הקדמה
30 בספטמבר, 2023.
נפלט כמו מבור חשוך וקפוא. עיניי נפקחות לאט. בחשש. "איפה אני? מה קרה לי?"
"התמוטטת אבא," גיא שלי עונה, "היה לך דום לב. תנוח. האמבולנס בדרך." הוא מנגב לי דם מהפנים במפית. "זה בסדר, אלו רק המשקפיים שנשברו כשנפלת על השולחן... שתי שריטות קטנות," הוא מרגיע בקול שלֵו, כמי שמברר אם אני מעדיף חביתה או מקושקשת. "עשיתי לך החייאה."
מפוחד, אני מתחיל להפנים. מדובר בלב. לא צחוק. את חמשת הלילות בריזורט המדהים הזה בגיאורגיה כנראה כבר לא נשלים. "חבל," אני לוחש לו. נזכר כמה זמן לקח לי למצוא את המקום.
נשימות מדיטטיביות. אוויר נכנס — אוויר יוצא. נכנס — יוצא. בטסי מקרבת שפתיה לפניי ומעניקה לי הבטחה, מסוג ההבטחות במצבי קיצון.
סביבנו — מסעדת חצ'פורי הומה אדם. ארוחת הערב נמשכת. רק לפני רבע שעה הגענו, הספקנו להזמין מנה ראשונה. עדן התלוננה על התפריט, שאין בו מספיק אופציות מתאימות. אני שוכב פרקדן על הרצפה הקרה. צלעותיי כואבות.
"נשבר משהו אבא?" גיא שואל. אני ממשש בזהירות את מפתח הלב. נזכר בקרבות הקראטה. כמה פעמים הזהרתי תלמידים כי אגרוף למפתח הלב יכול להרוג. "לא חושב." כואב לי בחיבור, אבל אני חושב שהכול שלם.
"יופי. הרבה פעמים בעיסוי לב הצלעות נשברות. הייתי צריך ללחוץ חזק. עדיף סחוס שבור על דום לב." אני נזכר בשעה שקדמה לבואנו למסעדה. בדרך חשתי חולשה ובחילה. התלוננתי שלא כהרגלי. כשהתיישבנו אמרתי לבטסי שאני לא מרגיש טוב.
"כמה זמן לא הייתי איתכם?" אני תוהה.
"בערך שתי דקות ללא דופק." למעט שתי הדקות אני זוכר הכול. זוכר תחושה של יציאה אלימה מתוך חור שחור. זוכר את הפנים המודאגות של גיא. מודאגות ואז מאושרות.
האמבולנס מגיע אחרי חצי שעה. ארי, בני השני, חטף קורקינט חשמלי של אחד מעובדי הריזורט וטס למשרדי הקבלה בניסיון למצוא דפיברילטור. "אבא שלי מת!" צעק כדי למשוך תשומת לב. במקביל רצו עדן וסיון בנותיי לארוז את התיק לבית החולים.
מתוך ההמולה מגיחות מאמבולנס צהוב חבוט שתי קשישות באפודה זוהרת ומעמיסות אותי על אלונקה. גיא מתקשר איתן בשפת סימנים. מפשפש בארגז בניסיון למצוא... מוצא רק עירוי. האמבולנס יוצא בנהמת מנוע מהריזורט שעל שפת האגם. בטסי מנפנפת לי עם נשיקה באוויר, "אני כבר מצטרפת."
שוב חולשה מפחידה, כמו זו שקדמה להתמוטטות. "גיאלי, אני מרגיש חלש."
בני פותח לי וריד ודוחף עירוי.
"לפחות לא יורים עלינו, גיאלי." אני נזכר בסיפוריו מהשירות הצבאי. הנוזל הקריר מתפשט בעורקיי. מוחי מחזיר אליי תאונת דרכים שעברתי לקראת סוף שירותי הצבאי. עד היום קוראים לעץ האיקליפטוס בשדרה המובילה מהעיר לקיבוץ על שמי.
שיט, תכף אצטרך להשתין בבקבוק.
כעבור נצח מגיע האמבולנס המקרטע לבית החולים. מרפאה, למעשה. שוב אני שומע את גיא בצעקות משולבות בהצגת מסך הגוגל-טרנסלייט בנייד שאביו היה כבר בחצר המוות וחזר לחיים, דורש מהם להתייחס אליי ברצינות.
אק"ג. צנתור. עוד אק"ג. בדיקות דם. גיא שולח צילומי מסך לחבריו הרופאים בארץ. מבקש חוות דעת שנייה ושלישית ואולי רביעית. הבדיקות מעלות חרס. מה אומרים המומחים? אין לי מושג. בינתיים, בטרמפ מאולתר, נכנסת בטסי. זוג מקומי מסייע בתרגום.
אני מועבר למיטת אשפוז. המון חוטים וצינורות ומוניטור מצפצף.
שעת חצות. בטסי חוזרת למלון להיות עם ארי, עדן וסיון. גיא לא מש ממני. אני סומך עליו. אחות טובת עיניים מצמידה מיטת בית חולים למיטתי ומסמנת לגיא שהוא יכול לנוח. מה עובר עליו, על בכורי? "תתקשר לנגה." נגה היא ארוסתו. עוד שלושה חודשים הם אמורים להתחתן. גיא יוצא מהמסדרון וחוזר לאחר דקות ספורות. "היא במסיבת רווקות. חבל לי לקלקל לה את הערב. אספר לה מחר."
"גיאלי, בוא שב לידי." אני אוחז בידו. אוזר כוחות. הילד הציל את חיי. כנגד כל הסיכויים.
"גיאלי, זכינו. כמה אבות יכולים לומר שהבן שלהם הציל את חייהם. מרגש נורא לחשוב על זה." אז עוד לא ידעתי שכמה שעות מאוחר יותר הוא יבצע בי החייאה נוספת.
"היית כשתי דקות מחוסר דופק. זה נס גדול."
חמישה אמבולנסים. שלושה בתי חולים. הטסת חירום. בשניים באוקטובר 2023, 36 שעות מאוחר יותר, מצאתי עצמי מאושפז בקרדיולוגית בבית החולים שערי צדק. המבצע המשפחתי להחזיר את אבא בחיים הוכתר בהצלחה. נדמה היה כי אנחנו כבר אחרי הדרמה הגדולה. איש לא דמיין שזו רק ההקדמה לשבעה באוקטובר. עד היום טוענים הילדים שהלב הפרטי של אבא שלהם חזה את האסון הלאומי, ומרוב כאב וחרדה נדם ונאלם.
"גיאלי," לחשתי לבני בפרץ אנרגיה מלווה בחיוך עקום, אוהב, "אין מצב שיכולתי ללכת עכשיו. ויש שלוש סיבות: האחת, שלא יכולתי להשאיר אותך עם כישלון על המצפון. חמש-עשרה שנה אתה מציל חיים של אזרחים וחיילים, ודווקא ברגע המבחן הגדול כשצריך להציל את אבא, להיכשל?!
הסיבה השנייה, שאני צריך להוביל אותך לחופה. לא מוותר על זה.
והסיבה השלישית, שעדיין לא סיימתי לכתוב את הספר שלי על הקיבוץ. אני חייב להוציא אותו לאור."
נקמת לאה
ריח תחמיץ בקע מבעד לתריסי החלון המוגפים. ציפורי שחר צייצו בעוז, בעוד תרנגולי הלול משמיעים קריאות גבר ראשונות. אלו הן שעותיו היפות של הקיבוץ, בין אשמורת שנייה ובין דמדומי היום המפציע. בעוד כשעה יעבור שומר הלילה בין חדרי החברים ויקרא בקול צרוד מעייפות, "חברים! קומו לעבודת הבורא!" והם יקומו. והפסטורליה הקיבוצית תפנה בהדרגה את מקומה למכבש הקיבוצי. ללחשושים. ל"מה יגידו?" לכאבים ולפחדים שאין לומר בקול. שאול יודע: זהו מחירו של הניסיון הנועז והייחודי, הבלתי אנושי בעליל — לברוא חברה צודקת ושוויונית.
הוא מתגלגל בכבדות מעל גופה של אילנה. גופו מיוזע למרות שעת הבוקר הקרירה. ציוצי הדרורים התחלפו בהמיית תורים. אילנה מתעטפת בסדין הלח, מתמתחת מעדנות ומטופפת בצעדים שקטים לעבר חדר השירותים. הוא משתרע לרוחב המיטה, משלב ידיו מאחורי ראשו ומרגיע את נשימתו. היום ייקח שעה חופש, "שעה שמינית". עליו לנקות את קברה של אימו עד השעה שלוש, לפני האזכרה השנתית. עשרים שנה שאיש לא קורא לו "אוּלִי." הכול יתאספו בחדר האוכל ויחד יצעדו לחורשת בית הקברות.
כמה קשים היו חייה הוא חושב בעודו נהנה מהשלווה שאחרי הפורקן. חיים קשים אשר עיצבו אישה קשה. לא שמישהו בקיבוץ נהנה מחיים קלים; רבים עזבו את המשפחה ואת המולדת האהובה והתיישבו אי שם, בנקודה שכוחת-אל בפלשתינה. קומץ בחורים ובחורות נחושים להפריח את הנגב, להוכיח שאפשר, שאפשר לדחוק את ה"אני" ולהתמסר ל"אנחנו".
בערגה נהגה אימו לספר לו על אודות ריקודי ההורה בגורן, כיבוש המדבר ו"ההגשמה". על חברתה, שותפתה לאידיאה ולקבוצה, אשר שנים הלכו יחד באותו נתיב, כתף אל כתף — לא סיפרה ולו במילה.
בת שבע הייתה חברתה מילדות. את הסודות הכמוסים ביותר חלקו זו עם זו. יחדיו למדו בגימנסיה. יחדיו לגמו בשקיקה כל סיפור ישראלי וכל שיר ציוני, כטועמות מגדנות מפיו של השליח השזוף. יחדיו החליטו להצטרף לתנועה ולהתמסר לתפקיד "החלוצות".
שאול נזכר בערב ההוא — אימו עבדה בגן הירק — בן שמונה או תשע מצא את יומן נעוריה צהוב הדפים, מוצפן בין שני הכרכים עבי הכרס, האדמדמים, של "ספר הפלמ"ח", והציץ בו. מהשורות הצפופות, הכתובות בעברית גבוהה ומיושנת, למד על גבר החלומות שעליו פנטזה — חלוץ יהודי חסון אך גם חכם, שנון וגם "יודע דרך גבר בעלמה". ניכר כי קצה בנערי קייב לבנבני העור, הרציניים, המרוכזים בעצמם, המתביישים להיישיר בה מבט חודר, בוטח ומבטיח.
פעם אחת ויחידה סיפרה לו אימו את קורותיה ביום עלייתה ארצה. עת עגנו בנמל חיפה, חיכה לקבוצת ההכשרה המדריך החקלאי של הסוכנות היהודית — עמירם. "ברוכים הבאים לארץ ישראל שלנו. יחד נעלה להקים קיבוץ, נחרוש ונזרע!" הכריז ונתן בה מבט רציני ושובב בו זמנית. "לא יהיה לנו קל, אך נכול נוכל!" אל אלוהים! והרי מישהו קרא את חלומותיה ומיד יצק בהם ממש! מלאת עזוז וחוצפה, בשמלת סרפן פרחונית, ניגשה לאה אל המדריך התמיר, מזוודת עור חומה אחוזה בידה השמאלית, ואת ידה הימנית הושיטה תוך שהיא מעפעפת בריסיה, "שמע נא בחור. אם להודות באמת, פחדתי קמעה מן הצפוי לי כאן. כעת כבר איני פוחדת. משתוקקת אני ללמוד ממך את רזי החיים!"
שלושה שבועות בלבד חלפו מיום העלייה ועד לערב שבו אישרה להם אספת הקבוצה "אוהל פרטי". "הפרימוס", מי שהתגורר איתם בשבוע הראשון, פרש לישון בגורן מחמת קולות העינוגים והתענוגות שעלו ממיטת הברזל החורקנית.
שאול נולד באביב 1940. לאה הייתה מאושרת. עמירם, כך אומרת השמועה, הרבה פחות. הליבידו שלו לא נתן לו מנוח. תרתי משמע. ובעוד אשתו שקועה בטיפוח גן הירק, טמן עמירם זרעיו בשדות זרים. בשדות זרות ליתר דיוק. זרות ומקומיות. עד שיום אחד, בשובו מגיוס עופות בלול, רחרחה לאה את בגדי העבודה האפורים — וחץ ננעץ בליבה. לא סירחון של זבל עופות היה זה, גם לא דביקות שיירי ריבה מעוגת "דונמית" של אחרי גיוס עופות — העוגה נקראה כך בשל שטח הפנים הגדול שלה, שעמד ביחס הפוך לטעמה — הו, לא! כי אם ריח בושם עדין... חוק קיבוצי בלתי-כתוב הוא כי סוד אשר סיפרת לחבר אחד, משול לידיעה פומבית, שלא לומר הצהרה. ובעברית פשוטה: בקיבוץ שלנו אין סודות. בהיעדר אפשרויות בידור מגוונות, "נצור לשונך מרע ודברי רכיל" היו בבחינת המלצה בלבד. וכך, כעבור יום או יומיים, בעודה מיניקה את שאול עול הימים בבית התינוקות, שמעה את חנוּצְ'קֶה ממלמלת אל ברטה, שהרתיחה את הבקבוקים במטבחון, "נו זה ידוע. הוא מתעסק עם אינגריד... וגם עם זאתי, נו, שחזרה. אין לו בושה! מה את מסתכלת עליי ככה?! תשאלי את שמיל!"
באותו ערב הטיחה בו לאה דברים קשים. זה נד בראשו באדישות מה והבטיח לנסות לחזור למוטב. אלא שה'למוטב' שלו לא היה בדיוק ה'למוטב' שלה.
זמן קצר קודם חזרה בת שבע, שבינתיים נישאה לאיזה גבר עירוני והתגרשה — לקיבוץ. לא לבד חזרה, כי אם עם בנה ברוך, שהיה מבוגר משאול בשנה. ברוב טובו התנדב עמירם לסייע בקליטתם. עמל על תיקונים קטנים, לימד את ברוך לרכוב על אופניים ועוד ועוד.
על הריונה של בת שבע סיפר לה מזכיר הקיבוץ. "עמירם שלח אותי אלייך. היא בחודש חמישי. הם עוברים לגור יחד. בחדר שלה."
חפויה והלומת צער הסתגרה לאה בחדרה, ממאנת להיכנס לחדר האוכל. נמנעת מהשתתפות באספות. מנכשת באיטיות את העשבים השוטים בגינת הירק. היו מי שאמרו שיצאה מדעתה. שהצער על בתם הצעירה, שנפטרה בגיל שישה שבועות מסיבוך של חצבת — התפרץ בכל עוזו.
שנים חלפו. שאול הקטן גדל. עימו גם תחושות העלבון והזעם. זֵכֶר עיניה הכבויות של אימו לא מש מנשמתו. עלבונה, טון דיבורה המריר. מראה הכחוש, העייף. אין ספק שהזדקנה הרבה לפני שהזדקנה באמת. שמו של אביו לא עלה על בדל שפתיה יותר. מדי יום, בארבע אחר הצהריים, בהגיעו לביתה מבית הילדים ל"שעת הורים", שהייתה ל"שעת אימא", ידע כי היא מכריחה את עצמה להגיש לו תה ועוגיות. לפעמים שאלה בטון רפה, "לאן אתה הולך, אוּלִי?" והוא הרגיש שהיא מאיצה בו ללכת. שאין לה כוח אליו ואל החיים בכלל. לא אחת קלטה את עמירם ובת שבע מהלכים יד ביד במשעולי הקיבוץ, ומייד סבה על עקביה ובלבד שלא תיתקל בהם פנים אל פנים. בחדר האוכל, אם הגיעה, הקפידה לשבת בקצה השני, המרוחק, ליד החלון הרחב של הנוער. פעם או פעמיים רשמוה בטעות לתורנות בקבוצת "תמר", שעימה נמנה ברוך. היא עיקמה את פרצופה והעמידה פנים ששכחה. וכשברוך שובץ פעם בשבוע לעבודת נוער בגינת הירק, דרשה לאה מסדרן העבודה שיעבירו אותו לענף אחר. "אל תעשה לי דווקא."
מחיזוריהם של רווקי הקיבוץ (ונשואי הקיבוץ) התעלמה, עד שהלכו והתמעטו ופסקו כליל. בקיץ של 1950 הציע לה מזכיר הקיבוץ לצאת לנופש פנויים-פנויות בבית הבראה של התנועה במעלה החמישה, והיא התפרצה עליו בכעס. יותר לא הציע. שאול ידע וראה והבין: ליבה עדיין נתון לאלוף נעוריה והפצע לעולם לא יגליד. קצת אחרי יום הולדתה ה-65 הלכה לעולמה. זעופה, עצובה ומיוסרת.
"מה אתה כזה רציני?" מפטירה אילנה, עטופה בסדין המהוה, שערה סתור ולח. שאול מתיישב במיטה ומביט ארוכות בתמונת החתונה התלויה ממוסגרת מעל הדרגש. בתמונה נראים השניים מחויכים. אילנה בשמלת כלה לבנה. זר חרציות לראשה, וברוך בחולצת כפתורים, גבעול קש בפיו, מחייך מאוזן לאוזן.