שקרים שקטים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקרים שקטים
מכר
אלפי
עותקים
שקרים שקטים
מכר
אלפי
עותקים

שקרים שקטים

4.2 כוכבים (159 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2848מקורי
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
ספר קולי
2837מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

מיכל שלו

מיכל שלו (נולדה ב-1962 בארצות הברית). בשנת 1995 החלה להוציא את ספריה לאור. שני ספרים הראשונים שלה (ניקול וקייט)  פורסמו בשם בדוי ("אליזבת סאנדס"), בהוצאת זמורה ביתן. ב- 1996, פירסמה ספר שלישי, הפעם בשמה, מלאכי עליון. הספר שבועת רחל  פורסם ב- 1997. אחריו הגיעו שלושה מאה חורפים (2001) ורחמים (2005). והזדמנות למשהו טוב (2008). פירסמה שלושה ספרי ילדים בשנים 2009-2008, וב-2010 יצא ספרה ממערב לירח. ספריה האחרונים עד כה הם סדקים בזהב (2018) ושקרים שקטים (2021).

 
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מגדת העתידות נראתה עייפה. "טוב, יא בינתי. נגמר הזמן," אמרה.
"חשבת על ברכה לבת שלי?"
"חשבתי על משהו. את היחידה שיכולה לפתוח לה את הדרך לאהבה. את חוסמת אותה. תפַּתחי, גם היא תפתח, תאהבי, גם היא תאהב, תתמסרי לתשוקה, גם היא תספוג אליה תשוקה. אתן זורמות באותם ערוצים, ואתן צריכות לאחד את האנרגיה שלכן לנהר אחד. כוח אחד חזק. כל עוד את מסתירה ממנה את האמת, היא תישאר תקועה."
"איזו אמת?" קולה של סיון הצטרד. "את אומרת דברים סתומים," שיקרה בלי למצמץ. 
"אין לי מקל קסמים לסדר שהכול יהיה מושלם, אלא רק לכוון אותך לעזור לעצמך. אם בן אדם עומד עם הפנים למערב ומצפה לראות זריחה, אני מסובבת אותו להסתכל בכיוון הנכון."

סיון, גיבורת שקרים שקטים, היא  עורכת דין, אמא חד הורית ללילה בת העשרים ושלוש. בינה ובין בתה שוררת קרבת נפש עמוקה. יש לה חיים טובים ושקטים, ולא, תודה ששאלתם, לא מפריע לה שאין לה זוגיות.  אבל כשיום אחד מצלצל הטלפון ומחזיר אל חייה את יַעַל, האהוב של אחותה המתה, קולות מן העבר מחרידים את שלוותה. במחווה יוצאת דופן של נדיבות וגעגוע יַעַל מעניק לסיון דירה ישנה וחרבה שאותה ירש. שיפוץ הדירה והמפגש עם הדיירים בבניין הקטן ומלא הקסם בשכונת פלורנטין מזמנים לסיון אירועים משנֵי חיים, שבעקבותיהם היא חייבת להסב את מבטה לאחור ולבחון שוב את שנותיה האחרונות של אחותה האהובה ואת הסודות שרק שתיהן יודעות.

מיכל שלו מעמידה גלריה ססגונית ומרתקת של גיבורי משנה, הנכנסים אל הלב הגדול של סיון ואל לבנו שלנו. שקרים שקטים הוא טקסט סוחף, נדיב ומלא יופי ותבונה המוביל את הגיבורה, ועמה את הקורא, במסע אל גילוי סודות ואל התמודדות קשה ומשחררת עם האמת. זהו שיר הלל לאהבה על מופעיה השונים: אהבת אדם באשר הוא אדם, אהבת אחיות, אהבת אם לבתה ואהבתם של אישה וגבר.

פרק ראשון

מתנה

השעה היתה שתים־עשרה בצהריים אבל המכולת עדיין היתה סגורה. תריס הברזל עם גרפיטי של זאב זועם, חושף ניבים, עם עיניים צהובות־ירוקות, שכמו נולד מתוך טריפ, היה מוגף. שלושת השתיינים הקבועים, שעד לא מזמן ישבו על הספסל ממול וחיכו לבעל הבית, התייאשו והלכו לחפש חנות אחרת לקנות בה וודקה. גם משרד השיטור הקהילתי היה סגור, ואולי בשל כך חנו מכוניות בשדרה, תחת טור העצים בעלי הצמרות הרחבות. מתוך העלווה הירוקה בקעה במקהלה קקופוניית שירת המַיְינות. לא הרבה נותר משכונת הפועלים של עולי סלוניקי. בניינים חדשים של שבע קומות התנשאו משני צדי השדרה, ורק באמצע, שריד מן העבר, עמד בניין ישן של שלוש קומות מוזנח ומתקלף. מרפסת אחת סגורה בתריס פלסטיק מכוער, אך כל האחרות מקושטות בתריסי העץ המקוריים ובמעקות ברזל. באחדות מהן היו עציצים פורחים ושרשרות תאורה שהוסיפו להן לוויית חן. פלורנטין היתה שכונה שבה הזקנה נסוגה בפני העלומים, אך ככל שעיני אנשים צעירים טובות יותר, הרי הזקנים מיטיבים לראות מהם. מתחת לפנים המתוחות, הרעננות, שהביאו עמם בעשור האחרון הבוהמיינים, האמנים, הסטודנטים והתיירים, עדיין שכנו קמטי הנפש והחריצים העמוקים של הזקנה, וכך הפכה השכונה לצעירה שיש בה שמץ זקנה ובעת ובעונה אחת לזקנה שיש בה מן הנעורים.

סיון התיישבה על הספסל שעליו ישבו קודם השתיינים. הוא בוודאי יאחר. מעולם לא היה דייקן.

הוא התקשר אתמול לפנות ערב, כשהיתה במשרד. מספר לא מזוהה הופיע על הצג. היא התלבטה, אבל החליטה לענות. חשבה שאולי זה לקוח פוטנציאלי שקיבל עליה המלצה ומבקש לקבוע פגישה, ופרנסה היא ראשונה במעלה.

"סיון?"

גם אחרי שמונה־עשרה שנה של נתק הקול היה מלטף ואהוב. "כן," הצליחה לפלוט.

"מזהה?"

שתיקה.

"וַנְיָה? את שם?" הוא קרא לה בשם החיבה מלפני שנים.

"הי, יַעַל." הדופק שלה הואץ. "אני עוד שתי דקות נכנסת לפגישה. אוכל לחזור אליך?"

"תוכלי לפַנות זמן מחר? זה חשוב. אני רוצה להראות לך משהו. אני צריך חצי שעה. אחרי זה, אם יהיה לך זמן, אני אזמין אותך לקפה או לארוחת צהריים."

"איפה?"

"בפלורנטין. אני אסמס לך כתובת."

הפעם האחרונה שראתה אותו היתה באזכרה של בַּמְבּי בבית העלמין של הקיבוץ. כמה חודשים לאחר מכן הוא עבר לגור באילת ומאז ניתק הקשר ביניהם. היא ידעה שבגיחותיו לקיבוץ הקפיד לבקר את אבא, ותמיד יִידע גם את דוֹלֵב שהיתה מגיעה מזיכרון יעקב לפגוש בו. אבל אליה הוא לא התקשר, והיא מצדה לא עשתה מאמץ להפתיע אותו ולהצטרף. גם בשנים שעוד היתה יורדת לסיני פעם בשנה, לא עצרה באילת לחפש אותו.

היא קמה מהספסל, הלכה לקיוסק בקצה השדרה וקנתה קפה הפוך בכוס קרטון. כמעט התפתתה לקנות אחת מעוגיות הריבה שבצנצנת על הדלפק, אבל נזכרה שאולי ילכו לאכול, הדפה את הפיתוי וחזרה אל הספסל מול בית מספר 36. מימין לכניסה הפרוצה היתה חנות נעולה בדלת פלדה צבועה בכחול עז. על קיר החנות גם היה ציור, אך בניגוד לזאב הפראי במכולת משמאל הוא היה עדין. בחורה כלואה בבועה, ומראשה יוצאות עוד בועות־בועות ובתוכן ציטוטים של מחשבות ורגשות. רק שמישהו, במעשה ונדליזם, שפך צבע שחור וקישקש עליה.

כשכמעט סיימה את הקפה, ראתה אותו מגיע מרחוב משק הפועלות. מטר שמונים ושש, עד סוף התיכון היה בנבחרת ישראל בשחייה, בצבא שירת בסיירת מטכ"ל, הילד הכי יפה של הקיבוץ, הבן הכי מחוזר. הוא עשה דרכו אליה. עדיין נאה אם כי התעבה באזור הבטן והמותניים, מה שלא גרע מחִנו. אותו לבוש בסיסי — סנדלי שורש, מכנסי חאקי עם כיסי צד וחולצת טריקו קצרה גם בשיא החורף. רק השיער, שבעבר היה קצוץ בתספורת צבאית, היה עכשיו ארוך ועיטר את ראשו וכתפיו בתלתלים רכים כשל ילד.

היא ידעה שגם הוא זיהה אותה ממרחק. לסיון ולבמבי היה מבנה גוף כמעט זהה; תמירות, עם כתפיים רחבות ושיער חלק וארוך חום־דבש, עור זית ועיניים ירוקות, לסיון גוון אחד כהה יותר משל במבי, ורק דולב, בת הזקונים, הפוכה, כמו נגטיב. קימורים, רעמה שׁטנית, עור חלבי ועיני אגוז לוז חומות.

"הֵי, סיון."

היא קמה לקראתו, נשנקת למרות רצונה.

הוא רכן אליה וחיבק אותה. "נשב רגע?" הציע. "ספרי מה שלומך? מה קורה איתך?"

היא הסדירה את הנשימה, "בסדר, בסדר. הכול בסדר."

"זה כל מה שיש לך להגיד, וַנְיָה?" שוב השתמש בשם החיבה הנושן.

"הכול טוב, אין הרבה מה לספר. מה איתך?"

"אני באילת. בטח שמעת."

"מה אתה עושה שם?"

"אל תגידי שהפסיקו לרכל בקיבוץ."

"אני לא בקיבוץ הרבה שנים, וגם כשאני שם אני לא מקשיבה."

"יש לי מכבסה שנותנת שירות לגופים גדולים, בעיקר למלונות. זה העסק העיקרי, ויש לי עוד כמה מיזמים שאני מפתח. היתה לי סוג של חָברה במשך אחת־עשרה שנה. בסוף נפרדנו. בלי ילדים. זהו, כל החיים שלי על רגל אחת. ואת עורכת דין," העביר שוב את נושא השיחה אליה.

"יש הפתעות בחיים," אמרה, למרות שזאת לא היתה אמורה להיות הפתעה עבורו. היא היתה סטודנטית שנה שנייה כשהחברוּת שלהם נחתכה במגלו החד של המוות. אבל היא לא היתה אף פעם חברה שמתעניינים בה בזכות עצמה אלא אחות של במבי, ולכן הוא לא זוכר לגביה דבר שאינו קשור באחותה.

"אני לא מופתע. היית סגורה ולא מוחצנת, אבל שכל היה לך. במבי תמיד אמרה שאנשים לא מכירים אותך כי את לא נותנת לאף אחד להתקרב אלייך, אבל אם היו יודעים מי את, היו מבינים שמכולן את הכי עמוקה, הכי עם עוצמות."

"בגרתי. לא היתה ברירה. החיים בחוץ דרשו ממני לפתוח את הפה, וכשהוא נפתח גיליתי שכיף לדבר, וגם עוזר מכל בחינה."

"ותראי אותך עכשיו, עורכת דין!" חזר על המילים.

היא התחילה להירגע. הוא התנהג רגיל. גבר לא מתוסבך, ישר ולעניין. השנים לא קילקלו אותו. אותו מבט בעיניו הבהירות, אותו עור פנים ילדותי ולא שעיר, אותן אצבעות ידיים ארוכות. הוא לא זוכר כלום, לא חושד בכלום, וברור שהעבר אינו הסיבה שבגללה ביקש להיפגש.

"באיזה תחום את?"

"מעמד אישי. גירושים, משפחה, צוואות."

"כשנפרדתי מהחברה היא הלכה נגדי לבית משפט, רצתה חצי מהכסף, אמרה שהיא הקימה את העסק איתי למרות שלא היתה לה שום נגיעה בו."

"הייתם יחד לא מעט זמן."

"נכון, אבל היא התהפכה והתחילה עם מהומות והשמצות, שקרים איומים והשתגעה לגמרי. התכוונתי לתת לה הרבה יותר, ובסוף היא קיבלה פחות."

"עלבון הוא רגש חזק."

"לא הצלחתי להתעלות על עצמי. היא טבעה בזעם ובתסכול כלפי, והאגו שלי התפוצץ לה בפנים."

"בפגישה הראשונה אני תמיד אומרת ללקוחות שהתנאי לפרידה טובה הוא שכל אחד צריך לרצות בטובתו של האחר כמו בטובתו שלו. הרוב מסתכלים עלי כאילו אני משוגעת."

הוא גיחך במרירות. "אצלנו זה היה בלתי אפשרי. היא היתה חמדנית. זה הוציא ממני משהו רע."

היא על קרקע בטוחה. "אני עורכת דין ומגשרת כמעט עשרים שנה, ראיתי סכסוכי גירושים מפה ועד להודעה חדשה. בסוף הריב הוא אף פעם לא על כסף. מתחת לפני השטח זה תמיד עניין רגשי."

"לפחות את מרוויחה מזה."

"פעם תומר אמר לי שאם כל האנשים היו מטפלים היטב בשיניים ולא מזניחים אותן — מצחצחים כהלכה אחרי כל ארוחה, מנקים עם חוט, מבקרים באופן סדיר אצל שיננית — לא היתה לו עבודה בכלל. אני כמו רופא שיניים עם מטופלים."

"איפה את גרה? איפה המשרד שלך?"

"איפה שתמיד גרתי. בצפון תל אביב, מעבר לירקון, בשכונה דומה לקיבוץ. המשרד קרוב לבית."

"את עובדת לבד?"

מפלס ההתרגשות שלה המשיך לרדת. "יש לי שותפה, תמרה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. איתה פתחתי את המשרד, וכיום אנחנו מעסיקות שלוש עורכות דין. לפני עשר שנים קנינו את כל הקומה. אנחנו יושבות במחצית ממנה, ואת המחצית השנייה אנחנו משכירות."

"קשה לי לדמיין אותך כעורכת דין קשוחה, יָנִי," נקט וריאציה נוספת על שמה. "היית חולמנית."

"לעתים רחוקות נדרשת קשיחות. יותר חשוב לתת לאדם הרגשה של ערך עצמי ומשמעות."

"חבל שלא טיפלת בפרידה שלי מצוּף. היית חוסכת לי את הסיוט."

"קוראים לה צוּף?"

"כן."

"זה נשמע כמו שריטה. אתה בוחר אותן לפי השם?"

הוא צחק. "מה עם הבת שלך?" שאל. "היא גרה איתך? בת כמה היא?"

"כמעט בת עשרים וארבע. היה לה חבר, הם גרו יחד. כשנפרדו היא חזרה אלי הביתה."

"סטודנטית?"

"היא לומדת עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון." היא השתתקה. הרגישה שהיא מדברת יותר מדי. תשובות ארוכות לשאלות קצרות.

"את בטח סקרנית למה ביקשתי ממך להיפגש כאן. אני רוצה להראות לך משהו."

היא הלכה איתו לעבר הכניסה לבניין. הם נכנסו למסדרון צר ומלוכלך מדיף ריח שתן וביוב. בהמשך היתה חצר ובה פחי זבל ירוקים, סביבם פזורה אשפה. תיבות דואר חלודות היו תלויות ללא סדר בצד אחד של הקיר, ומימין היתה מבואה ובה שלושה זוגות אופניים. המדרגות שהובילו לתוך הבניין היו שבורות, ונורות החשמל שרופות. בכל קומה היו שלוש דלתות. בחצאי הקומות היו קבועים חלונות גדולים עם משקופי עץ מתקלפים וזכוכיות שבורות שלא הרבה נותר מהן. יונה עפה פנימה, חלפה במשק כנפיים מעל ראשם והתיישבה על ארון חשמל שממנו יצאו כבלים חשופים שכיערו עוד יותר את החלל המוזנח. רק הרצפות המצוירות ומעקה העץ רמזו להידור שהיה כאן פעם.

בקומה השנייה, בצד אחד של מדרגות מתפוררות, היו שתי דלתות חומות, ומשמאל דלת ורודה, זרה לבניין. דשדוש רגליים נשמע מאחוריה, והיא נפתחה לכדי סדק צר. סיון לא הצליחה לראות מי מסתכל בהם מבעד לחרך, אך מכיוון שלא רצתה להתעלם אמרה, "שלום."

קול לוחש ענה, "שלום." הדלת נסגרה.

יַעַל סובב את המפתח. היא התכוונה לצעוד בעקבותיו פנימה כששמעה שוב רעש מאחוריה וסובבה את ראשה. גבר שירד מהקומה העליונה הינהן אליה קצרות והמשיך בדרכו. מי גר בבניין כזה, תהתה. אנשים שלא אכפת להם, שמכונסים בדל"ת אמותיהם והסביבה לא מעניינת אותם. אין להם בעיה לחיות בטינופת ובהזנחה.

יַעַל נכנס לדירה והיא פסעה אחריו לתוך מבואה והתקדמה לצדו בפרוזדור צר שהוביל לחדר רחצה זעיר עם מקלחון, כיור ושירותים, ובהמשכו מטבח שקירותיו טחובים. הם חזרו אל שני חדרים גדולים ומרווחים. לאחד מהם היתה מרפסת שהשקיפה על שדרות אליזבת. למעט הרצפה המצוירת בגוני צהוב־חום־ירוק־אדום שנראתה במצב טוב, המקום היה חורבה לא ראויה למגורי אדם.

"איפה אנחנו, יַעַל?" אינטימי להגות בקרבה כזו את שמו. יַעַל. שם שעורר תשומת לב. גם בזה הם התאימו, במבי ויַעַל. תמיד נשאלו: אלה השמות האמיתיים שלכם? וענו: כן, לי קוראים במבי. כן, ככה ההורים קראו לי, יַעַל, מלשון "ישאף גבוה". רשום בתעודת הלידה. כשהיא ובמבי נולדו, היה מקובל לתת לבנות שמות כמו עירית, רונית, דגנית, מיכל, טלי. אבל היו הורים, כמו הוריה, שהושפעו מילדי הפרחים של שנות השישים, ושזרו שעטנז באורח החיים ובאידיאולוגיה הקיבוצית, וחיפשו לילדים שמות יוצאי דופן שקשורים לטבע ולמעגל החיים. במבי אהבה את שמה והתגאתה בו, מעולם לא גילתה שמץ של מבוכה, וכשפגשה את יַעַל והם התחברו לישות אחת שנקראה: בַּמבּי ויַעַל כָּנוֹת, שמם הלך לפניהם.

"בדירה של הדודה של אמא שלי, מרגריטה, זיכרונה לברכה. היא מתה לפני כמה חודשים."

"אני משתתפת בצערך."

"ראיתי אותה הרבה כשהייתי צעיר, אבל בשנים האחרונות היא לא קיבלה אורחים. עכשיו," הוא החווה בידו תנועה שהקיפה את החדר, "הדירה הזאת שלי."

"היא הורישה לך אותה?"

"כן. היא היתה ערירית. כמוני. אני כמוה."

מבטה של סיון נמשך אל הקיר שעליו היו תלויים שני גובלנים במסגרות זולות. שוליהם היו מוכתמים, אבל המלאכה נעשתה בדייקנות.

"תתחדש," היא אמרה כשהחזירה אליו את עיניה מהתמונות.

"תתחדשי את."

"אני?"

"אני נותן לך אותה."

היא הביטה בו בתדהמה. "לא הבנתי."

"את אחות של במבי. יש לך בת. האחיינית של במבי. היא תירש אותה ממך בבוא הזמן. לי אין מה לעשות איתה."

"אתה יכול למכור. הנדל"ן בפלורנטין מזנק. גם מעבר למשק הפועלות יש פרויקטים גדולים."

"אני לא צריך את הכסף," קטע אותה יַעַַל. "יש לי מספיק. מה שחסר לי זה אותה, את במבי. חסר לי לקשור את עצמי אליה באיזשהו אופן ממשי יותר מזיכרונות. את והבת שלך בשר מבשרה. חשבתי על זה הרבה, וזה מה שהחלטתי."

"התחרפנת לגמרי."

"הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב כמו ברגע הזה. בואי, נלך לשתות קפה. יש כאן ריח של עובש, המקום זקוק לשיפוץ מקיף. גם לזה אני אתן לך כסף. את לא צריכה לדאוג לכלום."

"אני לא דואגת," מילמלה.

"תוכלי להשכיר אותה ולקבל הכנסה קבועה, לך ולבת שלך. מה שמה?"

"לַיְלָה."

"לָלִי. נכון. איך יכולתי לשכוח? היא נולדה בברזיל אבל יש לזה צליל קצת ערבי."

"רק מוסיף קסם. אנחנו במזרח התיכון, לא?"

הוא צחק. כשהגיעו לדלת הראשית נתן לה לעבור לפניו, וכתפה התחככה בזרועו. מגע תמים אבל עבורה הכי משמעותי בעולם. בחיים לא תשתחרר ממנו, לא מאהבתה הנסתרת אליו ולא מהאשמה שהיא נושאת עמה.

הם הלכו בשדרה לכיוון לב השכונה בחיפוש אחר מקום לשבת, חצו את רחוב ידידיה פרנקל, ושם נכנסו לבית קפה עמוס.

"אני עדיין בהלם מההצעה שלך," אמרה אחרי שהצליחו למצוא שולחן פנוי והזמינו.

"זאת לא היתה הצעה. זאת היתה קביעה."

"למה? אפילו לא זכרת איך קוראים לבת שלי. זה לא העניין של הכסף. גם לי לא חסר. זה יותר הקטע של להבין."

"אמרתי לך," ענה בסבלנות. "אין לי אף אחד אחר. ניסיתי לשכוח. יותר מעשור חייתי עם אישה שלא אהבתי. בסוף גם היא הבינה שאני לא יכול לתת מה שמגיע לה, והיא הלכה לא מרוצה. כשהדודה מתה התחלתי לחשוב מה לעשות. היתה לי הארה. את ולַיְלָה. גם ככה אני מחובר לבמבי, היא לנצח תהיה אשתי היחידה, אהבתי היחידה. מה יותר טבעי מכך שאדאג לכן? אם לא לכן, למי?"

טבעי, אפילו יותר ממה שהוא שיער, ולא טבעי בכלל, חשבה. "לדולב. גם לה יש ילדים."

"דולב צעירה מבמבי בארבע־עשרה שנה. את ובמבי כמעט כמו אדם אחד, גדלתן דבוקות. שלושתנו בילינו הרבה יחד, אלייך אני מרגיש קרבה שאני לא מרגיש לדולב. דרכך אני נושם את במבי. כשאני חושב עליה, מדמיין ורואה אותה, את כלולה בתמונה, יש לך חלק בה. דולב היא דולב, לא קשורה."

הכול קרה לפני כל כך הרבה שנים, והוא עדיין חי את במבי. לא המשיך הלאה. ומה היא מתפלאת? גם היא לא המשיכה הלאה. "מה עם אחותך? היא לא תתרגז?"

"זה לא עניינה. מרגריטה הורישה לי את הדירה, והיו לה כנראה סיבות טובות לכך. מוֹר מסודרת. היא לא שייכת לסיפור הזה."

"טוב," היא חייכה. "אני לא אתנגד. אני שמחה, וגם לַיְלָה תשמח. פלורנטין זו השכונה שהיא הכי אוהבת. שנתיים היא גרה עם החבר ברחוב אוריאל אקוסטה, עד שהתחילו הבעיות."

"את יכולה להציע לה לעבור לגור בדירה שלי, כלומר שלך," תיקן עצמו, "אחרי שתשפצי."

"אתה יכול להגיד 'שלנו'," אמרה, "זה יהיה יותר מדויק."

"למה הם נפרדו?"

"מי, לַיְלָה וליאור? זה מסובך. כלומר לא ממש מסובך, סיפור די שגרתי, למען האמת. בתמצית, הם היו יחד מגיל חמש־עשרה, אהבה ענקית שהתחילה בתשוקה אטומית אבל אחרי שש שנים הלכה ודעכה. אחרי הצבא הם טיילו חצי שנה בדרום אמריקה וכשחזרו, עברו לגור יחד. הוא עשה פסיכומטרי, היא למדה במכינה לעיצוב תעשייתי, ואז דברים השתנו. הוא רצה לראות עולם, להיפתח, להתרגש. בכל זאת הם יחד מגיל כל כך צעיר והיא הראשונה והיחידה שלו. היא ניסתה להבין ולא התווכחה. הוא נסע עם חבר לסרי לנקה, ושם פגש מישהי, התאהב עד מעל הראש בחדשה, וזהו. נגמר. הוא החליט לסיים את הזוגיות שלו ושל לַיְלָה, ולא להמשיך ולהבשיל איתה."

"והיא?"

"התרסקה. במשך שנה היה מוות. מתפקדת אבל כמו בהזיה. שוכבת לי על הספה בבית ובוכה, נראית כמו רוח רפאים. אבל כמו שאומרים, הזמן עושה את שלו. אתה יודע איך זה. היא הבינה את התרומה שלה להתפוררות. היא דיממה, כאבה, התאבלה, ואז קמה, הרימה את עצמה, אספה את השברים והתחילה ללכת שוב. בהתחלה בצעדים קטנים ומהוססים. ואז בַּלְבּלָה. את לא יודעת מה בדיוק לעשות. לצאת כל ערב עם מישהו אחר או להחליט להתרכז בעצמך, בלימודים, בעולמות הפנימיים היצירתיים שלך. לקוות שפעם, אי־פעם, מעבר להרי החושך, בתום המסע המפרך רצוף המהמורות, יש עוד אחד בעולם כמו ליאור, ליאור חדש, שאיתו תרגישי מה שהרגשת עם ליאור הישן שעדיין צרוב לך בגוף ובנשמה."

"אנחנו מדברים על לַיְלָה? לא עלי? כי אני מרגיש שאת מדברת עלי." שפתיו נמתחו באירוניה עצמית. "אני מקווה שסופה של לַיְלָה יהיה אחר משלי, כי אני לא מצאתי עוד אחת שאיתה הרגשתי כמו עם במבי. לפעמים יש רק אהבה אחת."

"זה נכון."

"אבל אם הוא התאהב במישהי אחרת, ממילא הם לא התאימו. הוא רק עשה לה טובה. זה לא כמו אצלי ואצל במבי."

היא לא הגיבה למשפט האחרון. לאנשים יש זיכרון סלקטיבי. אין מה להתעמת איתו על דברים שמזמן גוועו ומתו. עדיף שידברו על לַיְלָה. "לפעמים יש לי הרגשה שהיא עדיין מחכה לו. שיתחרט ויחזור."

הגבות של יַעַל התרוממו בספקנות. "תגידי לה שזה לא יקרה. לא סביר."

"אני יודעת. גם היא יודעת."

"נשמע שאתן קרובות."

"היא החברה הכי טובה שלי. עד לפני שלוש שנים היינו עם המון אהבה, כמובן, אבל יחסים רגילים טובים של אמא ובת. ואז, כשהתחילו העניינים עם ליאור, פתאום גילינו אחת את השנייה בצורות אחרות ונפלאות. היא כוכב הצפון שלי."

"אני חושב על זה לעתים קרובות, שלבמבי ולי היה יכול להיות ילד. אני בטוח שזה היה בן. היום הוא היה בערך בגילה של לַיְלָה. אני מדמיין אותו בכל שלב של התבגרותו, אבל תמיד נתקע בצבא. אני לא מצליח להחליט לאיזו יחידה לשלוח אותו."

"לא קרבי. לשלוח בן לקרבי זה מפחיד."

"אם היה לך בן הוא לא היה שואל אותך."

היא חייכה. "בטח לא אם היה לו אבא כמוך. אתה היית מהמורעלים."

"אני אלך לבקר את רוֹן בשבוע הבא. אני אוהב לשבת עם אבא שלך. הוא לא דברן אבל כל מילה שלו שווה זהב."

"גם אני אבוא. עכשיו שחידשנו את הקשר," הוסיפה. "הזדמנות לראות את דולב. לא התראינו ים של זמן. אנחנו צריכות להיפגש יותר."

"כל אחד עסוק בענייניו. בפעם האחרונה שנפגשנו היא סיפרה לי שהיא מוכרת בגדי וינטג' באינטרנט ושהתחילה להתעסק עם עיצוב פנים."

"אתה מעודכן. בהתחלה קיבלה עבודות מחברים ובמשך הזמן התפתחה. היא תיכננה את הדירה שלנו ועשתה עבודה נהדרת, יש לה ראש מיוחד. לא כמו כולם."

"אף אחת מהאחיות לבית ניומן מקיבוץ עין גלים לא היתה אף פעם כמו כולם. גם את לא. זה אולי נראה ככה: עורכת דין, מסודרת, בורגנית, חיה חיים מיינסטרים, שתי עיניים, אף, פה. כמו כולם. אבל אני ואת יודעים שאת לא כמו כולם, במבי לא היתה כמו כולם, וכנראה גם דולב לא." יַעַל חייך.

היא נזכרה למה התאהבה בו. כשהוא דיבר אליה היא אהבה את עצמה.

מיכל שלו

מיכל שלו (נולדה ב-1962 בארצות הברית). בשנת 1995 החלה להוציא את ספריה לאור. שני ספרים הראשונים שלה (ניקול וקייט)  פורסמו בשם בדוי ("אליזבת סאנדס"), בהוצאת זמורה ביתן. ב- 1996, פירסמה ספר שלישי, הפעם בשמה, מלאכי עליון. הספר שבועת רחל  פורסם ב- 1997. אחריו הגיעו שלושה מאה חורפים (2001) ורחמים (2005). והזדמנות למשהו טוב (2008). פירסמה שלושה ספרי ילדים בשנים 2009-2008, וב-2010 יצא ספרה ממערב לירח. ספריה האחרונים עד כה הם סדקים בזהב (2018) ושקרים שקטים (2021).

 
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

מיכל שלו: "היום אני כבר יודעת מי אני, וכל השאר לא מעניינים" שירלי גל הארץ 08/05/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
159 דירוגים
92 דירוגים
28 דירוגים
20 דירוגים
12 דירוגים
7 דירוגים
31/12/2024

ספר מרתק וסוחף. לא הצלחתי לעצור את הקריאה...עד השעות הקטנות של הלילה. דמותה של סיון טובת הלב והערכית, שמחפשת את הטוב בכל אדם, חושבת על פתרונות יצירתיים מבלי לנטוש את ערכיה, שבתה ונגעה לליבי. תודה רבה!

1
13/6/2025

גרסה קולית מעולה קריינות מושלמת סיפור מרתק, דמויות מעלפות רוצו לקרוא פשוט ספר מעולה

1/6/2025

ספר טוב ומרגש

21/5/2025

מעניין ומותח

20/12/2024

נהדר מרתק מעניין

5/11/2024

הספר מדהים. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. תודה רבה רבה.

12/7/2024

אהבתי . נהניתי מכל רגע . כתוב יפה ומותח

9/6/2024

קולח

7/6/2024

לא יכולתי להניח אותו מהידיים.

18/2/2024

מושלם ♡

31/10/2023

רגיש, מפורט במידה ראויה, לפעמים קצת לא אמיתי אך משתלב עם הסיפור המפותל המתבהר רק בסופו. נהנתי לקרוא

28/9/2023

מקסים וסוחף. כתוב בצורה נפלאה

2/9/2023

מצוין

23/7/2023

יופי של מסע עד גילוי האמת.

13/7/2023

ספר מרתק,נוטף רגשות ורגישות כתוב נפלא . היכן עוד יש אשה כה מיוחדת כגיבורת הספר ?

30/6/2023

הספר נקרא בנשימה עצורה. ברגישות ובעדינות מלהטט דויד גרוסמן במילים, חודר ללב וזורם בקלילות בין מציאות הסטורית (קשה) לדימיון. עוד פנינה לשק הפנינים של דויד גרוסמן.

19/6/2023

אהבתי. ונהנתי

17/3/2023

כמו כל הספרים שלה.. מתחילים ואי אפשר לעצור עד שמסיימים !

3/3/2023

ספר פשוט מרתק וסוחף. קראתי בנשימה עצורה

29/12/2022

מקסים

20/12/2022

מרתק ומרגש, הלוואי והייתי אמא כזו

6/11/2022

לא יכולתי להפסיק לקרוא, נהנתי מאוד מהקשרים השונים בין הדמויות בספר. וכמובן שהתאהבתי בסיון...

16/10/2022

קראתי את הספר בנשימה עצורה. ספר מרגש, מרתק, עם סיפור על אהבת אמת ועל אישה עם לב ענק. אין על הספרים של מיכל ששלו. נהניתי מכל רגע. ממליצה בחום.

9/10/2022

מעולה, סוחף, סוף מרגש מאוד

16/8/2022

מרתק. אהבתי ממש מיכל שליו כותבת יפה, מלא רגש, תיאורים שגורמים לך לחוות את הסיפור הל להעיק או להימרח. גם העלילה מתפתלת יפה והסוף הטוב הוא הממתק המתבקש

5/7/2022

ספר יפה׳. קשה לעזוב. אהבתי מאד

4/7/2022

מרתק! נהניתי מהעלילה והדמויות הלא שגרתיות

13/6/2022

מקסים. מאד נהניתי.

8/6/2022

ספר מקסים. קשה להפסיק לקרוא.

27/5/2022

מרתק.

12/4/2022

הנאה צרופה: העלילה זורמת כיפית ומעניינת

25/2/2022

מצויין

20/1/2022

אחד הספרים היפים.שקראתי לאחרונה... ממש הצטערתי כשהסתיים

17/1/2022

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה

9/1/2022

מקסים. הנאה צרופה.

8/1/2022

סוחף ומרגש

22/12/2021

הספר מעול ה. ממליצה לקרוא.

4/12/2021

סיפור קולח, עונג צרוף

30/11/2021

ספר מקסים , כתוב בעברית רהוטה על אהבת אדם. מומלץ בחום

12/11/2021

אי אפשר להניח מהיד עד הסוף המפתיע תהנו

4/11/2021

הספר פשוט מדהים. מעניין ומרגש בבת אחת, סוחף ומשאיר את הקורא סקרן. מאוד נהנתי לקרוא את הספר. פשוט מצויין

27/10/2021

ספר מקסים ומרתק סופרת מעולה!!

18/9/2021

מעולה

17/9/2021

מקסים זורם הנאה מושלמת לקרא את יצירה הנהדרת תודה

16/9/2021

מצויין , נהנתי מאוד

9/9/2021

מושלם חוויה צרופה

8/9/2021

נהדר

31/8/2021

ספר כייפי וזורם

29/8/2021

ספר נפלא

25/8/2021

אהבתי. מיכל שלו לקחה אותי למסע קסום, רקמה סיפור שתענוג לקרוא.

23/8/2021

מעניין סוחף מרגש כמו שאר הספרים של מיכל שלו.

16/8/2021

ספר מעולה ומהנה. מומלץ

14/8/2021

מקסים ומיוחד מאוד. הכתיבה הקולחת והעלילה המיוחדת שבו את ליבי.

30/7/2021

ספר ייחודי, ישראלי, ממתק.

28/7/2021

קראתי אותו בשקיקה! ספר מעולה

24/7/2021

ספר סוחף מאוד… מומלץ

21/7/2021

ספר מקסים!!! כתוב כ"כ יפה, זורם ומצד שני מותח והסוף לא צפוי. ממש מרגישים את הישראליות בין הדפים ואת הרלוונטיות לקורונה. האהבה בין האמא לבת והבת לאמא מתעלה על הכל!!! אהבתי ממש - מומלץ בחום.

21/7/2021

ספר כתוב היטב, סיפור סוחף. סיימתי תוך יומיים.

18/7/2021

ספר סוחף! אחרי הרבה זמן מצאתי את עצמי לא יכולה להוריד אותו מהיד. מיכל שליו במיטבה

14/7/2021

ספר מקסים! הפתעה רודפת הפתעה. נקרא בנשימה אחת. אמא היא לאו בהכרח זו שיולדת אלא זו שמגדלת ואוהבת לי תנאי לכל אורך הדרך.

3/7/2021

התחברתי אליו מהמילה הראשונה כתוב להפליא מרגש ומעורר מחשבה

3/7/2021

מעולה, סוחף, מרגש.

26/6/2021

מדהים...אי אפשר להפסיק

8/6/2021

סיפור אנושי ומרגש, מלא בנתינה

7/6/2021

ספר יפהפה. ההתחלה קצת אישית ולא ברורה. אבל עם התקדמות הסיפור, העננים מתפזרים עד לשיא בסופו. בהחלט שווה קריאה. מבנה העלילה קצת מזכיר את שירת סרטני הנהר הקסום.

6/6/2021

קראתי את כל ספריה של מיכל שליו אחד הספרים היפים והסוחפים שקראתי ספר שלא עוזבים מהיד עד לסיומו.

30/5/2021

אוו..איזה כייף היה ⁦:,- למרות שלפעמים היתה התעמקות בכול הסתעפות.. וגם קצת יותר מדי טוב לב המערער קצת את האמון . אהבתי

30/5/2021

ספר מעניין. כתיבה קולחת. נהנתי מאוד לקרוא אותו

29/5/2021

נהניתי מכל רגע ורגע של הקריאה. ספר שהעלילה שוטפת וזורם בתוך ערוץ נהדר במינו. ממש נהניתי.

28/5/2021

מעניין מסקרן ומפתיע… ממליצה בחום

24/5/2021

מקסיםםםםםם

23/5/2021

ספר מקסים מעורר מחשבה מרגש ונפלא. קריאה חובה!!!

22/5/2021

נהדר! מרתק וסוחף, מלא בחום אנושי והבנת נפש האדם. מסופר באופן מסקרן ומותח עד לסוף המפתיע . בהחלט מומלץ!

21/5/2021

נהדר וסוחף תודה

19/5/2021

ספר נפלא לא ציפיתי להפתעה בסוף הספר שמיכל שלו סיפרה... מדהים ! קריאה נעימה

18/5/2021

וואו תכינו טישו ספר מדהים עד הסוף המפתיע חובה לקרוא ממליצה בחום אין רגע דל

15/5/2021

ספר מקסים! לקרוא ולהנות, לצחוק להעצב וכל כך להזדהות. אהבתי מאוד וממש ממליצה!💙🌸

8/3/2025

לוקח זמן להיכנס לסיפור אבל אחר כך הכניסה משתלמת

3/10/2024

נחמד

3/9/2023

נהדר! מעניין, חכם. הכי ספר לשקוע בו ולהתמסר

26/6/2023

ספר כיפי, רומנטי מאוד. הדמויות טיפה מושלמות מידי

6/4/2023

משעמם כתוב בצורה ילדותית

29/11/2022

מהנה וקל

12/7/2022

ספר נחמד מאוד לקריאה, אבל לא משאיר רושם עז

29/5/2022

ספר כייפי וזורם. לא יכולתי לעזוב אותו

30/4/2022

מהנה וסוחף

11/12/2021

קליל , הסוף צפוי

14/11/2021

נחמד קצת נמרח....

16/8/2021

נחמד וזורם

26/7/2021

סה''כ ספר טוב. פה ושם קצת נמתח.

15/7/2021

נעים לקריאה מעניין עם סוף מפתיע

18/6/2021

מעניין! שילוב של דמויות צבעוניות ותיאור תקופת הקורונה בעלילה

13/6/2021

נהנתי לקרוא

7/5/2021

נחמד. ממש לא וואו. משהו היה לי בו חסר. איזה תבלין שיוצר את הקסם. חבל.

19/10/2024

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/שקרים-שקטים-מיכל-שלו/

28/4/2023

מקסים

22/12/2022

קשה לי להחליט אם אני מחבבת את סיון. אישה מוזרה שמתערבת בחיים של כולם ומכתיבה לכולם מה לומר ומה לעשות. מאמינה שאם היתה קיימת במציאות,היא היתה בלתי נסבלת בעיניי. הספר סובל גם מאי דיוקים מבחינת זמנים(במבומלה הרבה לפני שנולד הפסטיבל,לדוגמה). יחד עם זה,ספר קריא.

25/5/2022

אז ככה, לפעמים מעט נמתח, לפעמים מעט רכילותי, אבל לקראת הסוף הכל נארג למיקשה אחת מושלמת וכל הקצוות מתחברים. וואו, איזה סוף

16/2/2022

מצד אחד הכתיבה קולחת מצד שני הסוף מתמתח אבל די ברור והכתיבה יש בה משהו חינוכי מדי והדברים מסתדרים טוב מדי

12/1/2022

בינוני

31/8/2021

עלילה מופרכת ולא מציאותית. לא ניתן להזדהות עם הדמויות בכלל.

6/8/2021

רונן אומנטי די בינוני

6/8/2021

נחמד.. לא פחות לא יותר

9/7/2021

קריא מאד אבל פשטני, השפה דלה, הדמויות שטוחות. יותר מדי נושאים דחוסים בספר, יותר מדי עיסוק בחיצוניות. מאכזב

6/7/2021

עלילה המרכזית הולכת קצת לאיבוד בגלל עלילות משנה,שלא בטוח שכולן תורמות... לא פשוט לדחוס גם מחלת נפש,גם אהבה נכזבת וגם סודות משפחתיים וגם חיי היום -יום בארץ בזמן הפנדמיה בצורה מיומנת ומושכת וכאן לא ממש זה הצליח....

26/5/2021

בינוני למדי

8/12/2023

פחות אהבתי, ריבוי של סיפורים ודמויות שטחיות , לא אמין, לא מתקדם

3/10/2022

הטוב : עלילה בכללי מרגשת הלא משהו : חיבורים מאולצים של קטעים. כתיבה קיטשית ברמת רומן רומנטי. חוסר אמינות משווע בהתפתחות הקשרים בין הדמויות. היו לשלו ספרים כ״כ הרבה יותר עמוקים ברמת הכתיבה שלקחת סיפור כזה ולהוריד אותו לרמת כתיבה כזו זה מאכזב מאד.

18/7/2022

אפשר לוותר. הכתיבה לא מבריקה, בעיקר כשמצוטטות שיחות. אף אחד לא באמת מדבר ככה. הדמות הראשית לא מאוד אמינה. התיאור של הקורונה טרחני. הרי הרגע היינו שם וחווינו את זה מיד ראשונה. גם הנושאים המטופלים קלישאתיים.

31/7/2021

אה..ככה

16/7/2021

המון מילים על כלום. מאד מאכזב.

1/7/2021

סתמי. מלא נפיחות וחשיבות עצמית. ומאיפה, לעזאזל השמות המשונים שצצים כל רגע.

29/6/2021

הסיפור קולח, במיוחד לקראת הסוף. אבל חוץ מזה, יש התעסקות מוגזמת בחיצוניות: פריטי לבוש, ריהוט, וכו׳, שלא תורמים לסיפור בכלל. תיאורים כביכול מושכלים אבל לא מחוברים למציאות, למשל ההתעסקות במספר הקילוגרמים שהאחות שוקלת, כאילו שכולם יודעים בדיוק כמה היא שוקלת כל הזמן. חוץ מזה, הכל מסתדר בסוף שזה פשוט יותר מדי, והדמות הראשית היא שעושה את כל הסדר. גם זורקת כסף על ימין ועל שמאל. ספר על פריוולגיה והקשיים שבאים איתה.

17/6/2021

ספר מאכזב. עלילה מופרכת דמויות לא משכנעות קראתי כמה ספרים שלה ואהבתי מאוד. ספר זה הוא אכזבה. לא אהבתי לקרוא את דעותיה הפוליטיות. הספר מוגדר כספר קריאה רומנטית תואיל המחברת להשאיר את הפוליטיקה בחוץ

22/3/2024

קלישאה מתמשכת. דמויות לא אמינות דיאלוגים מופרכים

1
5/9/2021

לצערי די רדוד, שפה דלה, עמוס בדיאלוגים ארוכים, מייגעים וריקניים, אחרי פחות ממחצית הספר עברתי לסוף, שמא הסוד מרתק, אך הוא צפוי לחלוטין. חבל על הזמן, במובן הישן של הביטוי.

1
3/8/2021

הכתיבה רדודה ושטחית. הספרים האחרים שלה מוצלחים והספר הזה היה אכזבה אחת גדולה. מעבר לסיפור ההזוי, סגנון הכתיבה, הסלנג המתאמץ, הדיאלוגים המגוחכים. מביך

1
28/6/2021

אחד הספרים הכי משעממים שקראתי בחיי , לקח לי שבוע וחצי לסיים , הטיפוסים מוזרים "הסוד הגדול" ברור כבר מהעמודים הראשונים בקיצור אכזבה גדולה, פעם אהבתי את הסופרת חבל על הזמן והכסף

1
12/5/2021

בהתחשב ברף הציפיות שהציבו ספריה של מיכל מאה חורפים ושבועת רחל - א כ ז ב ה! ניתן היה לייצר מגרעין הסיפור ותוכנו ספר משובח הרבה יותר לו הסיפורים המסונפים לציר המרכזי היו תורמים נדבך מעשיר ומקושר יותר. קטעים רבים היו מלאים ומשעממים מה גם שלא הוסיפו ואף גרעו. ו ה ש פ ה - פשוטה המונית, לשווא חיפשתי משלב לשוני גבוה יותר, ניסוחים מקוריים, איזה תיבול ספרותי.

1
27/4/2023

ספר סכריני,הרומןן הרומנטי למי שמחפש. דמויות.לא אמינות, נטייה להתחכמות דרך שמות מומצאים, טטב לב כמעט "נוצרי"

סקירות וביקורות

מיכל שלו: "היום אני כבר יודעת מי אני, וכל השאר לא מעניינים" שירלי גל הארץ 08/05/2021 לקריאת הראיון >
שקרים שקטים מיכל שלו

מתנה

השעה היתה שתים־עשרה בצהריים אבל המכולת עדיין היתה סגורה. תריס הברזל עם גרפיטי של זאב זועם, חושף ניבים, עם עיניים צהובות־ירוקות, שכמו נולד מתוך טריפ, היה מוגף. שלושת השתיינים הקבועים, שעד לא מזמן ישבו על הספסל ממול וחיכו לבעל הבית, התייאשו והלכו לחפש חנות אחרת לקנות בה וודקה. גם משרד השיטור הקהילתי היה סגור, ואולי בשל כך חנו מכוניות בשדרה, תחת טור העצים בעלי הצמרות הרחבות. מתוך העלווה הירוקה בקעה במקהלה קקופוניית שירת המַיְינות. לא הרבה נותר משכונת הפועלים של עולי סלוניקי. בניינים חדשים של שבע קומות התנשאו משני צדי השדרה, ורק באמצע, שריד מן העבר, עמד בניין ישן של שלוש קומות מוזנח ומתקלף. מרפסת אחת סגורה בתריס פלסטיק מכוער, אך כל האחרות מקושטות בתריסי העץ המקוריים ובמעקות ברזל. באחדות מהן היו עציצים פורחים ושרשרות תאורה שהוסיפו להן לוויית חן. פלורנטין היתה שכונה שבה הזקנה נסוגה בפני העלומים, אך ככל שעיני אנשים צעירים טובות יותר, הרי הזקנים מיטיבים לראות מהם. מתחת לפנים המתוחות, הרעננות, שהביאו עמם בעשור האחרון הבוהמיינים, האמנים, הסטודנטים והתיירים, עדיין שכנו קמטי הנפש והחריצים העמוקים של הזקנה, וכך הפכה השכונה לצעירה שיש בה שמץ זקנה ובעת ובעונה אחת לזקנה שיש בה מן הנעורים.

סיון התיישבה על הספסל שעליו ישבו קודם השתיינים. הוא בוודאי יאחר. מעולם לא היה דייקן.

הוא התקשר אתמול לפנות ערב, כשהיתה במשרד. מספר לא מזוהה הופיע על הצג. היא התלבטה, אבל החליטה לענות. חשבה שאולי זה לקוח פוטנציאלי שקיבל עליה המלצה ומבקש לקבוע פגישה, ופרנסה היא ראשונה במעלה.

"סיון?"

גם אחרי שמונה־עשרה שנה של נתק הקול היה מלטף ואהוב. "כן," הצליחה לפלוט.

"מזהה?"

שתיקה.

"וַנְיָה? את שם?" הוא קרא לה בשם החיבה מלפני שנים.

"הי, יַעַל." הדופק שלה הואץ. "אני עוד שתי דקות נכנסת לפגישה. אוכל לחזור אליך?"

"תוכלי לפַנות זמן מחר? זה חשוב. אני רוצה להראות לך משהו. אני צריך חצי שעה. אחרי זה, אם יהיה לך זמן, אני אזמין אותך לקפה או לארוחת צהריים."

"איפה?"

"בפלורנטין. אני אסמס לך כתובת."

הפעם האחרונה שראתה אותו היתה באזכרה של בַּמְבּי בבית העלמין של הקיבוץ. כמה חודשים לאחר מכן הוא עבר לגור באילת ומאז ניתק הקשר ביניהם. היא ידעה שבגיחותיו לקיבוץ הקפיד לבקר את אבא, ותמיד יִידע גם את דוֹלֵב שהיתה מגיעה מזיכרון יעקב לפגוש בו. אבל אליה הוא לא התקשר, והיא מצדה לא עשתה מאמץ להפתיע אותו ולהצטרף. גם בשנים שעוד היתה יורדת לסיני פעם בשנה, לא עצרה באילת לחפש אותו.

היא קמה מהספסל, הלכה לקיוסק בקצה השדרה וקנתה קפה הפוך בכוס קרטון. כמעט התפתתה לקנות אחת מעוגיות הריבה שבצנצנת על הדלפק, אבל נזכרה שאולי ילכו לאכול, הדפה את הפיתוי וחזרה אל הספסל מול בית מספר 36. מימין לכניסה הפרוצה היתה חנות נעולה בדלת פלדה צבועה בכחול עז. על קיר החנות גם היה ציור, אך בניגוד לזאב הפראי במכולת משמאל הוא היה עדין. בחורה כלואה בבועה, ומראשה יוצאות עוד בועות־בועות ובתוכן ציטוטים של מחשבות ורגשות. רק שמישהו, במעשה ונדליזם, שפך צבע שחור וקישקש עליה.

כשכמעט סיימה את הקפה, ראתה אותו מגיע מרחוב משק הפועלות. מטר שמונים ושש, עד סוף התיכון היה בנבחרת ישראל בשחייה, בצבא שירת בסיירת מטכ"ל, הילד הכי יפה של הקיבוץ, הבן הכי מחוזר. הוא עשה דרכו אליה. עדיין נאה אם כי התעבה באזור הבטן והמותניים, מה שלא גרע מחִנו. אותו לבוש בסיסי — סנדלי שורש, מכנסי חאקי עם כיסי צד וחולצת טריקו קצרה גם בשיא החורף. רק השיער, שבעבר היה קצוץ בתספורת צבאית, היה עכשיו ארוך ועיטר את ראשו וכתפיו בתלתלים רכים כשל ילד.

היא ידעה שגם הוא זיהה אותה ממרחק. לסיון ולבמבי היה מבנה גוף כמעט זהה; תמירות, עם כתפיים רחבות ושיער חלק וארוך חום־דבש, עור זית ועיניים ירוקות, לסיון גוון אחד כהה יותר משל במבי, ורק דולב, בת הזקונים, הפוכה, כמו נגטיב. קימורים, רעמה שׁטנית, עור חלבי ועיני אגוז לוז חומות.

"הֵי, סיון."

היא קמה לקראתו, נשנקת למרות רצונה.

הוא רכן אליה וחיבק אותה. "נשב רגע?" הציע. "ספרי מה שלומך? מה קורה איתך?"

היא הסדירה את הנשימה, "בסדר, בסדר. הכול בסדר."

"זה כל מה שיש לך להגיד, וַנְיָה?" שוב השתמש בשם החיבה הנושן.

"הכול טוב, אין הרבה מה לספר. מה איתך?"

"אני באילת. בטח שמעת."

"מה אתה עושה שם?"

"אל תגידי שהפסיקו לרכל בקיבוץ."

"אני לא בקיבוץ הרבה שנים, וגם כשאני שם אני לא מקשיבה."

"יש לי מכבסה שנותנת שירות לגופים גדולים, בעיקר למלונות. זה העסק העיקרי, ויש לי עוד כמה מיזמים שאני מפתח. היתה לי סוג של חָברה במשך אחת־עשרה שנה. בסוף נפרדנו. בלי ילדים. זהו, כל החיים שלי על רגל אחת. ואת עורכת דין," העביר שוב את נושא השיחה אליה.

"יש הפתעות בחיים," אמרה, למרות שזאת לא היתה אמורה להיות הפתעה עבורו. היא היתה סטודנטית שנה שנייה כשהחברוּת שלהם נחתכה במגלו החד של המוות. אבל היא לא היתה אף פעם חברה שמתעניינים בה בזכות עצמה אלא אחות של במבי, ולכן הוא לא זוכר לגביה דבר שאינו קשור באחותה.

"אני לא מופתע. היית סגורה ולא מוחצנת, אבל שכל היה לך. במבי תמיד אמרה שאנשים לא מכירים אותך כי את לא נותנת לאף אחד להתקרב אלייך, אבל אם היו יודעים מי את, היו מבינים שמכולן את הכי עמוקה, הכי עם עוצמות."

"בגרתי. לא היתה ברירה. החיים בחוץ דרשו ממני לפתוח את הפה, וכשהוא נפתח גיליתי שכיף לדבר, וגם עוזר מכל בחינה."

"ותראי אותך עכשיו, עורכת דין!" חזר על המילים.

היא התחילה להירגע. הוא התנהג רגיל. גבר לא מתוסבך, ישר ולעניין. השנים לא קילקלו אותו. אותו מבט בעיניו הבהירות, אותו עור פנים ילדותי ולא שעיר, אותן אצבעות ידיים ארוכות. הוא לא זוכר כלום, לא חושד בכלום, וברור שהעבר אינו הסיבה שבגללה ביקש להיפגש.

"באיזה תחום את?"

"מעמד אישי. גירושים, משפחה, צוואות."

"כשנפרדתי מהחברה היא הלכה נגדי לבית משפט, רצתה חצי מהכסף, אמרה שהיא הקימה את העסק איתי למרות שלא היתה לה שום נגיעה בו."

"הייתם יחד לא מעט זמן."

"נכון, אבל היא התהפכה והתחילה עם מהומות והשמצות, שקרים איומים והשתגעה לגמרי. התכוונתי לתת לה הרבה יותר, ובסוף היא קיבלה פחות."

"עלבון הוא רגש חזק."

"לא הצלחתי להתעלות על עצמי. היא טבעה בזעם ובתסכול כלפי, והאגו שלי התפוצץ לה בפנים."

"בפגישה הראשונה אני תמיד אומרת ללקוחות שהתנאי לפרידה טובה הוא שכל אחד צריך לרצות בטובתו של האחר כמו בטובתו שלו. הרוב מסתכלים עלי כאילו אני משוגעת."

הוא גיחך במרירות. "אצלנו זה היה בלתי אפשרי. היא היתה חמדנית. זה הוציא ממני משהו רע."

היא על קרקע בטוחה. "אני עורכת דין ומגשרת כמעט עשרים שנה, ראיתי סכסוכי גירושים מפה ועד להודעה חדשה. בסוף הריב הוא אף פעם לא על כסף. מתחת לפני השטח זה תמיד עניין רגשי."

"לפחות את מרוויחה מזה."

"פעם תומר אמר לי שאם כל האנשים היו מטפלים היטב בשיניים ולא מזניחים אותן — מצחצחים כהלכה אחרי כל ארוחה, מנקים עם חוט, מבקרים באופן סדיר אצל שיננית — לא היתה לו עבודה בכלל. אני כמו רופא שיניים עם מטופלים."

"איפה את גרה? איפה המשרד שלך?"

"איפה שתמיד גרתי. בצפון תל אביב, מעבר לירקון, בשכונה דומה לקיבוץ. המשרד קרוב לבית."

"את עובדת לבד?"

מפלס ההתרגשות שלה המשיך לרדת. "יש לי שותפה, תמרה, שהיא גם החברה הכי טובה שלי. איתה פתחתי את המשרד, וכיום אנחנו מעסיקות שלוש עורכות דין. לפני עשר שנים קנינו את כל הקומה. אנחנו יושבות במחצית ממנה, ואת המחצית השנייה אנחנו משכירות."

"קשה לי לדמיין אותך כעורכת דין קשוחה, יָנִי," נקט וריאציה נוספת על שמה. "היית חולמנית."

"לעתים רחוקות נדרשת קשיחות. יותר חשוב לתת לאדם הרגשה של ערך עצמי ומשמעות."

"חבל שלא טיפלת בפרידה שלי מצוּף. היית חוסכת לי את הסיוט."

"קוראים לה צוּף?"

"כן."

"זה נשמע כמו שריטה. אתה בוחר אותן לפי השם?"

הוא צחק. "מה עם הבת שלך?" שאל. "היא גרה איתך? בת כמה היא?"

"כמעט בת עשרים וארבע. היה לה חבר, הם גרו יחד. כשנפרדו היא חזרה אלי הביתה."

"סטודנטית?"

"היא לומדת עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון." היא השתתקה. הרגישה שהיא מדברת יותר מדי. תשובות ארוכות לשאלות קצרות.

"את בטח סקרנית למה ביקשתי ממך להיפגש כאן. אני רוצה להראות לך משהו."

היא הלכה איתו לעבר הכניסה לבניין. הם נכנסו למסדרון צר ומלוכלך מדיף ריח שתן וביוב. בהמשך היתה חצר ובה פחי זבל ירוקים, סביבם פזורה אשפה. תיבות דואר חלודות היו תלויות ללא סדר בצד אחד של הקיר, ומימין היתה מבואה ובה שלושה זוגות אופניים. המדרגות שהובילו לתוך הבניין היו שבורות, ונורות החשמל שרופות. בכל קומה היו שלוש דלתות. בחצאי הקומות היו קבועים חלונות גדולים עם משקופי עץ מתקלפים וזכוכיות שבורות שלא הרבה נותר מהן. יונה עפה פנימה, חלפה במשק כנפיים מעל ראשם והתיישבה על ארון חשמל שממנו יצאו כבלים חשופים שכיערו עוד יותר את החלל המוזנח. רק הרצפות המצוירות ומעקה העץ רמזו להידור שהיה כאן פעם.

בקומה השנייה, בצד אחד של מדרגות מתפוררות, היו שתי דלתות חומות, ומשמאל דלת ורודה, זרה לבניין. דשדוש רגליים נשמע מאחוריה, והיא נפתחה לכדי סדק צר. סיון לא הצליחה לראות מי מסתכל בהם מבעד לחרך, אך מכיוון שלא רצתה להתעלם אמרה, "שלום."

קול לוחש ענה, "שלום." הדלת נסגרה.

יַעַל סובב את המפתח. היא התכוונה לצעוד בעקבותיו פנימה כששמעה שוב רעש מאחוריה וסובבה את ראשה. גבר שירד מהקומה העליונה הינהן אליה קצרות והמשיך בדרכו. מי גר בבניין כזה, תהתה. אנשים שלא אכפת להם, שמכונסים בדל"ת אמותיהם והסביבה לא מעניינת אותם. אין להם בעיה לחיות בטינופת ובהזנחה.

יַעַל נכנס לדירה והיא פסעה אחריו לתוך מבואה והתקדמה לצדו בפרוזדור צר שהוביל לחדר רחצה זעיר עם מקלחון, כיור ושירותים, ובהמשכו מטבח שקירותיו טחובים. הם חזרו אל שני חדרים גדולים ומרווחים. לאחד מהם היתה מרפסת שהשקיפה על שדרות אליזבת. למעט הרצפה המצוירת בגוני צהוב־חום־ירוק־אדום שנראתה במצב טוב, המקום היה חורבה לא ראויה למגורי אדם.

"איפה אנחנו, יַעַל?" אינטימי להגות בקרבה כזו את שמו. יַעַל. שם שעורר תשומת לב. גם בזה הם התאימו, במבי ויַעַל. תמיד נשאלו: אלה השמות האמיתיים שלכם? וענו: כן, לי קוראים במבי. כן, ככה ההורים קראו לי, יַעַל, מלשון "ישאף גבוה". רשום בתעודת הלידה. כשהיא ובמבי נולדו, היה מקובל לתת לבנות שמות כמו עירית, רונית, דגנית, מיכל, טלי. אבל היו הורים, כמו הוריה, שהושפעו מילדי הפרחים של שנות השישים, ושזרו שעטנז באורח החיים ובאידיאולוגיה הקיבוצית, וחיפשו לילדים שמות יוצאי דופן שקשורים לטבע ולמעגל החיים. במבי אהבה את שמה והתגאתה בו, מעולם לא גילתה שמץ של מבוכה, וכשפגשה את יַעַל והם התחברו לישות אחת שנקראה: בַּמבּי ויַעַל כָּנוֹת, שמם הלך לפניהם.

"בדירה של הדודה של אמא שלי, מרגריטה, זיכרונה לברכה. היא מתה לפני כמה חודשים."

"אני משתתפת בצערך."

"ראיתי אותה הרבה כשהייתי צעיר, אבל בשנים האחרונות היא לא קיבלה אורחים. עכשיו," הוא החווה בידו תנועה שהקיפה את החדר, "הדירה הזאת שלי."

"היא הורישה לך אותה?"

"כן. היא היתה ערירית. כמוני. אני כמוה."

מבטה של סיון נמשך אל הקיר שעליו היו תלויים שני גובלנים במסגרות זולות. שוליהם היו מוכתמים, אבל המלאכה נעשתה בדייקנות.

"תתחדש," היא אמרה כשהחזירה אליו את עיניה מהתמונות.

"תתחדשי את."

"אני?"

"אני נותן לך אותה."

היא הביטה בו בתדהמה. "לא הבנתי."

"את אחות של במבי. יש לך בת. האחיינית של במבי. היא תירש אותה ממך בבוא הזמן. לי אין מה לעשות איתה."

"אתה יכול למכור. הנדל"ן בפלורנטין מזנק. גם מעבר למשק הפועלות יש פרויקטים גדולים."

"אני לא צריך את הכסף," קטע אותה יַעַַל. "יש לי מספיק. מה שחסר לי זה אותה, את במבי. חסר לי לקשור את עצמי אליה באיזשהו אופן ממשי יותר מזיכרונות. את והבת שלך בשר מבשרה. חשבתי על זה הרבה, וזה מה שהחלטתי."

"התחרפנת לגמרי."

"הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב כמו ברגע הזה. בואי, נלך לשתות קפה. יש כאן ריח של עובש, המקום זקוק לשיפוץ מקיף. גם לזה אני אתן לך כסף. את לא צריכה לדאוג לכלום."

"אני לא דואגת," מילמלה.

"תוכלי להשכיר אותה ולקבל הכנסה קבועה, לך ולבת שלך. מה שמה?"

"לַיְלָה."

"לָלִי. נכון. איך יכולתי לשכוח? היא נולדה בברזיל אבל יש לזה צליל קצת ערבי."

"רק מוסיף קסם. אנחנו במזרח התיכון, לא?"

הוא צחק. כשהגיעו לדלת הראשית נתן לה לעבור לפניו, וכתפה התחככה בזרועו. מגע תמים אבל עבורה הכי משמעותי בעולם. בחיים לא תשתחרר ממנו, לא מאהבתה הנסתרת אליו ולא מהאשמה שהיא נושאת עמה.

הם הלכו בשדרה לכיוון לב השכונה בחיפוש אחר מקום לשבת, חצו את רחוב ידידיה פרנקל, ושם נכנסו לבית קפה עמוס.

"אני עדיין בהלם מההצעה שלך," אמרה אחרי שהצליחו למצוא שולחן פנוי והזמינו.

"זאת לא היתה הצעה. זאת היתה קביעה."

"למה? אפילו לא זכרת איך קוראים לבת שלי. זה לא העניין של הכסף. גם לי לא חסר. זה יותר הקטע של להבין."

"אמרתי לך," ענה בסבלנות. "אין לי אף אחד אחר. ניסיתי לשכוח. יותר מעשור חייתי עם אישה שלא אהבתי. בסוף גם היא הבינה שאני לא יכול לתת מה שמגיע לה, והיא הלכה לא מרוצה. כשהדודה מתה התחלתי לחשוב מה לעשות. היתה לי הארה. את ולַיְלָה. גם ככה אני מחובר לבמבי, היא לנצח תהיה אשתי היחידה, אהבתי היחידה. מה יותר טבעי מכך שאדאג לכן? אם לא לכן, למי?"

טבעי, אפילו יותר ממה שהוא שיער, ולא טבעי בכלל, חשבה. "לדולב. גם לה יש ילדים."

"דולב צעירה מבמבי בארבע־עשרה שנה. את ובמבי כמעט כמו אדם אחד, גדלתן דבוקות. שלושתנו בילינו הרבה יחד, אלייך אני מרגיש קרבה שאני לא מרגיש לדולב. דרכך אני נושם את במבי. כשאני חושב עליה, מדמיין ורואה אותה, את כלולה בתמונה, יש לך חלק בה. דולב היא דולב, לא קשורה."

הכול קרה לפני כל כך הרבה שנים, והוא עדיין חי את במבי. לא המשיך הלאה. ומה היא מתפלאת? גם היא לא המשיכה הלאה. "מה עם אחותך? היא לא תתרגז?"

"זה לא עניינה. מרגריטה הורישה לי את הדירה, והיו לה כנראה סיבות טובות לכך. מוֹר מסודרת. היא לא שייכת לסיפור הזה."

"טוב," היא חייכה. "אני לא אתנגד. אני שמחה, וגם לַיְלָה תשמח. פלורנטין זו השכונה שהיא הכי אוהבת. שנתיים היא גרה עם החבר ברחוב אוריאל אקוסטה, עד שהתחילו הבעיות."

"את יכולה להציע לה לעבור לגור בדירה שלי, כלומר שלך," תיקן עצמו, "אחרי שתשפצי."

"אתה יכול להגיד 'שלנו'," אמרה, "זה יהיה יותר מדויק."

"למה הם נפרדו?"

"מי, לַיְלָה וליאור? זה מסובך. כלומר לא ממש מסובך, סיפור די שגרתי, למען האמת. בתמצית, הם היו יחד מגיל חמש־עשרה, אהבה ענקית שהתחילה בתשוקה אטומית אבל אחרי שש שנים הלכה ודעכה. אחרי הצבא הם טיילו חצי שנה בדרום אמריקה וכשחזרו, עברו לגור יחד. הוא עשה פסיכומטרי, היא למדה במכינה לעיצוב תעשייתי, ואז דברים השתנו. הוא רצה לראות עולם, להיפתח, להתרגש. בכל זאת הם יחד מגיל כל כך צעיר והיא הראשונה והיחידה שלו. היא ניסתה להבין ולא התווכחה. הוא נסע עם חבר לסרי לנקה, ושם פגש מישהי, התאהב עד מעל הראש בחדשה, וזהו. נגמר. הוא החליט לסיים את הזוגיות שלו ושל לַיְלָה, ולא להמשיך ולהבשיל איתה."

"והיא?"

"התרסקה. במשך שנה היה מוות. מתפקדת אבל כמו בהזיה. שוכבת לי על הספה בבית ובוכה, נראית כמו רוח רפאים. אבל כמו שאומרים, הזמן עושה את שלו. אתה יודע איך זה. היא הבינה את התרומה שלה להתפוררות. היא דיממה, כאבה, התאבלה, ואז קמה, הרימה את עצמה, אספה את השברים והתחילה ללכת שוב. בהתחלה בצעדים קטנים ומהוססים. ואז בַּלְבּלָה. את לא יודעת מה בדיוק לעשות. לצאת כל ערב עם מישהו אחר או להחליט להתרכז בעצמך, בלימודים, בעולמות הפנימיים היצירתיים שלך. לקוות שפעם, אי־פעם, מעבר להרי החושך, בתום המסע המפרך רצוף המהמורות, יש עוד אחד בעולם כמו ליאור, ליאור חדש, שאיתו תרגישי מה שהרגשת עם ליאור הישן שעדיין צרוב לך בגוף ובנשמה."

"אנחנו מדברים על לַיְלָה? לא עלי? כי אני מרגיש שאת מדברת עלי." שפתיו נמתחו באירוניה עצמית. "אני מקווה שסופה של לַיְלָה יהיה אחר משלי, כי אני לא מצאתי עוד אחת שאיתה הרגשתי כמו עם במבי. לפעמים יש רק אהבה אחת."

"זה נכון."

"אבל אם הוא התאהב במישהי אחרת, ממילא הם לא התאימו. הוא רק עשה לה טובה. זה לא כמו אצלי ואצל במבי."

היא לא הגיבה למשפט האחרון. לאנשים יש זיכרון סלקטיבי. אין מה להתעמת איתו על דברים שמזמן גוועו ומתו. עדיף שידברו על לַיְלָה. "לפעמים יש לי הרגשה שהיא עדיין מחכה לו. שיתחרט ויחזור."

הגבות של יַעַל התרוממו בספקנות. "תגידי לה שזה לא יקרה. לא סביר."

"אני יודעת. גם היא יודעת."

"נשמע שאתן קרובות."

"היא החברה הכי טובה שלי. עד לפני שלוש שנים היינו עם המון אהבה, כמובן, אבל יחסים רגילים טובים של אמא ובת. ואז, כשהתחילו העניינים עם ליאור, פתאום גילינו אחת את השנייה בצורות אחרות ונפלאות. היא כוכב הצפון שלי."

"אני חושב על זה לעתים קרובות, שלבמבי ולי היה יכול להיות ילד. אני בטוח שזה היה בן. היום הוא היה בערך בגילה של לַיְלָה. אני מדמיין אותו בכל שלב של התבגרותו, אבל תמיד נתקע בצבא. אני לא מצליח להחליט לאיזו יחידה לשלוח אותו."

"לא קרבי. לשלוח בן לקרבי זה מפחיד."

"אם היה לך בן הוא לא היה שואל אותך."

היא חייכה. "בטח לא אם היה לו אבא כמוך. אתה היית מהמורעלים."

"אני אלך לבקר את רוֹן בשבוע הבא. אני אוהב לשבת עם אבא שלך. הוא לא דברן אבל כל מילה שלו שווה זהב."

"גם אני אבוא. עכשיו שחידשנו את הקשר," הוסיפה. "הזדמנות לראות את דולב. לא התראינו ים של זמן. אנחנו צריכות להיפגש יותר."

"כל אחד עסוק בענייניו. בפעם האחרונה שנפגשנו היא סיפרה לי שהיא מוכרת בגדי וינטג' באינטרנט ושהתחילה להתעסק עם עיצוב פנים."

"אתה מעודכן. בהתחלה קיבלה עבודות מחברים ובמשך הזמן התפתחה. היא תיכננה את הדירה שלנו ועשתה עבודה נהדרת, יש לה ראש מיוחד. לא כמו כולם."

"אף אחת מהאחיות לבית ניומן מקיבוץ עין גלים לא היתה אף פעם כמו כולם. גם את לא. זה אולי נראה ככה: עורכת דין, מסודרת, בורגנית, חיה חיים מיינסטרים, שתי עיניים, אף, פה. כמו כולם. אבל אני ואת יודעים שאת לא כמו כולם, במבי לא היתה כמו כולם, וכנראה גם דולב לא." יַעַל חייך.

היא נזכרה למה התאהבה בו. כשהוא דיבר אליה היא אהבה את עצמה.