחד הספרים המצוינים ביותר שקראתי בחיי, ולא יכולתי להניח אותו לרגע. בכל דקה פנויה קראתי: בהמתנה לילדה מחוץ לחוג, בשירותים, בחמש הדקות הפנויות לפני שאספתי מהגן. 

 ציון: 10

"ימים של חול" הוא ספר אמיץ. כבר מהמשפט הראשון הוא ננעץ בבטן ולא מרפה. מניח באור את מה ששתוק. מדבר על מה שנסתר. ביד מיומנת טווה רעיה ג'קסון זלקינד את קווי העלילה של הסיפור העדין והרגיש הזה. היא חושפת משפט אחרי משפט את הדמות המיוחדת של מוריה, שהיא גם דתיה לשעבר, גם מתנחלת לשעבר וגם פשוט אישה. ויחד איתה ועם ידין, יוצאות המילים למסע שהוא אישי עד העצם וציבורי וישראלי בדיוק באותה המידה. אל תפספסו את המסע שלהם. 

ציון: 10

מסובך להיות לוחמת במוסד כשבעלך לא מבין למה את לא מגיעה בזמן לטיפולי הפוריות שנקבעו לכם (מה לעשות כשיש חשד לפיגוע ברומא אז טיפולי הפוריות זזים קצת הצידה?) הוא עד כדי כך לא מבין עד שיום אחד כשאבישג חוזרת הביתה היא מגלה שהוא עזב. מסובך להיות לוחם במוסד כשאתה נכשל שוב ושוב בבדיקת הפוליגרף התקופתית שלך בגלל סוד מהעבר שלא קשור לעבודה אבל אסור לספר אותו לאף אחד. קשה לקבל את הקידום הנחשק במצבים האלו ולמנוע על הדרך פיגוע גדול. (ושניהם מעוניינים בקידום!) אתם יודעים מה עוד מסובך? לכתוב ספר טוב. פשוט ספר טוב שכיף לחזור אליו כשמגיעים הביתה, ספר שרוצים לצלול לתוכו, כזה שאכפת לנו מהדמויות שם וכשאנחנו מודאגים מהגורל שלהן לוקח לנו כמה שניות להיזכר שזה ספר ולא המציאות.

הרב משה, איש זקן, רב מקובל, הפיל, בטעות, ספר תורה מידיו. זהו אירוע שמשמעותו הדתית חמורה, ויש לו משמעות סמלית ברורה: משהו לא תקין בהתנהלותו של הרב. למרות חולשתו וגילו הוא מתחיל לצום, כנהוג, וגם יוצא לבדו למסע תיקון בין ילדיו, האם יספיק לתקן?
עינת קאפח היא קולנוענית, שיודעת לספר סיפור ולבנות מתח. השעון מתקתק מתחילת הסיפור ועד סופו. היא מצליחה לגעת בקרע המובנה של אלה השוקעים בעולם האידאות הדתי או הפילוסופי ומותירים מאחור את הרובד האישי והאנושי הפשוט. על פי רוב מדובר באנשים קרים ומנותקים, שדבר לבד מספריהם לא מעניין אותם, אבל הרב משה אינו כזה.ואף על פי כן, משלמים ילדיו מחיר על התמסרותו. "בסוף יום" הוא סיפור נפלא אנושי, חד, ומותח. אני ממליצה מאד!

 ציון: 9

הלל כהן בספר היסטוריה הכתוב כרומן מרתק על משולש היחסים שמשפיע כמעט על כל נושא אקטואלי היום: מזרחים - ערבים ואשכנזים. מסע כרונולוגי מייאש או מעורר תקווה (תלוי בעין המתבונן) מימי האימפריה העות׳מנית ועד אירועי 2021.

ציון: 9

הספר הזה הוא אמריקני מאוד, עם שלל אזכורים לתרבות השפע והלהג, אבל גם יהודי מאוד. הכתיבה השנונה ומלאת התובנות של ברודסר-אקנר לא מרחמת על אף אחד, אבל גם לא שונאת אף אחד, ונותנת לכל דמות פשוט להיות מי שהיא. בלי להתנצל, ועם הבנת המורכבות של עולמה הפנימי.

תוכים מדברים הם גימיק שקשה לסרב לו, ואם הם מקללים – אז בכלל. תוכי אחד כזה מתנוסס על עטיפת "המוטציות" ונכנס לחייו של גיבור הספר בעמוד 100. בעמודים שקדמו לו מספיק רמון מרטינס, עורך דין מקסיקאי שנון, לגלות שיש לו גידול ממאיר בפה ועליו לעבור ניתוח להסרת הלשון. את כל הקללות שלא יוכל לסנן עוד, יבטא מעכשיו התוכי. זו הייתה יכולה להיות טרגדיה, אבל הספר של חורחה קומנסל מצחיק עד דמעות, והצטערתי שהסתיים כל כך מהר. אהבתי את דמות הפסיכולוגית של רמון, שמחלקת גראס מגידול עצמי ומפתחת רגשות אמהיים כלפי מטופל עם פוביה מחיידקים. גם האונקולוג של רמון מתואר בהומור מושחז ואכזרי - כל מה שמעניין אותו זה איך לשמור על המטופל בחיים בשביל לכתוב עליו מאמר.  

 ציון: 8

"האישה עם המזוודה הכחולה" שכתבה ואלרי פין, הוא מסוג הספרים שמאפשרים לך לדפדף בין דפי ההיסטוריה מבלי לפספס את האנשים שבדרך. כשהוא מתמקד בדמותה של ז׳וסטין, צעירה בת 21 שהחליטה להקדיש את חייה לטיפול בדיירי בית האבות בעיירה הקטנה בה היא חיה - הקוראים זוכים להחשף לסיפור חייה שנשזר בסיפור של אחת הדיירות שהופכת לכל עולמה. כשהיא נחושה לספר את כל הסיפור של אותה אישה לפני שיהיה מאוחד מדי ותוך כדי גם לגלות מה קרה להוריה שלה שנהרגו בתאונת דרכים מסתורית בילדותה - העלילה מלאה הפתעות ותפניות שבזכותן אפשר לקרוא את הספר בנשימה אחת. כמו דמותה של ז׳וסטין, הספר כתוב ברגישות, בעדינות ובחכמה ונותן מקום גם לאנשים (ובעיקר לנשים) ולסיפורים שהיו יכולים להשאר שקופים לנצח.

ציון: 10

כנראה שבכל קריאה שלי אני אחפש את הבלש, או במקרה הזה את הבלשית. וכך בספרה הנפלא והאפל "זאבה" הצלחתי למצא שתי בלשיות. אחת אמיתית ואחת דמיונית, מי יודע. שתי נובלות: "עין שמאל" ו"זאבה" כאילו קשורות אחת בשניה אבל גם לא. התקופה: קורונה טיים – תחושה אפוקליפטית של סוף העולם. הגיבורה הראשונה היא ענת מהנובלה "עין שמאל". ענת ובילי היו זוג, אבל לא מהסוג הטוב. הנרקסיזים של בילי השתלט על הקשר שלהן, ואפילו במותה, בילי מבקשת מענת שתארוז את כל החפצים שלה מהדירה ותדאג לפזר אותם בין האנשים שהיו חלק מחייה. ענת רוצה להוציא את בילי מהחיים שלה, אפילו שהיא כבר מתה, והדרך היחידה שהיא מוצאת לברוח מהרוח של בילי, היא לשמור על בתים של אנשים זרים. אחד הדברים המאפיינים את הבלש זאת היכולת לתת חשיבות לעובדות ופרטים הנראים חסרי משמעות לאדם הרגיל. בזכות עינה השמאלית של ענת, שיש לה יכולות כמעט על טבעיות בגלל פזילה שהיא סובלת ממנה, היא נתפסת אצלי כבלשית – היא רואה את מה שהאדם הנורמטיבי לא שם לב אליו. הגיבורה השניה היא אוסי - חוקרת אמיתית המתפרנסת כפרילנסרית בחיפוש אחר תרמיות ביטוח. לא הבלשית הקלאסית שלוחמת למען הצדק אלא יותר חוקרת שמנסה לשרוד כלכלית בתקופה של מגיפה. אבל בדומה לכל בלש לאוסי יש סדק מן העבר, אשמה גדולה שהיא מחזיקה וסוחבת איתה, והיא זאת שגם תנתב את הסיפור הזה עד לסופו. הספר נבלע בנשימה אחת ועם כל עמוד וכל פרק מעין רוגל זורקת את הקורא לעולם אפל, אפוקליפטי שלרגעים לא ברור אם הוא אמיתי או לא. מומלץ לקריאה עם הארד ליקר. 

"הבלונדה", שכותבת בגוף בראשון את שני הסיפורים בספרה של שולי ספיר, היא מיליונרית מטופחת מהרצליה פיתוח. בהעדר הגדרה אחרת, ליאת היא בת הזוג שלה – אינטלקטואלית דיכאונית. על הנייר היא חוקרת פרקטיקות של דיכוי, למעשה רוב הזמן היא מתמסטלת ומשחקת בטלפון. הן חיות בדקדנטיות בארמון עם משרתת שהיא עוגן של שפיות, קונות בכסף דברים שלא אמורים להיות למכירה כמו אהבה וכישרון כתיבה. לספיר, לעומת זאת, יש המון כישרון והכתיבה שלה מרעננת. יש בה אגביות גאונית שקשה להסביר. רציתי להכיר אותה אחרי ספרה הראשון "הבנאדם", שגם בו כיכבה דמות בשם ליאת, ועכשיו אני משוכנעת: אנחנו צריכות להיות חברות.   

 ציון: 10

"קראו לי אושר" מכריח אותנו להתמודד עם הילדות שלנו. הסודות שלנו. הטריגרים שיש לכולנו מתחת ולמרות כל שכבות ההגנה שהנחנו עליהם במשך השנים. מפגש אחד פתאומי עושה את זה לגיבור הספר, יונתן, ולנו אין ברירה אלא להצטרף אליו, בכירורגיה ספרותית עדינה ורגישה, לחשוף זכרון אחרי זכרון, סוד אחרי סוד, כאבים, חרדות, בושות, אשמות. הקריאה סוחפת. עוצרת נשימה. מכריחה להיות יונתן בעצמנו. זה בלתי נמנע. לזכור את שלנו. את עצמנו. הילדים שהיינו. כל מה שניסינו, ואולי גם הצלחנו, לשכוח. עד כמה ההווה של יונתן, ושל כולנו, מושפע או מוכתב ממי ואיך שהיינו. מה מהפרשנות שלנו על המציאות הילדית שלנו הופך להיות הדבר הכי משפיע על כל מה שאנחנו. איזה הורים נהיה. איזה בני זוג. איזה אנשים. במה נאמין. איך נפעל בעולם. "קראו לי אושר" הוא עונג קריאה. עונג בנגיעות כאב, עצב, חרטה, אהבה, חמלה. אנושיות. נפלא.

ציון: 10

ברצוני להמליץ על ספרה הכה מיוחד של הסופרת-גננת ענת גביש, ״תספרי על אנחנו״. זהו סיפורה של גננת אחת נפלאה, הרואה את העולם דרך עיני הפעוטות בגן הילדים שלה. בְּדַקוּת הבחנה וירטואוזית, שלא פעם הביאה אותי לידי דמעות, בתיאורים מלאי חמלה והומור, באנושיוּת גדולה ממש, ובהמון אהבה, מוגש לנו סיפור ייחודי מאין כמותו, כזה שמחזיר אותנו לימים הארכאיים שלנו, ימים שבהם לא ידענו עדיין מילים כמו ״תחרות״, ״חמלה״, ״אהבה״ או ״תסכול״, אבל בפירוש חשנו אותן על נפשינו ועל בשרנו. זהו סיפור המסופר ללא טיפה של דידקטיות או התנשאות, אלא מגובהם של זאטוטים בני שנתיים-שלוש; מפחדיהם ומשמחותיהם, מהעצב שלהם ומאהבותיהם. סיפור שנשאבתי אליו כבמטה קסם, כבחיבוקה של גננת אוהבת שידעתי אי פעם ושכחתי. זהו סיפור על הזמן האבוד, הילדי, של כולנו.

"בדם קר" של טרומן קפוטה יצא לאור ב-1965 ומתעד את המסע של הסופר בניסיונו להבין את המאורעות שהובילו לרצח האכזרי של משפחת קלאטר העשירה בידי שני אסירים משוחררים. באמצעות כתיבה חדה כתער ותחקיר עובדתי מפורט, התחקותו של קפוטה בעקבות פרשה מקומית הופכת לניתוח מופתי ופואטי של החברה האמריקאית מבעד לפריזמה רבת ממדים המצליבה נושאים טעונים כדוגמת זהות גברית, פשיעה, מעמד ומיניות ומייצרת את הבסיס הז׳אנרי לכל סדרות הפשע האמיתי שמדביקות אותנו כמעט שישים שנה לאחר צאתה אל המסך הקטן.

 ציון: 10

לסיפורים טובים יש חיי נצח, הרבה אחרי שמחבריהם הלכו לעולמם. כאלה הם הסיפורים בקובץ הזה. כולם עוסקים בחייהם של בריטים שחיו במלאיה (כיום מלזיה) בתחילת המאה ה-20, בזמן שבריטניה היתה עדיין אימפריה גדולה. הסיפורים מתרחשים במאחזים מרוחקים שהקימו הבריטים בעומק הנהרות הגדולים, אשר בהם שלטו אדונים לבנים בודדים בתושבים המקומיים. הסיפורים מתארים מערכות יחסים רוויות יצרים בין האדונים לבין המשרתים, בינם לבין עצמם, ובין נשים וגברים שחיים הרחק ממולדתם. סומרסט מוהם כותב בסכין מנתחים חדה ומבריקה, וחודר לנפשותיהם המסוכסכות של הדמויות. אלה סיפורים "כמו פעם" במובן הטוב ביותר של הביטוי – מרתקים ועמוקים. התרגום של יהודה פורת טוב וקולח. ישראלים ימצאו בסיפורים עניין מיוחד, למרות מרחק הזמן והמקום. יש בהם לא מעט שמזכיר את חיינו.  

ציון: 9

ספרי חניכה דומים ברוב המקרים לשדה מוקשים. מחבריהם מטפסים עם רגל גסה על סולמות הביוגרפיה והתוצאה אש המכלה את הכוונה הטובה. כל הדברים לא קורים בסיפור החניכה של ארון אייכנבלט. חנוך מרמרי מחזיר את מחוזי השעון לשנות השישים ומעמיד את ארון בתוך תמונה קבוצתית של דור שלם. הספר חי, בועט ובעיקר מרגש.

"זוליכה פוקחת עיניים" הוא סאגה היסטורית על תקופת הטיהור הסובייטית בשנות ה-30 וה-40. במרכזו דמותה של זוליכה, טטארית מוסלמית צעירה, שנתלשת מחיי נישואים עתירי התעמרות מצד חמותה ובעלה - אדוניה לכל דבר - אל הגליה קולקטיבית לסיביר. הרומן מצליח מעל ומעבר הן להחיות תקופה היסטורית דרמטית ולהמחיש לפרטי-פרטים את מימדיה הלא-נתפסים של האכזריות הסטליניסטית הברוטלית, והן להעמיד גיבורה שובת-לב בתיאור פסיכולוגי עמוק. קשה להאמין שהאפוס האדיר הזה, במסורת הרומן הרוסי הקלאסי, הוא יצירת הביכורים של הסופרת גוזל יכינה.

 ציון: 10

יש הרבה חן והומור בדמויות הנשיות המרירות והמרושעות שערד כותבת. לאה, הדמות הראשית ב"שנים טובות" היא מאוד שונה מבחינה זו: אופטימית, תמימה, לא מתוחכמת מידי, נופלת שוב ושוב לבורות שהיא כורה לעצמה. ואולי דווקא בגלל חולשותיה הניכרות, היא דמות שובת לב שלא יכולתי להפסיק לקרוא אודותיה. המבנה של הסיפור שמסופר לאורך שנים נותן גם פרספקטיבה מעניינת על השינויים שעברה ישראל ו(אולי) גם חלק מהנורמות החברתיות. ספר סוחף, מרגש ומומלץ מאוד.

ציון: 10

אביטל אוחיון, גיבורת "מזל יתומה", מייצגת קול של ממש בספרות העברית החדשה. ברומן תעלומה מרהיב ומותח שמלהטט בין ז'אנרים ולא מוותר על עוצמה, כתיבתה של דהן קרליבך היא תופעה חד-פעמית. מדובר על קריאת חובה. 

צחקתי ממנו, בכיתי ממנו, התרגשתי ממנו ושלוש נשים שונות ניגשו אלי בטיסה כדי לוודא שאני בסדר. פרדריק בקמן תמיד ידע לנגן על כל קשת הרגשות האנושית. בספר הזה מרגישים שהוא גם ממש נהנה מזה.

 ציון: 10

הספר מתחיל ברעיון מקורי ביותר. הוא נוסק ונוסק ונשאר כך עד המילה האחרונה ממש. קראתי אותו בנשימה עצורה. זהו ספר חי כל כך – שמעתי וראיתי הכל, הספר הזה הוא המחשה לכלל החשוב בכתיבה: SHOW DON'T TELL. קצת כעסתי על החיים שמפריעים לי עם זוטות כמו אוכל ושינה. רוצו לקרוא.

ציון: 9

קובץ הסיפורים בספר הביכורים של מירי שחם מפנה עורף אל הספרות המיינסטרימית הנרטיבית. הוא מהלך בגבהים של אמנות הסיפור הקצר, כפי שניתן לראות בקבוצת "שבחי הסיפור הקצר" אותה מנהלת שחם בפייסבוק, והקריאה מזכירה בין השכבות את האירוניה המושחזת של קלריס ליספקטור, את השנינות והניכור של מירנדה ג'ולי ואת המלנכוליה של אליס מונרו. הגיבורות בסיפורים הן נשים הנאבקות בריאליזם החמצמץ של חייהן, בין אם בתבוסת ההיטמעות הממיתה ברצפה, צלחות, בסירים ובידיות של הסירים, או מול נוכחות גברית חמקמקה שאין בכוחה למלא שום חלל. זה מאבק הרואי גם כשהוא מתרחש בזירות הזעירות ביותר של היומיומי והביתי. לנשים אלה יש שפה זרה ובלעדית בעולם הזה. השפה היא נשק אבל היא גם פועלת נגד העצמי, כשהיא מזרזת הזרה מול העולם ובאינטרקציה עם האחרים. היכולת היוצאת מן הכלל לתאר את הזרות הזו, מול המנגנונים שמתנגשים בהן ולבטא את הקול הפנימי הייחודי של כל אחת מהן, הופכת את הפוטנציאל בשם הספר למימוש מזהיר.

כמו רוב הספרים בסוגה שלו, גם "רקורסיה" נכתב כדי שיהפוך כמה שיותר מהר לתסריט טלוויזיה, והוא אכן הופך בימים אלה לסדרה בנטפליקס. המלצה שלנו: אל תחכו לגרסה הטלוויזיונית. "רקורסיה" מציע אפשרויות נרחבות לדמיון ולמסע אישי, וגם לא מעט מחשבות עמוקות על משמעותו של הזיכרון בהבניית המציאות שלנו, שכדאי בהחלט לקחת אותו בשתי ידיים ולצלול אליו.

הגוף הוא נפש והנפש היא גוף בספר של שנער פנקס-סמט "גופמצוף". מזמן לא הופעלתי ככה תוך כדי קריאה. טעמים, ריחות, צלילים ומגע הופכים את הסיפורים של פנקס-סמט לחוויה חושית של ממש.

ציון: 10

גופה של מטפלת, עובדת זרה, נמצאת מקופלת בתוך מזוודה, בסמטה ליד המכולת. ליאורה דגני, בלשית המשטרה המחוספסת, חוזרת לתיק שני, ומזכירה למה ספרות בלש, ובמיוחד ספרות בלשיות היא הדבר הכי מושלם לחורף. ספר מתח מספק וחכם, שבא מושלם עם יין חם ושמיכת צמר כשיש גשם וקר בחוץ. ספר בלש שיושב עמוק על המסורת הבלשית, שכתבה סופרת נפלאה שהופכת את הספרים שלה למגרש משחקים. קריאה מותחת ומענגת.

את "מומו" של מיכאל אנדה, שיצא עכשיו בישראל בתרגום חדש של חנה לבנת, קראתי בפעם הראשונה בגיל אחת עשרה, וקראתי בו שוב ושוב עד גיל ארבעים, שכן אף שעל פניו זהו ספר לנוער, הוא נהדר גם למבוגרים. מומו היא ילדה שיום בהיר אחד מגיעה לעיר הגדולה. תושבי העיר משכנים אותה באמפיתיאטרון ואט-אט מגלים שייחודה הוא בכך שהיא יודעת להקשיב. די בקשב שלה כדי לגרום לאנשים להרהר בחייהם ולמצוא מזור למכאוביהם. שמעה נפוץ בכל העיר ובמהלך כל היום באים אליה ידידים במטרה לשוחח. אלא שיום אחד מגיע אל העיר איש אפור עם סיגר המציע לתושבים למכור לו את זמנם החופשי – את שעות הפנאי שלהם, – בתמורה להגשמת חלומותיהם. היחידה שמסרבת למכור את זמנה היא מומו, שבמהלך הספר תצא לגאול את הזמן האבוד ולהשיב לתושבי העיר את שמחת החיים שלהם. הספר "מומו" רלוונטי גם להיום, תקופה שבה העולם המערבי סוגד להצלחה מקצועית, לכסף ולהשתעבדות למטלות היומיום. אלא שהמירוץ הזה הוא-הוא שגוזל את המשמעות מחייהם של בני האדם. ניתן לקרוא את "מומו" כספר בודהיסטי, הנותן דגש להתמקדות בהווה, וזו תהיה כמובן קריאה נכונה, אך לדעתי הוא מתקשר גם לרומנים עתידניים ולדיסטופיות כמו "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי או "1984" של אורוול. ההבדל המרכזי הוא שב"מומו", ספר שנכתב במקורו לילדים, מצליח המסע של הילדה החריגה והשמחה, הידידות וההנאה מוחזרים לבני האדם.  

 ציון: 10

דרך עשרה קיסרים בלבד ניבטת אלינו האנושות מימי בריאתה על העליבות ועל האומץ שבה. הקיסרים הרומים צועדים מולנו בטריומף של ניצחון מבעית ודרכם אנחנו נשאבים לסיפורה של רומא העתיקה שעד היום לא מרפה מאיתנו. מרתק לגלות שגם בעת המודרנית לא נס ליחם של פולחני אישיות, טוטליטריות במסווה של דמוקרטיה, ויתור על עצמאות וחירות אזרחית בשם פטריוטיות, והשלטת טרור בעזרת סולידריות מזויפת. כל זה ועוד בספר בהיר, קולח ומושך מאוד לקריאה. לא לרומיפילים בלבד. 

ציון: 10

מזי מוריס היא החוקרת הפרטית שכולנו זקוקים לה בסוף שבוע קר מתחת לשמיכת הטלוויזיה. הסופרת, דריה שועלי, מצליחה לצקת בספר השוקק הזה תמהיל חדש עבורנו: טלוויזיה בספרות, וספרות בטלוויזיה. מזי חוקרת את העלמותה של בת למשפחה עשירה, ונכנסת לעולם של א.נשים שבטוחים שהם מעל החוק, ומוכיחה שהשפה שהיא דוברת יותר טוב מכולם, אולי לא טוב כמו שועלי שיצרה אותה, היא שפת האנושיות.

שלוש דמויות מגוללות את החדש של שי אספריל: ויקטור, הגר ומנחם. ויקטור, עורך דין ציניקן, הוא הבולט שבהן - בעיקר כי קורותיו מסופרות בגוף ראשון. הגר, עיתונאית חוקרת, היא אשתו – ואלה לא נישואים מאושרים במיוחד. מנחם, רוקח ערירי, מעורר רחמים, תלוש כביכול מהעלילה. הקשר בין השלושה יתגלה רק בסיומו המסחרר של הספר. אספריל, שזה ספרו הרביעי, הוא כותב מיומן והדמויות שלו מרתקות, מלאות חולשות וסתירות. הוא מיטיב לספר על ילדותם וחיי הנפש שלהם, לכן אנחנו נוטים לסלוח להם או לפחות להבין אותם כאשר הם עושים דברים איומים הפוגעים בזולת וגם בעצמם. 

 ציון: 10

הרומן עוסק בחייו של גבר שעומד בפני שתי פרידות: ממשפחתו (אשתו מבקשת להתגרש), ומאימו, שעומדת למות. זהו ספר רגיש ועדין מאוד, כמו שאר ספריו המצוינים של פר פטרסון הנורווגי, והוא האהוב עליי מביניהם.

ציון: 10

מפקח משטרה בעיר ספרדית צפונית חוקר פרשת אונס ורצח. משוטט ברחובות, מתחקר אנשים, מנהל שיחות עם הכומר אורדוניה שהוא אביו הרוחני, הם מדברים על "דון קיחוטה" ועל הזמנים הישנים והימים העכשוויים. "היום אנשים שוכחים הכל", אומר לו הכומר, "אף אחד לא יודע מיהו באמת". המפקח חוצה את העיר לרוחבה ולאורכה, מודד מדרכות, מתאהב בסוסנה, המורה של הילד שנרצחה. והמורה עם הטעם המוזיקלי המשובח היא "עירומה ולבנה בתוך האור", והכמיהה והערגה והציפיה והרצון לגאולה של המפקח מגיע לשיאו במפגש איתה. 
"ירח מלא", הרומן המופלא של מולינה, יצא לאור ב-1997 ותורגם מיד (טל ניצן-קרן) לעברית. ההגדרה הטובה ביותר שמצאתי לספר היא: שילוב בין דוסטוייבסקי לבין ריימונד צ'נדלר. יצירה אפלה שהיא גם מותחן פסיכולוגי שמלהטט בין שפיות לטירוף, בין מציאות לדמיון, ביד אמן וירטואוזית של גדול הסופרים בעולם (לדעתי)

"הספר האדום" של אסף ענברי הוא מענין וחשוב. הספר מתאר את אחת התקופות המרתקות בתולדות התנועות הקיבוציות וכן את חייהם ופעילותם של מנהיגי התנועות. מומלץ מאוד.

 ציון: 10

היא מרצה לספרות, היא אמא, היא אלכוהוליסטית, היא עוזרת בית, היא מאהבת, היא כל אלה ושום דבר מאלה. היא אישה, היא מתבוננת, היא נוגעת, היא כותבת. הגיבורות בסיפוריה של לוסיה ברלין נעות כמותה בין מקטעי ביוגרפיה שונים ורחוקים זה מזה, אבל הנפש המספרת דומה תמיד - שוקקת, סוערת, לוכדת את הניואנסים, כנה, מישירה מבט אל החיים ואל עצמה. זהו קובץ של סיפורים הנקרא כמו רומן, כמו יצירת ג׳ז, כמו ריקוד בעיניים עצומות. לוסיה ברלין היתה נפש חופשיה שעברה בתוך החיים בלי להיזהר, וככה היא גם כותבת, בשילוב מופלא בין פראות לעדינות. אף פעם לא מתייפייפת, היא כותבת את היומיום המחוספס, מספרת על יחסים, על פרידות, על התמכרות, על אהבה, על החיים המשונים, המפתיעים, העצובים והמצחיקים. זה ספר שהקריאה בו יכולה להיפרש על גבי זמן, והסיפורים בו מהדהדים זה את זה ונצברים, הופכים בהדרגה למקום אליו אתה משתוקק לחזור.

ציון: 10

ספר חזק על המרחק המתקצר בין פעם היה מותר לגברים לעשות מה שבא להם לבין אפס סובלנותו להטרדות מיניות. נטעלי מציירת את הקיבוץ ביד נפלאה, וגם הצד השוודי של הספר נהדר. אהבתי מאוד. 

ספרה של קלאריס ליספקטור "היכן היית בלילה" הוא עונג של ממש. קשה להגדיר את הספר הזה. האם זו פרוזה, האם זו שירה? השפה של ליספקטור כל כך ייחודית ויוצאת דופן, עד שאינה עונה לשום הגדרה. אין משפט שלא מצליח להפתיע או לעורר למחשבה. זו שפה פראית, ייצרית, ראשונית, ציורית. מי שקורא בספר נכנס לתוך עולם מסתורי ויפהפה, בעל חוקים משל עצמו.

 ציון: 10

אוהבי ספרות המתח, יקראו את "על עצמות המתים" של אולגה טוקרצ'וק ויבואו על סיפוקם. העלילה שותלת בנדיבות מקרי רצח בזה אחר זה,  המתח גובר, ותעלומת הרוצח הסדרתי נפתרת ברגע האחרון, באופן שגרם לי להשתנק בהפתעה. אולם אני, שאינני חסידת הז'אנר, סבורה שאולגה ט. השתמשה ביסודות המתח המצויים בלב הספר, כדי להסב את תשומת לבנו, הקוראים המפונקים והאדישים, לדברים החשובים באמת. באצעות יאנינה גיבורת הספר, היא מתריעה על יחסה של החברה לזיקנה, על העדר החמלה, הבא לידי ביטוי בציד והרג בעלי חיים הגולש למחוזות השחיתות, הניוון והעוולות המוסריות. למרות שהגיבורה קרובה מאוד לגבולות השפיות, ואף חוצה אותם, מתוארת דמותה האקסצנטרית והמוזרה באהבה, ברגישות ובסובלנות. זהו ספר אופטימי, מצחיק ואינטליגנטי, השר שיר הלל לאהבת השירה, לידידות העומדת במבחן, ולגילויי אנושיות מכמירי לב. מומלץ בחום.

ציון: 10

ספרי סדרת דונו הם מהיצירות הטובות והמהנות ביותר שנכתבו לילדים בעברית, וליל הצפרדעים הוא הדובדבן שבקצפת. תמר הוכשטטר יודעת להתבגר היטב עם קוראיה ומגישה להם הרפתקה מקומית אמיתית במקצב עלילתי מושלם ומענג, דמויות צבעוניות שופעות חיים, ושפה עשירה ועדכנית, משובצת נקודות חן לרוב.  

זהו ספרו הבשל ביותר והנפלא ביותר של רוני סומק. הספר פותח בשיר סטודיו רוני. שיר שאומר: אני רוני. לא הרמס. רוני מקולף. רוני נטו. זה רוני שאני מלווה מספרו הראשון, כשלמדנו יחד קבלה באוניברסיטה. אז הוא היה הקאובוי של מרלבורו והעולם שלו היה המערב הפרוע, הוליווד, מרלין מונרו. רוני היה גיבור הסרט של עצמו. וכששאלו אותו בבנק הלוואה וחיסכון, שם התחיל לעבוד בצעירותו, איך קוראים לו, ענה: הרמס. שליח האלים. עכשיו הוא ממקם את עצמו בריאליה: רוני. השם ערבי כי המשפחה גרה בבגדד, אנגלי כי היו נתיני המנדט הבריטי וגם עברי כי הוא שייך לגולי בבל. עכשיו הוא רוני ממוצא עירקי. זה כמובן תהליך לאורך ספריו אבל בספר הזה, שיר הפתיחה הוא אמירה. אני מי שאני ויש בזה לא פחות קסם מלדמיין שאני שחקן הוליוודי. או שליח האלים.

אבל בין אם שיריו המוקדמים היו מכוסים בדימויים מנצנצים ובין שיריו המאוחרים המקולפים ומציגים את הגרעין הריאליסטי והאותנטי ביותר שלו, הם עדיין כתובים בשפה של רוני סומק, שכולה דימויים מהבהבים. כך או כך שיריו של רוני סומק מחוללי קסם ומעבירים אותך בעזרת שרביט המילים שלו אל עולם שכולו עונג. עדות לתהליך ההתקלפות הזה היא השורה: "חרב היא תסביך גדלות של סיכה". שורה מצחיקה אבל עמוקה. וגם אם הרומנטיקה הצטמצמה אצלו לראש סיכה עדיין היא מרחיבה את גבולות העולם ומכילה את כולו, למשל בשיר שבו כל שורה היא מילה בלבד, אז דמיינו את הציטוט לאורך: "אני רוצה להיות שרוט כמו שולחן קצבים, בתנאי שבשר האהבה לעולם לא ירחק משפתי." הכי מרגש שיש.

 ציון: 10

הנה ספר לבינג', כזה שכשפותחים קשה לסגור, ומחזיר את חווית הקריאה השמורה לאותם ספרים שכיף להיכבש בקסמם. "אילו נולד איטלקי" מציג את סיפורם של 3 גיבורים: מציצן לחדרי מיטות, עיתונאית תחקירים שחייה מסתבכים, ועורך דין המתמחה בגירושי האלפיון – שיקשרו זה לזה בהדרגה בצורה מרתקת, עד לסוף המטלטל. אספריל חודר אל מתחת לעורן של הדמויות שלו, יודע לשרטט את עולמן בצורה מציאותית ומרתקת, כשהוא מוליך את הקורא בוירטואזיות בין 3 הסיפורים המתלכדים בהדרגה, בהומור, קצביות ובלא מעט רגעים מכמירי לב.  'אילו נולד איטלקי' הוא ישראלי מאוד, ודרך גיבוריו מוליד שאלות על זהות – שבהן כל אחד ימצא משהו מעצמו. 

ציון: 10

אחד הספרים המקוריים, רבי ההמצאה והממזריים שיצא לי לקרוא, ובה בעת זו פשוט ספרות יפה (ומהנה). ממליצה בחום רב.

אוי פראנזן. פראנזן. כמה שהוא קצת טרחן ככה אני אוהבת אותו. הכתיבה האפית שלו, האופן הקלאסי, הכמעט מיושן, שבו הוא מספר את הסיפור המשפחתי. מן המסד ועד הטפחות. וכמה שזה עצוב. וכמה זה מסובך (אולי בלתי אפשרי) להחזיק את המנגנון, את המפלצת הרב ראשית שנקראת משפחה. תמיד יש עצב בספרים שלו. הפער בין הרצון האנושי הפשוט לאמת, לשמחה, לקרבה, ובין חוסר היכולת לממש אותו. אינספור הדרכים שבהן זה משתבש. אבל בספר הזה הוא מצליח לדייק עוד יותר את הצורות שבהם הקשרים המשפחתיים הופכים לפלונטר. שבהם הדאגה והאהבה ההורית נקרשים לעוול. לכעס. ובעיקר את הצער הגדול שיש, שכנראה יש תמיד, היכן שיש אהבה. מומלץ מאד. 

 ציון: 10

יום אחד הבנאדם מנסה לדבר, ולא יוצא לא כלום. מישהו סגר את הברז, ועכשיו מה? כך קרה לפני כמה שנים לסופר יונתן שגיב, וה״עכשיו מה?״ הוא בעצם הספר הזה. נובלה, ממואר ובעיני בכלל מסה, וגם מחקר קליני, טקסט רוחני ומרומם נפש, ובעיקר: מתנה יפהפיה שהוא מגיש לנו. כאשר הרופאים מחדירים מצלמה לתוך הגרון, מיתרי הקול נראים ממש (אבל ממש) כמו ואגינה. הקול שנברא ונובע משם מתחיל נשי אצל כולם, ובגיל ההתבגרות הגברי, הוא יוצא לדרך חדשה. בדרך כלל. אלא אם כן משהו עמוק בפנים מורד, וזה בכלל לא משנה כמה תנסה לדכא את המרד, כמה תדחיק אותו. הגוף חכם. יונתן שגיב מטייל עם מצלמה קטנה, לפרסקופית, ברחבי האיזורים שמתוכם נבע הקול שלו, שמהם נדם הקול שלו, ומוצא לו דרך חדשה. כמה משמח ומרגש שהספר המרפא הזה קיים בעולם. אני מציעה להעניק אותו במתנה למי שאוהבים, לצד חיבוק ארוך ושקט.

ציון: 10

"אבנים" של צחי פרבר נפתח בילד, יורם, הרץ אל השוחט ובכפותיו אחוזות שתי ציפורי דרור שהוא מבקש להביא לשחיטה. כמו במצלמה איטית, נפרש המושב המאובק בדרום, הלכוד בין מעברת תימנים לקיבוץ, וגלריית תושביו על קשיהם ומאבקם לחיות ולא להימחק. הזמן - שנות החמישים. אייזק, נהג משאית, שבנו התינוק מת, מתעקש להציל את המציבה הנוטה לשקוע באדמה מוכת הגשמים. הלברטל, בונה המציבות, שרוי בגעגועים לאשתו שאיננה. גימנסיה הרצליה הייתה בעבורו אידאל, אף שלא למד שם מעולם. הוא מחליט לבנות דגם של הגימנסיה האבודה בחצרו כדי להצילה מהרס ומשכחה. דמויות נוספות מאכלסות את הסיפור, וכולן שרויות באותו עולם שאיננו עוד, ומנסות לחיות את חייהן. במקביל, מתאר פרבר מחנה צבאי שחייליו הגיעו מרחבי העולם, ובניהם פטר שטיין שזרותו בולטת. בין הפרקים-איורים מחייו של שטיין. כישרונו של צחי פרבר כמאייר זולג גם לתיאוריו במלים. הרומן העדין הזה כמו מצויר בצבעי מים ויוצר אקוורל מעודן אבל בה במידה חזק וחודר נפש. המוות נמצא בכל - כדמות נוכחת-נפקדת, אך גם החיים נוכחים בכל עוזם. זהו ספר אנושי ורגיש מאוד על החיים והמוות, על העבר וההווה ובעיקר על בני אדם.

"המשפטים נהגים כמו יריות תת מקלע בלי רשף בין הכדורים" כותבת סלין אסייג על אביה החולה, שעמו היא מנהלת דיאלוגים מדומיינים ועתירי שתיקות ב"ימים למחיקה", וכך היא גם כותבת. במשפטים קצרים, צולפים, בוטים, בפסקאות מקוטעות, אסוציאטיביות, שגובלות בקקופוניה מבריקה כמו להב מושחז, במשפטים ומצבים שחוזרים על עצמם, היא מגוללת את מחיקתו ההדרגתית של אביה, כאשר תוך כדי כך היא בונה, בהבזקים, את מה שהיה פעם, וגם את מה שהיום. אסייג לא חסה עלינו. ההתפוררות של אביה, של אמה, של זיכרונותיה, עוברת אלינו הקוראות בפרגמנטים רוויי אלימות שקטה וכולנו יושבות, מוצפות במוות הזה שמבושש להגיע. אין עלילה מובהקת לספר. כמו שכותבת אסייג על אביה: "כי הוא תמיד נסע בדרכים עוקפות. בדרכים שהרחיקו אותנו מהיעד", וגם בספר הזה אין יעד, אפילו לא המוות שמגיע עוד לפני שמסתיימים החיים. אסייג מדברת אל אביה. אל אביה שבקושי שומע אותה עוד, ואולי אף פעם לא שמע, "לכם, שלא תקראו את ספריי," היא כותבת בהקדשה, שכנראה נועדה להוריה. אסייג לא רוצה לברוח מזה. היא מסתכלת למציאות בעיניים, היא לא מפחדת שתבוא החמלה, אם כי גם מהחמלה היא לא מפחדת. גם אין בושה ב"ימים למחיקה". המילים של אסייג גולשות החוצה כמו מוגלה מתוך פצע מודלק, והשנאה והפחד כתובים אצלה שחור על גבי לבן, כי השנאה והפחד הם חלק מהחיים וחוסים תחת כנפי המוות. ויש כמובן את השכחה, את הפחד לשכוח, וגם את ההשלמה איתה. האם בספר מערבבת את כל התמונות. "כולנו כעסנו. למה עשית את זה," שואלים אותה הילדים (הפעם ברבים, בביחד), "למה פרעת לנו את הזיכרון. עכשיו איש מאיתנו לא זכר מה קדם למה." ובעצם, מה זה משנה? משנה מה שכותבים בסוף, כי זה מה שנשאר, פרגמנטים שהם כמו אבני חצץ מפוזרות שפוצעות את הרגליים, בספר נפלא שהוא שיניים, חלקים של הגולגולת שמגיחים מבעד לבשר.

ספר אמיץ וחשוב, נוגע ומרעיד, שעוסק באחד הנושאים הכי קשים להכלה. קראתי ועברתי מערבולת שלמה של רגשות. בדרכה העדינה, החכמה, המפתיעה לעיתים סרדס נוסעת כמו במכונת זמן ללב המאפליה של עצמה, מישירה עיניים אל האימה והכאוס וחוזרת אלינו בחיים. הסדר לא שב על כנו ואין קתרזיס אבל כשאתה מסיים את הספר הזה אתה מרגיש שאתה יוצא מהסיפור קצת אחר מאיך שנכנסת. משהו בו נכנס לך מתחת לעור, הספר הזה לא ירפה ממכם גם הרבה זמן אחרי שתסיימו לקרוא את העמוד האחרון.

ציון: 10

ספרו של אדם קומן מ-2013, לא ממצמץ הרבה כשהוא עושה את מה שנדמה כיום כפשע החברתי הגרוע ביותר: העלבה משתלחת ומיתממת בכם, קוראות וקוראים עבריים. קומן (המכונה בחלק השני של הספר "הגרפומן הכושל"), מחפש לו גיבור ספרותי מקומי, אחד שאולי יתעלה על חייו המשועממים הנוודיים שלו עצמו. המרדף הטורדני אחרי גיבור/ה שכזה – כמוני־כמוך – מוליד מונולוג קולאז'י דברני ופסבדו אקדמי מצחיק ומיואש, וכן, גם מעליב, וכמה מרענן לחטוף לפעמים יריקה זוויתית ומקציפה בפרצוף הנישא.   

כשנתיים לאחר שקראתי את הספר הזה אני יכולה לומר ללא היסוס שהוא בין הספרים שהשפיעו על חיי. נויפלד סוקר באופן מרתק את ההתפתחות ההיסטורית שהובילה למציאות החיים הנוכחית שלנו, עכברים במירוץ סיזיפי, ומציע דרכים פרקטיות לקוראת כדי לייצר לעצמה אלטרנטיבה בריאה יותר. הספר מעורר מחשבות עומק ביחס להרגלי הצריכה, למקור הרעב שלעולם לא מתמלא, להכרח לשלם עליהם באיבוד הפנאי, אותו פנאי שעליו יש לחשוב אחרת לגמרי. פנאי בריא הוא שעות שאינך כפויה לצרוך, אלא להרהר וליצור.. האיטיות היא ריפוי.

ציון: 10

בקול ישיר אך פואטי, במנעד שנע בין האנתרופולוגי ללירי, הרומן האוטוביוגרפי המבריק של יעל נאמן משרטט מבעד סיפור ילדותה בקיבוץ יחיעם את הפער הנוצר בין האתוס הקולקטיבי של הקיבוץ לנרטיב האישי של התבגרות בתוך אותו עולם. הכתיבה של נאמן, הנעה בספר בין גוף ראשון רבים לגוף ראשון יחידה, אינה רק מהפנטת ופוצעת בכוחה הרגשי אלא גם חושפת את הסתירות הפנימיות שיובילו בסוף לקריסת הניסוי הקיבוצי ואף מתארת את ההתפרקות של כל אידיאולוגיה באשר היא אל מול משקל העבר ומורכבות החיים. 

ציון: 8

נאנא, יחפנית כריזמטית וחושנית, מטפסת במעלות החברה הצרפתית המושחתת של אמצע המאה התשע עשרה ונעשית לזונת צמרת שמכלה ברעבתנות את הונם של הגברים העשירים ביותר בפריז. כמו בספרים אחרים שלו מעוניין אמיל זולא בראש ובראשונה בפואטיקה של השפע – השפע של חומר ואובייקטים, של דמויות ועלילה. כוחו האדיר כסופר ריאליסטי משמש אותו לכתיבת פנטזיה סוחפת על שפע קפיטליסטי שהולך וגואה עד שהוא מטביע את גיבוריו ואת קוראיו כאחד. באיזשהו אופן ׳׳נאנא׳׳ הוא רומן שמשקף גם את זמננו: הכול סחיר, הכול בר צריכה, ושיפוט ערכי הוא רק ביטוי למירמור של מי שלא הוזמן למסיבה. 

חגיגת מגדר ופמיניזם וכל כך רלוונטי עד היום. הספר נכתב לפני כמעט 100 שנה (1928) כביוגרפיה שנונה ומלאת הומור. אורלנדו הוא אציל צעיר, משורר, שחי באנגליה ומחכה לביקור המלכה. בהמשך הוא מתמנה לשגריר קונססטינופול ומגלה שהוא אישה. המהלך הזה, המעבר מגבר לאישה מציף נושאים של מעמד, אפשרויות ומגבלות, יחס לסקס ומפאת קוצר היריעה אני נאלצת לכתוב: ומה הוא לא מציף. תקראו או תאזינו לספר הזה, שבאיזשהו אופן פלאי עדיין ממש עתידני.

ציון: 10

בית חדש ששורשיו העתיקים עצובים פונים החוצה מן האדמה כמין אוזן־עין ענקית לחוכמה, שמחה ולחום אנושיים באשר הם. ספר מקסים. באמת־באמת מקסים."  

ציון: 10

"בית השמחה" הוא אחד הרומנים המרהיבים שכתבה אדית וורטון - מגדולות הסופרות האמריקאיות מאז ומעולם, זוכת פרס הפוליצר על ספרה "עידן התמימות", שכמו "בית השמחה" זכה לעיבודים קולנועיים ובימתיים רבים. במבט ראשון "בית השמחה" הוא רומן קודר ופסימי, שמתאר את גורלן העגום של נשים שבחרו לפנות עורף לשני הפתרונות הכלכליים היחידים שהוצעו לנשים במפנה המאה העשרים; נישואים או זנות. אבל בה בעת זה גם סיפור חתרני ונועז על חופש, על אותנטיות ועל נאמנות עצמית כנגד כל הסיכויים. אדית וורטון מתארת סיטואציות חברתיות, רגשות מסוכסכים ומורכבות פסיכולוגית באופן שסופרים מעטים בלבד הצליחו לתפוש ולבטא. התרגום החדש והמצוין של "בית השמחה" הוא הזדמנות מצוינת עבור הקורא העברי להתוודע לכתיבתה הסוחפת של הסופרת החד פעמית הזו.  

צנומים וחותכים, ככה אני אוהבת את הספרים שלי. שהכתיבה תהיה רזה, אין צורך להכביר מילים. תיאורי נוף -  לא, תודה. רגש - כמה שיותר בקטנה. ושיהיו קצרים, הא? "החבילה" עונה על כל הדרישות האלה בהצלחה יתרה. זה הסיפור המשפחתי האמיתי של הסופרת האוסטרית מוניקה הלפר. במרכזו סבתה, מריה שנחשבה שלא בצדק לפתיינית, אבל היופי הוא חטאה היחיד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעלה מגויס לחזית והיא נותרת להתמודד לבד עם גידול הילדים (הלוא הם "החבילה"), העוני, היחס השמרני לנשים והמראה האצילי שלה שאינו מתיישב בשום צורה עם הכיעור של העולם – בעיקר באותם ימים.

ציון: 10

רומן בלשית שנון, סקסי ומהודק. אסקפיזם משובח שמסתיר בתוכו כמה פנינים לא אסקפיסטיות בכלל. מזי מוריס היא דמות להתאהב בה. היא האנטי גיבורה המושלמת, חוקרת פרטית שנפלטה מהמשטרה מסיבות שגבר לא היה נאלץ להתפטר בגללן. עם עבר מסתורי וכואב, מראה נערי שיודע להפוך ברגע לפאם פטאל, התמכרויות, סודות, וכישורי ירי של ימ"מ, למזי מוריס יש את הכל. העלילה קצבית, חכמה ותפורה היטב, אבל הסיבה האמיתית לקרוא היא הכתיבה של דריה שועלי שגרמה לי לעצור ולסמן משפטים כל כמה עמודים. מחכה בקוצר רוח לספר הבא - שאני מקווה מאוד שבדרך.

ציון: 9

ספר נוטף סקס, למרות שאין בו ולו סצנה אירוטית אחת. סיפורה של אישה יפה מדי, בפאתי כפר אוסטרי נידח, בימי מלחמת העולם הראשונה. זה גם הסיפור על ילדיה של האישה, המגוננים על אמם ומתלכדים בנחישות ובאומץ כדי לשרוד בתנאים של דלות מחפירה. מוניקה הלפר מתארת עולם בו אנשים בעלי ייחוד משלמים על כך ביוקר. ועדיין, אין זה ספר קודר, ויש בו אופטימיות, אהבת חיים ואנושיות כובשת.

נטשה אמרה: "תקראי את 'על עצמות המתים'. כתבה אותו אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל". נטשה היא ממליצת הספרים הרשמית שלי, יש לה טעם טוב. אני מרגישה נוח איתה ולכן יכולה להגיד משפטים כמו: "אין לי כוח לפרס נובל עכשיו, אין איזה ספר מתח טוב?". "תאמיני לי," פסקה נטשה ואני הרי אדם מאמין. באופן מוזר "על עצמות המתים" הוא אכן מותחן. הוא מתחיל ברצח, ממשיך בעוד כמה, ונגמר בפיתרון. ינינה דושייקו היא אישה מבוגרת שחיה בכפר קטן ונידח שגובל ביער על גבול פולין וצ'כיה. רוב הבתים בו מאוכלסים רק בקיץ וינינה מתחזקת אותם בקור הנוראי של החורף. ינינה היא אוהבת עולם ושונאת אדם. היא מזועזעת מהציד והניצול של חיות היער ומנסה לשכנע את המשטרה שמי שאחראי למעשי הרצח הן החיות שהחליטו לנקום על היחס שהן זוכות לו מידי אנשים. היא עצמה נתקלת כמובן בזלזול, מכשפה תמהונית שכמוה. זה ספר מהנה ונגיש. האקסצנטריות של ינינה אולי קשה לעיכול אבל בשבילי היתה קלה להזדהות. התעלומה הבלשית היא רק תבלין לתפיסת עולם. אפשר לומר שיש בו נטיה לגישה פדגוגית עד מסיונרית אבל אני חושבת שהעולם שלנו שכולו מיקסום ומינוף ופיתוח, צריך יצירות כאלה שיאזנו אותו. ובעיקר היה תענוג לגלות שלא משנה באיזה חור נידח את גרה, תמיד תמיד השכנים יהיו גיהנום.

ציון: 9

כמי שאוהבת לקרוא ולכתוב רומנים היסטוריים ולנוע בין מזרח ומערב, קיבלתי בספר זה שלמות מרטיטת לב. על רקע אי היציבות השלטונית באיראן נארגת עלילה מכמירת לב שבמרכזה סיפור אהבה הנרקם בין רויא, נערה בת שבע-עשרה, חולמנית אוהבת ספרים, בטהראן, עיר הולדתה, לבין בהמן, פעיל פוליטי יפה תואר. הספר נע בין איראן ואמריקה, בין עבר והווה, ומציג בכשרון רב את הווי החיים האמריקאי ואת התרבות האיראנית, כולל הטעמים, הניחוחות והתבלינים. האהבה שפרחה ב-1953 והביאה לאירוסי האוהבים, נתקלה בחומת התנגדות מצד אמו של בהמן. עם פרוץ ההפיכה נדברו השניים להיפגש בכיכר, ובהמן לא הופיע. רויא עוקרת לקליפורניה, נישאת לאמריקני, וכעבור 60 שנה פוגשת את בהמן ומפנה אליו את השאלות שכרסמו בה כל השנים. סיפור אהבה מוחמץ המובא ברגישות על רקע המאורעות ההיסטוריים. 

ציון: 10

הספר הוא מכתב שכותב וונג הבן לאימו שאינה יודעת לקרוא. סיפור על שלושה דורות וחילופי תפקידים - סבתא, אמא ובן שנחלצו מאימת מלחמת וייטנאם לפליטות ועד לחיי דלות בחצר האחורית של אמריקה. על אכזריות המלחמה וגזענות החברה. על אהבה וחסד בין הריסות ועזובה. משפחה קטנה שנלחמה ואהבה ללא תנאי ובן מיוחד וכשרוני שלא ויתר ונחלץ אבל לא שכח. קריאה מרגשת ומטלטלת.

דויד גרוסמן ידוע כאחד הסופרים החשובים של ארצנו - אך בספרו "דבש אריות", הוא גם מתגלה כקורא רגיש וקשוב. בספר, גרוסמן ניגש אל התנ"ך, ופורם את חידת חייו של השופט והנזיר, שמשון. הוא עומד על הקרע בין הצפיות שלנו מהנזיר שהוקדש לאלוהים (עוד בזמן שהיה בבטנה של אמו) - ובין מציאות חייו של שמשון, שחוזר ומבצע את אותן השגיאות, פעם אחר פעם. שגיאות שבסופן הוא נבגד, ונותר בודד ומבולבל, עיוור למה שקורה סביבו. ספרו של גרוסמן ערוך לעילא, והוא מעלה על נס את גדולתו של התנ"ך, כמספר סיפור – ואת גדולתו של גרוסמן, כקורא.

ציון: 10

ספר שהגילום הפיזי שלו לא מסגיר שום דבר לגבי התוכן שלו. ויכול להיות שהוא משמש אפילו כסוס טרויאני. המרחק שמשתרע ומתכווץ ומשתרע בין הזוועה ליופי - בספר שעוסק באישה ובנשים בזנות וכתוב כל כך יפה - הוא מסחרר. אי אפשר להתנגד, לא צריך להתנגד, לפרוזה שעושה את זה. יהיה המחיר שיהיה. והמחיר פה הוא פצע; כזה שהיה כבר, כזה שנפער עכשיו, שניהם. זה מחיר ראוי לשלם כבני אדם שחיים בעולם, ומעין איתן הופכת את זה לבהיר דרך הסיפור ודרך האופן שבו היא מספרת אותו. "אהבה" הוא ספר שבוהק כמו יהלום.

ציון: 10

ספר שעוסק בנער בשם זוהר המתמודד עם אובדן במשפחה דרך נסיעות תכופות בין בת ים ובאר שבע. הוא מוגדר כרומן לנוער, אך לדעתי מתאים לא פחות למבוגרים – אמנם השפה של הגיבור היא "נערית" בהתאם לגילו, אך הספר עוסק בנושאים אוניברסליים וכבדי משקל, וקוראים בכל גיל יוכלו להתחבר לעלילתו מעוררת ההזדהות ולכתיבה הנגישה והרגישה.

אליזבת זוט היא אישה מיוחדת. היא אומרת את מה שהיא באמת חושבת. תמיד. היא עומדת על שלה למרות שהיא חיה בשנות השישים ולנשים עדיין לא קיימת הזכות הזו. היא כימאית שהופכת גם את הפעולה הפשוטה של הכנת כוס קפה למדע. והיא מצליחה לגרום למציאות להתהפך אפילו כשהמציאות שלה נראת בלתי אפשרית. למרות שאליזבת היא הדמות המרכזית בספר מי שבאמת שבה את ליבי הוא דווקא הכלב שלה. קוראים לו שש וחצי והוא יותר חכם ושנון מרוב הדמויות בספר הזה. שיעורים בכימיה מצליח להיות גם עמוק וגם קליל. גם עצוב וגם משעשע. והכל בבת אחת. מומלץ מאד!

ציון: 10

כילדים בבית הספר, לפעמים נראה שכל אירוע שקשור ללימודים או לחברים גורלי וקובע. ככה גם עומר חושב. איזה מזל שיש לו אמא מגניבה שיודעת לספר את הסיפורים הנכונים, סיפורים תלמודיים עתיקים שיתנו לו קצת פרספקטיבה. ספר מרתק ומעורר מחשבה שיש בו מסע משמעותי בין עבר להווה. מתאים לבית הספר היסודי ותחילת החטיבה.

ציון: 9

חופש גדול. גיבורה הספר, בת 14, משועממת. היא מתגנבת לבית הספר הריק ונתקלת בסגן המנהל, שעומד להיות המחנך שלה. הוא נחמד אליה, נחמד כל כך שהפגישה מסתיימת כשלשונו בפיה. ככה זה מתחיל וככה זה נמשך תקופה ארוכה עד שאמה מגלה מכתבי "אהבה" ושמה לזה סוף. כן, הם רואים בזה "אהבה" - התוקף והקורבן. זה סיפורה האמיתי של העיתונאית שרית סרדס-טרוטינו. פרשה שניסתה להדחיק מגיל 14 עד גיל 41 - עד שהכאב נהיה גדול מנשוא. כדי לעבד את הטראומה היא מראיינת אנשים שהיו שם באותם ימים: אמא שלה, החברה, המנהלת. היא אפילו פונה אל המחנך, מבקשת להיפגש לשיחה. "אני לא רואה למי זה יועיל", הוא אומר לה. ספר הביכורים הזה יפה, מרגש ובעיקר מציג את התמונה על כל מורכבותה. בשום שלב סרדס-טרוטינו לא מביעה כעס כלפי הגבר שגזל את נעוריה. במובן מסוים היא עדיין שבויה בתפיסה שזו הייתה אהבה. לזה קוראים אומץ.

ציון: 10

כששני הורים שומטים יום אחד את משפחת הרמן, ומנפצים אותה לרסיסים, ששת ילדיהם מתפזרים לכל הרוחות. גם רוח אלוהים מתפזרת. גם היא, כמו המבוגרים, מפסיקה לקחת אחריות, שוכחת להעניש. אין יותר סדר, אין גדולים ואין קטנים. ובכל זאת, למרות שנראה שאבדה לעד, המשפחה תמצא. בספרה החדש והסמי-ביוגרפי, שפרה קורנפלד מתארת בברק ובאמונה עולם מפורק ובו גשרים צרים מאוד, אבל חזקים מספיק עבור האמיצים והאמיצות.  (ציון 10, לא נותנת ציונים אחרים, מה אני, מורה?)

ציון: 8

מותחן יפה ומעניין, שהודות להיכרותה של המחברת עם החברה בישראל ויכולתה לשקף את הנעשה בה, יש בו יותר מפענוח תעלומה. האופן שבו אסיא שולחת פנס לפינה האפלה הזאת מעלה את הדברים שנעשים בה לסדר היום, גם אם רק לרגע.

סיפור אהבה מקורי וחכם, שנון ואינטליגנטי, מפתיע ומסעיר. קראתי בנשימה עצורה.

ציון: 9.5

ב"מצרפי המקרים" יש כל מה שאני מחפשת בספר: דמויות מעניינות, בניה של עולם פנטסטי ששואב אותך אליו וכתיבה מהנה וסוחפת. זה תענוג להיכנס אל תוך העולם היצירתי ויוצא הדופן שיואב בלום יוצר. הקריאה בו הציתה אצלי מחשבות על עוד ועוד צירופי מקרים שתפסו אותי בחיי, ועל הרגעים בחיים בהם אולי אני בעצמי הייתי מצרפת מקרים.

ציון: 10

מתחשק לי להכריז על הספר הזה כספר השנה עד כה, אף על פי שראה אור לראשונה ב-1961. דבר לא הזדקן והתיישן בו, ובתרגומה החדש והעילאי של אלינוער ברגר, יצירת המופת של מיוריאל ספארק זורחת באור נגוהות. זהו סיפורה של מיס ברודי, המורה האקסצנטרית, הנוירוטית, הכריזמטית וה-בואו נודה - מעט מטורללת, שלטענתה נמצאת במיטב שנותיה ובכוונתה להקדיש אותן לתלמידותיה הנבחרות בבית הספר לבנות באדינבורו של שנות השלושים, אלו שמיועדות להיות "הקרם דה לה קרם" או "האליטה של החיים". הן נעשות מעורבות בחיי האהבה של מיס ברודי, עד שאחת מהן "בוגדת" בה, לתחושת המורה, שמתגלה כנפש בודדה וחסרת חיים עצמאיים אחרי הכל. הכתיבה של ספארק עוצרת נשימה ביופיה ובחוכמתה, וכמה מהקטעים הפילו אותי מהספה מרוב צחוק.  מעניין לקרוא על רקע המשבר המסלים של מעמד המורים והחיסרון בהם, וגם בלי קשר, ואז מומלץ לצפות בסרט משנת 1969 שזיכה את מגי סמית בת ה-35 באוסקר הראשון שלה, ולהתחיל לקרוא מהתחלה. עונג נדיר.

"שרב ראשון" הוא ממואר שכתוב בגילוי לב גדול, ומלא באהבה ליופי האצור בשירה; סיפור שנפתח בילד המגלה את אפשרות המוות, ממשיך בקשיי ההתבגרות והמיניות ומסתיים במציאת נחמה ביופי ובאמנות. בין השורות נדונות גם סוגיות חברתיות ופוליטיות כבדות משקל, אך הכול מתוך עדינות ודיוק עמוקים.

ציון: 9

סיפורים עצובים ומלנכוליים, אך מרתקים וסוחפים של נשים מבוגרות, שעברו גירושים קשים ונטישה אכזרית, לעתים קרובות גם בגידה. לבעלות נפש חזקה שמסוגלות לצלול לתוך התהום שגיבורות הסיפורים שרויות בה ולצאת ממנה מחוזקות. 
הקריאה בספר היא כמו לדבר עם חברה טובה. הסופרת נוטעת בדמויות תבונה, עומק ואמינות, והוא מעורר סקרנות, הזדהות וחמלה.

ציון: 10

מוזיקאית צעירה מאשפזת את עצמה בעקבות התקף סכיזופרני, עוברת בין עבודות, בין דירות דלות בירושלים, בין מערכות יחסים, חשופה לשיפוט חיצוני ופנימי. "אוזלת יד: צירוף המילים הזה יחזור בסיפור שלי כגזרת גורל. אכתוב אותו כדי להתגבר ולו במידת מה על אוזלת היד," היא מסבירה. 
הקירות הדקים הם קירותיו של העצמי, הסופג ללא הרף הערות של הזולת, התקפי חרדה, קשיי תפקוד. גפני מצליחה להכניס אותנו הקוראים לתוך עין הסערה יחד איתה, תוך שהיא מתעקשת לממש חיים מלאים, גם אם שבורים ואפורים, לאהוב ולהמשיך לנגן – במלודיקה במקום בפסנתר. המאבק לתמלל את תחושות מחלת הנפש הוא עניין יומיומי, אבל הסופרת זוכרת שהעולם מכיל גם יופי גדול, שחובה לנסות לשחזרו ותמיד עומדים מולו משתאים. היכולת להבחין ביופי הזה גם דרך תודעה מרוסקת או משבר אישי, זוהי מעלה גדולה, וגפני עושה זאת ונותרת תמיד צלולת מבט. 

בעיקרון, אני לא קוראת ספרי שואה. תרמתי בבית, אני פוטרת את עצמי ונזכרת באבא ששרד את אושוויץ. אבל רומן הביכורים של רחל גץ־סלומון הוא לא ספר שואה קלאסי, בעיקר כי במרכזו השואה ה"שולית" שהתחוללה מחוץ לאירופה. איבון, הגיבורה הנפלאה של הרומן, גדלה בטוניסיה של מלחמת העולם השנייה. הספר מזגזג בין הילדה שהייתה בטוניס לגברת המגונדרת שנהפכה להיות בחיפה - קצת סנובית למראית עין, זרה באופן מופגן, נגעלת מכל מה שישראלי. העברית נשמעת לה "ברברית". בבעלה היא מטפלת כמו בתינוק מתוך הדרת כבוד, כך למדה בבית הוריה. חיה סובבים על המטעמים שהיא מתקינה לו. אוי לה אם תאחר להגיש את הדגים שניקתה בפינצטה או הקוסקוס שמרקמו כשל חול ים. גבר נוסף נהנה מהמטעמים שלה בסתר – חסר בית שחי במחסה קרטונים בגינה הציבורית. איבון חשה דחייה כלפיו, אבל מרגישה שמחובתה לטפל בו. זו דרכה לכפר על חטא נורא שהיא חושבת שעשתה כילדה במלחמה.

ציון: 9

מותח מאד ומעורר מחשבה. מרתק, אבל כמו בסדרות, את השאלה המעניינת ביותר השאיר המחבר לעונה הבאה (לא יודע אם יהיה ספר המשך, אבל הסדרה הטלוויזיונית כבר בעבודה): עד כמה שולטים בני אדם בגורלם ובמהלך חייהם (גם אם הם תוכנות-על משוכללות). הכל צפוי והרשות נתונה. 

ציון: 8.5

אם חנוך לוין ואלנה פרנטה היו נפגשים, ייתכן שהילד הספרותי שלהם היה דומה במידת מה ל"בגינת הכלבים" של יקיר אלקריב. הוא לא תוצר מושלם, אך הוא בהחלט ספר ייחודי בנוף, מבחינת צורה ותוכן גם יחד. כשהוא מלהטט בין דמויות סטריאוטיפיות לכאורה ועלילות אנושיות הגובלות באבסורד, כולן במרחב הפיזי והספרותי של דרום תל אביב המורכבת, אלקריב מצליח לכתוב ספר שהוא שילוב מרשים בין "ספר אווירה" שעיקרו בתיעוד חברתי, ספר מתח וקומדיה של טעויות מאוד לא מצחיקה. "בגינת הכלבים" הוא ספר שמרגיש ישראלי בכל רמ"ח איבריו, כזה שיכול להיכתב רק פה. בחכמה וברגישות הוא מזהה ומאפיין את החברה שלנו, ועל אף שהיא כה מוכרת לנו, הספר ממשיך להפתיע עם התפתחויות לא צפויות ושבירת מוסכמות.

גם אם נדמה שבקיץ הישראלי (בגלי החום והלחות, בלכלוך החיוור של השמש) אין מקום לבדיון, חיים לפיד פורש לפנינו דרכים משכנעות מאוד המכניסות אותנו אל מרחב הבדיון. לא רק הפנייה לזמנים ולמקומות אחרים: קווי החוף ביוון, פריז המושלגת של כיכר סאן סולפיס, וילנה (או מזרח אירופה הערפדית) שלפני מלחמת העולם השנייה, או אפילו מושב קטן בעמק יזרעאל בתחילת שנות השבעים. אלא גם מבחינה צורנית, כל סיפור בקובץ הסיפורים הנהדר הזה מעביר אותנו במודע הליך טרנספורמטיבי אל תוך עולם אחר: מקפיא את הגוף מקור, מקפיא את הדם בעורקים, או מלהיט את היצרים. 
שרול קופא למוות בהדרגה בדירה הריקה בפריז, מיכאל תולה את עצמו בבית הספר למשחק ולאחריו מקריב את חייו בתרגיל צבאי, סרגיי משתגע ומתעוור לשווא, החתול של הברון הוטבע באגם בחמת זעם, דוקטור לוין נוקם ונורה, הילד ישאר ללא אם שמואשמת בתאונת פגע וברח. מלאכת הסיפור מגיעה כאן למיצוי במכות ברק מיידיות, בתעלומות והולכות שולל, בטשטוש התודעה והזדעקותה האיומה.

ציון: 9

זה לא סוד שאני מחבבת בלשיות ובמיוחד נשים שכותבות בלשיות. מגברת מארפל של אגאתה כריסטי המופלאה ועד לליזי בדיחי של שולמית לפיד, תמיד חשבתי שיש מקום לעוד נשים שכותבות בלשיות. לכן, כל כך שמחתי לפגוש על מדפי הספרים את מזי מוריס, החוקרת הפרטית של דריה שועלי בספר הביכורים שלה "כליא ברק".  הבלש המודרני או יש הקוראים לו הבלש הפילם נוארי מתאפיין באנושיות שלו, בזה שהוא הולך מכות, מדמם ומעורב רגשית בחקירה. ויש בו גם עוד משהו – "השריטה". אצל מזי מוריס זו ההתמכרות למין שבגללה העזיבו אותה מהמשטרה, למרות שהייתה החוקרת הכי טובה, בפער, כמו שהבת שלי אומרת. מזי נאלצה לשנות את מקום עבודתה ועכשיו היא חוקרת פרטית שהמשרד שלה הוא גם הדירה שלה (הלופט) בדרום תל אביב. במקום עשרות חוקרים שעובדים אצלה בימ"ר, יש לה את תילי ובנג'י, בני הדודים שלה שעוזרים לה בדרכה לפיצוח החקירה. מזי נקראת לנהל את חקירת היעלמותה של יסמין שכטר. מי שמפקיד בידיה את החקירה הוא דודי, בעלה של יסמין, שהוא חבר ילדותה של מזי. יסמין היא בת למשפחת שכטר העשירה שמנסה להתרחק מהתקשורת ולא פונה לעזרת המשטרה במציאת יסמין. ומה שמתחיל כחקירה של היעדרות חושף שחיתות פוליטית, סחר בנשים וגילוי עריות. הייתי שמחה לדעת יותר על עברה של מזי מוריס ומה הוביל אותה להתמכרות שלה ולצלקות מעברה. יחד עם זאת, הכתיבה קולחת והספר קצבי ומהנה. וולקאם מזי מוריס לסצינת הבלשיות התל אביבית, ליאורה דגני תמיד תשמח לצאת איתך לדרינק בבר אפלולי.

ציון: 10

התחלתי ולא יכולתי להניח את הספר. במהלך הקריאה הרגשתי שאני מכירה את הדמויות; שנאתי אותן, אהבתי אותן, התחשק לי לדבר עליהן, לרכל עליהן, כאילו היו דמויות שכולם אמורים להכיר. רציתי לדעת מה יהיה הצעד הבא של שאול ומה סיגרי תגיד ומה ההרפתקה הבאה שדולב עומד להמציא. הצטערתי שהספר נגמר. השפה העשירה של יונתן העשירה והעמיקה את חוויית הקריאה, והדמויות בספרו חיות, כל אחת בשפתה.

נמשכתי אליו ונרתעתי ממנו. זה התחיל בכריכה המהממת ששבתה אותי, ואז הגיעה נועה, גיבורת ״רוזנפלד״. רגע אחד היא הביאה לי ת'סעיף, ושניה אחרי רציתי לחבק אותה חזק. היא הזכירה לי את עצמי מלפני עשרים שנה. תקופה של טוטאליות והתאהבות. טוטאליות בהתאהבות, והתאהבות בטוטאליות. אם היה מישהו שרציתי, הייתי פשוט קמה ולוקחת אותו. כולם על הז*ן שלי. גם אם זה היה הדבר הכי דפוק והכי לא הגיוני בעולם. כמו נועה.

אז גם נועה לוקחת, ואוכלת סרטים עם עצמה, ואז מעבירה את זה אלינו. בהתחלה כעסתי, אף אחת לא אוהבת ששמים לה מראה, אבל ככה בדיוק הייתי. אז חיבקתי. ולמדתי להכיר אותה, ואולי את עצמי, שוב.

והסקס של נועה, כמו הספר, לא מתייפייף, כי וואלה – ככה זה, רוב הזמן הוא לא מושלם. הוא מתואר באופן כל כך אמיתי, וריאליסטי, כמעט מביך לפעמים. כמו סקס.

זה ספר אינטנסיבי, עם רגעים שהרגשתי שצועקים עלי, וכאלו שהייתי צריכה לעצור כמה פעמים כדי לנשום. לא כי התוכן היה לי קשה, אלא כי "נועה, אחותי, תעצרי גם את לרגע," תנשמי. כיף להיתקל בסופרת מקור חדשה, שמביאה איתה קול מקורי שלא שמעתי כבר הרבה זמן. ההמלצה שלי – לקרוא, ולשים לב לכל הניואנסים, יש הרבה דברים שנאמרים (ולא נאמרים) בין השורות.

זה ספר שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו, הוא מייצר רגש, או אולי קשת של רגשות. חלקם טובים יותר וחלקם פחות – וזה הרי מה שאנחנו מחפשים, לא? להרגיש.

ציון: 10

נעמה סגל מרגשת אותי באומץ בו היא מספרת את הרגשות הלא נוחים. החשיפה הכנה שלה, ללא עיגול פינות, מאפשרת לקוראת להזדהות עם המסע שלה להיות אמא, ובו בזמן להרגיש יותר בנוח עם הרגשות האלו, שחיים בתוך כולנו. נעמה ובן-זוגה יואב אימצו שתי בנות והיא כותבת על היחסים שלה עם עצמה ועם בנותיה ועם יואב, עם המון הומור, חוכמה ובעיקר אהבה. זה ספר שחודר ישר ללב של כל מי שאוהבת מישהי או מישהו ורוצה להיות נוכחות מיטיבה בעולמו, למרות האתגרים והמורכבויות והשאלות שמלוות כל קשר, ובמיוחד יחסי אם-בת. מהרגע שמתחילים, אי-אפשר להניח אותו עד סופו.

ציון: 10

מדובר בספר בלשי, שכתוב לעילא ועילא לפי חוקי הז'אנר, כולל דמות הבלשית הראשית, הדמויות נהדרות, עגולות, מסקרנות ואנושיות. העלילה מסקרנת ומותחת. אבל שלא תטעו- אסקפיזם היא לא הכותרת המתאימה לו. נילי אסיא לא מייפה את המציאות בה אנו חיים. היא נוגעת במצוקות הקשות של עובדות זרות, וגם לא פוחדת להצביע על פערי מעמדות קיצוניים ועל מצבנו כמדינה שתלויה על בלימה. חשוב לציין "תיק אודסקי" הוא לא תיק מסרים - הוא ספר מצוין. קראתי אותו כי הוא ריתק אותי.

איך סיפור שיש בו תסמונת טורט, תחרות סמויה פחות או יותר בין אחים ושני הורים בעיתיים במקרה הטוב, ובעיקר אמא אחת מסרסת, יכול להיות כל כך עדין וענוג? תשאלו את איתן דרור-פראיר, שכתב רומן מושלם בסוגו על זהות מינית והשלמה הדרגתית שובת לב ושוברת לב עם כל הדברים הפחות נעימים בחייו של אדם ובילדותו, ותוך כדי ברא את אחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר בספרות העברית של העת האחרונה: מין מיס תבל מקומית שמשחיתה נפשות לא בכוונה (וגם כן בכוונה) אבל בסופו של דבר אי אפשר לעמוד בפניה, וצבעיה האנושיים מתגלים במלוא יופיים, גם אם באיחור.

ציון: 9.5

בדיוק בשבוע שבו התחלתי לקרוא את "ירושה רגשית – סיפורי טיפול על סודות, אהבה וטראומה בין דורית" של הפסיכואנליטיקאית גלית אטלס, אמא שלי פצחה בווידוי על מקורותיה המשוערים של הימנעות ששתינו סוחבות לאורך חיינו. בום. כל ההסברים מהספר התחילו להתרוצץ לי מול העיניים. והבנתי שוב שלא אמא שלי היא שהעבירה לי את ההימנעות הזו, ולא אני שנושאת אותה כאבן ריחיים על צווארי – "אשמות" בה, או המצאנו אותה. אלא שקיבלנו אותה בירושה ובתורשה מדורי דורות, דרך תאי הזיכרון של הגוף וחיקוי ההתנהלות הבלתי מדוברת של הדורות הקודמים. כאילו שהייתה לנו ברירה אחרת. אבל יש בכך גם משום הקלה מסוימת, שאולי תוכל להניע גם לפעולה ולשחרור מאותה "מתנה" שהוטלה בחיקנו וממש לא ביקשנו לעצמנו. וזה בעצם מה שעושה הקריאה בספר מאיר העיניים ובהיר הדעת הזה – היא מובילה את הקורא ביד בוטחת ובצעד לא כבד במיוחד – על אף המשא – במשעוליה של שרשרת תובנות קדומת שורשים, ובעיקר מזמינה אותנו לפחות לנסות לנתק את השרשרת. וכאשר לא רק אני קוראת בספר, אלא גם הוא קורא בי במקביל – זה באמת המקסימום שאפשר לבקש. 

ציון: 8.5

את כתיבתו של חיים באר כדאי להכניס עוד היום לפקודת הסמים המסוכנים, כי היא ממכרת ומתוקה. מי שמתמסר לרומנים הנפלאים שלו, שמלאים בעסיס לא מעיק של יידישקייט ממזרי, ודאי יקראו בחדווה את האסופה הזו, של זיכרונות ספרותיים קצרצרים, מבדחים ונוגעים ללב.

ממתק רומנטי וקליל שיפעיל את בלוטות הנוסטלגיה אצל קיבוצניקיות בהווה ובעבר, ויסקרן גם את מי שלא אכלו כל החיים בחדר האוכל. בשלוש מילים: ברידג׳ט ג׳ונס בקיבוץ.

ציון: 10

קריאת הקיץ המושלמת נמצאת בין כריכות כליא ברק, ספר מתח מצחיק, מטריד ומגניב, ובו סצינות בלתי נשכחות (חשבתם פעם מה קורה בבית זונות בשעת אזעקה?), כתיבה נהדרת וגיבורה אחת בשם מזי מוריס, שעוד נשמע עליה המון. אין אפשרות אחרת.

ציון: 10

״הספר האדום״ של אסף ענברי, בדומה לספריו הקודמים, מספר גם הוא סיפור מהמיתולוגיה הישראלית. הוא מתאר איך נולד השמאל הישראלי, איך חי ואיך דעך,  איך קמו הקיבוצים, שגשגו, התפלגו, ואיך התרוקנו לאטם מתוכן אידיאולוגי. ומה קרה כשהתגלתה הסתירה בין לאומיות וסוציאליזם, ומה קרה כשהאבות המייסדים היו צריכים לבחור בין רוסיה הקומוניסטית ובין אמריקה הקפיטליסטית. הרומן מסופר דרך שלוש דמויות מרכזיות: יצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד, מאיר יערי מנהיג הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, ומשה סנה, הרופא היהודי שלא עבד עבודת אדמה יום בחייו אבל היה ראש המפקדה הארצית של ההגנה. דמויותיהם עגולות ומלאות, וענברי מספר את כל זה בכתיבה מרוכזת, בסגנון המקראי האופייני לו - חיים שלמים מתרחשים בפסקה אחת. ויש גם הומור ורגש. זה ספר שמאפשר להבין את השורשים של אווירת הפילוג הנחווית כאן גם היום, ומעורר מחשבות לגבי המשך הדרך.

שופע של חום אנושי, חמלה, אופטימיות, חסד, אמונה ברוח האנושית. למרות שמדובר בסיפורים קצרים, הדמויות נכנסו לי ללב. שלא קראתי בספר, כי החיים קראו לי, הרגשתי כאילו נטשתי בני אדם אמיתיים באמצע פגישה. מצאתי את עצמי במהלך היום תוהה מה שלומן, מחכה לחזור ולהיפגש איתן. 

ציון: 9

"החזאית" הוא ספר מיוחד. מדובר בנובלה קטנה ומקורית שמתרחשת בישוב גנרי בדרומה של ארץ כלשהי, ישראל או נוואדה באותה מידה. העלילה מתארת בצורה עדינה וחסכונית קשר בין שלושה דורות של משפחה אחת על רקע הטבע, ובעוד כל אחת מהדמויות נמצאת על קצה הצוק מסיבותיה, והאקלים המחולל על ידינו מאיים בכעסיו, הספר מלא תקווה. הספר משך את תשומת לבי ועורר בי התרגשות ספרותית של ממש כי הקשרים הנאראטיבים, כלומר השתלשלות העלילה, הקשר בין דורות המשפחה, אפילו ההתכתבות עם 'הזקן והים', אינם סטנדרטים בשום צורה והכל חף מבנאליה. הבריק בהיעדרו החיטוט המייגע בשיני נפשות.  

ציון: 8.5

צרויה שלו במיטבה כשהיא כותבת על יחסים, היא מפליאה לנסח זרם תודעה של יחיד בתא המשפחתי וביחסיו עם הסובב אותו. גם ב'פליאה' הדבר בולט מאד, אלא שכאן חודר באופן משמעותי יותר מאשר ביתר ספריה העולם שבחוץ – הלח"י למשל, שחלק מסיפוריו שמעה מאביה, מרדכי שלו. שתי גיבורות לספר: רחל הקשישה ועטרה הצעירה. עטרה מנסה לפענח מה הייתה רחל לאביה שהיה איש מסובך והקשה, רחל צריכה להחליט אם לספר את הסיפור ובכך להפר הבטחה שהבטיחה. הסיפור יסופר, כמובן, על אף העכבות והמכשולים, סיפורם של לוחמי הלח"י, עלבונם וכאבם, והמחיר הרב ששילמו, מחיר נטול תהילה. 

בנה השמאלני של רחל תושבת מעלה אדומים לא חוצה את הקו הירוק ולפיכך לא מבקר אותה מעולם, בנה הצעיר מכבד אותה ודואג לה, אבל הוא חרדי שהתקרב לחסידות ברסלב, ואינו מניח לילדיו לפגוש את סבתם, אמו, שמא 'תקלקל' אותם. מעל כל זה מרחפים כמה מסיפוריו של ר' נחמן מברסלב עצמו, הבולט שבהם הוא 'הלב והמעיין'. סיפור על געגוע שלא נפסק. גם אם גיבורות הספר תמצאנה שלווה או נחמה, רגעים של חסד, הגעגוע תמיד יהיה שם.

ג׳רונימו הוא ספר ילדים מקסים ומאויר לעילא של הצמד הבריטי דיוויד ווליאמס וטוני רוס. הפינגווין הקיסרי ג'רונימו לא מבין מדוע הוא לא יכול להגשים את חלומו ולעוף אבל מתברר שיש עולמות שבהן אפשר להגשים כל חלום. ספר ילדים רגיש, חכם ומלא הומור על אבהות, על גבולות ועל הגשמת חלומות.

ציון: 9

בעולם המערבי שלנו שעוסק בכאן ועכשיו מרתק לצלול לצורת החשיבה הפוליטית הסינית שבה מהלכים נפרסים על פני מאות שנים. הקרב הגדול של דורנו על הבכורה העולמית ישפיע על העולם דורות קדימה ובשל אופיו המיוחד קשה ללמוד עליו מהתקשורת היום יומית. הספר מסביר את הרציונל מאחורי הגישה הסינית, כיצד הם מהתלים במערב בעקביות ומה אפשר ללמוד מהם

ציון: 10

באר החיים והיופי הנקראת נטליה גינצבורג, אינה מפסיקה לנבוע. למרות שהלכה לעולמה לפני כמעט שלושים שנה, לאחרונה ראו אור כמה ספרים חדשים או חדשים־ישנים מאת נטליה גינצבורג, את כולם קניתי וכולם הצטרפו מייד לרשימת הספרים האהובים עלי בתבל. כי גינצבורג האיטלקייה היא ההפך מריאליטי. כלומר ההפך מריאליטי טלוויזיוני: היא הכי מציאותית בעולם, הכי אגבית, הכי מאופקת ושואפת לכתיבת "משפטים שיהיו פשוטים כמו סטירת לחי" כהגדרתה. כל ספר של גינצבורג הוא בית ספר לא רק לכתיבה, אלא גם לחמלה, לתבונה ולאהבה. 'חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים' שחלק מהנובלות המקובצות בו כבר ראו אור בעברית אינו שונה מכל קודמיו וכמה נחמד לגלות (דרך הסיפורים האחרים שבסופו) שגם בתרגומו של יונתן פיין, גינצבורג נשגרת צלולה כבדולח, ממש כמו בתרגומים הקלאסיים והמעולים של מירון רפופורט.

ציון: 9

לוקח קצת זמן להבין מה בדיוק קורה בספר ״לעולם אל תתן לי ללכת״. בעמודים הראשונים קשה לתפוס מהו תפקידה של המספרת, ובהמשך קשה לקלוט מהו הסיפור המלא של פנימיית הלשם שבה היא גדלה, למרות שברור שמשהו שם לא לגמרי בסדר. העירפול נמשך לאורך כל תחילתו של הספר, אבל במקביל אליו נוצר חיבור עמוק לדמויות והזדהות גדולה עם החוויות שלהן. את חיי הגיבורים עוטף חלל תמידי, למרות שרוחשת ביניהם אהבה ואכפתיות. אפשר לומר - שותפות גורל. המציאות המקבילה שיוצר הסופר קאזואו אישיגורו היא בלתי אפשרית אבל גם אפשרית, משכנעת למרות שברור שאינה אמיתית, והרצון לפצח את הסיטואציה מסקרן ומעורר חשש. הקורא נקשר לגיבורי הספר ולא יכול לתת להם ללכת, ויחד עם זאת יודע שהם ילכו, כל אחד בתורו, כי זהו מסלול החיים שלו הם נועדו. לצד הסיפור הדימיוני עם הסוף הבלתי נמנע, מהדהדות מחשבות על מסלול החיים הידוע מראש של כולנו, והשאלה עד כמה אנחנו חופשיים לבחור את שביל חיינו ואת האנשים שלצידם נצעד עליו, שהרי ברור מראש שגם אם נאריך ימים, ימינו ספורים מהסיבה הפשוטה שאנחנו אנושיים.

ציון: 10

ירמי פינקוס חוזר בספר "החמדנים" אל הסביבה המוכרת מספריו הקודמים: הבורגנות הזעירה של העיר הגדולה: גברים ונשים מזדקנים, חלקם שייכים לכאורה לעילית התרבותית, אבל חייהם סובבים במעגלים צרים של רכוש, מצוקות בריאות וקנאות קטנות. ציר העלילה פשוט: כולם רוצים את לרשת את בנימין בובק, אמן ערירי וחולני, אבל הוא מסרב למות. התֶמות והדמויות מזכירות את העולם שבתוכו יצר חנוך לוין, אבל פינקוס מפעיל נשק סודי המבדיל אותו מלוין: חמלה, גם אם מעודנת, כמעט סמויה מן העין. על הכתיבה, ובעקבותיה על הקריאה, שפוך חיוך מתמשך. הדמויות נושקות לקריקטורות, אבל אינן עוברות את הגבול אל מחוזות הפרסה. הסגנון מהדהד את הניגון היידישאי, ובכל זאת מחובר לעברית ישראלית מעודכנת. יש גם כמה אלמנטים סגנוניים ייחודיים, כמו שימוש ברצף קווים מפרידים, משפטים חסרי נושא והשלמת משפטים בנוסח 'וכולו וכולו'. ויש עוד אב גדול המרחף מעל הכתיבה – ניקולאי גוגול. כמו אותן דמויות נלעגות, שיצר לפני כמאתיים שנה, גם הדמויות התל אביביות של פינקוס חיות ופועלות, אוהבות ומתות בשולי המעשים הגדולים, אבל מספרות את הסיפור של כולנו.

ציון: 9

רומן נעורים נוגע ללב, בו משרטטת הסופרת נועה רום בעדינות את מציאות חייהם הלא פשוטה של ג׳רי ונועם בני ה-13, שמתלבטים בין חשיפה להסתרה, קרבה וריחוק, אהבה ומשפחה. ספר שלישי בסדרה שמתבגרת ביחד עם גיבוריה. 

ציון: 10

סוד הקסם של הספר הזה חבוי דווקא בעובדה שהגיבורים שלו כלל אינם אלמונים. דמויותיהם ממלאות את ההיסטוריה שלנו, חבויות מאחורי מסות אידיאולוגיות ומהלכים מדיניים ופתאום, הן מתעוררות בספר לחיים במלוא אנושיותם. הפחדים, הכאבים, הקשיים והלבטים של הגיבורים יוצאים מדפי ההיסטוריה ומונחים בין מילות הספר בצורה מרתקת, קולחת ומדממת. אסף ענברי מפליא לתאר את מה שהתרחש בנפשם של הדמויות וכך לוקח אותנו אחורה בזמן לימים נשכחים ושופך עליהם אור חדש. ואולי, יש במילותיו גם אמירה על מנהיגות בכלל, אז וגם היום. ומבט מפוקח ונוקב כל החברה הישראלית כולה.

ציון: 10

את מיה סביר פגשתי בזכות סיפורים של אחרים, כשהנחינו במקביל סדנאות כתיבה לנוער. מפגש שגרם לי לצלול גם לכל ספריה, למבוגרים ולילדים. אבל כשיצא על הפיוס שכתבה חששתי. די במילה "עיון" להבהיל אותי: כאן אין סיפור, זה רציני ויהיה מבחן!! אבל על הפיוס הוא מסה אישית, מבריקה, מיוחדת במינה. ויש סיפור. כזה שמזעזע את נימי הנפש, אבל גם מעורר אמונה בכוח האדם לקחת את גורלו בידיו, ולרפא.  בשנת 94' ברואנדה, טבחו בני ההוטו באכזריות ב-800 אלף מבני הטוטסי – מי שהיו עד לרגע ההוא שכנים, עמיתים, מכרים. בספרה, בכתיבה עדינה ומדויקת, מיה מתארת את המסע – באמצעות מפגשים, שיחות, מחשבות ותובנות - בעקבות הניסיון להבין את הבלתי אפשרי: כיצד הצליחו ניצולי הטבח, משפחות הנרצחים, לחזור ולחיות, לעבוד בצד משפחות הרוצחים. איך בסיטואציה כה טעונה ייתכן תהליך של פיוס?  לאפשרות המפתיעה בפשטותה ובחוכמתה, 'להתפייס מבלי לסלוח' התוודעתי בספרה של מיה. זו אחת מהתשובות או הפרשנות שהיא מעלה לשאלה הזו. ההבנה העמוקה של נפש האדם שטמונה בה עוררה בי מחשבה על עולמי האישי, ועל המקום בו אנו חיים, וזו גם הסיבה שאני בטוחה שכולם צריכים לקרוא את הספר הזה. ואיזה קסם, ללמוד כל כך הרבה מספר שאין בו שמץ דידקטיות.

ציון: 10

אל שיריה של עירית ענבר התוודעתי בפייסבוק, התוודעות שהובילה ציפיה לספר שאוכל לחבק בשתי ידיים, או  לדפדף ולרפרף. ספרה "אין קפלים עמוקים פה" הצדיק את החיפוש ואת הציפיה. זוהי שירה של השתקפות והתבוננות עמוקה בחוץ ובפנים, בקרוב –קרוב ובמרחק, שם וגם פה, באני וגם באתה. באחד השירים כותבת ענבר "את אורך הפנימי אתה שומר \במרחק זהיר.\ שלא נתבלבל." (עמ' 35) ובשיר אחר: "מרחק עומד כהבטחה \של יד רכה." (עמ' 86) ועוד: "החיים לא נכתבים בשורות שלהם.\ באמת התכוונתי לא לצאת מהקווים\ אבל הם יצאו מעצמם\ והתרחקו ממני... "(עמ' 98) "מי שמבקש לפגוש עולם\ירכין ראשו."  (104) אז בואו, קראו את השירה הזאת ותהיו חלק מהשתקפות נדירה של משוררת נדירה, שזהו ספרה הראשון.

ציון: 9

"לא היה בהיסטוריה שלנו שום דבר להתגעגע אליו", אומר המספר למטפל שלו בספרו הנפלא והרגיש של יובל אלבשן, שמבקש, בין היתר, להתיר את הכבלים שסביב הזכות לחלום. "תמיד פלורה" מראה שהגעגוע אינו שמור רק לעבר, אלא גם מסתתר בתוך הכמיהה הגדולה למה שעתיד לבוא.

ציון: 10

אוטוביוגרפיה מרתקת, מפתיעה ומפעימה, של היסטוריונית גדולה שהיא גם סופרת גדולה. סיפור חייה של שפירא הוא סיפורו של דור שלם, דור השואה והתקומה. היא מספרת אותו, בעת ובעונה אחת, כחוויה אישית לגמרי, וכהתבוננות פנורמית על השנים המעצבות של החברה הישראלית. ספר נפלא וחשוב. 

ציון: 10

את הספר "המתנדבת" נראה כאילו נטעלי גבירץ כתבה עבור כל מי שלא שמעו אותה לאורך השנים. בספר היא בוחנת בעין חדשה, כואבת ומסקרנת את היחסים שהתפתחו עם המתנדבות בקיבוצים. מכריכה לכריכה מחוללות המילים של גבירץ מהפכה של ממש.  פשוט אסור לפספס.

ציון: 10

רומן היסטורי מטלטל שכורך יחד את גירוש ספרד וגילוי אמריקה וטווה מהם סיפור מרתק על טבע האדם, האמונה והכפרה. בכתיבה מוקפדת, צלולה ומלאת כנות ויופי, מגולל יובל שמעוני את סיפור חייו של טוביאס, יהודי מומר שמצטרף למסעו של קולומבוס, את הזוועות שהוא שותף להן ואת ניסיונו למצוא מחילה. הספר כולל תכנים קשים, אך המכלול מצטרף ליצירת מופת של ממש.

ציון: 10

רומן מסחרר באורך 500 עמודים שמתחיל בהתאבדותו בקפיצה של גבר שזה עתה נישא אל תוך מפלי הניאגרה. הרומן הזה הוא יצור כלאיים, חציו אפוס מיתי וחציו כמעט טלנובלה. הוא כתוב בצורה הדוקה, הרמטית, מדויקת עד שזה כבר כואב על העור - זהו סגנון הכתיבה הפתולוגי של קרול אוטס.  לקרוא את הספר הזה מרגיש כמו לקפוץ אל תוך מפלי הניאגרה של הספרות העכשווית.

ציון: 9

לפנינו, מרוב הבחינות, ספרות טובה מאוד. ״השתקן״ אינו רק ספר שהקורא רץ בו בשקיקה, הוא גם מעשה חושב של קישורים פנימיים, היכל מראות של אירוניות. הוא מארג של רמזים וחידות הקורצים ליודעי חן ולבקיאים בהיסטוריה ובספרות וביהדות, ולא מפריעים לשאר הקוראים. הוא כתוב לתפארת, בשפה מעין־דיבורית שוטפת אך מעוצבת בדקדקנות המשובצת בפרפראזות מבריקות ומכאיבות על פסוקים. כדאי לשׂרות עמו.

ציון: 9

יערה שחורי היא סופרת מרתקת שיש לה סגנון כתיבה יפה, חד ומיוחד. בספרה האחרון שעת השקרנים היא רותמת את כתיבתה היפה בכדי לתאר את האפלה שקיימת בין הורים לילדים, בין אחים, ובכתיבה עצמה. במרכז הספר יש שני אחים בשנות השלושים לחייהם, שמתמודדים עם המורשת העגומה והחטאים שהותירה אימם הסופרת הידועה אסיה אשל־לוי. למרות שמדובר בסיפור קטן על עולם הספרות, כאשר קראתי בשעת השקרנים הרגשתי שמדובר ברומן שהוא בעצם משל על המתח הבין דורי בישראל, על מצבה העגום של הספרות העברית. לא הרבה ספרים מצליחים לעשות את מה שהספר של שחורי מצליח לעשות: גם לספר סיפור מרתק וגם לספר סיפור שיש לו כוח ומשמעות רחבה. ועוד מעט יותר ספרים הצליחו לעשות זאת בכתיבה כל־כך מלאה ביופי. 

ציון: 10

ספר סוחף אל תוך עולם אחר, שעליו לא כתבו הרבה. קשר מסתורי מחבר שתי נשים, אחת מבוגרת ואחת באמצע החיים. אל תוך הניסיון לפענח מהו הקשר, נכנס רובד מרתק שבו נחשף החלק של הנשים הצעירות שהיו במחתרות במאבק על הקמת המדינה. צרויה שלו, גם כאן, כמו בכל ספריה, בכתיבה עשירה ונפלאה מכניסה אותנו לתוך הנשמה והבית, הזוגיות והנפש, ובדרך מחזירה אל מרכז הבמה את ההקרבה של הנשים הצעירות שנלחמו למען המדינה הזו. כמו שהן האמינו שצריך. ונותנת לסיפור שלהן מקום. ומכניסה אותן אלינו ללב. 

ציון: 10

ספר השירים השני של המשוררת והסופרת הנהדרת שרי שביט (שבימים אלה רואה אור רומן חדש פרי עטה, "כישרון דיבור"). הספר הזה כולו יופי צרוף ועצב: שביט מפשיטה את הדברים מכיסוייהם, מקרצפת מעליהם את השכבות הדביקות של הנחמה הזולה; עד שמוטלת על הדף האמת הפשוטה, כתובה כפי שלא נכתבה קודם. "דיברנו על שטיחים", היא כותבת, "קראנו בדיחות אנגליות./ המוות התחבא במעבה הציפות".  

ציון: 10

אני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בי כשקראתי את כתב היד של "תחת השפעה". שתי הנובלות של אסתי הלפרין-מימון הכו בי כמו אגרוף לבטן. אבל בשונה מהאגרופים הרגילים שהספרות יודעת להחטיף לנו, הפעם זה היה אגרוף עטוף בכפפת קטיפה. כי במבט הראשון, מה שנגלה לקורא הוא דווקא הפיוטיות של הטקסט, העושר הלשוני. רק בהדרגה אנחנו מבינים שהסופרת לא באה ללטף, אלא לתקוף. ואיזו מתקפה לתפארת. הלפרין-מימון מעלה לזירה את מוסד הנישואים והאימהות, וחובטת בו ללא הרף. בנובלה הראשונה, אנחנו מלווים את הגיבורה ההרה ללדת, ומגלים בהדרגה את הסוד האפל שתופח בקירבה. בנובלה השניה אנחנו פוגשים אמא לילדים שנזכרת שהיא יכולה להיות דבר מה אחר זולת "אמא לילדים", ומקבלת החלטה מעוררת השתאות. שתי הנובלות מתייחסות למציאות היומיומית כאל אפשרות בלבד, ומעזות לחקור אפשרויות אחרות, מפתות ומסוכנות. 

ציון: 10

שירתה של אפפל חותכת במקומות לא צפויים. למשל: ״קראתי סיפור קצר על אישה שניסתה להתאבד פעמיים./ לי היו תכניות אחרות לערב״. היא כמו קולנוענית, ולתוך שיריה מתנקזות התינוקת שנולדה במחנה מעבר של עקורים בקפריסין, ילדה שגדלה בצל הורים פליטים, אישה שהתגוררה בריברסייד פארק במנהטן, מתגוררת ברמת גן, מתחתנת, מתגרשת, מגדלת ילדים, וכותבת: ״ממילא השתמשתי רק בחצי רחוב, והחיים היו קולות מהחלון שנשאר פתוח״. 

ציון: 10

אני שמח להמליץ על הספר מגלן של שטפן צוויג. בשפה קולחת, עשירה בתיאורים ודימויים מרגשים (התרגום של ליה נירגד מצוין) פורס צוויג עלילה מופלאה על הקפת העולם כנגד כל הסיכויים ומצייר את דמותו המרתקת של מגלן עד כדי שיש תחושה שהכיר אינטימית את האיש, הצטרף למסעו  והוא משתף אותנו בחוויות. הסוף שהתרחש לפני כ-500 שנה ידוע מראש ובכל זאת אי אפשר להניח את הספר מהיד. 

ציון: 8.5

סקס. סקס. סקס. ארוטי. לסבי. הומואי. אלים. משתוקק. בוער. אחר. בשלישיה. בבית חולים לחולי נפש. בדירה בדרום. אנתולוגיה עם 26 סיפורים (לטעמי, חלקם היו צריכים להישאר בחוץ) וביטוי אמין של מיניות בת-זמננו, עם נוכחות מרשימה של כותבות-נשים מעולות (מעין בן-הגיא, תמר מור סלע ואושר סניור, שחתומה על הסיפור העוצמתי והמסעיר ביותר בקובץ).  

ציון: 10

ככה, אחת ל, נופל בארץ העקידה הזאת ספר כמו 'עבור את הלילה בלוע האש', ומתפוצץ בבום על-קולי.

ציון: 10

את כשרון דיבור קראתי באבחה אחת ונותרתי חסרת מילים. זהו רומן חניכה יפהפה ופוצע. כולו עוצמה של כישרון כתיבה. הרומן עוסק ביתמות וביחסי גבר אישה ומערך הכוחות ביניהם. אבל סיפור האהבה בין הגיבורים הוא רק המפה עליה נפרשים הנושאים החשובים ביותר של הנפש.

ציון: 8.5

מרצה בת כמעט שישים שבעלה - מרצה אף הוא - מודח מהקולג’ היוקרתי בו שניהם מלמדים, נדרשת להיפרד ממנו כדי להפגין סולידריות כלפי הסטודנטיות שלה. ג׳וליה מיי ג׳ונאס כתבה את רומן הצייטגייסט הנוכחי, אבל יותר משהספר החדש שלה עוסק בגל ה-Me Too  ובקורבנותיו המפתיעים, הוא עוסק בסיפור המעניין באמת שמתרחש בשנים האחרונות מתחת לפני השטח: רצח הסב המסודר שדור ה-y מבצע בדור הבומרים והקורות את אנשי דור ה-x שנקלעים לטווח האש במלחמה בין השניים.
״ולדימיר״ הוא ספר שנון ומבדר במיוחד, שיגרום לכם להודות לאלוהים שאתם לא חיים באמריקה הפרוגרסיבית (וגם קצת שלא בחרתם בקריירה באקדמיה)

ציון: 10

המצבים הפוטנציאליים אליהם ייקלעו קוראיו של ספר הסיפורים והנובלות החדש של בני ברבש, "מצבים בפוטנציה", עשויים להשתרע מהזדהות גמורה עד התנערות ותמיהה, מכאב עמוק ועד צחוק מר אך משחרר. הסיפורים המגוונים עוסקים בזוגיות ובאהבה, בסופיות החיים, בוויתורים, באכזבות, בהחמצות, ובמה שיכול היה לקרות ולא קרה. חשבון הנפש שעורכות בו דמויותיהם עם חייהן חותר למסקנתו של קוהלת, כי הבל הבלים הכול הבל. אבל באיזו חוכמה עושה זאת הסופר, באיזו חדות וראייה מעמיקה לתוככי הנפש! זהו ספר שלא נועד לשובב נפש, אך בשום אופן אסור להחמיצו, בזכות הדמיון הפרוע, העומק הפסיכולוגי, יכולת התיאור העשירה, הידע התרבותי, והשפה העברית הישראלית הנילושה בו בחמדה ובכוח. חורג במידת מה מן הנימה הכללית הוא הסיפור "גבעה 24 אינה עונה", פנינה ספרותית נפלאה ונדירה, שוברת לב, מזככת לב, ובסופו של דבר, משיבה את האמונה בחברות, באהבה, ובמי שהיינו ואולי עוד נשוב להיות.

ציון: 10

כוחו של הרומן הבלדה על דורית ומנחם בסגנון המפתיע בשנינותו, ביכולת החשיפה הנועזת שלו, ובטפטוף של מאורעות היסטוריים ופוליטיים אל המרחב הפרטי שיש בהם לשמש הקבלה, אנטיתיזה או אלגוריה ליחסים המיוחדים שבינה לבינו.
המעבר החד שעשתה דורית זילברמן מן הרומן הקודם שלה בלחש, שהוא סימפוניה עשירה של דמויות ססגוניות, מקומות גיאוגרפיים שונים, זמנים מתחלפים, רומן שהוא שושלת נשית שנשמר בה לאורך הדורות חומר גנטי פלאי, לבין הרומן הקאמרי הבלדה על דורית ומנחם , הקליל לכאורה, על חיי נישואים בתל אביב שבהם משולבים חיי הבוהמה בעיר – מעיד על גמישותה היצירתית של המחברת.
העט שלה הוא השרביט המטאפורי שבעזרתו מניפה זילברמן את הפרטי אל האוניברסלי. וזו הלוא תמצית הממואר: לרקוח שיקוי מזיכרונות אישיים ולצקת אותו לתוך תבנית של רומן.
הספר הוא גם תולדותיה של אישה חסרת ביטחון שלבסוף הפכה להיות הכול. ספר פמיניסטי שנקרא בנשימה עצורה.

ציון: 9.5

"שירלי טמפל קופצת ככה" של סמדר שיר חברתי הטובה, דומה לסיר ענקי שמלא בפינוקים. כל דף לוקח אותך למסע בין צלילים וטעמים וככל שהעלילה מסתבכת, מילדות ועד לסבתאות, אני משתכנע ששירלי טמפל מג'אבליה, הזמיר של מקהלת צדיקוב, היתה שכנה שלי. או ידידה שלי. או אני.

ציון: 10

כקורא סקרן, אני מחפש ספרים על פי רעיון או על סמך תחושה ואינטואיציה. אני קורא את הפרק הראשון ואם הספר עוטף אותי מבפנים, אני מתמסר ברגע. בשביל ספר מעולה אשכים קום כדי להספיק לקרוא לפני הנסיעה לעבודה, ואפילו אוותר על כתיבת הבוקר. הספר "מקום" הוא בדיוק כזה. אני אוהב מאד ספרות ישראלית. היא  מתנגנת בהרמוניה עם השפה הפנימית שלי, עם האני הפרטי שלי. קריאה באופן כללי היא מתנה לעולם ובמרחב שהיא מציעה קיימות כל כך הרבה אפשרויות. לספרות ישראלית מצוינת אני מקדיש מקום נרחב של זמן קריאה. יש ספרים שלא סוללים מיד את דרכם לקהל הקוראים. באיטיות ובהדרגה הם הופכים נוכחים. אני יכול לומר בביטחון רב שהספר של ניצן ויסמן הוא כזה. מהספרים המרתקים שקראתי בשנה האחרונה, רומן רב יריעה מדויק ומאופק. ניצן מוביל את הקורא ביד אמן בכתיבה מרתקת. היטב ניכר שהסופר חקר זמן רב את מרחב הכתיבה שלו ורקם עולם שאינו מאפשר  לקורא לאבד את דרכו ולו לרגע. כסופר הוא חי בתוך הספר. בטעמים, באווירה, ברגשות העזים. הכתיבה מאופקת אך תחת מעטה האיפוק מתגולל סיפור עוצמתי על יהדות הולנד בימי הכיבוש הנאצי, נרקם בו סיפור נפלא על מסירות, אהבה ועל כמיהה פשוטה לחיים. מומלץ בחום. 

ציון: 10

הספר "ארץ־סלע" של המשוררת ריטה קוגן מוכיח כי בדומה לשירתה, כך גם בפרוזה שלה קוגן לא מרחמת על קוראיה. זהו רומן בסיפורים בו נדרש הקורא לשפתה המכשפת, המהפנטת לעיתים, של קוגן כדי להילחם בשדים העולים מן הכפור, בין אם אלו השדים הפרטיים של הקוראת המסוימת, שהיא אני, ובין אם אלו השדים המשותפים לכולנו, ילדי "כאב שתי המולדות", הנטועים בין הכאן והשם, ילדי הדור אחד וחצי שעברו בבת אחת מחורף לקיץ, מטָפַצְ'קי לסנדלים, מהיער לחוף הים. זה לא רק ספר על עליה לארץ או על החיים בברית המועצות לשעבר, זהו ספר אוניברסלי על הגירה ופליטות, על הימצאות בשפה ומחוצה לה, על עוצמת הבדידות בחיי ילדים ועל כוחו המחייה של הדימיון. מומלץ מאוד.

ציון: 9

דני מיכאלי, סופר ועיתונאי, נזכר באהבות הגדולות והלא כל כך פשוטות של חייו. הן הביאו מערבולות של דרמות ויצרים לאיש שרק אהב להיות בבית, כמו אריק אינשטיין בשעתו, ושלא מחזיק מעצמו דון ז'ואן ואפילו לא בטוח שמגיע לו אושר מוגזם, אבל למזלו תגיע האהבה האחת שתיקח אותו לחוף מבטחים. יש עצב דק ונוגע ללב בספרו של בונה תירוש, שמתובל בהומור עדין, ומוגש בכנות רגשית יוצאת דופן, שמבליטה אותו לטובה בין כל סיפורי האהבה למבוגרים שממלאים את מדפינו.  

ציון: 10

יש בספר הזה פרקים היסטוריים וזה לא רומן היסטורי, יש בו תיאורים של חיי משפחה וזה לא רומן משפחתי, הוא עוסק במציאות וזה לא רומן ריאליסטי. הרומאן המצרי הוא כל זה ומעבר לזה. זהו ספר מופת ששובר את כל הצורות המוכרות של כתיבה ספרותית היסטורית, ומתוך השברים ממציא עולם דמיוני, חדש ומופלא.

ציון: 10

גיבורה של הנובלה המהודקת הזאת הוא רוברט גריינר, פועל מסילות רכבת שנבנו על גשרים מעל ערוצי נהרות עמוקים בתחילת המאה העשרים. הסיפור מתחיל באירוע יוצא דופן בחייו. הוא לקח חלק בניסיון להרוג פועל סיני שהואשם בגניבה. קורות חייו נפרשים בפנינו מבעד לחורים בזיכרונו. לא ברור מנין הגיע כילד ברכבת לאיידהו, כשהיעד מחובר לחזהו בסיכה. הוא אינו יודע מהו תאריך הולדתו המדויק. אינו זוכר את הוריו. מבעד לסיפורו של גריינר וסיפוריהם של אנשים סביבו (למשל וויליאם קוזוול היילי שנמלט מעברו, ומעולם לא התרחק מפסי הרכבת או סיפוריהם של פועלי הרכבת כארן פיליפס), מתגלה עולמם הבודד, האכזרי והלא מתגמל של אלה שבנו את אמריקה במו ידיהם, ואחורי הקלעים של החלום האמריקאי, שגריינר ועמיתיו לעולם לא יגשימו. הפרוזה של דניס ג'ונסון, מהסופרים האמריקאים החשובים של זמננו, חשופה, עזה, חסכונית ומהפנטת, שואבת לתוכה את הקורא ומותירה משקע מעורר מחשבות לאחר תום הקריאה. כתיבה ריאליסטית שנארגת מפרטי הפרטים של חיי גריינר, התקופה בה חי – משנות העשרים של המאה העשרים ועד לסוף שנות השישים וחיי הסובבים אותו. תחת הסיפור האישי של אדם בודד, שאיש לא מרגיש בהיעדרו לאחר שמת, רובצת התהום של אמריקה תחתית, זו שלא זוכה לתהילה, שלא מרגישים בה כשנוסעים על גשרים שנבנו על ידה מעל לתהומות. משה רון מפליא לתרגם את שפתו של ג'ונסון, עד לניואנסים הדקים של הסיפור.

ציון: 10

בספרה העדין מתארת המחברת ברגישות וביד מדוייקת חיים עם מחלת נפש. בלי לרחם על מרתה, הגיבורה שלה, היא גורמת לקוראת להתאהב במרתה, לצחוק ולבכות איתה, לייחל עבורה לחיים עם פחות צער ויותר אושר. קולח, חכם, שנון ורגיש. 

ציון: 8.5

אין לכם לוכדת מוכשרת יותר של מהות ישראלית שלמה – בורגנית, מורדת, חולמת, נואשת, משתוקקת, לא מוותרת ובעיקר חיה ומלאת ניואנסים כל כך – מאשר הדס שי. "בואי ציפורים" חותר למגע עם קוראיו מהרגע הראשון, ומקיים איתם מערכת יחסים שלמה ומרגשת לכל אורכו. בסיומו אתם יודעים שקיבלתם משהו יקר ערך ורלוונטי לחייכם הרבה מעבר לסיפור המצוין.

ציון: 10

בלשון אקספרסיבית ודרוכה מדבר האינטלקטואל הבולט של דורו, טא נהסי קוטאס אל בנו. הוא מספר לו על התבגרותו במערב בולטימור, בשכונה שבה להיות שחור היה ״להיות ערום מול יסודות העולם״, על לימודיו בהוורד, שם נפתח לפניו עולם של תרבות שחורה, ועל חברו שנסע לפגוש את ארוסתו ונהרג  בירי משטרתי רק כי היה שחור. זה סיפור שעצם הקריאה בו והטמעתו באמצעות הלשון מחוללת בקורא תמורה מוסרית.

ציון: 10

הרבה לפני שלארי דייויד וג'רי סיינפלד הגו ביחד סידרת טלוויזיה "על כלום", צ'כוב כתב את הנובלה היפהפייה "שלוש שנים", דרמה על כלום ועל החיים עצמם. איש לא צעיר, בן למשפחת סוחרים עשירה, מתאהב ומציע נישואים לאישה צעירה ויפה. "הוא לא מצא חן בעיניה", מספר צ'כוב, חזותו היתה חזות של זבנים, לא תואר ולא הדר, והיא לא יכלה לענות לו אלא בסירוב . ובכל זאת היא נישאת לו. העלילה לא מובילה לשום מקום, ולא באופן מקרי אלא מתוך התכוונות עמוקה. כמו תמיד אצל צ'כוב, כל הדמויות נוגעות ללב וגם מגוחכות: אביו הזקן והעריץ של הגיבור, אחותו הנוטה למות, בעלה הבוגדני והזחוח, ואפילו אחיו שמאבד לאט לאט את שפיותו. אקורד הסיום כמו מנמיך עוד יותר את הציפיות הנמוכות ממילא, ובכל זאת מתחבאת בו קריצה אופטימית (ואולי דווקא אירונית): "משהו עוד צפוי לנו בעתיד", אומר הגיבור. "נחיה ונראה".

ציון: 9.5

יש ספרים שקל נורא להמליץ עליהם, לגעות מרוב עונג ולצקצק בלשון על העברית הנהדרת, על העלילה המטלטלת, על הגיבור שפשוט התאהבנו בו תוך שתיים-שלוש פסקאות, איזה מאמי. אבל יש ספרים שבכלל לא קל איתם, כי הם חדים ושורטים ופוצעים, לא נחמדים ולא יפים ולא מאמי. ספרים שלא רוצים בכלל שתתאהב בהם, שתתרפק עליהם או שתברח אליהם. כזה הוא ״ספר הגברים״ של ננו שבתאי. ספר שקראתי ושאני חוזר וקורא בו מפעם לפעם, מתפעל מהכנות שבו ומהדיוק שבו, מההומור, מהאנושיות ומהאכזריות שבו. ספר שהוא דיוקן של אישה אחת, אישה שנשקפת בגברים של חייה, בגברים שלא פעם נכנסו אל חייה בעל כורחה, והותירו אחריהם עצב גדול, או ריקנות, איזה בור שהולך ונפער בה מגבר לגבר, עד לאחרון, ההכרחי. מי זאת האישה הזו? ומי הם הגברים? לדעתי, הם כולנו. ולא כתבתי על השפה החכמה של ננו, שבעצמה היא כמו שיר, אבל זה לפעם אחרת. 

ציון: 10

ספר מפעים, שכתוב ביד בוטחת ובתנופה מרשימה. ליברמן חולש על גיבוריו ביד רמה, ולוקח אותנו הקוראים למסע מהעיר אופקים של שנות ה-70 ועד למזרח אירופה היהודית של שנות השלושים והארבעים ובחזרה, ברומן שכולו אהבת אדם ואהבת הספרות.

ציון: 10

לא נעים לומר, אבל את הספר הזה מצאתי בערימה של ספרים שננטשו ברחוב, ליד פח זבל בשדרות רוטשילד. כשגאלתי אותו מעלבונו {עם עוד שבעה ספרים אחרים}, לא ידעתי עליו דבר. כשסיימתי את קריאתו, בירכתי את מזלי על היופי והטוהר שנקרו על דרכי בהיסח הדעת. 
זהו ספר שכולו חיפוש אחר מקום בעולם, אחר לבבות אחרים  - אחרים בכל מובן - שאולי הם המקום האמיתי לשכון בו, ואחרי "המקום", במובן היהודי והפנימי. המספר, נווד נצחי בשערו וזקנו הפרועים, משוטט בטבריה ובראש פינה, בכרתים, בניו יורק ובאמסטרדם, חי על פרוטותיו האחרונות, ומדי פעם מרשה לעצמו להתגלות, כמין בודהה יהודי. "אתה הוא מי שאני חושבת שאתה", שואלת אותו אשה זרה בטבריה, והוא מודה בשפה רפה וממשיך הלאה, בלתי נלאה בחיפושיו אחר הנעלם ממנו, מטפח בסתר את כמיהתו לאשה המחכה לו אי שם, אך לא לפני שירווה את צימאונו למרחבים הפראיים הנוגעים בנפשו. 
הספר הצנוע הזה, הכן והחף ממוסכמות, המדלג בין עבר להווה, עורר בי שאלות: האם דרך יכולה להיות מקום? האם הנווד בנשמתו יכול לעשות לו בית? והאם יש סתירה בין ההליכה והחיפוש לבין מציאת מקום ומציאות?

ציון: 9.5

הסיפורים של טושה כל כך לא לדומים לשום דבר, זאת כמו קפיצה לעולם אחר. עולמות כל כך פנטסטיים ועם זאת כל כך מוכרים שזה מקסים, קריאה תענוג!

ציון: 10

בכתיבה של אורלי יש משהו ממגנט, מהפנט, משהו חזק ועוצמתי. "ועכשיו אהבה" הוא ספר שנוגע, הוא ייגע גם בצעירים וגם במבוגרים, הוא ספר חשוב שמביט לחיים בלבן של העיניים. זהו ספר על אנשים רגילים שהחיים הכריחו אותם להיות אמיצים כשהפגישו אותם עם בחירות בלתי אפשריות. מתנה מושלמת לפסח.

ציון: 10

אין רגע מתוק בעיני יותר מלראות את הבן שלי מתאמץ להשאיר את העיניים פקוחות רק בשביל שיוכל להמשיך לקרוא. זה מה שקרה לנו ביום שבו הגיע אלינו הביתה הכרך השני של "תולדות האנושות - היסטוריה מאוירת" . רק אחרי שלוש שעות של קריאה הוא נרדם כשהידיים לו עוד אוחזות בספר. למחרת בבוקר השיחה הפליגה אל חוקי חמורבי, המהפכה החקלאית ואפילו כדורגל. והכל בליווי איורי קומיקס יפיפיים ושובי לב. תעשו לעצמכם ולילדים שלכם טובה ותזמינו את הספר הזה, הוא מרתק, הוא קולח, הוא הופך את ההיסטוריה למעניינת ורלוונטית, הוא יהיה הדבר החשוב ביותר שתוכלו לקרוא ביחד השנה.

ציון: 10

מה לנו במאה ה-21, המתוחכמת והמהירה - אחרי שכבשנו את החלל, ביקענו את האטום והבסנו את האקלים - ולמסעות קולומבוס במאה ה-15 וה-16 - מאה מטונפת, אכזרית, רוחצת בדם? ברומן המופלא, החושני והמורכב הזה מזכיר לנו יובל שמעוני שלמרות 500 השנים שחלפו מאז גילוי אמריקה ומוראות האינקוויזיציה, הרי שבמבנה העומק, הנאוֹרוּת והקידמה הטכנולוגית לא שינו את מהותנו האנושית הבסיסית. יחד עם שני הדוברים בספר - כריסטופר קולומבוס עצמו ואחד ממלחיו, יהודי אנוס  - הקוראת מיטלטלת בסערות ממשיות ונפשיות. שני המונולוגים נמסרים כווידוי של הנוטים למות בשני לילות שונים, שביניהם מפרידים ארבעים שנה ואוקיינוס, ונעים קדימה ואחורה בזמן. כמו הרומנים הגדולים הקלאסיים, הסיפור נוגע בשאיפות הגרנדיוזיות של הרוח ועליבות הגוף, באכזבה מאבות וקנאה בבנים, בתאוות בשרים ותאוות שררה, בעריצות וכוח, וגם באהבה, מסירות והקרבה. 

ציון: 10

אדם וחווה אשל־בלוי מתייתמים מאם שאין גדולה ממנה. כמו בג'טלג, הם מסתובבים בעולם עם כד אפרה של אמם, בנסיון להבין מהו מקומה ומהו מקומם, כצמד בני מלוכה רגע אחרי שתם עידן המונרכיה. הפרטים נחשפים בהדרגה, בגילויים מרעישים, ממש עד המשפט האחרון. הגירוש מגן העדן מעולם לא היה מכשף יותר.

ציון: 9

אגדה פיוטית ומרגשת עם איורים יפהפיים, על חברות ואובדן, כמיהה וציפייה אל מול איתני הטבע וגלגל החיים. מוגש דרך סיפורם של הילדה סופיה ובובת הדובון שלה. מה ראה הים? מה אנחנו רואים כשאנו מסתכלים על הים? ספר שמעלה שאלות על החיים ועל מקומנו בעולם.

ציון: 10

הגוף כגיבור־על משתולל ב"אף יהודי" כמו היה על שולחן ניתוחים באבו־כביר. בכל סיפור קם אחד מאיבריו במעין תחייה אוטונומית ומוביל לשיא שהוא גם רגע הביתור. סיפורים בארוקיים מתחככים בכאלו שמחסירים נשימה. התנועה הלשונית של עינהר נהדרת. החיות האלימה, התנופה. אהבתי במיוחד את אלו שכתובים בג'אזית; איפה שהסיפור נמלט מעצמו-ועומד מול עצמו, ועדיין נמצאתי משקיפה בסופם מעל פי התהום. עין יש שמה: רושפת, דמית, חלומית. עין שאין לה עפעף. 

ציון: 9

"בואי ציפורים" הוא לא רק ספר כתוב נפלא הוא, קודם כל, ספר חשוב. הוא ספר שנוגע באומץ ענק ובלב חומל בלידה שקטה, משבר גיל הארבעים, זוגיות ארוכת שנים, חברות ארוכת שנים, סרטן ואבוקדו, מישהו חייב לכתוב על אבוקדו. אין הרבה אנשים שהכתיבה שלהם מלטפת ונוגעת כל כך ומצליחה להתגנב ללב כמו הכתיבה של הדס שי. בואי ציפורים הוא ספר שמתנחל בלב, וכקורא אתה רק מקווה שהוא יישאר שם כמה שיותר זמן.

ציון: 10

ורד גלאון נמנעת באדיקות ממחוזות הפלקט. היא נמנעת מהסברים פשטניים ומאג'נדות. היא פשוט מספרת בכישרון עצום סיפור על בחירות, שנעשות כל יום מחדש. על בתים, הבית שבו גדלנו, הבית שאנחנו בוחרים לחיות בו, ואם יש מזל הבית הכי חשוב הוא שלנו בתוך עצמנו.

ציון: 9

כל מה שהצירוף מאיר שלו עשוי להעלות לתודעה – להוציא כתיבה מעולה – לא נמצא פה. שום התיישבות, חקלאות, גינות או נופים; רק גבר, אישה, שני אחים, ולילה אחד. שלו, כמו שף ספרותי מיומן, לוקח את חומרי הגלם הבסיסיים ביותר האלה, הופך אותם לגורמה ומגיש חם. זה ספר שאין דרך להניח מהיד מהרגע שגמעתם עמוד ראשון. זה מאיר שלו בהילוך מהיר, שלו שכתיבתו כמו מתכנסת כאן ממניפה מרהיבה לאגרוף אפקטיבי. שלו על ספידים. 

ציון: 10

סיפור מדויק ורהוט ושובר לב שמסיר את מסך הטשטוש מעל דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם. עברתי התאבדות של ילד וכתבתי עליה, אבל הייתי צריכה מישהי שתכתוב על זה כמו שאורנה כתבה. הרבה תודה בלבי על זה. למרות שהיה לי קשה לא הצלחתי להניחו מידי. ועל הדרך למדתי הרבה מאוד על החיים בקיבוץ, על הצפיפות המעיקה- מנחמת-צבועה, שהיא בכל כך הרבה מובנים משל לחברה בכלל.

ציון: 10

כמה מנהלים אתם מכירים שמעזים להביא את עצמם בפגיעותם לבית הספר? שמוצאים את עצמם בכיתה בוכים מול שיר? באף מקום לא מצאתי אומץ ופיוט כמו בממואר הזה של גיש עמית. עמית מתעד את התנסותו כמנהל בשני בתי ספר: אחד לילדי פליטים ומהגרי עבודה, והשני לחינוך אנתרופוסופי. בתוך המהומה הסוערת של שגרת בית הספר, אביו גוסס, משפחתו מתפרקת, הוא מפוטר, עוזב את ביתו, וחושף את הסוד שבלב הכאב. בספר האמיץ הזה מתגלה מנהל בעל נפש, מנהל שהילד שבו חי; מנהל שכותב וקורא שירה ופילוסופיה, שהולך לים, שיש לו זמן לשוטט בחצר בית הספר, לשבת על שפת הכביש ליד ילד שסרח ולשתוק אתו יחד; מנהל שבאמת ובתמים מנסה להכיר את התלמידים. בתוך סבך ההגיונות הסותרים מתגלה הכותב כמצפן חתרני של אהבה וחסד בתוככי בית הספר. ספר חובה לכל מורה, לכל הורה, לכל אדם עם מצפון ולב.

ציון: 10

רומן חכם, מרגש ומצחיק בטירוף עם גיבורה שובת לב. לא יכולתי להפסיק לדמיין את עיבוד הספר הקולח הזה לסדרת טלויזיה משובחת.

ציון: 9

קווין וילסון כתב ספר ציני ומצחיק על עושר ועוני, צביעות ואותנטיות ועל הדברים שחשובים בחיים. מינון מוצלח של אמירה ושל בידור, כי גם ילדים שמתלקחים באופן ספונטני על בסיס יומי יכולים לפעמים להיכנס ללב.

ציון: 8

ברשימת המשאלות אתם תמצאו את כל מה שחיפשתם בספר רומנטי: חוש הומור, אופטימיות ומסע מרגש על גדר הפנטזיה. הסופרת מצליחה לגרום לקורא להיכנס אל העולם של ברט, אשר איבדה את אימה, ולחוות את כל קשת הרגשות שהדמות מרגישה. במסע שלה ברט מנסה להגשים את כל משאלות אמה, ואף גורמת לקורא לאחל לעצמו משאלות משלו, ולקוות לסוף שמגיע לה.

ציון: 9

לפעמים, הגופה היא רק תירוץ. ב"אמונה" של דרור משעני יש את כל המרכיבים של ספר מתח טוב – גופה, תעלומה, רוצח שזהותו עלומה. אבל מה שהופך את "אמונה" לספר מתח מבריק, הוא דווקא החיבור שבין חקירת הרצח ובין החקירה של משעני את הפצעים הפתוחים של החברה הישראלית.

ציון: 8.5

כבר על הפרק הראשון, כנער, נפלה עליי ההבנה שאין דבר כזה, סתם צירופי מקרים. שלעולם המבולגן הזה שלנו יש איזושהי חוקיות. העלילה שמובילה אל התובנות ב"בנבואה השמימית" לא תפיל אף אחד אבל היא לא העיקר. אל יקום של מילים גדולות כמו רוח ותודעה, הספר הזה הוא אחלה שער כניסה.

ציון: 10

אף על פי שהספר מוגדר בז׳אנר הרומנטי, וגם אם אתם לא מחובבי הז׳אנר, עשו לי טובה, אל תוותרו עליו. אל תקראו בכלל את התקציר, פשוט תתחילו לקרוא. קולין הובר השכילה לכתוב על נושא לא פשוט וכל־כך חשוב באופן מעורר השראה. כשתסיימו לקרוא אותו, קיראו גם את הערות המחברת. אני מבטיחה לכם שחווית הקריאה תתעצם אף יותר. המילים ׳איתנו זה נגמר׳ יקבלו משמעות נוספת ובלתי נשכחת. 

ציון: 10

ספר של חסד שכתבו שניים, הבן מלחין־יוצר מחונן, האם סופרת. בשני קולות, לחוד ויחדיו יוצאים השניים למסע מיוסר ומנחם, שראשיתו התקף פסיכוטי  של הבן. מסע המותיר את הקורא עם שאלות על מהותה של נפש האדם ונפש האמן המחפש את מנגינת החיים.

ציון: 9

יובל חוזרת בתשובה בגיל צעיר והופכת אדוקה מאוד. כל כך אדוקה שפתאום כולם מסביבה נראים לה פשוט... לא מספיק. מה קורה כשהחיים בשם השם לא נראים בדיוק כפי שציפתה להם? נשאבתי לעולם רחוק ממני מאוד ובכל זאת לא יכולתי להניח את הספר מהיד. ספר ביכורים מרגש ומפתיע.

ציון: 8

אנה הייתה ילדה רגילה עד שהוריה גררו אותה לכפר בשם ״מונוויל״ בשביל להגשים את חלומם - לפתוח קונדיטוריה. אך מה מתגלה? מונוויל הוא כפר קסום, ואנה היא למעשה מכשפה שנקראה לשם בכוח כישוף! עוד על הרפתקאותיה של אנה קדברה (בריש מתגלגלת), תמצאו בספר הראשון בסדרה חמודה ומאוירת להפליא. מתאים לראשית קריאה.

ציון: 10

אולי הספר הטוב ביותר שראה אור השנה. תרגום חדש ויפהפה של הנובלה של ביכנר, מגדולי המחזאים הגרמניים בכל הזמנים. זוהי נובלה קצרה שמתחקה אחרי רגעי הטירוף והשיטוט של יאקוב לנץ, משורר שסובל מהפרעות נפשיות בחורף המקפיא בחבל אלזס, ב-1778.

ציון: 8

ב״פתאום נועם״, הגיבור מגלה פתאום באמצע החיים שמלבד שתי הבנות שלו, יש לו גם תינוק, נועם, שאין לו מושג מאיפה הוא צץ. אף אחד אחר לא מבין מה הוא רוצה כי מבחינתם נועם היה שם תמיד, ואז מתברר שהוא לא ההורה היחיד שהחיים שלו השתנו באופן דרמטי… רומן משפחתי מקורי ומשעשע על המציאות האבסורדית של ההורות. 

ציון: 10

מפגן מרהיב של כישרון. ספר שלוכד את הקורא כבר בשורה הראשונה, מכניס אותו לקורותיה המרתקים של משפחה ומפגיש אותו עם דורות של נשים שאישיותן הכובשת ולא פחות ממנה ההיסטוריה, המזל ותעתועי הגורל קבעו את מדרג הצער והאושר של חייהן. "החדר שמול החומות"  פורש בפני הקורא פנורמה אנושית, בעיקר נשית, עשירה, עמוקה ומרתקת ומצטיין בתנופת כתיבה, עושר לשוני מפעים ודמיון נועז. תשתיתו של הספר מציגה ידע רחב ומרשים של תקופת השלטון התורכי והמנדט הבריטי. הקורא מוצא עצמו משוטט עם הדמויות בסמטאותיה העתיקות, הנפתלות וצופנות הסוד של  העיר ירושלים, נדבק באהבתה העזה של הכותבת לעיר זו ובחששותיה מפני ההווה המורכב של ירושלים ומפני מה שצופן לה העתיד.

ציון: 9

ממואר משולב בפרספקטיבה סוציולוגית של הסופר והסוציולוג הצרפתי מספר על חייו כבן למשפחה ענייה בעיירה ריימס, שבה הוא מגלה את עצמו כנטע זר, אינטלקטואל והומוסכסואל, ועוקר לפאריז בה הוא מנסה להתקבל לחוגי האקדמיה. בשני המקומות בחייו הוא אנוס להסתיר את זהותו, בחייו עם הוריו הימנים ונבערים וגם בחייו הבוגרים, כשהוא מסתיר בהקפדה את עברו ומוצאו. ספר מצוין שנותר חזק בתודעה.

ציון: 9

ספר שלישי בסדרה האהובה על הילד דונו. והפעם, חיבת בר לוי דבורקין מצטרפת אליו להרפתקה מותחת, מצחיקה, אמיצה ומפתיעה, הכוללת בריכה, צפרדעים, גנבים, שכן צרפתי ומסיבה. (מתאים לגילאי 5-9).

ציון: 10

בכתיבה, נהדרת, רותחת, נעה ענת עינהר בקלילות, לפעמים בעליצות, בין הבזוי לנשגב, בין הרגעים הקטנוניים ביותר, ובין מבטים, גדולים מפוכחים, על החיים בכללותם. בין אהבות וקרבה ואפילו אחדות של שניים, ובין רגעי השקט שאחרי. ספר מלא תעוזה וכוח, שממש מתפקע מעולמות שונים ומרתקים, שנצרבים בזיכרון.

ציון: 9

"מוגבל" של בן לולו מטפטף במודעות מלאה ובקול ישר וייחודי דרישה לביקורת עצמית על המוגבלות שלנו כחברה, כבני אדם. הוא מקרב אותנו ברגישות לעולם פנימי פגיע, מכמיר לב ולא-מאוחה של נשים צעירות חשופות ותלושות, ובו זמנית הוא גורם לנו להינעל רגשית בבהלה; הוא חודר את מערכת ההגנות קורא-יצירה, לופת ומעורר תחושה מעיקה שהצלחת הדמות לייצר סדר בכאוס הרגשי שלה מוטלת על כתפינו; הוא מצליח לצייר בקווים ברורים תלישות, אבל יותר מכך הוא מצליח לשקף לקורא את הפרדוקס החברתי של התלישות: אנו כחברה חשים אמפתיה ורוצים להושיט יד אבל בוחרים להישאר מסויגים ומרוחקים, ומתוך כך עלולים לסייע להפוך תלישות משלב ארעי בהתבגרות לגזר דין של קבע. 

ציון: 10

הגעתי אל הספר עם ציפיות גדולות אחרי שקראתי את ״ויקי ויקטוריה״ ולשמחתי הן התממשו. הכשרון הגדול של גיא עד ככותבת הוא לתאר דברים שכולנו מכירים, ועדיין להפתיע. היא בוחרת זווית ראייה מעניינת, והמטפורות שלה אף פעם לא שחוקות.
הכתיבה שלה היא שרשרת של פנינים יפהפיות והדמויות נוגעות ללב.

ציון: 10

התרגום החדש של "ארמון הקרח" (1963) מאת הסופר הנורווגי טאריי וסוס מספק הזדמנות להתוודע מחדש לקסמה של היצירה המאופקת והנפלאה הזאת. "ארמון הקרח" מספר על התאהבות עוצמתית בין שתי ילדות בכפר קטן ונידח בנורווגיה. המציאות החברתית והמגדרית שייכת לכאורה לעולם רחוק וזר גם גיאוגרפית וגם היסטורית ועם זאת התיאורים של המציאות הזאת מתוך תודעתן של הילדות מעניקה לו ממשות עמוקה שמקבלת תוקף קיומי וסמלי שחוצה זמנים ומקומות. הקור הקיצוני הוא נקודת המוצא להתרחשויות. נוכחותו מורגשת כל הזמן, עוטפת את הדמויות ומלווה את קורותיהן. סוד הקסם טמון בכתיבה בהירה וחסכנית שמצליחה להיות גדושה ועשירה בתיאורים של טבע קיצוני ושל נופי נפש ותודעה. ספרות במיטבה.

ציון: 10

הספר הזה צריך להגיע עם מדבקת אזהרה: אמת בכמות גבוהה. תחילה מדבר חנן אלומה. הוא מספר איך זה להיות צעיר ורגיש, מוזיקאי, מאוהב, וגם מאושפז, הוזה, מפוחד ואשם. המילים של חנן מהפנטות ועדינות, רוקדות כמו להבות. כשחנן מסיים לספר, הוא מפנה את הבמה לאמא שלו, נרי אלומה, והיא פונה אליו, וגם אלינו, הקוראים, ומראה לנו את הדברים מעוד נקודת מבט. הספר הזה לא מסוכן. הוא הזדמנות לטיול מודרך, יד ביד, עם מבוגר אחראי, בתוך להבות מרקדות. איזה מזל שיש ספר כזה.

ציון: 9

אוסף מרהיב מסיפוריה של הסופרת האהובה, נורית זרחי, קיבל תלבושת חגיגית עם איוריו הנפלאים של דוד פולונסקי. והתוצאה: חגיגה פנטסטית! ״המכשפה תנינה״, ״להתראות באנטארקטיקה״, ״מלכי מונרו מורדוך״ ועוד סיפורים שכבר הפכו לקלאסיקה אשר מפזרים בנדיבות תובנות לחיים. (מתאים מגיל 5 ומעלה).

ציון: 9

האמת, לספר מבריק כזה מגיע כנראה ציון גבוה יותר מ-9, ומגיע לו גם שאתלהב ממנו באריכות ב"מתלהבת", אבל קשה לי, כי הוא נובע ממקום קשה ועצוב מדי ומתאר בגוף ראשון תקופה בחיי הגיבורה שבה היא בעיקר אוכלת המון-המון כדורים מסוגים שונים וגם קצת ג'אנקפוד ושותה מלא-מלא אלכוהול, כביכול באופן פרוע ובלתי-מבוקר ועדיין מתוך משמעת פנימית קפדנית להפליא, כל זאת בשאיפה להעביר את השנה הקרובה בשינה, או לפחות בלי הכרה צלולה, בתקווה "להיוולד מחדש" בתום אותה שנה. האם תצליח? זה לא ממש משנה, כי תיאור התהליך מסחרר וממכר ואף מאלף (תצאו עם המון ידע על כדורי שינה והרגעה), הכתיבה חדה וחריפה להתפקע (ליה נירגד תרגמה מעולה), והסוף ממש מופלא. 

ציון: 10

בהומור מפוכח, באופל חושני, ובמציאות שרק בספרות יכולה להתקיים, ענת עינהר מגישה לקוראיה 17 סיפורים קצרים וחזקים, העוסקים כולם בנפש האדם.

ציון: 9

סיפור התבגרות נוגע ללב ושופע הומור ונצנצים של ריימי, על רקע נטישת אביה באמריקה של שנות השבעים (של המאה הקודמת). ריימי מוכנה לעשות הכל כדי שאביה יראה את תמונתה בעיתון וייזכר בקיומה, אפילו ללמוד שרביטנות ולהשתתף בתחרות יופי אזורית. בשיעור שרביטנות היא תפגוש שתי ילדות אחרות ונהדרות, שיצטרפו אליה להרפתקה של חייה. הסופרת קייט דיקמילו רקחה כהרגלה חומרים מהמציאות לסיפור פנטסטי שאי אפשר להניח מהידיים. (מתאים לגיל 10 ומעלה).

ציון: 9 (כי 10 זה רק לעגנון)

לרומן "אישה בעונת מעבר" צריך לצרף אזהרה: "מאגמה במצב רתיחה". עלילת הספר ניתכת וניטחת בהתפרצות געשית מהעמוד הראשון עד המילה האחרונה בעמוד 285, שהיא, איך לא, ״בעוצמתה״. לפחות הונח סימן שאלה משמאלה, כמו על מנת לבלום את הזעזוע על ספה של תהום סיום הקריאה. וכמה נבון היחס בין תוכן הכתיבה למעשה הכתיבה, וכמה עזה האחידות והלכידות בין תנופת המילים המתגלגלות כשעטת אבנים במדרון תלול, לבין סלעי המפולת בחיי הגיבורה אביגיל; מילים המסתערות זו על זו באינספור מטפורות ונפתולים מילוליים שהכותבת משחקת בהם ברעב בולמוסי וחסר מעצורים בטורפנותו כלפי הלשון, הדמויות והקורא.ת כאחת. ועם התואם הזה בין גורל הגיבורים לשפת הסיפור- הקורא נסחף בתנופה עזה מצדה האחד של הכריכה לצדה השני. אם יותר לי, אני מקווה שאביגיל תזכה  לעוד סיבוב אחד של טיפול מעבר ליחסיה המיוחדים עם גב׳ פיק, הפסיכולוגית האקסצנטרית שלה. ואולי נרמזנו שכבר לא צריך, והיא מתחילה את קירור הלבה ובחינת הדרך חזרה אל עצמה בעצמה? אני מקווה:) אגב, מאיזשהו רגע התגנב לדעתי שם נוסף לספר ולא הרפה: ״ארטישוק״. 

ציון: 10

ספרון ההדרכה הקטן והצנוע הזה הוא קריאת חובה לכל אדם שמעוניין להקטין את הסבל בחייו. הוא מציג ארבעה עקרונות פשוטים שחשוב לאמץ ולתרגל: טוהר המלה (שפירושו לא לחטוא לעצמך במלותיך), לא לקחת שום דבר באופן אישי (כי כל אחד מקרין על חייך את הסרט שלו, בעוד שאת אחראית רק על הסרט שלך), לא להניח הנחות (במקום לשאול ולהקשיב באמת לתשובות) ולעשות כמיטב יכולתך (תמיד ובכל מצב, תרופת מנע נפלאה לתחושות אשם). ככל שמתַרגלים את ארבע ההסכמות האלה, קל יותר לחיות; המחבר שב ואומר: "אם אני יכולתי לעשות זאת, כל אחד יכול". תרגמה מצוין: מיכל שלו.

ציון: 9

מי שרוצה "גילטי פלז'ר" רומנטי מצד אחד אבל כתוב באופן אינטליגנטי (יחסית לז'אנר) מצד שני, צריך לשים את ידיו על סדרת הספרים המצוינת הזו. תמצאו כאן מתח, דרמה, יריבויות, חברויות והרבה הרבה רומנטיקה.

ציון: 9

מלאכת כתיבה וירטואוזית ורגישה עם יכולת נדירה לספר סיפור בצורה הכי מפתיעה שיש. הרבה יותר מספר מתח - נסו רק שלא יעשו לכם שום ספויילר לפני.

ציון: 10

אחד הספרים החכמים, הרגישים והמדויקים שקראתי מזה הרבה זמן, הילה בלום עושה בספרות הישראלית מה שנטליה גינסבורג עשתה לספרות האיטלקית ולספרות אירופאית, בעיני בספר הזה היא הפכה לאחת הסופרות החשובות של דורה. חובת קריאה.

ציון: 9

הספר הזה היה צריך להיות מועמד לפרס ספיר, וגם לזכות בו, אבל לכו חפשו צדק בעולמנו האכזר. שריד מביא מונולוג כמעט מצמית של אישה שצבא ההגנה לישראל הוא כל עולמה, ושאין קדוש ממנו, גם לא בנה יחידה, שנולד בנסיבות מופרעות או לכל הפחות משעשעות, אם כי הומור הוא לא הקטע של אביגיל, פסיכולוגית שבין היתר מתקנת חיילים שבורים "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית." אז אם לא פרס ספיר, שיהיה צל"ש הרמטכ"ל.

ציון: 10

לא נמניתי על אוהדיה, אבל פליאה עורר השתאות. מסתבר שאילו אינן סתירות: ליצור וליצוק כה אינטימי וכה לאומי, בדיוקנאות מדוקדקים ונשאי אינסוף סמליות. שלו לוכדת את הניסי והרעיל בזוגיות, ואת אותם הדברים בדיוק  גם במסורת וביישומה המדינתי. מקומץ הספרים שמייד עם סיום קריאתם הראשונה, נכנסתי לקריאתם השניה.

ציון: 9

רומן על סופר ידוע שמקבל לידיו שאלות מקוראיו ומנסה לענות עליהן. התשובות לשאלות כנות באופן מכאיב וחושפות עולמות, סיפורים, עלילות, פצעים ופגמים. אהבתי מאוד את הספר והתאהבתי בסופר ובדמויות שמככבות בחייו.

ציון: 10

עדיין חובה להיזהר ממשיחי שקר, שמעולם לא עזבו את היהדות והאנושות כולה. אבל ההישג של אולגה טוקרצ'וק ביריעה העצומה שפרשה בהשראת יעקב פרנק נדיר במיוחד, משום אהבת ותאוות האדם הכובשים שלה. קשה שלא להתאהב בעשרות דמויותיה: בדאים ורמוסים, חולמים ודוויים, מנהיגים ומשרתים: כולם מופחים בעין פנטסטית לפרטים ובדמיון מפעים. כמעט ומתחשק לחיות תחת הכזבים ההם. ביהדות מזרח אירופה והמזרח הקרוב, שהסופרת מחיה לאגדה בלתי נשכחת.  

ציון: 10

ספר מעולה שמצליח לקחת קורא נינוח ולמקם אותו בקלסטרופוביה הגרמנית שלפני שמונים שנה. מומלץ ביותר!

ציון: 9

רומן בדיוני שעלילתו מתרחשת בין כתלי בית המשפט העליון. ביד אמן ועם עומק מקצועי נדיר מצליחים שהם ואלבשן (שניהם עורכי דין, משפטנים וסופרים וגילוי נאות - את שניהם אני מכיר ומעריך גם מחוץ לכריכות ספריהם) לייצר עלילה סוחפת ומטרידה, המשלבת קצב של מותחן רב מכר עם עומק של פרוזה פילוסופית-פוליטית.

ציון: 9

 זהו ספר עכשווי מאוד, חושני וכתוב בקצב הזמן. הוא נוגע בחייהם של שני זוגות במעין תמונת ראי האחד לשני, ומכניס אותנו לפכים הקטנים של חיי אישה וגבר. המפגש האינטימי בין הגיבורים כתוב יפה ומקורי, וכך הקטעים הארוטיים האחרים. הספר משובץ בזיכרונות ואזכורים עיראקיים: מילים, מקומות, וכמובן מאכלים שמעניקים פרספקטיבה. דמותה וחייה של ננה ג'ולייט שווים רומן מיוחד, כי היא דמות מעוררת סקרנות. כולי תקווה שענת לב-אדלר תמשיך לכתוב ולנצל את כשרונה לא רק לעיתונות אלא לספרות.

ציון: 8.5

כשהאומיקרון משתלט על העולם והשמיים נסגרים, כשכרטיס הטיסה שלי בוטל ולא על ידי, הייתי צריכה משהו עם ריח של חו"ל. עד שתגיע העונה השנייה של "אמלי בפריז" חשבתי שהספר "לבד בפריז" יעשה את העבודה. והוא עשה... לפחות בחלקו. נל המתוקה שחיי האהבה שלה, איך נאמר את זה, לא משהו, אבל בראש שלה הכול נפלא מתכננת סוף שבוע בפריז, למרות הזוגיות שבה היא חושבת שהיא נמצאת, לפריז היא מגיעה לבד. לא משהו שהייתי מתנגדת שיקרה לי כרגע. אז נטייל איתה בפריז, בבתי הקפה הקטנים, בחנויות הבגדים, בתערוכה במוזיאון, במלון ועם פביאן... כי חייב להיות איזה מאהב צרפתי אם הגענו עד פריז, לא? כנראה שזה שלחבר הראשון שלי קראו פביאן והוא היה צרפתי קצת עזר  למשיכה שלי לספר. היה לי כיף. (אחרי שפריז נגמרה הגיע מקבץ סיפורים קצרים חביבים שיכולתי להסתדר בלעדיהם.)

ציון: 10

אגור שיף הוא הסופר הישראלי הכי טוב שאתם לא מכירים. הוא פרוע, מצחיק, מקורי. כותב על עבדות, גזענות, ישראליות,  סוחרי עבדים יהודים, כלומר על נושאים רציניים, ואיכשהו הקורא מרגיש שהוא בהילולה, במשתה פראי של תליינים ותלויים.

ציון: 10

ספר מטלטל וממסטל (מלא ג'וינטים ומוזיקה טובה), כתוב נפלא, בשפת דיבור טבעית לגמרי – מונולוגים של ארבע דמויות שחייהן מצטלבים אלה באלה: דניאלה, צעירה מתלבטת וקצת אבודה; אמא שלה; ידיד הנפש שלה, שמעדיף להיות אהובהּ; ופסיכולוגית נשואה עם פעוטה ותינוקת ("הערב הוא בליל מטורף של חביתות ומקלחות ובכי" – היש תיאור מדויק מזה לערב ביתי עם פעוטות?). לאט-לאט מתגלים סודות, חלקם קשים ואפלים, זכרונות קבורים צצים ויוצאים לאור והחושך מתחיל להתבהר. ניכר שסלע יודעת על מה היא כותבת, כי במידה מסוימת זה גם הסיפור שלה. ספר נהדר (גילוי נאות: בעריכתי) על אהבה, על חברות, על סודות ושקרים ועל גילוי עצמי, שידבר לקוראים בכל גיל – צעירים, הורים וסבים. בקרוב ייצא ספרה השני של סלע, "ללכת את כל הזמן" ,והוא אחר לגמרי ולא פחות נפלא. גזרו ושמרו.

ציון: 9

אם אתם צריכים לבחור ספר שילווה אתכם כמו דיבור פנימי, שיהיה מונח ליד המיטה או בתוך האייפד, והיד תישלח אליו שוב ושוב לעבור ולעצור ולעבד ולאבד, לשוב ולסמן משפט או מחשבה – יהא זה ספר המסות של הסופרת האיטלקייה נטליה גינזבורג, שאהובה מאוד גם על הקוראות והקוראים בישראל. בספר הזה, שמאגד טורים אישיים שפרסמה גינזבורג במהלך חמש שנים, החל משנת 1965, היא ספרת על העדפותיה הספרותיות והקולנועיות, על יחסה למבקריה ולקוראיה, אבל נוגעת בנושאים שמטרידים את כולנו – זקנה ומוות ובדידות ואהבה וזוגיות, ויחסי הורים וילדים וזיכרונות ילדות אבל גם אמונה באלוהים ופוליטיקה וחיפושים אחר בית, ומספקת לצד נקודות ציון אישיות בחייה, גם תוואי אל נפשה - שהוא במקרים רבים מראה מגדילה של נפש האדם. וזו אחת מגדולותיה - גם כסופרת וגם כמסאית – שמתוך היומיומי, האקראי, הקטן, הצדדי והאגבי לכאורה, גינזבורג מצליחה לכוון פנס קסם אוניברסלי חוצה שנים ומפלח לבבות, ועושה זאת בסכין מנתחים של מילים מדודות ושקולות. לא כל הטורים עניינו אותי במידה שווה, אבל לקחתי לעצמי חירות לדלג בין הפרקים, וגם זה חלק מהשיעור בספר הזה.   

ציון: 10

למשוררת אילה בן לולו יצא זה עתה ספר פרוזה חדש ומלא מקוריות. בספר שתי נובלות שגיבורותיהן, רונית הצעירה ודגנית הטוראית, נקלעות אל מערכת בעלת חוקים רשמיים וכללים לא־כתובים. התוצאה מצחיקה ומכמירת לב: שתי הצעירות מנסות לכבוש את מקומותיהן בטריטוריה הזרה אבל מועדות שוב ושוב הן מול הרשויות והן  בקשרים האינטימיים. אגב כך נרקמת תמונת מציאות ישראלית יוצאת דופן, ריאליסטית וקרנבלית גם יחד.

ציון: 10

כבמטה קסמים מוביל מתי פרידמן את הקוראים למסע המתפתל של לאונרד כהן אל שורשיו היהודיים. בכתיבה משובחת וברגישות הוא מתאר את הקשר הבין-דורי, ומעמיק בשיחות עם החיילים בעיצומה של המלחמה. הספר חודר לנשמה והולך איתך זמן רב אחרי הקריאה.

ציון: 9.5

גדולתו של הספר החמוד הזה התגלתה לי רק השבוע, בעודי מקריאה אותו שוב ושוב, ושוב ושוב, לשני אחים זאטוטים (4.8, 3.5) ששתו אותו בצמא, בעיקר הקטן שבהם, עד שהבנתי כמה יפה הוא מתחבר לעולמם. גרסיה וקולט חברים טובים מאוד, אבל שונים זה מזו כמעט בכל: גרסיה שואף לכוכבים ואילו קולט אוהבת חול, וכשהם לא מצליחים להגיע לפשרה, כל אחד מהם פונה לבנות לעצמו כלי שייקח אותו למחוז חפצו. גרסיה ממריא לחלל בחללית, בעוד קולט צוללת למעמקים, והספר מראה בעדינות איך שניהם עוברים בעצם חוויה כמעט זהה, עד שהם נפגשים בחזרה על פני האדמה ומוצאים בקלות דרך משותפת שמתאימה לשניהם. סיפור לירי ומעודן לילדי גן, שמעביר בפשטות מקסימה מסר חשוב על חברות ואחווה. 

ציון: 10

ספר נפלא שמעבר להיותו מסמך ביוגרפי מרתק על אדם גדול, אתה יכול לצאת ממנו כשבאמתחתך כלים איך לראות את העולם בצורה אחרת לגמרי. מעורר השראה ובעיקר אמון אינסופי ביכולתו של האדם.

ציון: 8

הספר הוא תוספת מעולה למדף המדע הפופולארי: הספר – שהוא בעצם קובץ מאמרים על גאונים, תגליותיהם, ומצב המתמטיקה והפיזיקה היום, ובתוך זאת מגניב לנו הולט אנקדוטות משעשעות, מאבקי אגו, טעויות – ותגליות. מומלץ מאד. 

ציון: 10

איזה כיף לקרוא את גרבוז! הנה הוא מתחיל נושא, מתגלגל איתו קצת, נזכר במשהו אחר, משלב אינספור ציטוטים מיצירות מופת, משחיל אנקדוטה, שואל משהו, עונה לעצמו באריכות וחוזר לקשור את הקצוות, וכך אפשר פשוט להקשיב לו רוב קשב ולהתמוגג איתו בהמשכים, לאורך ימים וחודשים. כי הספר הזה הוא כמו שיחה מלבבת עם אינטלקטואל בגובה העיניים, שמשתף אותך בכיף בתובנות חכמות ומרחיבות-דעת ושופעות הומור (כולל הומור עצמי מפותח), וכמעט בכל עמוד יש לפחות משפט אחד שמתחשק לגזור ולשמור – על ספרות ושירה, אמנות ויהדות, בושה והומור, ציונות והמשבר בקיבוצים, זיכרון והדחקה והרבה מאוד מרגלית ויאיר גרבוז, זוג אנשים שהופכים בזכות הספר לחבריך הקרובים בלי שתצטרך לנסוע אליהם. מתנה יוצאת מהכלל לכל מי שאוהב להקשיב.

ציון: 10

ספר מעניין וססגוני, כתוב בצורה שוטפת ומאפשר לאמהות ולבנות המצווה להנות מחוויה עשירה ומשותפת, וללמוד על נשים מעוררות השראה במגוון תחומים.

ציון: 10

בהיותו רומן התבגרות מצוין, גם הקוראים עוברים חווית גדילה מזככת. דרך העיניים של מי שלא מסוגל לחוות רגשות אנחנו מבינים הרבה מאוד על רגשות.

ציון: 9

מחפשים סדרה שתגרום לסרבני הקריאה שלכם לבלוע ספרים בקלות? הנה מצאתם. השחקן הנרי וינקלר ("ימים מאושרים") סבל בילדותו כילד דיסלקטי והחליט לחסוך את הסבל ככל האפשר מהדורות הבאים; לכן יצר למענם (בשיתוף סופרת ילדים) סדרה על ילד בן-דמותו, שלא מצטיין בשיעורי חשבון וקריאה אבל תמיד משתדל לקחת הכל בהומור, ומפליא להצחיק את חבריו ואת הקוראים הצעירים. הטקסט בסדרה מעוצב ומעומד במיוחד כדי להקל על הקריאה – ואכן, ספריה היו הראשונים שילדים רבים שאני מכירה הצליחו לקרוא לגמרי בעצמם מהתחלה ועד הסוף (גילוי נאות: בתרגומי). זהו הספר השישי בסדרה, יש גם שביעי, וכולם נהדרים וכיפיים לקריאה. נסו ותיהנו! 

ציון: 10

איזה כיף למי שעוד לא קרא אף סיפור קצר של קארבר ועומד לגלות אותו לראשונה, את אמן הסיפור הקצר האמריקאי הגאון, שכותב כמו קולנוע בשחור-לבן. קארבר מצלם במילותיו תמונות ומצבים מחייהם הסתמיים-כביכול של סתם אנשים, כביכול, ומראה לנו שאין דבר כזה סתם אנשים, כי מאחורי כל דבר וכל אחד יש סיפור שיכול למעוך את הלב, תלוי איך מסתכלים על זה, כי הכי קל לעבור על פני כל זה באדישות מוחלטת, אבל קארבר יודע להזיז לנו בלב משהו קטן וטוב כשהוא פותח לנו חלון צלול ומפוכח לתוך החיים שלהם ולמצבים המבאסים שנקלעו אליהם, אף פעם לא באשמתם, הרי כולנו נקלעים למצבים מבאסים שלא באשמתנו, ולסיפורים שלו אף פעם אין סוף, ממש כמו בחיים, ובכל זאת הם מושלמים ומסתיימים בדיוק ברגע הנכון, כדי לתת לך לצוף עוד קצת בתוך הסרט הקצר שכרגע ראית. התרגום של משה רון מצוין.  

ציון: 9

זמן רב מדי עבר מאז ספרו האחרון של פינקוס – וכל ספר חדש שלו הוא בשורה נהדרת לאוהבי הספרות הישראלית. בהומור, חמלה, וכתיבה נפלאה פינקוס הוא לדעתי חנוך לוין העכשווי – רק עם יותר חיבה לדמויותיו. והפעם שיירי הבוהמה התל אביבית, חסרי פרוטה, דגולים בעיני עצמם, נאחזים בחיים – ובראשם המספר, הצייר והשתיין בובק שהכל חומדים את ירושתו. תענוג. 

ציון: 10

דניאל מנדלסון גדל במשפחה שצל ריחף מעליה: שמואל, אחי סבו, ואשתו אסתר, לא הספיקו לברוח מהעיירה בולכוב לאמריקה כמו יתר המשפחה. גורלם וגורל ארבע בנותיהם היפות, נותר לוט בערפל. ומי שגדל בתעלומה כאילו מוכרח לצאת בבגרותו למשימה: לאתר מה עלה בגורלם של שישה מתוך שישה מיליון.
 המסע של מנדלסון הפך לאפוס עוצר נשימה וסוכם במלאכת מחשבת בספר "האבודים" שיצא ב- 2006. קשה לסכם בדיוק מה עושה בו מנדלסון, שנדמה שזכה בכל פרס אפשרי על ספרו בשנה בה יצא. זהו מסע בילוש בינלאומי וממואר משפחתי ואישי כשם שהוא ספר אוניברסלי על זוועות השואה ועל זיכרון מצמית. הוא נע כל הזמן בין הפרטי והכללי, בין האישי והפרטיקולרי למיתוסים הגדולים של האנושות ועושה זאת בווירטואוזיות מעוררת השתאות.

ציון: 9

מנחם-מנדל השלימזל מסתובב בעולם במרדף אחר הכסף והתהילה ומספר לעצמו סיפורים. אבל אשתו, שיינה-שיינדל, שנשארת עם הילדים מאחור, נושאת עמה חוכמת נשים של דורות ולא קונה את הסיפורים שלו. בתחלופת מכתבים ייצרית, שנונה ומלאת ארס - ובתרגום מצוין - אנחנו מתוודעים לעלילותיו של מנחם-מנדל. לנישואיו שהופכים בעל כורחם למפעל הסתרה של כשלונותיו, ואגב כך לחולשות של כולנו.

ציון: 9

נובלה מבריקה. מבקרים מקצועיים יאמרו: 'משחק צורני מזהיר של מילה ודימוי ויזואלי, ידע היסטורי וחשיבה מטה־ספרותית', אבל קודם כל זהו סיפור כייפי, עם הרבה מלחמה, אהבה וסקס.

ציון: 10

מה יש בה, בכתיבה של אגתה כריסטי, שעושה אותנו כל כך מאושרים? לא הרוסים ממתח (כלומר, לא רק), לא אבלים במיוחד על ערימת הגופות המצטברת לאורך הדרך (העיקר שיש מספיק תה למי שנשאר בחיים), אם כי שתי נרצחות כאן בהחלט נוגעות ללב, כל אחת בדרכה האקסצנטרית, ולא ממוטטים מאקשן. פשוט מאושרים. אולי זה מפני שכריסטי נותנת לנו במתנה בועה של אנגליה הישנה והנהדרת שכבר מזמן איננה, בהנחה שאי פעם הייתה באמת. קשישות בכובעי קש גוזמות ורדים, רוכבות על אופניים ומצילות את העולם. והכל פשוט כל כך, ונבון והגיוני וצנוע, וההומור החם ממתיק כל מעשה זוועה. תרגומה החדש והרענן של מיכל אלפון משלים את החווייה, שתהרוג אתכם ברכות.

ציון: 9

בספר הזה יש את כל מה שצריך להיות בקומדיה רומנטית. הסופר, עומר ברק, גורם לקורא להתחבר אל ה"מצוקה" הראשית בספר - מציאת בת זוג לפני גיל 30, ועל הדרך, לגרום לך להזיל דמעה או שתיים מרוב צחוק. המסע של הדמות הראשית מעוררת השראה, וקצת גיחוך, אבל בסופו של דבר, כל מי שיקרא את הספר יחזיק אצבעות בזמן שהשעון מתקתק.

ציון: 7

נורית זרחי היא יוצרת דגולה, משוררת אמיתית גם כשהיא כותבת פרוזה, אבל לא בטוח שקומיקס הוא ז'אנר שמתאים לה. שלישיית הגיבורות שלה מורכבת מילדה אחת שמצטיירת כרָעה ממש, השנייה כרעה-בינונית, והשלישית הכי פחות רעה אבל פחדנית, וזה היה לגמרי בסדר אילו ראינו מאיפה זה בא (כלומר למה הן כאלה) ולאן זה הולך. כמו שזה מוצג, בציורים ובטקסט שכולל דיאלוגים בלבד, עוברת תחושה שככה זה בעולם, יש ילדות רעות ש"לא חסר להן כלום" ובכל זאת הן מחליטות לגנוב ולשקר ולהיות נאחסיות לסביבתן החפה מפשע, והן גם לא באמת חברות טובות, וגם לא לוקחות אחריות על מעשיהן או מפצות את אלה שנפגעו בגללן, והכל כביכול סתם, בלי שום סיבה מיוחדת. אני מתקשה להבין מה ספר כזה תורם לקוראיו הצעירים מעבר למבוכה ובלבול, שזה בדיוק מה שלדעתי ספר ילדים לא אמור לזרוע בלב של קוראיו אלא להפך, לעזור להפחית מבוכה ובלבול בלבם.

ציון: 9

ספר חכם, משעשע ומצחיק. הגיבור, בן דמותו של פרופסור (אגור) שיף במובנים רבים, מוצא את עצמו במדינה עלומה באפריקה, שבה נחקק חוק "לעשיית דין בסוחרי העבדים, שותפיהם ויורשיהם". הואיל ואחד מאבותיו של המספר, קלונימוס זליג שיף, היה סוחר עבדים, נדרש הפרופסור הישראלי האפרורי והנלעג במקצת שיף, לתת את הדין. התהליך, למחצה מגוחך ולמחצה נוגע ללב של התמודדותו של שיף עם מורשתו ועם הסיטואציה המוזרה שבה הוא מוצא את עצמו (בין שובים הנוהגים בו באדיבות מופלגת ואפילו בחיבה) מתואר בשנינות ובחכמה. שיף (אגור) מצליח לשלב אירוניה, הבנה עמוקה של נפש האדם והרבה הומור. תענוג לקרוא את הפרוזה הנקייה ודלת השומן והסוכר של שיף. ספר מצוין. מומלץ!

ציון: 10

כל ספר של נטליה גינצבורג הוא כמו תיבת אוצרות. קודם כל, את ישר מרגישה קרבה משפחתית אל הסופרת, שברור לך שהיא חייבת להיות אדם נהדר עם הומור נפלא (אף שחייה היו קשים מנשוא), והלוואי שיכולת להיות חברה שלה. שנית, הכתיבה שלה כל כך לוכדת ולבבית, פשוטה ואנושית, שאי-אפשר להפסיק לקרוא. גינצבורג היא גם מצחיקה נורא וגם עצובה עד דמעות וגם חכמה ועמוקה, ומומלץ מאוד לקרוא את כל ספריה, כולל ספר המחזות הקטן והמתוק הזה, על נשים ועל גברים ועל מה שביניהם. גם התרגום של שירלי פינצי-לב נפלא.

ציון: 10

סוחף, מותח ומהנה לקריאה. היה שלב שבו חשדתי שילך לכיוון אפל של טראומה מצטברת כמו ב'דוגוויל' של לארס פון טרייר, אבל לשמחתי הספר עשה מאז כמה תפניות ויש בו גם הרבה חסד. ומעבר למתח ולהתרחשויות, מה שהכי חשוב (לי) הוא המבט של הכותבת, וזה מה שהכי אהבתי בספר: כמה וכמה התנסחויות דקות שמבטאות את הקול המיוחד של נטעלי גבירץ.

ציון: 10

רומן היסטורי בהשראת סיפור אמיתי שנתגלה לסופרת בהלוויה משפחתית. ספר מותח, מרגש, שקשה להניח מהיד - כן כל הקלישאות שתמיד אומרים על ספרים טובים - אני יכולה להמשיך שעות: ספר שתקראו בשלוק אחד, ספר שיגרום לכם לחשוב על החיים שלכם, פשוט ספר טוב. באופן אישי הרגשתי דחף מאד גדול לבקר במצרים. זה לא יקרה בקרוב אבל לא ידוע לי הרבה על יהדות מצרים ומסתבר שזה נושא מרתק. 

ציון: 10

מונטווידאו, שנות ה-70. מורָה בתיכון נשואה פוגשת מורֶה נשוי שמלמד באותו תיכון. לשניהם יש שעה חופשית פעמיים בשבוע באותן שעות, ובחלון הזמן הזה הם מתחילים לנהל רומן רווי תשוקה, בתוך מהלך החיים הרגילים, החוזרים על עצמם, אנדרס ואירינה עפים אל רקיעי יהלומים, חוצים את גבולות המוסר הבורגני, נאחזים בתאווה זה בזו ולוכדים סוכריות מתוקות של אושר אורגזמי, שמאפשרות להם להבין איך "האושר שוב מכה". יצירת מופת קטנה על מה שחשוב באמת במרחב המתקיים בין גבר לאישה: התאווה העזה והלוהטת שהופכת את הקיום האנושי להרבה יותר נסבל. 

ציון: 10

ביום שזה קרה לו קבענו להיפגש אצלו אחה"צ, לא היתה לי כתובת מדויקת וסיכמנו שאתקשר מהדרך. צלצלתי שוב ושוב, וכלום. רק עכשיו אני קולטת שאילו היתה לי כתובת הייתי מגיעה ישר לתוך האקשן, אבל לא היתה. התפלאתי, כי נורא לא מתאים לו להבריז או לשכוח, ובלית ברירה חזרתי הביתה. רק למחרת נודע לי. ורק החודש התגלגל לידי הספר והתחלתי לקרוא אותו ולא יכולתי להפסיק, ובזכותו גם הבנתי טיפה ממה שעובר על חבר ותיק שלנו, שחווה טרגדיה דומה. כי "מה זה אירוע מוחי? זה אירוע של בדידות. אתה מדבר עם כולם, אבל אתה יודע שאף אחד לא יכול להגיע אליך", כותב נשר. והנה – נס: בספר המדהים הזה, הודות לכישרון האדיר שלא אבד לו ולכוח הרצון העקשני שלו לתקשר ולעזור למוח שלו לצמוח מחדש מתוך ההריסות, הוא כן מאפשר לנו להגיע אליו. ספר מפעים, שגם פותח לנו פתח אל מחשכי המוח ולמעמקי הנפש מזווית בלתי צפויה.

ציון: 10

אחרי שאמא של מירה מתה, מירה מגיעה משוודיה לאותו קיבוץ בו אמא שלה התנדבה, ובו היא גם הרתה אותה. במהלך חיפושיה אחרי אבא שלה, היא מגלה שקיבוץ זה לא רק שדות ירוקים ומתנדבות בלונדיניות קוטפות תפוזים בכובעי טמבל, ובכל זאת מצליחה למצוא את מקומה במרקם הקיבוצי. רומן מרתק כמו סדרת טלוויזיה שוודית, מהנה כמו שירים של אבבא, והרבה יותר איכותי מאיקאה. 

ציון: 9

רוזנר מצליחה בכישרון לגרום לנו להזדהות עם הגיבורה שלה ולפסוע בעקבותיה במסע אל ארץ לא נודעת: לחוות איתה את חדוות הגילוי, כאבי הבטן של ההתרגשות ולבסוף השלווה הנעימה של ההשלמה.

ציון: 8

קודם כל, כבוד לחלוץ הספרות האקלימית בארץ – יופי של יוזמה בנושא בוער, תרתי משמע; ואכן, רבים מסיפורי הספר נוגעים בשריפות ובהתחממות, ועל כן מומלצים לקריאה ביום חורף קר. בכלל, אנתולוגיות זה דבר מבורך. חלק מהסיפורים טובים ממש, בעיקר אלה שנדמה שנכתבו "מהחיים", כמו 'לא ליד הבנות' של מאשה צור-גלוזמן, 'הווה' של עדנה גורני, 'ברקים' של איריס רילוב ועוד, ואחרים כמו 'משפחה ירוקה' העוקצני של מאיה ערד. כל הסיפורים (וההקדמה היפה של העורך רון דהן, 'לכתוב כאילו אין מחר') תורמים למודעות סביבתית, וזה העיקר.

ציון: 10

"בבת אחת" הדהד בי במקום האימהי, כאימא לילדים בני הדור המתואר בספר, שמחפשים אהבה וזוגיות. התיאורים של נדודי השינה, רעד הלב והתגברות התפילות – אחד הדברים האמיצים בספר, מבחינה זאת שזה מונח בטבעיות. ככה זה, זה החיים, וזה כל כל יפה ונכון להניח את זה ככה." בבת אחת" כתוב נהדר. עדין מאד ועם זאת סוער, אמיץ ולא פרובוקטיבי, חושף שכבות אחת אחרי השנייה, לעומק, ולא חופר. לא פלקטי ולא תעמולתי ולא דוחף לפרצוף בכוח. סיפור אהבה מרגש וניסי.

ציון: 9

זה מסוג הביוגרפיות שחסרות בישראל. מקיפה, קולחת - ומשלנו. האמריקאים מוציאים בכל שנה מאות ספרים על מנהיגי העבר שלהם, מג׳ורג׳ וושינגטון ועד ריצ׳רד ניקסון. גם הבריטים. גם הגרמנים. יש המוני ספרים על דיזראלי ועל סטאלין, על ביסמרק ועל דה גול,על גנדי ועל מאו, על צ׳רצ׳יל ועל מדיסון. לנו יש רק מעט מזה. תום שגב על בן גוריון הוא חריג ששווה להזכיר. והאב המייסד על חיים ויצמן. צלילה לעומק שמחייבת נשימה עמוקה. 

ציון: 10

את סיפור האהבה-שנאה של אלכס עם ארקדי, עם משפחתו ועם העולם כולו, כתבה כרמית סחר במשך כמעט שני עשורים. כמה טוב שכך. הספר הזה הוא אחד היפים ביותר שקראתי בעברית. 427 עמודים, והלוואי שהיו עוד ועוד. מסתובבת שמועה שזה עשוי לקרות, ושספר ההמשך בדרך. בינתיים מומלץ לקרוא את זה שכבר פה.

ציון: 10

חווית קריאה כמו שהיתה לי עם "חרדת פרידה" לא היתה לי כבר שנים. כבר בפסקאות הראשונות, העצובות-מצחיקות, מתוקות-מרירות, הבנתי שבדרך פלאית מחברת הספר הצליחה, ממרחק אוקיינוסים ושנים, לכתוב ספר שדובר את כל הפחדים, החרדות, מפחי הנפש והשטויות שהם מי שאני ואולי גם של מי שאתן: נשים בגילאי הארבעים והחמישים שהילדים שלהם או-טו-טו כבר לא ילדים ולא באמת שלהן, וגם ההישגים שהיו להן - והיו - הולכים ומתרחקים ואת המקום שמילאה פעם התקווה ממלא עכשיו רק החשש שמכאן והלאה - זאת ירידה שלא לצורך עליה. אבל זה לא נכון כמובן, לא נכון בכלל, ולורה זיגמן, בעדינות ובחוכמה, בדימיון ובכנות עמוקה רוקמת יצירה שהיא לא רק חווית קריאה נהדרת אלא גם מזור לנפש. ממליצה בחום.

ציון: 10

ספר מדהים. ספר ששינה לי את החיים. הספר מתאר בפשטות, בשפה נעימה, ובכנות אמיצה, את המלחמה השקטה שמתנהלת בין בני האדם לבין הסמארטפונים שלהם, מלחמה שבה אני, באופן אישי, הפסדתי מזמן. הספר הזה הצליח לשקף לי בצורה צלולה ולא שיפוטית (!) – את ההתמכרות והאובססיה שיש לי לפייסבוק, לאינסטוש, לוואטסאפ, לאימייל, לווינט, ולאפליקציה של השחמט. הספר הצליח לשקף לי את הזמינות המטורפת שלי, לכל בני האדם, בכל האפליקציות, כל הזמן, אני כל הזמן זמין, לכולם, תמיד, אני זמין בוואטסאפ ובמייל ובפייסבוק ובאינסטוש, אני כל כך זמין, זה פשוט מטורף, אני זמין לכל העולם, חוץ מלעצמי. לעצמי אני כבר לא זמין בכלל. 
"מהפכת הקשב" מצליח לעשות סדר, באחד המרחבים הכי מודחקים וכאוטיים ומבולגנים ולא מטופלים בחיים שלנו. זה לא ספר מטיפני, זה לא ספר מוסרני, זה לא ספר מבאס. הוא פשוט עושה סדר, ועושה שיקוף, ככה אני חוויתי אותו. וזה עשה לי טוב. זה הספר שהייתי צריך לקרוא.

ציון: 9

לא חייבים להיות חלק מהברנז'ה הספרותית בשביל להתענג על ספרה השני של ורד זינגר. הגיבורה שלה, ואולי גם בת דמותה, היא שרי פרץ-נוימן, פועלת אפורה בתעשיית הספרים הישראלית. לפעמים היא מגיהה, לפעמים עורכת לשונית, לעתים רחוקות יותר עורכת מלווה או כותבת. ומעבר לכל זה, היא מצחיקה בטירוף.
אהבתי במיוחד את הטעם שלה בגברים. בניגוד לרוב הגיבורות הספרותיות שהכרתי, שרי מכוונת נמוך. בין הפרטנרים שלה: סופר גמלוני, בוריס הקשיש שפולש למסלול שלה בבריכה והכירופרקט שלה, גם הוא מבוגר ממנה ב-20 שנה. לא אכפת לה אם הם נשואים. סצנות הסקס, אגב, אותנטיות במיוחד.
בין לבין היא משמינה, מאבדת את שיערה, שורטת את הקרנית, מסתירה כף רגל קטנה וגם מוציאה רומן ביכורים. בשורה התחתונה: מזמן לא נהניתי כל כך לקרוא ולהעביר לחברות.

ציון: 10

אמא שלי, שלימדה אותי לאהוב ספרות טוב יותר מאבא שלי ז"ל, וזוכרת עד היום בעל-פה את כל שירי "פיתחו את השער" של קדיה (שאותם נהגה לדקלם לי ברוב רגש בילדותי), כבר מתקשה לעקוב אחרי עלילות בספרים ארוכים, ובכלל אין לה כל כך חשק לקרוא שום ספר. אז אחרי שנהניתי מהקובץ המצוין הזה, הכולל סיפורים קצרים ויפהפיים ומתורגם להפליא מיידיש, הבאתי אותו לאמא שלי, והיא מיד שקעה בו, קראה את שלושת הראשונים והודיעה: את הספר הזה אני ארצה לקרוא! וגם אתם, תאמינו לי. 

ציון: 9

התרגום העברי של יצירת המופת הקטנה הזו הוא אולי החשוב ביותר מבין התרגומים הרבים שהיא זכתה להם, מכיוון שהוא מעמת את הקורא הישראלי עם אנטי-גיבורים בלתי נשכחים, ומאפשר לנו לחמול אותם, ביומיום שבו חמלה הפכה לסימן לחולשה. הספר הזה הוא מגדלור של כתיבה אנושית, שלופת את הקורא ולא מרפה עד לעמוד האחרון. 

ציון: 10

מסיפור לסיפור אנו לומדים להכיר דמויות, פצועות, שבורות שמתמודדות עם השבר כל אחת בדרכה. לפעמים אנו פוגשים באותה דמות בסיפור אחר, כדמות משנית וליבנו שמח. איזה יופי, היא מצאה אהבה, היא התגברה… בעדינות ובחוטי חסד סמויים, מכשפת אותנו בלה שגיא בסיפוריה היפים. אני כבר מחכה לספרה הבא.

ציון: 10

אני רק באמצע הספר, אבל קצרה רוחי מלבשר עליו לעולם עד שאסיים ואתלהב ממנו בבלוג שלי, אז הנה אני מודיעה – וואי, זה אחד הדברים הכי מדהימים שקראתי אי פעם, בוודאי לכל מי שיש לו עניין מינימלי ברוח, בשפה העברית, ביהדות, במיסטיקה, בנפש האדם, במציאות אחרת. גם אם מישהו יתקשה משום-מה לקחת ברצינות את ההארות והנבואות שֶגַיא נברון (האלטר-אגו והאנגרמה של הסופר) "חוטף" פה ומתאר בבהירות לפרטי פרטים, וגם אם מישהו יעדיף לקרוא את המסופר כעלילה בדיונית (למרות הדמיון הגלוי לביוגרפיה של הכותב), מדובר פה ללא ספק ברעיונות ובחזיונות שמעיפים את המוח, ואי-אפשר להכחיש שיש בהם אמת יפהפייה. אל תהססו.

ציון: 9

עינת בדי מגוללת סיפור הגירה מפתיע - הגירה נטולת זוהר לאיטליה דווקא, שתחילתה בגחמה רומנטית וסופה בחיי דלות ואין ברירה. דומה שגיבורת הנובלה, תמנע, מהגרת לא רק מתוך ארצה ומשפחתה אלא גם מתוך נפשה־שלה. אף שהסיפור מסופר בגוף ראשון והשתלשלות העניינים גלויה, נותרת תמנע נעדרת, טכנית וקהת רגש, מרוחקת (מרצון? מתשישות?) מהבנה אמיתית של המעמדים שאליהן היא נגררת עם המחנך הנכה של ילדה הקטן, עם אציל מקומי שמייבא לעצמו כלה צעירה מהונגריה ועם בעלה שבדרכים. הטרגדיה בלתי נמנעת, כמובן. ״חג המכשפה״ הינו ספר ביכורים יוצא דופן במקוריותו, בבשלותו ובניסוחו של הקול המספר.

ציון: 9

התרגום העברי של יצירת המופת הקטנה הזו הוא אולי החשוב ביותר מבין התרגומים הרבים שהיא זכתה להם, מכיוון שהוא מעמת את הקורא הישראלי עם אנטי-גיבורים בלתי נשכחים, ומאפשר לנו לחמול אותם, ביומיום שבו חמלה הפכה לסימן לחולשה. הספר הזה הוא מגדלור של כתיבה אנושית, שלופת את הקורא ולא מרפה עד לעמוד האחרון. 

ציון: 10

מסיפור לסיפור אנו לומדים להכיר דמויות, פצועות, שבורות שמתמודדות עם השבר כל אחת בדרכה. לפעמים אנו פוגשים באותה דמות בסיפור אחר, כדמות משנית וליבנו שמח. איזה יופי, היא מצאה אהבה, היא התגברה… בעדינות ובחוטי חסד סמויים, מכשפת אותנו בלה שגיא בסיפוריה היפים. אני כבר מחכה לספרה הבא.

ציון: 9

אני רק באמצע הספר, אבל קצרה רוחי מלבשר עליו לעולם עד שאסיים ואתלהב ממנו בבלוג שלי, אז הנה אני מודיעה – וואי, זה אחד הדברים הכי מדהימים שקראתי אי פעם, בוודאי לכל מי שיש לו עניין מינימלי ברוח, בשפה העברית, ביהדות, במיסטיקה, בנפש האדם, במציאות אחרת. גם אם מישהו יתקשה משום-מה לקחת ברצינות את ההארות והנבואות שֶגַיא נברון (האלטר-אגו והאנגרמה של הסופר) "חוטף" פה ומתאר בבהירות לפרטי פרטים, וגם אם מישהו יעדיף לקרוא את המסופר כעלילה בדיונית (למרות הדמיון הגלוי לביוגרפיה של הכותב), מדובר פה ללא ספק ברעיונות ובחזיונות שמעיפים את המוח, ואי-אפשר להכחיש שיש בהם אמת יפהפייה. אל תהססו.

ציון: 10

רמי מארק רום עובד על הקוראים שלו. לכאורה יש לפנינו ספר בלשי. יש בלש, יש מנקה רחובות אתיופי שנעלם, הבלש נשלח לחפש אחריו. אנחנו מכירים את התבנית הזאת, אבל האם הבלש באמת מחפש אותו? ככה מחפשים נעדר? בכל פעם שהקורא מבחין בבלש הולך ימינה, הוא כמעט רוצה  ללחוש לו – "היי, הדירה היא בכלל בצד שמאל, למה אתה הולך למקום הלא הנכון", והבלש מצידו מקפיד שלא לחפש את הנעדר שלו, נגרר לשיטוט בין כל מיני טיפוסים בשכונה בלוד, השכונה בה הוא עצמו גדל. זהו ספר ובו קרנבל של מהגרים נשכחים, של שפות, של נידחות. ספר ביכורים מפתיע, שנקרא כמעט כמו ספר מתורגם בגלל השפה הייחודית שלו, שאין בה נהי קיומי אלא יופי והומור.

ציון: 10

הספר נגע לליבי, כתבה אותו נגה אלבלך הרגישה והמוכשרת. הספר מספר סיפור על קשיש ששוקע בדמנציה, ונפרד אט אט מהעולם. קודם בנפש, ואחר כך גם בגוף. זה נשמע נורא, וזה באמת נורא, אבל זה ספר שאתם צריכים לקרוא. תסמכו עלי. זה ספר שנכנס מתחת לעור, ומצליח בשפה רזה וניהול מדוייק של מילים, לצלול אל האופל, לחזור ממנו בשלום, ולהציע לקוראים בו נחמה וגאולה.

ציון: 8

למרות שמו רב ההברות, קאזואו‏ אישיגורו מעולם לא כתב ביפנית. הוא בריטי ממוצא יפני, וכחתן פרס נובל לספרות לא בטוח שהוא נשען על דעתי, ובכל זאת קראתי השבוע את "לעולם אל תיתן לי ללכת". תחושה מטרידה-משהו עולה מהכריכה והיא התגברה ואחזה בי מיד עם העמוד הראשון. הספר מצליח לייצר חוסר נוחות מעצם ההצצה לנפש אנושית לא בשלה, כזו שהחירות הבסיסית ביותר נמנעת ממנה, אולם בפסיביות אין קץ היא משלימה עם גורלה. הקורא, כמו גם הגיבורים, מבין לאט לאט את המצב לאשורו, אבל למרות שהאמת המפורשת נגלית רק בעובי הספר, הרי שהרוע השקט, הסמוי מן העין, שורר בו לכל אורכו. הבחירה לכתוב בגוף ראשון אך בשפה פשוטה, מרוחקת וקרה משרתת היטב את הרעיון של הניתוק הרגשי של הגיבורים מעצמם, כאילו היה הכותב מכונה. עלילת הספר היא קטנה, מקומית, בלי דרמות גדולות לכאורה: חוויות ילדות ובגרות זעירות. מין, חלומות, חיפוש אדם מוכר. כי הדרמה הגדולה באמת נמצאת בספר הזה רק מאחורי הקלעים, כרעיון מופשט. אישיגורו חלם חלום ביעותים על חברה עתידנית העלולה להדרדר למחוזות אפלים, וכתב ספר קטן הממחיש תמונה בנאלית, זעירה כמעט, של חיי אדם אחד בעולם שכזה. זוהי דרך מופלאה לגרום לנו לעצור לרגע משטף המציאות, לחשוב ולהרהר בסובב אותנו ובמקומנו בעולם. ואם "לעולם אל תיתן לי ללכת" גרם לי לעשות זאת, הרי שהוא ראוי מאוד לקריאה. כדאי.

ציון: 10

הספר הזה (מ-2015) הוא הבעת האמון הכי אמיצה ונדיבה של סופר בקוראיו שזכורה לי אי פעם. ינץ לוי כאילו פותח למעננו את חולצתו ומכניס אותנו בעדינות לכיס הפנימי של הנפש שלו, שם הוא משתף אותנו בפשטות ובגילוי לב נדיר בכל מה שעובר עליו כשהוא כותב על מה שקרה לו ולמשפחתו מרגע שנודע שאחיו הגדול האהוב חלה במחלה סופנית ועד למותו כעבור כחמש שנים. הוא תופס אותך חזק בצווארון על ההתחלה ("מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן") אבל הספר שלו לא עצוב אלא נפלא, מלא אהבה, ובסופו יש נחמה. אל תפספסו.

ציון: 10

כמה פעמים יצא לכם לקרוא ספר שמטיח בכם את הרגשות הכי עמוקים שלכם, כמו בפעם הראשונה. כמה פעמים יוצא לכם לקרוא ספר כן וחשוף על הורות, זיכרון ואימה. כמה פעמים יוצא לכם להתרגש מספר באמת. עד דמעות. כזה הוא "העולם הוא שמועה" מאת ניר ברעם.

ציון: 10

את הארי הולה פגשתי איפשהו ב 2006, קראתי הרבה המלצות על ספר שקוראים לו "אדום החזה", השם סיקרן אותי, חשבתי שזה משהו על ציפורים ונורבגיה, וזה היה נראה לי מושלג ומקסים. טוב, אז היו ציפורים, וגם שלג היה, אבל מקסים זה לא היה, זה היה מותח. אחרי שסיימתי את הספר, גיליתי שהוא כבר השלישי בסדרה ( "העטלף", "מקקים") השלמתי אותם ויצאתי למסע שטרם נגמר (12 ספרים, האחרון ב 2019). קראתי אותו מתורגם לעברית, מתורגם לאנגלית ועדיין לא בנורבגית. יו נסבו הוא סופר המתח האהוב עלי, הוא יודע כל כך טוב ממש כמו רוצח ערמומי, להוליך אותך למקום מסוים, לתת לך לחשוב דבר אחד, ואז להכות אותך בראש עם חפץ כהה. למדתי כל כך הרבה על כתיבה מלקרוא את הספרים שלו, ואם אי פעם מישהו היה מגשים את השאלה האהובה "עם מי אתה רוצה לאכול ארוחת ערב?" אז היינו יושבים ביחד והיו לי כל כך הרבה שאלות לשאול. אז אם אתם אוהבים מתח מתוחכם, לחפש רמזים שמתנופפים לכם מול העיניים, מסעות ארוכים של 400-500 עמודים, ואת נורבגיה הקרה, המושלגת, המפחידה, אני ממש ממליץ לכם להכיר את הארי. תתחילו ב"עטלף" ותמשיכו לאט לאט…

נ.ב
מידי פעם, כשאני מחפש השראה, אני חוזר לאחד הספרים שלו שוב, מנסה להבין איך הוא עושה את זה כל פעם, איך הוא מפתיע אותי מחדש, ובכל פעם אני מגלה עוד טריק, עוד מהלך, עוד רעיון גאוני. שווה.

ציון: 8.5

ספר הביכורים של הבמאי קוונטין טרנטינו (או הסופר התל-אביבי, אם תרצו) מצליח להתעלות על הסרט שיצר תחת אותו שם.  זו יצירה ספרותית מפתיעה, מרעננת ונועזת שמעוררת מחשבות על התרבות האמריקאית, סוגים שונים של גבריות והדומה והשונה בין הספרות והקולנוע.

ציון: 8.5

בהתחלה קצת נבהלתי כשגיליתי שהעלילה מתפצלת במקביל לשתי תקופות, תעלול ספרותי שעלול לגלוש לטרחנות, אבל פתיחת הספר מסקרנת להפליא אז המשכתי, וגיליתי לא רק מתח בנוי לתלפיות אלא גם תעלומה, ותעלומות אני אוהבת. ואמנם, הספר כתוב היטב ומהנה ביותר, אם כי בשליש האחרון הפאזל העלילתי מסתדר קצת יותר מדי טוב, אבל הטוויסט בסוף מחפה על הכל.

ציון: 9

שתי שפות ושתי תרבויות, משני קצוות הזמן, הוטמעו בספר אל תוך סיפור אחד. גיבור הסיפור הזה הוא ירמיהו הנביא שחי בסוף תקופת בית ראשון, ובו בזמן הוא מסתובב בירושלים של זמננו, משתמש ברכבת הקלה ונושא את נבואותיו בבתי קפה. לא תמיד החיבור הזה בין הזמנים והשפות עובד טוב, לעתים הוא נראה כבדיחה מוצלחת פחות או יותר. ובכל זאת את הספר הזה כדאי לקרוא, ואולי אפילו חובה לקרוא, בגלל הקטעים שבהם שתי התקופות הרחוקות מתנפצות זו אל זו, לא רק כדי להאיר מחדש את ההיסטוריה של היהודים בארץ ישראל, אלא גם כדי לומר משהו על המצב האנושי, על הכאב והסבל, המוות והאובדן, משהו שהוא מעבר למקומות ולזמנים. 

ציון: 9

חומרים משני תודעה עושים סוף סוף את המסע המפרך מ"סמי מסיבות מסוכנים" אל האיזור השקול של החוויה הרוחנית ואל מרחבי המחקר האקדמאי והטיפולי. הספר שמנסח את המסע ומקבע את העמדה הזו הוא איך לשנות את דעתך והוא עושה זאת בכתיבה קולחת, מעניינת ומשכנעת. מומלץ לחובבי הפסיכדליה וגם לאלה שפחות.

ציון: 9

כעורכת מלווה בעצמי, הספר מאוד סקרן אותי, אלא שהתברר שהעורכת-הסופרת משתפת אותנו יותר בסיפורי תשוקה ואכזבה ממפגשים בשר ודם מאשר מאלה המוכרים לי ולעמיתינו למקצוע – מפגשים עם כתבי יד ועם מחבּריהם מלאי החרדה והתקווה. עם זאת, הסיפורים מעניינים בהחלט, מצחיקים ולעתים מרגשים (לא הספקתי לקרוא את כולם, חגים וזה, אבל התרשמתי לטובה). יופי של ספר!

ציון: 9

סיפור נפלא כמיטב המסורת הווינאית שאבדה לנצח. היכולת ליצור בכמה משפטים דמות מלאה עגולה ואז להניע מולה דמות אחרת, אניגמטית ממנה, שהולכת ומתבהרת בהמשך העלילה, יכולת זאת שמורה לאותה קבוצה וינאית של כותבים נדירים, שנדמה כאילו מלחמת העולם השניה הביאה לקיצה, גם הספרותי. אחזתי בכל דף לבל יסתיים ועם זאת שאפתי לדהור קדימה כדי לחשוף את הסוד. 

ציון: 10

אחד הספרים האהובים עלי מאז ומעולם. הסופר מתאר ילדות והתבגרות בשנות השבעים בשכונת התקווה דרך עיניו של מוסא, נער חכם ורגיש, בעל התבוננות דקה ופיוטית על החיים המורכבים בתוכם צמח. רגליו נטועות עמוק בשכונה ובמשפחה אך נפשו כמהה ונכספת למקום אחר, רחוק מהקושי, העוני, ההשפלה והאלימות. אני גדלתי לא רחוק והכרתי את שכונת התקווה רק בשוליה. דודו בוסי, בכתיבה נפלאה וכובשת, מלאת הומור ואמפתיה, מחולל קסם ספרותי שלא הרבה סופרים מסוגלים לו - בכל פעם שאני חוזרת אל הספר, אני חיה את התקופה, את הדמויות, את נפש הגיבור, כאילו הייתי עמו שם בעצמי. ספר נהדר וכובש לב.

ציון: 10

מופע צללים מסחרר של נעורים וצעירוּת מצד אחד ואבהות מצד שני. יכולת הפיצוח האנושי של ברעם, בניית העלילה המרתקת והדילוג בין מציאות ישראלית לעולם של מסתורין ופנטזיה, הם רק חלק מיופיו ועוצמתו של הספר. לא אגזים אם אומר שהצטרפה לספרות יצירת מופת עכשווית ומקורית, בעלת כוח לא מצוי. 

ציון: 10

לשלומית עוזיאל ולי יש לפחות אהבה אחת גדולה משותפת – לשפה העברית. לכן שמחתי כל כך כשביקשה ממני לערוך את ספרה החדש, שכולו הפתעות מתוך "המגירה הסודית" של השפה שלנו – מגירה שעוזיאל יודעת ואוהבת לפשפש בה ובעיקר לגלות בה תגליות מרתקות. התגליות בספר לא נועדו רק ליודעי ח"ן ולחובבי אבשלום קור, להפך – הן מקסימות ומעניינות לכל דובר עברית, ורלוונטיות מאוד לדיבור היומיומי: האם גבר יכול "להינשא" לאשה, או רק "לשאת" אותה? איך אומרים "חד-קרן" (או "אב-טיפוס") ברבים? ואיך מבטאים את המלה "כבש" בצירוף "כבש המטוס"? קראו ותדעו! ספר שכדאי להניח במיקום אסטרטגי (שולחן הקפה?) כדי שבני הבית ואורחים יוכלו לעלעל בו מדי פעם, לגלות הפתעות מצחיקות ומאלפות ולשתף בהן את האחרים.

ציון: 9

זהו ספר שנקרא בהנאה רבה וקשה להניח מהיד. לטעמי, הקסם של הספר טמון בעיקר בדמויות שהם אנשים בשר ודם, שכתובים ברגישות רבה ומותך אהבת אדם. ככל שהתקדמתי בקריאה רציתי לדעת עליהן עוד ועוד והצטערתי מאוד להיפרד מהן כשהספר הסתיים. כמו ספרים טובים אחרים שעסקו בנושא השחיתות, גם ספר זה מעורר מחשבה ביחס לכמה היא מתעתעת וקשה לתפיסה וכיצד היא לוכדת ברשתה גם את הנורמטיביים בעלי הכוונות הטובות. 

ציון: 10

פנינה שלא הרבה סופרים מסוגלים לה. הסופרת בוראת עולם דמיוני על יסודות איתנים בהיסטוריה היהודית. היא מספרת את סיפורו של הבעל שם טוב, מקים החסידות, דרך העיניים של בתו אדל. מעבר לעלילה הדרמטית הסוחפת, הדמויות המרתקות, אהבתי את נקודת המבט הפמניסטית, את הנשים החכמות והעוצמתיות של יוכי אשר מפנות לעצמן במה בעולם הגברי אליו גדלו, והזרקור המופנה אליהן מעיניה של הסופרת מאיר את התקופה באור ייחודי. "אדל" הוא כמו ניגון חסידי עממי ישן אשר התגלגל עד ימינו שלנו, קיבל נופך מודרני, אך עדיין צובט את הלב וכובש ביופיו.

ציון: 9

אני רוצה להמליץ על הנובלה "שרוכים" של דומניקו סטרנונה, שהוא סופר איטלקי מוכר ונשוי שנים רבות לאניטה רז'ה שיש אומרים שהיא אלנה פרנטה המסתורית. ספרו הוא תמונת מראה של "ימי נטישה" של פרנטה זו, גם בו גבר נוטש את אשתו ואת שני ילדיו למען אישה צעירה שבה הוא מתאהב...ויש בו מבט מיוחד על זוגיות והורות.

ציון: 10

עוד לא הצלחתי לקרוא את כל הספר הזה, אלא רק מעט בכל פעם, אבל לדעתי הוא מסוג הספרים שצריך להיות בכל בית, כמו תנ"ך. כתלמידה של הרופא המואר, החכם והצנוע שחיבר את הספר, אני אולי קצת משוחדת, אבל מעולם לא נתקלתי בתיאוריה שלמה ומשכנעת יותר משלו על היקום, על האבולוציה, על מקומנו בעולם ובסופו של דבר, על משמעות החיים. הרפואה האינטגרטיבית שד"ר בוטו פיתח מתייחסת לא רק לגוף ולנפש, אלא גם לנשמה ולרוח, ומסבירה בצורה מדעית – אך פשוטה להבנה – את הקשר בין משברים נפשיים לבין מחלות גופניות. התוכן ממש לא מסובך, צריך פשוט לקרוא לאט ובסבלנות. ספר חשוב לכל מי שמוכן ורוצה לקחת אחריות על בריאותו.

ציון: 9.8

ביכולת סיפורית סוחפת, ביד בוטחת ובמבט אירוני חד ומעמיק מתאר אריאל הורוביץ שלושה דורות - סב בן ונכד. הסב עסקן בדימוס במפלגה הדתית לאומית, הבן עורך עתון לאומי המבקש להתמודד על ראשות המפלגה ולשחרר אותה מהדימוי הנבכי שלה והנכד דילר סמים ראשי ביהודה ושומרון. חשבון נוקב מבית עם הציונות הדתית שהסתאבה. רומן שקראתי אותו במתח, בסקרנות ובעניין, ודמויותיו המשיכו ללוות אותי הרבה אחרי שסיימתי לקרוא את הספר. 

ציון: 9

עטיפת הספר (המרשימה!) של "אישה בעונת מעבר" עשויה להטעות. היא זועקת נשיות וגיל מעבר אבל הספר הזה הוא הרבה יותר מעוד ספר על משבר אמצע החיים. "אישה בעונת מעבר" הוא בראש וראשונה חגיגה מענגת של משחקי מילים שנכתבו בידי מיומנות על ידי ענת לב-אדלר עיתונאית, סופרת ועורכת מנוסה (גילוי נאות: לב-אדלר ערכה מספר מהספרים שהוצאתי לאור) וסיפור על אובדנים. וכולנו, גם הגברים, מאבדים כל הזמן משהו. אנחנו מאבדים את הזמן, את הגיל, את הנעורים, את הזיכרון, את הגזרה ולא מעט אנשים שהולכים מאיתנו בדרך הטבע או מטבע הלב. ספר מעורר מחשבה שהוא הרבה מעוד ספר נשי מוצלח. זהו ספר על החיים. 

ציון: 9

תארו לעצמכם שאתם פוגשים בחורה שאין לה אלוהים, שאין לה גבולות, שיש לה ראש מהסרטים ושפה מהרחוב, והיא מתיישבת לידכם (או עליכם, או עליכן) ומתחילה לדבר על עצמה ועל החיים ועל אהבה וזיונים ועל מה לא, ומה שלא עשיתם או כן עשיתן עד אותו רגע, אתם לא יכולים להמשיך לעשות כי אתן רק רוצות להקשיב לה? אז זאת לולי, או עמנואלה, או בעצם מאיה לביא, שכותבת כמו אף אחד ומספרת בגילוי לב הכל-הכל, בזרם תודעה מרתק, כלומר אני עדיין באמצע הספר אבל כבר יודעת שארצה להקשיב לה עד הסוף, ואז גם לקרוא את ספרה הראשון. נסו ותיהנו.

ציון: 9

שרון מולדאבי עורך את חשבון חייו, כאוהב מוזיקה, כעורך מוזיקה, כמוזיקאי, כגבר, כבן וכאבא.
הוא כמו נצמד להמלצות של ריינר מריה רילקה ב״מכתבים למשורר צעיר״: ״על היוצר להיות עולם לעצמו ולמצוא את הכל בתוכו… תאר את עצבויותיך ואת מאווייך, את המחשבות החולפות ואת האמונה ביופי כלשהו – תאר כל זאת בדבֵקות וביושר שקט וענו והשתמש לשם ההבעה בחפצים שבסביבתך, בתמונות של חלומותיך ובעצמים השמורים בזכרונך״. 
״להלל את החול״ הוא ניסיון אמיץ ומעורר הזדהות לעשות בדיוק את זה.

ציון: 10

הרומן הגראפי החדש של  תמר בלומנפלד לוקח את הקורא לטיול במחוזות הנעורים המסויטים. המצב הפיזי של הקורא במהלך הקריאה הוא כזה: הלסת שלו נשמטת מאימה בשעה שהבטן מתכווצת מרוב צחוק. תמר בלומנפלד לא מרחמת על אף אחד בספר, בשעה שהוא גם מלא ברגעי חסד וחמלה. גם הקריאה בספר מאתגרת ומהנה בעת ובעונה אחת, כמו האימה והצחוק, כמו הדין החשבון הנוקב והחמלה.

ציון: 9

מה הופך את אסף חנוכה לאחד הקומיקסאים המוכשרים והמצליחים בארץ ובעולם? היכולת לתאר במדויק רגשות ומצבים נפשיים באמצעים ויזואליים. "הריאליסט: האסטרונאוט המזרחי הראשון", מקבץ נוסף מטוריו ב'כלכליסט', ממשיך את מסעו כיוצר, אבא, בן זוג ואזרח ישראלי שמנסה להתמודד עם חרדה קיומית וכלכלית בעזרת הומור והרבה דמיון פרוע. חנוכה מצטייר שוב כבוחן כליות ולב – פשוטו כמשמעו – בעודו נשען על איברים פנימיים כדי להעביר סיטואציות רגשיות. הוא נע בין החוץ לפנים, בין גיבורי-על לנכשל, בין לאומיות לפרט, ברצף רעיוני מהפנט ומטלטל שלא משאיר את הקורא אדיש למצוקותיו ותהיותיו. 

ציון: 9

גילוי נאות: יובל ואני מכירים ועובדים יחד כבר שנים רבות, ובכל זאת אני שבה ומתפעלת בכל פעם מחדש מהרעיונות ומהיוזמות שהוא מוציא לפועל, שכולם בסימן נתינה. יובל הוא אוטו-דידקט מוכשר, נחוש והרפתקן, שאינו מהסס לחלוק עם אחרים בנדיבות כל מה שהחיים לימדו אותו, וספרו החדש הוא אחת המחוות היפות והמרגשות ביותר שאפשר להעניק לאמא; ומאחר שהכרתי את אמו המנוחה, שנפטרה בטרם עת לפני שנתיים, אין לי ספק שהיא משמינה מנחת על הענן שלה בגן-עדן. יש כאן 62 שיעורים, שיעור לכל שנה משנות חייה הקצרים (שאת חלקם למד ממנה על דרך השלילה) המוגשים בדרך סיפורית גלוית-לב, מאלפת ומרתקת, ולסיום מוזמנים הקוראים להגיש מועמדות לקרן החלומות השנתית שיובל ייסד לזכר אמו. בעיניי זה יוצא מן הכלל.

ציון: 9

הספר מתאר את תולדות המאבקים על השליטה בים סוף, כנתיב מרכזי למסחר בין מזרח ומערב, מימי מלכת שבא ועד ימינו. פרופ' ארליך פורש יריעה היסטורית רחבה, ומסביר מדוע נותר ים סוף מבודד ונידח, בניגוד לים התיכון שוקק החיים. ספר מרתק על דרמות נשכחות שעיצבו את שכנותינו מדרום. 

ציון: 9.5

ספר שהותיר אותי נפעמת מהכתיבה הנשית הנפלאה ומיכולת התיאור המדוייקת של הדמויות. קראתי את הספר במהלך ימים ספורים ונקשרתי ממש לדמויות (בעיקר לווישניאק ולשירי) שממשיכות ללוות אותי וילוו את כל מי שיקראו. התחברתי אל הסיטואציות והאסוציאציות הציוריות, ואני מעריכה מאוד את האומץ ללכת עם הדמויות ובעיקר עם אביגיל עד הסוף. הספר נקרא בנשימה עצורה, ואני ממליצה מאוד לכל מי שנמצא באמצע החיים לקרוא את הספר הזה.

ציון: 10

קובץ בן תשעה סיפורים, המאפשר ליהנות מכישרון כתיבה נדיר, ומקול ייחודי בספרות העברית. קנז הוא מתבונן חד, ומאזין קשוב המעביר את הדרמה הגדולה, הגלומה ברגעי היום יום הקטנים ביותר, בכתיבה מדויקת, וחפה מזיופים.

ציון: 7.5 

ספר קריא מאוד, מלא סקס, סמים ורוק'נרול. שלוש המלים הראשונות בספר הן "כשהסמים התחילו לפעול", ודי מהר מגיע אקשן ועירום, ויש גם מלא ניים-דרופינג של דמויות שמוכרות לכל מי שצורך תקשורת, עיתונות וספרות וקצת פוליטיקה. אז הספר באמת מתחיל מצוין, אבל אט-אט מאבד מיקוד ולקראת סופו כבר לא ממש היה אכפת לי מה יקרה לגיבור. מה שכן, עד אז היה די כיף לקרוא. נחמד לטיסות.

ציון: 9

ספרו של ניצן ויסמן מתרחש בהולנד של תקופת השואה, ומספר סיפור על אנשים רגילים שחיים במציאות בלתי רגילה. הספר מצליח במשימה כמעט בלתי אפשרית - הוא מספר על השואה באופן אחר ומיוחד, וחשוב מכך הוא מצליח מתוך התקופה הקשה לומר משהו על בני אדם ועל אהבה.

ציון: 10

נעמי הגננת שעתידה מאחוריה, מטפלת במסירות בילדי אחרים ונכשלת בקשר עם בנה. היא מסרבת להיכנע למציאות נושכת ועל אף חולשותיה נלחמת בנחישות על המשך קיום הגן שהוא למעשה בבואתה שלה. סיפור מקומי מקסים שקל להתחבר אליו, עם דמויות ישראליות, דוד יהודי מאמריקה ועלילה המתרחשת לאורה של שמש, לעיתים קופחת ועל שפת ים תל אביבי מנצנץ ומלוח. ישי שריד כותב בצלילות וחדות סיפור קולח ומרגש שקשה להניח מהיד וחבל שמסתיים. 

ציון: 9

ריינבו ראוול כותבת צעירים מבולבלים ושונים, אנדרדוגס אמיתיים שמחפשים את מקומם בעולם. אחרי "אלינור ופארק" היפיפה והנוגע ללב, היא עושה זאת שוב ב"מעריצה" (פאנגירל, במקור). קאת היא כותבת פאנפיקשן מצליחה ואנונימית, שמעדיפה לחיות בעולם הבדיוני של סיימון סנואו - נער-קוסם ששבה את לבם של מיליונים. אלא שהמציאות גוררת אותה, צועקת ובועטת, לתוך חיי הקולג' התובעניים: לראשונה בחייה היא צריכה להתמודד לבד, בלי אחותה התאומה ועם פרופסור לכתיבה יוצרת שחושבת שפאנפיקים הם פלגיאט לכל דבר. זה רומן שנון, רגיש וייחודי על כתיבה ועל הרבה יותר מזה.

ציון: 9

הילדים שלכם תקועים בבית ואתם חולמים על חדר בריחה, אבל בלי לצאת מהמזגן? הספר החמוד הזה מציע להם (ואולי גם לכם) סיפור עם פעילות בצדו, מהסוג שדורש חשיבה יצירתית. הילד גיבור הסיפור נקלע להפתעתו למין מבוך רב-חדרים, שבו הוא פוגש את חברתו הקרובה-לשעבר. כדי שיוכלו שני הילדים לצאת מהמבוך המשונה ש"נכלאו" בו, עליהם לפצח חידה בכל אחד מהחדרים (שהופכים בעצם לחדרי-בריחה) עד שיצליחו לצאת – ותהליך הפיצוח הופך להרפתקה משותפת. במהלך הקריאה מבינים בהדרגה שהמבוך הפיזי הוא מטאפורה למבוך הנפשי של שניהם, שייפתר לבסוף על הצד הטוב ביותר, ועדיין ממש כיף לפתור את החידות. ילדים בני פחות מ-9 עשויים להזדקק לעזרת בוגרים מהם. תיהנו!

ציון: 10

בכתיבה בהירה, חכמה וגדושה בחום אנושי שוזר פרימו לוי ממוארים ורשימות בנושאים שונים, שוליים לכאורה, מתחומי דעת שאינם בתחומי "מקצועו". הוא כותב על הבית שבו נולד וחי, על פרפרים וחיפושיות, על "שולחן ערוך", על השפה והכתיבה, אבל מבעד לכל אלה צפים ועולים חייו שלו, ותובנות עמוקות על החיים בכלל. ספר שגומעים בלגימות קטנות כדי לחרוט בנפש משפטים מעוררי מחשבה והתפעלות, שמאפשרים הצצה לעולם הפנימי מנקודות מבט לא צפויות ויפהפיות.

ציון: 9

דואט פוליטי של אישה לא פלסטינית, עורכת דין ואצנית מרתון וגבר פלסטיני, מרצה לחינוך באוניברסיטת ביר זית, ושניהם מנסים להצמיח את אהבתם בין שטחי איי, בי וסי. 
זה ספר מיוחד במינו עם אורך נשימה ותיאור עיקש וענייני של לוגיסטיקה יומיומית. הוא ממחיש נהדר את הסבך הישראלי פלסטיני - את אי ההיתכנות וההיתכנות - דרך מציאות בירוקרטית מאוד מפורטת ועניינית. בעיני, הפירוט הזה הוא ייחודו ויופיו. ספוילר – האהבה מנצחת! 

ציון: 9

רומן-סרט של ממש. מקורי, מפתיע, מרגש, מטריד ומותח. מצמיח תובנות עמוקות על המסע הנקרא החיים שלנו, המיניות שלנו, ויחסי האהבה/תיעוב שלנו את עצמנו, הדימוי העצמי והבחירות שאנחנו עושים. ספר מצוין.

ציון: 10

בעשור האחרון יצאו לא מעט ספרי הדרכה מצוינים לכותבים, אך למרבה השמחה מתברר שתמיד יש מקום לחדש בנושא הזה; ומעין רוגל אכן מטפלת בו מכיוון שונה ומיוחד, שנשמע כמעט כמו אוקסימורון – במכניקה של הכתיבה מצד הרגש. שהרי סיפורים יכולים להציל חיים, אבל בתנאי שיידעו לעורר רגש אצל המאזין (או הצופה) וזה כרוך במניפולציות שכדאי להכיר. אם תקראו את הפרק הראשון (כאן באתר!) תבינו שספר שכתוב כל כך נפלא כדאי לקרוא גם אם מעולם לא חשבתם לכתוב, כי הספר נוגע "בחיים עצמם" – ברגשות, ביחסים בין הורים לילדים ובין זוגות, בשקרים ובסודות – והרי כל החיים זה סיפורים.

ציון: 10

שלוש הנובלות בספר, מעבר להיותן מרגשות וכתובות ביד אמנית, נותנות ביטוי לקולות שאנחנו ממעטים לשמוע; לקולה המופנם של אליה, שלפני שנים עברה תקיפה מינית, והזיכרון מכרסם בנפשה וגורם להתפרקות משפחתה. לקולה הפרוע והמצחיק של חנה, שמסרבת להשלים עם ההתבגרות וחוגגת את יום הולדתה ה-69 בדרך לא שגרתית, ומרשה ללבה ללכת שבי אחרי בחור צעיר. ולקולו הכאוב של לצי, פועל חיפאי ניצול שואה, שמאוהב באסתר, קרובת המשפחה מלאת החיים של אשתו. נדיר שדמויות ספרותיות וגורלן נוגעים ללבנו כאילו היו אנשים שהכרנו. ב"סיד" הקסם הזה מתרחש.

ציון: 9

סרחיו ביסיו, אמן הסיפור הארגנטינאי, יצר ב"זעם" מתח עלילתי מחוכם הנשען על אירועים העוסקים כולם בנפש האדם ובתהפוכותיה. אותו מתח הנע כפצצה מתקתקת לאורך העלילה, משקף את גזירת הגורל המשותף בין חוסה מריה לאהובתו רוסה, בגדר "להיות או לחדול". הבחירה המפתיעה שלו בגיבורים פשוטים וקשי-יום, המצויים בשולי החברה, היטיבה בתחילה לתעתע בי, כאשר מריה, פועל הבניין, מתואר כדמות של זאב בודד בעל יצר הישרדות מפותח, אולם ככל שמתקדמת העלילה, נחשפים העומקים המרתקים של אישיותו והוא עובר תהליך רוחני מרתק, בו הוא חוקר את עולמו הפנימי ומפתח רגש חם ואבהי כלפי בנה הפעוט של רוסה.

את "זעם" קראתי מספר פעמים ובכל פעם גיליתי בו רבדים חדשים ומרתקים. אין לי ספק, שההתרחשות המתוחה והמסוכנת מחד, המפעפעת בעוצמות של רגש וחמלה מאידך, היא לב לבו של הרומן האפל ומכמיר הלב הזה, שבו מתח ורומנטיקה משתרגים זה בזה והיא אף הובילה יצירה זו, שנכתבה בשנת 2004 לעיבוד קולנועי שזכה לשבחי הביקורת.

ציון: 8.5

בסיפור "עלייתו ונפילתו" שמשרטט מתן חרמוני ב"מחר אני יוצא מזה", העלייה מתוארת הרבה יותר טוב מהנפילה, אבל זהו פגם נסלח לספר מוצלח שכולו כיף. צריך לבוא ל"מחר אני יוצא מזה" בראש פתוח ובנפש חפצה, ואז הכל יזרום לכם כמו נהר שבסופו מפל. רק קחו בחשבון שלמפל הזה אתם מגיעים בלי סירה או אפוד הצלה.

ציון: 9

ספרה האחרון של אנה אנקוויסט אולי אינו אחד הטובים ביותר שלה, אבל כל ספר שלה הוא פנינה שחבל להחמיץ, גם אם הוא איטי-משהו (ולכן מומלץ מאוד לקריאה לפני השינה!), שכן היא מעמיקה בעדינות אין-קץ אל תוך נפשם של גיבוריה, ובתוך כך גם אל נפש הקוראת. מעניין שבדומה ל"קונטרפונקט", יצירת המופת שלה מ-2015, שכתבה בעקבות אובדן בתה שנהרגה בתאונה, גם בספר זה כואבת סוזן הגיבורה את הנתק שלה עם בתה, שנגרם בעקבות סוג של "תאונה" פסיכולוגית – אי-הבנה מצערת בשל סודות ושקרים מיותרים ומחסור משווע בתקשורת פתוחה.

ציון: 9.25

מרקחת סקסית ומענגת של הומור שחור, חוכמה ספרותית וכשרון סגנוני ולשוני גדול. יש סופרים בישראל!

ציון: 10

ספר כל כך עוצמתי שקשה לקרוא אחריו משהו חדש. ספר הביכורים של דגלאס סטיוארט, זוכה פרס הבוקר ל-2020, מתרחש בסקוטלנד הדועכת של שנות ה-80. אגנס ביין ושלושת ילדיה חולמים על התחלה חדשה, אבל הבעל-אבא נוטש אותם בעיירת כורים עלובה. שתי נקודות אור נותרו בחייה של אגנס: המראה שלה והטשטוש שהבירה מעניקה לה. אגנס תמיד מאופרת ותלתליה עשויים, הילדים תמיד מסורקים, הבית מצוחצח, אבל היא שותה את עצמה לדעת ומבריחה את כל אוהביה. רק שאגי לא בורח. ילד הורי מעודן, מעודן מדי בשביל עולם של עוני ובורות. 616 עמודים(!) שנגמרים מהר מדי.

ציון: 10

מזמן לא קראתי ספר כל כך מסעיר. עינת בדי כותבת על חיי הנפש והחומר של נשים בדיוק מכאיב וביופי רב. כמו לשים את היד על פצצת זמן יפיפייה, היא רוטטת ביד ואי אפשר לזרוק אותה לבור בטחון, אולי כי אין בור בטחון לעולם. 

ציון: 9

"חברות בין נשים היא בעיניי פלא עדין ומורכב מאוד, שיכול להיחוות גם כהפכפך ומתעתע. היום אני יודעת שחברות עומק אמיתית (...) היא נס שלא קורה הרבה", כותבת המחברת במבוא לספרה, ודומני שרובנו נסכים איתה. מדהים שכל-כך מעט נכתב על הנושא החשוב והחמקמק הזה, שמלווה כל אשה מילדות עד זיקנה, וכמה מעודד למצוא ספר שמטפל בנושא כמעט מכל זווית אפשרית, כולל תובנות מהקורונה. בעקבות המסע האישי שלה הקימה לרמן גם מיזם קבוצות נשי ארצי בשם "חוג חברות", שהניב לא מעט חברויות אמיצות בין נשים. מתנה נהדרת לעצמך ולחברותייך, וכמובן לאלה שעדיין מחפשות את ה-BFF שלהן.

ציון: 10

מוראקמי כל כך רחוק מישראל ועם זאת עיסוקו בתהליך הזדככות האדם הבודד כל כך קרוב אלינו, ובמיוחד כשבמקרה זה האדם הבודד הוא אמן.

ציון: 9.5

ללא ספק אחד הספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות. מיכל קובזמן לוקחת סיטואציה ספרותית שחוקה לכאורה (גבר פוגש אישה, אישה פוגשת גבר, שניהם נשואים, לשניהם סודות מהעבר) ויוצקת לתוכה עומק רגשי נדיר ורגישות אינסופית לניואנסים ולפינות הנסתרות ביותר של הנפש שלנו - והכל בכתיבה אינטליגנטית אבל תמיד בגובה העיניים. הספר הזה הלך איתי לכל מקום, יכולתי לסיים אותו ביומיים אבל מתחתי אותו על פני חודש כי לא רציתי שייגמר לי.

ציון: 10

ספר נוער שונה ומעורר מחשבה שלגמרי מתאים גם למבוגרים. מספר על הערצה של בנות נוער לשחקניות מפורסמות ומתאר קשרים מיוחדים שנרקמים בין המעריצות למוערצות. מלמד אותנו עד כמה הקליפה לא מעידה על הפנים, עד כמה המציאות לפעמים עולה על כל דמיון ועד כמה מורכבים יחסים בין בני אדם. ספר מיוחד במינו. סיימתי עם חיוך.

ציון: 9

זהו הספר הראשון בסדרה חדשה ומתוקה שתרגמתי לגילאי ראשית קריאה, על הילדה היידי ומשפחתה המיוחדת, שבה הנשים (סבתא, אמא והיידי) הן מכשפות, ואילו הגברים (אבא והאח הקטן הנרי) הם "סתם אנשים רגילים". שמתם לב שבספרי ילדים מהאלף החדש לא מעט הורים הם ערפדים, קוסמים או פיות? בספר הזה (הספר השני בסדרה, "היידי מטילה כישוף", יצא ממש בימים אלה) היידי מנסה להסתגל לכיתה ב' בבית הספר, אחרי שנים של חינוך ביתי, וזה לגמרי לא פשוט! בעיקר שאוסרים עליה להשתמש בכישופים בכיתה... האם היא תעמוד בזה? שלושה ניחושים.

ציון: 10

אני כנראה לקוח שבוי של עינת נתן. אני גומע בשקיקה כל מילה שהיא כותבת בספרים שלה וברשתות החברתיות. מבחינתי, אני מתחייב לקרוא את מדריך הטלפון השלם של דפי זהב אם שמה יהיה חתום על זה. אלו לא רק הטיפים מעוררי המחשבה או הדימויים המקסימים שלה (הטלפונים החכמים של ילדינו הם הברזלים עליהם ישבנו ברחובות העיר בשנות השמונים) אלא זאת פשוט הכתיבה הנוגעת, הכנה והמשכנעת. ״משלנו - מתבגרים סיפור אהבה״ הוא לא עוד ספר עצות הוריות, הוא באמת ספר של אהבה. בין הורים לילדים ובין בני אדם. גם אם חלק מהדברים ידועים וגלויים (לפחות לקורא הזה) הם חיזוק לאגו ההורי של כל מי שקורא/ת את דבריה. ובעידן שבו ילדינו לעיתים נוהמים לעברנו, נעים לקבל חיזוקים ממקור חיצוני. את הספר הספקתי להעניק כבר לשישה הורים שיש להם בבית ״צרה״ או שמא הם עצמם, כלומר ההורים, הם ה״צרה״. 

ציון: 10

כנראה שלעולם לא אפסיק להמליץ על הספר השנון והאהוב הזה, שסחף מיליוני מעריצים ועובד לסדרה של "אמזון". גם בקריאה שביעית הוא עדיין מוציא ממני פרצי צחוק מביכים, והוא הספר שרכשתי הכי הרבה פעמים (כי הושאל לבלי שוב). קרולי, מלאך חבלה ונחש בדימוס, חובר לידידו הוותיק, המלאך אזירפאל, בניסיון למנוע את סוף העולם - שעל פי נבואות מדויקות למדי יתרחש בשבת. בדרכם עומדים ציידי מכשפות חלודים, פרשי אפוקליפסה (על אופנועים) וילד חמוד בן 11, שהוא במקרה גם האנטיכרייסט. עשו לעצמכם טובה ותרכשו עותק, כי את שלי אני כבר לא משאילה לאף אחד.

ציון: 10

למרות שמדובר בסיפור העוסק בחומרים "קשוחים" – צבא, אובדן וכו', הספר מפתיע ומלא עדינות ורוך שמדבר בצורה מאוד חדשנית ויוצאת דופן על מאחורי הקלעים של הרעות הזו, הגברית, המפורסמת ברגישות רבה ובהרבה חמלה. זה ספר שמציף נושאים שעד עתה לא דוברו כל כך בספרות הישראלית (למשל הנושא החשוב והמושתק למדי של התאבדות בצבא) וזאת בצורה אינטליגנטית ומלאת עוצמה כבושה ומאוד ישירה ובהירה, כזו המגיעה ישר אל הלב.

ציון: 9

ספר שקראתי בשעה דחוסה אחת. הרומן עוסק בכאב ההגירה, שגורם לנפש האנושית להישאר רדופה, לחפש את הבית. ספר קולח ומהיר שנכתב בגובה העיניים. מהנה לקריאה ומעורר מחשבה. 

ציון: 9

העניין עם סיפורים הוא שאפשר לספר כל סיפור בכמה דרכים שונות - ועדיין כולן יהיו קרובות באותה מידה לאמת. יש משחק צרפתי בשם פטאנק, שבו המתחרים צריכים לגלגל כדורים כך שיתקרבו כמה שיותר לכדור מסוים. כדורים שונים יכולים להתקרב אל הכדור הזה בדיוק באותה מידה אפילו שכל אחד מהם מתגלגל בזווית אחרת. ב״איידהו״ לוקחת אמילי רסקוביץ' סיפור של משפחה. היא בונה אותו על ידי גלגול עלילות המשנה מכל מיני כיוונים לעבר רצח מחריד שמתרחש במשפחה של וייד וג'ני, שגרים ביערות איידהו. אמנם רק יד אחת הניפה את הגרזן, אבל באופן נוגע ללב כל הדמויות מרגישות שהיה להן חלק כזה או אחר ברצח הזה, ועבורן זה הכי קרוב לאמת שאי פעם יגיעו. ״איידהו״ הוא סיפור אנושי מאוד, שיש בו יותר שאלות מתשובות. השאלה היחידה שעליה קיבלתי תשובה ברורה בסיום הקריאה היא ״האם זה ספר טוב?״ התשובה היא כן. ממש ממש כן. ואני ממליצה עליו בחום.

ציון: 8

תמיד כיף לקרוא ספרים על סופרים, במיוחד אם הם במשבר כתיבה או במשבר אמצע החיים. מין הנאה מזוכיסטית כזאת, שמקורה בהתפלשות בנרקיסיזם, ובחומרים שמרכיבים את תעשיית הספרים, שהזוהר והעליבות מעורבבים בה זה בזה.
כזה הוא ספרה החדש של מאיה ערד ״קנאת סופרות" (הוצאת חרגול). דמותה של ערד עצמה מציצה בה, ושל עוד דמויות מעולם הספרות הישראלי, על שלל השאלות והבעיות שמעסיקות את הסצינה המקומית. ערד עשתה מהלך דומה ברומן "אמן הסיפור הקצר", אלא שכאן מדובר באשה סופרת, אביגיל שלו – אין שם משפחה ספרותי מזה – נשואה פלוס שניים, שפירסמה כבר שלושה ספרים, ואפילו קיבלה מועמדות לפרס ספיר (ברשימה הארוכה), ועדיין חווה אי נחת, תסכול וקנאה, עד שעולמה מתחיל להתערער.
כרגיל אצל ערד, זה סיפור שנון עם תחבולות ספרותיות, השתקפויות וכפילויות, סיפורים בתוך סיפורים, הדהודים של הספרות הרוסית (גוגול, נבוקוב). בקיצור, חריף, מציצני ומהנה.

ציון: 9

סיפור אגדה מודרני ומחורז בשמחה, המזכיר לנו את אחד הדברים המאגדים כל משפחה. דרך משחק ילדים דמיוני ומפואר, ילדי המשפחה נלחמים בדרקון אכזר.  האם הם יצליחו עליו להערים? ומהו הסוד שילמדו האבירים הצעירים?

ציון: 8

החיים שלנו מתהפכים כשאנחנו הופכים להורים, ולילדים שלנו אין מושג איזה טיפוסים (הוללים, מגניבים וכיו"ב) היינו לפני שהם הגיחו לעולם. בינינו, זה גם לא ממש מעניין אותם – ובצדק. לכן הספר החמוד הזה קצת מתעתע, בעיניי: הוא ממש מדליק להורים ולאחים גדולים (השכנים שלי ובנם בן העשר השתגעו עליו), אבל לקהל היעד הרשמי (ילדי גן) הוא קצת עובר מעל הראש.

ציון: 9

העניין עם סיפורים הוא שאפשר לספר כל סיפור בכמה דרכים שונות - ועדיין כולן יהיו קרובות באותה מידה לאמת. יש משחק צרפתי בשם פטאנק, שבו המתחרים צריכים לגלגל כדורים כך שיתקרבו כמה שיותר לכדור מסוים. כדורים שונים יכולים להתקרב אל הכדור הזה בדיוק באותה מידה אפילו שכל אחד מהם מתגלגל בזווית אחרת. ב״איידהו״ לוקחת אמילי רסקוביץ' סיפור של משפחה. היא בונה אותו על ידי גלגול עלילות המשנה מכל מיני כיוונים לעבר רצח מחריד שמתרחש במשפחה של וייד וג'ני, שגרים ביערות איידהו. אמנם רק יד אחת הניפה את הגרזן, אבל באופן נוגע ללב כל הדמויות מרגישות שהיה להן חלק כזה או אחר ברצח הזה, ועבורן זה הכי קרוב לאמת שאי פעם יגיעו. ״איידהו״ הוא סיפור אנושי מאוד, שיש בו יותר שאלות מתשובות. השאלה היחידה שעליה קיבלתי תשובה ברורה בסיום הקריאה היא ״האם זה ספר טוב?״ התשובה היא כן. ממש ממש כן. ואני ממליצה עליו בחום.

ציון: 8

תמיד כיף לקרוא ספרים על סופרים, במיוחד אם הם במשבר כתיבה או במשבר אמצע החיים. מין הנאה מזוכיסטית כזאת, שמקורה בהתפלשות בנרקיסיזם, ובחומרים שמרכיבים את תעשיית הספרים, שהזוהר והעליבות מעורבבים בה זה בזה.
כזה הוא ספרה החדש של מאיה ערד ״קנאת סופרות" (הוצאת חרגול). דמותה של ערד עצמה מציצה בה, ושל עוד דמויות מעולם הספרות הישראלי, על שלל השאלות והבעיות שמעסיקות את הסצינה המקומית. ערד עשתה מהלך דומה ברומן "אמן הסיפור הקצר", אלא שכאן מדובר באשה סופרת, אביגיל שלו – אין שם משפחה ספרותי מזה – נשואה פלוס שניים, שפירסמה כבר שלושה ספרים, ואפילו קיבלה מועמדות לפרס ספיר (ברשימה הארוכה), ועדיין חווה אי נחת, תסכול וקנאה, עד שעולמה מתחיל להתערער.
כרגיל אצל ערד, זה סיפור שנון עם תחבולות ספרותיות, השתקפויות וכפילויות, סיפורים בתוך סיפורים, הדהודים של הספרות הרוסית (גוגול, נבוקוב). בקיצור, חריף, מציצני ומהנה.

ציון: 9

סיפור אגדה מודרני ומחורז בשמחה, המזכיר לנו את אחד הדברים המאגדים כל משפחה. דרך משחק ילדים דמיוני ומפואר, ילדי המשפחה נלחמים בדרקון אכזר.  האם הם יצליחו עליו להערים? ומהו הסוד שילמדו האבירים הצעירים?

ציון: 8

החיים שלנו מתהפכים כשאנחנו הופכים להורים, ולילדים שלנו אין מושג איזה טיפוסים (הוללים, מגניבים וכיו"ב) היינו לפני שהם הגיחו לעולם. בינינו, זה גם לא ממש מעניין אותם – ובצדק. לכן הספר החמוד הזה קצת מתעתע, בעיניי: הוא ממש מדליק להורים ולאחים גדולים (השכנים שלי ובנם בן העשר השתגעו עליו), אבל לקהל היעד הרשמי (ילדי גן) הוא קצת עובר מעל הראש.

ציון: 10

מסה מהפנטת של הסופר הבריטי, בתרגום מעולה של עידן לנדו ובמהדורה עברית יפהפייה, על המרחק ההולך ונפער בין האדם לטבע. לפרקים בחדות אכזרית ולפרקים בעדינות מעוררת פליאה, מתאר פאולס (מחבר "אהובת הקצין הצרפתי" ו"האספן") איך איבד האדם המודרני את היכולת לשהות בטבע ולחוות אותו, מקונן ומזהיר מפני האובדן הטרגי הזה, ומעז לקוות שאולי הספרות תוכל להשיב לנו משהו מאותו אובדן.

ציון: 10

ספר צריך לרגש, ספר צריך לטלטל, ספר צריך להחזיר אותך למקומות בתוכך ששכחת שהם קיימים. זה מה שאני אומרת לקוראים שלי במפגשים שאני עורכת איתם וזה מה שהספר "בייבי בלוז" גרם לי להרגיש. העיסוק שלו בילדי הדור השני, דור ילדי הפרחים, שעשה אהבה וילדים בלי לחשוב על המחר או על הילדים, העיסוק ב'בייבי בלוז' אותו דיכאון אחרי לידה שכמעט ואין אישה שאינה חווה, בניגוד ל'דיכאון אחרי לידה' שהוא נדיר יותר, וכמובן ההתמקדות ביחסי אמהות ובנות - הנושא הבוער והמבעיר שהוא מורכב ושביר - כל אלה יחד עם כתיבתה הכה מדויקת, דמיונה הפורה והיכולת הנהדרת שלה לספר סיפור, הופכים את "בייבי בלוז" של מרים קוץ לספר חובה בעיקר לנשים, שאין לי ספק שימצאו בו את עצמן.

ציון: 8.5

אין הרבה ספרים שנכתבו על שירות קרבי של חיילים וחיילות בצה״ל, ועוד פחות מזה על לבנון. אמנים אמריקאיים כתבו בלי סוף על ויאטנם, אנחנו פחות נוסטלגיים, למרות הפוטנציאל הדרמתי החבוי; השירות הצבאי במקום רחוק מהבית הוא תמיד כר נרחב לדרמות, אהבות, אכזבות, אבידות בגוף ובנפש, חיים ומוות. על כל זה כתבתי ברומן הביכורים שלי, ״לגנוב את השמש״, שפורסם בקיץ 2019, ולכן חטפתי מיד בסקרנות את ספרו של המפיק אסף גורדון, גולש חובב וקצין חה״ן צנחנים לשעבר, ששירת במוצב ריחן הפסטורלי, ועבר כמה חוויות צורבות ששינו את חייו לתמיד.

גורדון כותב על שאול, הקצין המבטיח, אבל גם בעצם על עצמו ועל מי שפעם היה: יש לו חברה שהוא משוגע עליה, יש חיילים לפקד עליה, ובאמצע תחושת שמש, אבק ומחנק בגרון ואותו המתח בין השלווה של ריחן לבין האפשרות שבכל רגע משהו יתלקח ומחבלים יחדרו למוצב. מה קורה לו כשהוא פוגש בגיל מאוחר את אחד מחבריו ליחידה? ואיזה תיקונים הוא מצליח לעשות? גורדון כתב ספר מסקרן, שיצליח לעניין את כל מי שהיה שם פעם או רוצה לדעת.

ציון: 9

איציק חדד מלך בלספר סיפורים. ובספרו הרביעי והמלבב גם הגיבור שלו, נחום, הוא מלך בלספר סיפורים – רובם מצוצים מן האצבע, אבל תמיד מרתקים ומצחיקים, והם משמשים את נחום בעיקר כתירוצים והצדקות לכך שהוא תקוע באזור הנוחות שלו. מחוות רומנטיות? אין בעיה, עד חצי המלכות. אבל להגיד "אני אוהב אותך"? בשביל זה עליו לעבור דרך ארוכה – ומצחיקה בפשטותה, כמו שרק חדד יודע לספר. מותק של ספר.

ציון: 10

ספר מתח שמשלב בתוכו חוש הומור נהדר והמון מוסיקת מטאל. למרות הנושא הכבד, הטקסט זורם, קליל ומאוד נעים לקריאה. לשמחתי הרבה, אין תיאורי אימה מזעזעים, אף לא מעט. מתאים מגיל 12, ואם הילדים שלכם בעלי קיבה חזקה (מבחינת הקונספט הכללי) אז כבר מגיל 10.

ציון: 10

ערכתי את התרגום (המשובח של נעה שביט) של מותחן הריגול המרנין הזה. לא בכל יום מפציע סופר כמו מיק הרון, שיודע לא רק לרקום עלילה עכשווית, שלא נסמכת על שרידים מחוממים של המלחמה הקרה (אם כי היא תמיד שם, ברקע), אלא יודע גם להשתמש בשפה בדרכים יצירתיות, שנונות, שמצליחות לקחת ז'אנר רווי כמו ריגול נגדי אנגלי ולהעניק לו חיים חדשים, לברוא דמויות חד-פעמיות כל כך, עד ש"אפל טי.וי" מיהרו להפוך את "סוסים איטיים" לסדרת טלוויזיה, שאצפה בה כאילו לא קראתי את הספר מעולם. חוץ משפה עשירה והומור שחור וחד, גם לונדון מחכה שם, לונדון שמזמן לא נראתה כה רוחשת סוד בין כל ספסל בפארק לתחנת תחתית, בין מועדונים פרטיים ופאבים אפלוליים. התמכרות מובטחת.

ציון: 10

ספר השירה החדש של הסופרת-משוררת שרי שביט, שבו כל שיר מקפל בתוכו סיפור חיים מדמם. יש בו כאב ילדות, כאב התבגרות, כאב גירושי הורים, כאב יתמות, ובתוך כל כאב המרחקים הזה של עברה של שביט אפשר למצוא פנינים של יופי, כי החיים גם יפים וזאת תובנה הכרחית לקוראי הספר הקשה הזה. חפשו את פניני היופי בין הדמעות וכיווצי הלב שיצוצו במהלך הקריאה.

ציון: 9

עיבוד מקסים למשל הענפים הידוע (קל לשבור ענף אחד, לעומת צרור ענפים שהופכים יחד ליחידה בלתי-שבירה): חמישה אחים ואחיות צעירים וחמודים מתחרים בחצר – מי מהם יצליח לנצח את הדרקון הנורא? – ואמא החכמה מאתגרת אותם ועוזרת להם להבין שכוחם באחדותם. סיפור מתוק ומלבב עם איורים נפלאים, לבני 9-4. 

ציון: 9

לקרוא ברומן של שירה כרמי זה כמו לשבת במארב מותח ומלא בהפתעות. על פני השטח: זוג מושלם שיש לו הכל. אבל מתחת לזה: תשוקות, תעלומות וסודות. קראתי את הספר הזה בנשימה אחת. חד פעמי ומושך. ממתק אמיתי לקיץ.

ציון: 9

זה לא ספוילר, כי כבר בעמוד הראשון מתפרצת כנופיה חמושה לחגיגה משפחתית באקפולקו, מקסיקו ויורה בכל המשפחה המורחבת. היחידים שנשארים בחיים הם לידיה ובנה לוקה שהיו במקרה בשירותים בזמן הטבח. בלית ברירה, לידיה בעלת חנות הספרים שנשואה לעיתונאי, לוקחת את בנה ומצטרפת לשיירות הפליטים שמנסים לגנוב את הגבול ממקסיקו מוכת האלימות לארצות הברית. אדמה אמריקאית (American dirt) מצליח להפוך סיפור שהוא בדרך כלל כותרת נבזית בעיתון (נחילי פליטים מסתננים...) לסיפור אנושי מעורר הזדהות. קאמינגס אינה מקסיקנית (אלא נשואה לפליט מקסיקני) וקיבלה ביקורת על כך שהעזה לייצג בכתיבתה תרבות שאינה שלה. מה שהיה מותר פעם להרייט ביצ'ר סטו (אוהל הדוד תום) נחשב בעייתי היום. אבל הספר זכה להצלחה גדולה בארצות הברית. הוא מרתק, נגיש ומרגש ומאוד מומלץ.

ציון: 9

ספר מקורי ומפתיע של מסע התבגרות ותגליות של הילד דוידי, שצולל לתוך הרפתקה הלקוחה מעולם חדרי הבריחה ומזמין את הקוראים הצעירים להצטרף.

ציון: 10

לא בטוח שהייתי מקריאה את הספר החמוד הזה (בתרגומי) לפעוטות, אבל שמעתי על קטנטנים שהתמכרו לו ומדפדפים בו שעות, וגם כל הילדים שקיבלו ממני את הספר התאהבו בו לגמרי, מגיל הגן ועד לאמצע היסודי! כך השתכנעתי שאני לא סתם משוחדת: זה באמת ספר מצוין, כי הוא מסביר את הנושא הטעון והמורכב הזה בצורה הכי פשוטה וידידותית שאפשר, עם איורים וכיתובים מלאי חן והומור, בלי שמץ מבוכה, עם הרבה כבוד לכל המגדרים, וממש כיף לקרוא אותו יחד עם קהל היעד המופתע והמשועשע. נסו ותיהנו (ואולי תלמדו גם אתם דברים חדשים, מי יודע). לבני 10-4.

ציון: 9

בספר הביכורים שלה, שיצא לפני הקורונה וחזה במובן זה את העתיד, מציעה מעין גולדמן אפשרות קיום רדיקלית ומבעיתה: עצירה מוחלטת. האישה שבמרכז הסיפור עוצרת את מלאכת החיים ופושטת מעצמה בבת אחת את השימושיות, את כל מה שמגדיר אותה. כתיבה אסתטית וחכמה מפתה את הקוראת לשקול את האפשרות הזו באופן שמעורר אי נחת והתרגשות, כמו עמידה על קצה צוק.

ציון: 10

נורית גרץ חיה בין שני עמוסים. עמוס קינן, בן זוגה, אופוזיציה של איש אחד לתרבות ולספרות של דור תש"ח ודור המדינה, איש חכם, מסוכסך ובלתי צפוי. עמוס עוז, עמוד התיכון של הזרם המרכזי בתרבות ובספרות העברית, איש אהוד ומוערך בחייו. בין שניהם חיפשה נורית גרץ את הקול המיוחד שלה, כחוקרת וגם כסופרת, ומצאה אותו בסוגה ייחודית הנעה בין הממואר, הזיכרון המשוחזר, לבין הבדיון והפרשנות. הרבה מוקשים מונחים לפתחה של הסוגה הזו, והיא צלחה אותם בגבורה ובחן. שני ספרי זיכרון נכתבו אחרי מותו של עוז. האחד נועד והצליח להציג אותו כמעט כשטן, ואצל רבים הוא עורר שמחה. יש עונג זאבי בזלילת גופתו של אדם שכבר אינו יכול להגן על עצמו. גרץ אינה מציגה את עמוס עוז כנביא חילוני – אולי עמוס קינן היה כזה – ובוודאי לא כאדם מושלם. היא באה מאהבה פקוחת עיניים. והיא מזכירה לנו את עמוס עוז שראוי לזכור אחרי שתפוג עונת הציד: איש מרתק וחכם, כמֵהַּ לקשר, לעיתים חלש וכואב, ועל המדף שהותיר לנו כמה נכסי צאן ברזל. ועוד משהו: אי אפשר להניח את הספר, ואי אפשר שלא לאהוב בעקבותיו את שני העמוסים, ואת הנורית שביניהם.

ציון: 10

בספר נפלא זה אנחנו מצטרפים לילד המספר, שסבא שלו מרכיב אותו על אופניו יומיום בדרך מהגן הביתה. כשהילד מסתכל קדימה, הוא רואה רק את הגב האהוב של סבו, אבל מה קורה מאחוריו? חלק גדול מהקרדיט על איכותו המיוחדת של הספר מגיע למאייר שחר קובר, שאיפשר לקוראים הצעירים ללוות את מבטו של הילד המספר לכל הכיוונים הודות לעיצוב גאוני. הכתיבה הנהדרת מחורזת בדיוק במידה, רק איפה שמתבקש, ולכן הסיפור מתגלגל בטבעיות ובפשטות מקסימה, כאילו באמת הילד הקטן מספר הכל בעצמו, כך שלבך הבוגר נמעך מרוב מתיקות, והקורא הקטן מאמין לכל מלה. ספר אמנותי משובח לקטנים, כך קבעה מיריק שניר, מדבר אל ילדים ומבוגרים כאחד, ועוזר להם להבין טוב יותר אלה את אלה; הספר הזה עושה זאת בצורה מושלמת.

ציון: 10

ארבעה שערים יש לספר השירים החדש של יודית שחר, "אשליה קדושה" (בהוצאת אפיק), ואת כל אחד מהם, לכאורה, אפשר למסגר בתימה אחרת: השער הראשון מורכב משירים בעלי אמירה חברתית-פוליטית. השני יותר אישי, השלישי קיומי, ולא רק במובן הפילוסופי אלא ממש במחלקה הכירורגית, והרביעי עוסק בילדותה של המשוררת. אבל מה שמעניין בשירתה של יודית שחר הוא היכולת הלשונית שלה לסגסג את הפוליטי באישי, הכלכלי בקיומי, והיומיומי במטאפיזי, עד שהתמות הללו מותכות יחד לתוך השירים, ומפיקות יצירה שלמה שמאפשרת מבט מפוכח וייחודי על כל מה שיפה ומכוער כאן.

ציון: 9

הרומן מספר את המאבק של תום, סטודנטית למשחק, לפלס את דרכה בעולם התיאטרון הישראלי וההתמודדות עם הגברים החזקים בתעשייה. סיפור אקטואלי קולח וכייפי, קליל אבל גם מרגש ומעורר מחשבה. מודה שגם כשהעייפות השתלטה עליי התקשיתי להפסיק לקרוא. פשוט קסם של ספר.

ציון: 9

קובץ סיפורים המתאר חיים סוערים וחושניים של אישה שסירבה להפוך את הרגשות שלה לחלטורה. היא מפלרטטת עם שוליים – שולי בורגנות, שולי התמכרות, שולי אהבה, בכנות וללא שמץ של צדקנות. ברלין כותבת סיפורים שלפעמים חופפים זה לזה, כאילו היתה הכפלה של פרט מסוים, אבל ההכפלה הזאת לא נרשמת כעודף אלא כהדגשה שמעמיקה את האינטימיות בינינו לבין הדמות. הספר לא מוגדר כאוטוביוגרפי אלא כפרוזה, אך התחושה שהגיבורה היא לוסיה ברלין עולה מכל פינה. ברלין לא מתאמצת להסתיר את זה או להתחייב על זה. כאילו היא אומרת לנו, אלה פני הדברים. רק ככה אני יכולה לספר סיפור. והתוצאה כואבת ויפהפייה. כדאי לציין גם את מבנה הקובץ – האתגר בקבצי סיפורים קצרים. כאן המבנה מדויק, ובזכות זה מוענקת לנו יצירה מלאה ושלמה.

ציון: 10

"פעם הקומקום שרק והטלפון צלצל / והקול שלָך שאל אם את יכולה לבוא לכוס תה / עכשיו הקומקום קופץ והטלפון מנגן או רוטט / אף אחד לא בא לְתה. אני חושב שאני מזמן כבר מת" –  כך נפתח השיר "בלוז החלודה" בספר השירים השני של עמוס נוי. אחרי העוצמה המתריסה והמטלטלת של ספרו הראשון, כאן נדרשת נשימה עמוקה כדי לצלול לנהר הכאב של משורר פצוע ולזכור שאי-שם יש קוסם, ואולי הוא ישוב.

ציון: 9

זהו ספרה השלישי של ינסן למבוגרים שרואה אור בעברית, אחרי 'הרמאית הישרה' ו'ספר הקיץ' הנפלא, כולם בתרגומה המצוין של דנה כספי. רוב הדמויות בקובץ הסיפורים הזה אכן נוסעות, אבל שלא כמובטח בכותרת המתעתעת, הן נושאות מטען לא קל בכלל. הספר מתמקד באפקט המערער של מעבר ממקום למקום, בניסיון הלא פשוט לנחות על הרגליים במקום חדש ומול אנשים זרים, בהתנגשות בין ציפיות למציאות, בסכנת האיבוד שאורבת תמיד. כמה מהדמויות מבוגרות, מה שמעמיק את המלכודות האורבות להם, והבלבול התם ומאמציהן להיחלץ ולשרוד מכמירי לב. אבל העלילות המטלטלות מתרככות הודות לכתיבה חדורת ההומור, החמלה והרוח ההומניסטית, ויחד הן יוצרות ספר מענג.

ציון: 10

בעידן הפייק ניוז יש לרענן את הגישה אל השקר. לפי ״השקרנית והעיר״ יש כאלה שהאמת יפה להם אך ישנם כאלה שהשקר יפה להם יותר. כולם משקרים ״והרי מילים, כמו מאכלים, שייכות ללשון שעליה הן מונחות״ כותבת הסופרת. זהו ספר סוחף ״וכבר אין לדעת אם הם [הגיבורים? אנחנו?] מובילים את הסיפור או הסיפור מוביל אותם״. ואין ברירה אלא לערוך בלבב פנימה דיון מוסרי מרתק על המחיר שיש לשלם על שקר. דיון שכמעט ונשכח במרחב הציבורי, ואולי יתקיים במרחב הפרטי של כל קורא וקוראת. ולא דיברנו עוד על תיאורי העיר המרהיבים, המתחברים הישר לעיר של אלתרמן.

ציון: 10

מתחת לסיפור על חיפוש ארכיאולוגי של ארון הברית מתגלה פסיפס אותנטי, סאטירי וחומל של ישראליות. פסיפס מרתק, מורכב, ווויזואלית - כנהוג אצל רותו - פשוט מושלם. 

ציון: 9

ספר שעונה על ההגדרה "אי אפשר להניחו מהיד". סערת הרגשות של שי גולדן הופכת ליצירה ספרותית סוחפת וייחודית בנוף.

ציון: 10

רומן נפלא שנפרש בין לוליין, פיליפ פטי, שמהלך על חבל במרומים, לבין התהום שבה מתנהלים חייהם של נשים וגברים, שנמצאים למטה, על הקרקע ולפעמים גם בתחתיותיה: נשים שאיבדו את ילדיהן במלחמת ויטנאם, זונות ברובע עוני ביניו-יורק, כומר שמנסה לכפר על חטאי העולם ועוד. אחת עשרה עלילות נארגות כאן זו בזו ומתחברות זו לזו, כך שסיפורי החיים השונים מתגלים כסיפור אחד מורכב ומרתק, שנפרש מזוויות מבט רבות ובעיקר מזווית המבט של השמים, שם מהלך הלוליין ולשם מופנים כל המבטים – לאפשרות של מקום אחר.

ציון: 9

ספר ראשון מתוך סדרה של שני ספרים מוצלחים, על חוקרת ציפורים שהופכת לחוקרת של תעלומות אנושיות וגם של נפשה שלה. עלילה בלשית־נשית־ציפורית קולחת ומותחת, ולא פחות חשוב - נורמליות לסבית במובן הטוב של המילה. 

ציון: 10

היכולת של מעין לייצר מתח לכל אורך הספר במקביל לאיזו חמימות מלטפת היא מופלאה בעיני. היא עושה זאת בעדינות ובתבונה אינסופיים, מבלי לאיים על הקורא. מתח בלי אימה, דם וזעזוע. מתח שקט ופנימי שמייצר הזדהות אמיתית. עלילה מרתקת, ספר שהוא ממש מלאכת מחשבת בעיני, לא יכולתי להניח אותו לרגע והוא נותר איתי עוד ימים רבים לאחר שסיימתי לקרוא.

ציון: 9

כבר מהכריכה, שעליה דוהרת רוכבת אופניים לא ברור לאן, ידעתי שאתחבר לגיבורת הספר הזה. מי שמדוושת ככה בשיער פרוע בתל אביב היא בחורה כלבבי, שוחרת חופש תנועה ועצמאות, כזאת שיודעת ש"אין כמו הרוח הזאת על הפנים". ונינה, הגיבורה, מספרת כאן בגוף ראשון על הרפתקה מסעירה שעברה ומתוך כך על עצמה, בלי רחמים עצמיים ובלי לנסות לייפות את העבר – ועם זאת מאוד בקמצנות, כמעט כמו סוכנת מוסד, רק את המעט שצריך. טל ניצן כותבת מצוין. יופי של ספר.

ציון: 10

"התפנית" הוא ספר שכולו גילוי. זהו חיבור היסטורי, שנכתב בידי אחד מחוקרי הספרות המבריקים של זמננו, ושהקריאה בו מענגת בו קריאה ברומן משובח. גיבור הספר הוא "צייד" ומעתיק ספרים איטלקי מן המאה ה-15, פוג'ו בארצ'וליני שמו, שגילה בספרייה של מנזר בדרום גרמניה עותק של כתב יד עתיק, גילוי ששינה את ההיסטוריה של כולנו.

ציון: 10

אב צעיר, היסטוריון שואה, חוקר את מנגנון ההשמדה הנאצית, מדריך טיולי בני נוער לפולין וגם מלווה אח"מים בסיורם במחנות. הספר הוא מעין וידויי, דו"ח פסיכולוגי, פנייה ישירה שנשלחת ממרחק לפטרון שלו, יו"ר יד ושם. מצד אחד מלין הגיבור על כך שהסיורים הפכו להיות טכניים אבל מצד שני הוא עצמו הופך להיות חלק מהמכונה הגדולה הזו שגורמת להשמדתו שלו - אדם נטול כל ייחוד שכאילו נכנס בו שד.  למרות שיש משהו קודר בספר יש בו גם אלמנטים אמינים ועובדות היסטוריות וההצפה הרגשית ו"השיגעון" הצפוי של הגיבור – נוגעים לביקורת, שבעצם השואה הפכה בימינו לסוג של תעשייה, שלא לומר תעשיית בידור מושחתת במידה רבה. מומלץ ביותר לקראת יום השואה בשבוע הבא.

ציון: 10

זהו ספר מכשף שמתחיל עם גופה אחת ״מיותרת״ בחדר הגופות שאותן מנתחים סטודנטים לרפואה. גם כשהחידה הבלשית הזו נפתרת, נותרת המחשבה: מה קורה מתחת לסיפור הזה? ולא מרפה הרבה אחרי   שהספר הסתיים. ספר שלא יכולתי להפסיק לקרוא, וכשפתאום איבדתי אותו באחד מחדרי הבית, מיד רכשתי אותו באתר עברית, ואז הוא ניצח את כל הסרטים בטיסה בת 15 שעות, ולא הניח לי עד סיומו. זהו רומן המשתרע על פני עשרים שנה, גיבורים ראשיים מפעם מציצים בהמשך, ויוצרים תחושה של מלאות ההוויה. יוצרים עולם שבו כל גיבוריו מסתכלים למוות בלבן של העיניים, שוברים סטריאוטיפים, ולגברים בו יש אהבה אחת גדולה בלבד, כמו פעם. עולם שמשתרע על פני העיר התחתית של חיפה דרך לוקיישנים שוליים וחרבים, עולם שהוא הכי לא פאלו אלטו, אבל בכל זאת, אף אחד לא יכול לעזוב אותו.

ציון: 9

גילוי נאות: אני עורכת את ספרי הילדים של יובל אברמוביץ' כבר שנים, ולא מפסיקה להתפעל מהדרייב המדהים שלו להגשים חלומות (ר' ספרי "הרשימה" שלו) ולעזור לאחרים לעשות כמותו. בעקבות שני ספרי "הרשימה"  שלו לילדים, יצא לא מכבר הספר השלישי שעוזר להם לבנות לחלומות שלהם נתיב - מסלול עם תחנות, כדי לעבור משלב המלים לרמת המעשים. מומלץ לבני 11-6.

ציון: 10

לא הצלחתי להניח מהידיים את תרגומו העדכני של הראל קין לספרו הנודע של צוויג, מכתב התאבדות מרגש מאלמונית שזה עתה איבדה את בנה. היא מתארת אהבה גדולה מהחיים ובלתי נשלטת, אהבה שניהלה אותה והשפיעה על בחירותיה בחיים- כאמור עד למוות. האם מדובר באישה אמיצה או פחדנית? חזקה או קורבנית? סיימתי לקרוא בשעה ונשארתי עם המון שאלות פתוחות שעדין מלוות אותי. נובלה עוצמתית מאוד.

ציון: 9

את אריך קסטנר אני אוהב מאז ומעולם – ספרי הילדים והנוער שלו הם מהטובים ביותר שנכתבו אי פעם: פצפונת ואנטון, אמיל והבלשים, הכיתה המעופפת, אורה הכפולה וכל השאר. וכעת מתורגם לעברית משהו שונה לחלוטין: 'אל האבדון', ספר המתאר את ברלין השוקעת בדמדומי רפובליקת ויימאר, כאשר גיבור הספר משוטט בין בני אדם ומצבים גרוטסקיים, וקסטנר חש, ואנחנו יודעים, מה הולך להגיע מתוך האפילה. מעולה!

ציון: 8

בהתחלה לא סבלתי את הגיבורה וחשבתי שלא אתחבר לספר, אחר כך נדבקתי אליו בדבק אפוקסי והתגעגעתי קשות בכל פעם שנאלצתי להפסיק – ואז הגיבורה עשתה מהלך שלא האמנתי לו, לצערי. כלומר, בהחלט סביר בעיניי שאשה בגילה ובמצבה של אביגיל תעבור תהליך נפשי ורגשי כמו בספר ותחליט לשנות את חייה בצורה דרסטית, אבל (אזהרת מיני-ספוילר)...

...

...

...

הלוֹ, את לא נוסעת לחו"ל בגילך המתקדם עם מזוודה אחת ובלוריתך המתנפנפת כדי להפתיע מישהו או מישהי שהתאהבת בו או בה, כשברור לך לגמרי שזה לא הדדי, ובלי שבדקת מראש אם יש לך שם מקום ואם את רצויה בכלל. לי בכל אופן זה צרם בטירוף, כאילו ערד סידרה את הפאזל העלילתי שלה מתחת לפנס. אבל פרט לחריקה הזאת מדובר באמת בספר מבריק, כולל תובנות מעניינות וניתוחים מרתקים על עולם הספרות בכלל, על זה המקומי בפרט ובעיקר על ספרות נשים, כמובטח בכותרת. כך שלמרות הביקורת, מומלץ מאוד לקרוא.

ציון: 10

את רומן הביקורים של זאב סמילנסקי קראתי בנשימה אחת, עצורה, וצחקתי לאורך כל הדרך. הרומן הזה, קרקס ספרותי עתיר דמויות משעשעות ומכמירות לב, מתרחש ומעלה על נס, את העיר רמלה, עיר שמשמשת גיבורה בפני עצמה. בג׳נקיה מספר סיפור גדול על החיים באמצעות קולאז מופלא של דמויות והתרחשויות ובשפה עשירה וקולחת. מקדש את העלוב, הסתמי, מעלה אותו בפרוזה שופעת אל הנשגב. ממליץ בחום.

ציון: 10

בספרה המצוין מציעה ד"ר מאשה הלוי לבחון בצורה רעננה דפוסים שגדלנו עליהם בנוגע לזוגיות, מיניות ונאמנות-מינית. את התפיסות שלנו בנוגע לזוגיות, אהבה וסקס. האם מונוגמיה אפשרית בכלל, ב-2021? מה המחירים שאנו משלמים על ויתורים תמידיים שאנחנו עושים כשאנחנו מוותרים על סקס, ריגוש והתאהבויות.  "לחיות פתוח" דווקא לא עוסק בפירוק התא המשפחתי, אלא בניסיון לחיות אותו בעוצמה ובאור, ולא בחשיכה ובדיכוי של היצר. ספר אמיץ, ישר וישיר שמציף שאלות חשובות ביותר שכל זוג צריך לשאול. 

ציון: 10

מאיה ערד מכה שוב. בהבנה מדוקדקת של ניואנסים שעוברים מתחת לפני עור היא טווה הוויה של סופרת קנאית, נרגזת ופסימית, שאפילו לה נמאס מעצמה. כתיבתה קולחת ולא ניתן להפסיק לקרוא את הספר עד סופו, בו מתחולל טוויסט "ערדי" מהיר ונפלא.

ציון: 9

רבים מדי מתייחסים לספר הזה כאל מוצג משפטי: היה או לא היה? מכריזים "מאמינים לך", כאילו הכותבת מחפשת אֵמון. הרי כאב הוא לא דבר שאפשר להכחיש או לשפוט, והספר הזה מתאר בגוף ראשון חוויה של ילדות כואבת ובודדה עד אימה. בעיניי, ליחסי האב-בת המעוותים המתוארים בספר אין שום קשר לשמו המפורסם של האב, אלא לזמן ולמקום שבו הדברים התרחשו: הייתי רוצה לחשוב שכיום מתבוננים בילדים (גם מחוץ לבית המשפחה) ברגישות רבה יותר, בוודאי בקיבוצים של ימינו, שהחזירו את הילדים אל בית הוריהם. ספר מרתק ומעורר מחשבה, הנקרא בנשימה אחת.

ציון: 9

ספר הביכורים האוטוביוגרפי של הסופר הצרפתי הצעיר זכה למעמד של כוכבות בשמי הספרות הבינלאומית, ולא בכדי: לואי מתאר כאן בישירות נוקבת את ילדותו ונעוריו בעיירת פועלים נחשלת בצפון צרפת. אדי (שמו הפרטי הקודם של לואי) מנסה בכל כוחו לאמץ את הנורמות הגבריות הקשוחות שסובבות אותו, אבל הטבע שלו קשוח מהן. סיפור חניכה גלוי ובוטה, שמכמיר את הלב.

ציון: 9

בחור צעיר שחי לבדו בעיר הגדולה בואנוס איירס, נאלץ לשמוע מדי יום את השכן שמעליו – פסנתרן מקצועי – מתאמן ביצירות קלאסיות. ערב אחד מזדמן לו להכיר בחורה שמביאה איתה גראס מיוחד, כזה שעושה את המוסיקה של השכן לשמיימית. אבל אחרי שהבחורה נעלמת והגראס נגמר, הוא מתחיל לחפש את החומר המסוים הזה, שהפך את הבלתי נסבל לנסבל. כך מתחיל מסעו ברחבי העיר, שמוליד מפגשים אנושיים משונים. נובלה קצרה ומיוחדת, שנקראת כמו הזיה או חלום, ומשאירה טעם של עוד מהיצירה של מרטין רכטמן.

ציון: 9

חיים שלמים, מילדות עד סַבָּאות, של בן מושב שגדל עם המדינה, התייתם מאמו בגיל צעיר ובעצם גורש מבית ילדותו בגלל אם חורגת מרשעת ובנה ה"חרדון" (פרקי הילדות עצובים וקורעי לב), הגיע כנער לנהלל ולבסוף התחתן עם אהובתו בת הקיבוץ, הוליד איתה בנות והפך סב לנכדים. סיפור עדין ורגיש, מעט איטי, בכתיבה מצוינת ומעניינת שחודרת היטב לנפש הגיבורים.

ציון: 9

רומן צרפתי קטן ושובה לב המתרחש בבית קברות קטן בחבל בורגון. שומרת בית הקברות, אישה חריפה וכובשת, פוגשת בוקר אחד בגבר זר אשר מבקש להניח את כד האפר של אמו המנוחה על קברו של המאהב שלה, שעל קיומו לא ידע.
זהו סיפור יפהפה הכתוב ברגישות ובהומור על החיים, על אהבה, על החמצות, על אובדן ועל בני אדם. הדמויות נפלאות והספר קולח עד לסופו המצוין.

ציון: 10

ספר נוער עוצמתי ומטלטל שחושף סיפור מורכב ומעורר לא מעט הזדהות.
משהו באופן השקט והכמעט שליו בו מתמודדת הגיבורה עם סיפור החיים שלה במקביל לחוסר היכולת שלה להשלים איתו, גרם לי לזעוק. ליבי פשוט יצא אליה.
איך זה יכול להיות?? איך העולם שותק?! למה אף אחד לא עוזר לה? איך ילדה כל כך צעירה יכולה להתמודד עם זה לבד?
הוצפתי בשאלות ונסחפתי אל תוך מערבולת רגשות שגרמה לי להמשיך ולהמשיך לקרוא, כמו מכורה.
הסוף הותיר אותי פעורת פה. הייתה פה דרך, הייתה פה סוג של השלמה. כמעט כמעט כמעט. כל כך קרוב. אבל ככה זה בחיים. אנחנו לא בסרט של דיסני. אנחנו בשומקום.

ציון: 9

השירים של עמוס נוי צועקים בשקט. הם כתובים בשפה של חלום, כאילו נכתבו מתוך שינה טרופה, ואולי לכן הם מטלטלים כל כך. כמו שכתוב בשיר שעל גב הכריכה, אצלו אפילו "לגשם יש טעם של מלח ולָרוּחַ ריח של דם". מומלץ להשיג גם את ספרו החדש, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" (בהוצאת "עולם חדש").

ציון: 10

ספר הכתוב כדו"ח, ולמעשה כמסמך סוציולוגי־תרבותי־פילוסופי של עובד ציבור במלאת עשרים ושתיים שנים לאירועים המתוארים בו. בין השאר, משובצות בו שאלות ותהיות על אודות טבע ותרבות, עולם הילדים אל מול עולם המבוגרים, צביעות מוסרית, שרידותה של האהבה ומשמעותה של השפה על היבטיה השונים, בין השאר כמפרידה ולא כמקשרת. כמו כן, מתמודדת הנובלה עם המודחק הפראי הקולקטיבי, ובמילים אחרות עם עקבות הזיכרון הכלל־אנושי של רגשות והתנהגויות שהוכחשו במרוצת הדורות, שהורחקו מהחברה המתורבתת לכאורה, והוא אחד הספרים המעניינים ביותר והמעוררים לרפלקסיה עצמית שקראתי בשנים האחרונות.

ציון: 10

בשנים האחרונות מאוד קשה לי להישאב אל תוך ספר, משלל סיבות. אל בלגן נפלא של ורד שנבל צללתי במהירות כמעט חסרת שליטה. הכתיבה מדויקת, יש מרווחים נכונים לנשימה, תיאורים עדינים של מציאות כל כך פריכה ושבירה. סיימתי נרגשת ומלאת מחשבות וכל מה שהתחשק לי הוא לחבק את שרה, הגיבורה, לחבק את ורד עצמה ולומר לה תודה.