מישהו מגרמניה מחפש אותך

פרולוג (יגאל לאיריס. נקרא במטוס בדרך לישראל):

איריס היקרה,

פעמיים הפתענו אחד את השני. את הפתעת אותי לפני שמונה עשרה שנה והיום, ואני הפתעתי אותך לפני כשנתיים והיום. מתברר שלמרות מה שקרה, הסיפור שלנו לא מסתיים. זוכרת את הלילה ההוא בסנטה קתרינה? כבר אז הרגשתי שמשהו מתחולל, אבל החרשתי. נתתי לאהבה לדבר. כמה סמלי שזה התרחש דווקא שם, לאחר הביקור בחדר העצמות היבשות, במקום שעל פי האגדות אלוהים נגלה, בסנה הבוער, למשה.

"עם מי אתה מדבר?" שאלת אז כאילו מתוך שינה.

"עם אבי... אבי... שנגלה אליי..." גמגמתי בלחש. הסתרתי ממך אז, שבטרם נעלם הוא עוד הספיק לומר: "זכור בני, לכל התחלה יש סוף, אבל כל סוף מביא איתו התחלה חדשה. אל תתייאש. גם זרעך ירבה!" ולפני שהספקתי להשיב, לשאול, הוא כבר לא היה שם.

את כן היית.

לא אשכח כיצד סימנת באצבעך שלא אוציא הגה. השתחלת כנחש לשק השינה שלי, הסרת משנינו את המעט וסייעת לי לחדור לתוכך פעם ועוד פעם.

"כמה שאני אוהב אותך", לחשתי אין סוף פעמים.

ואת השבת, "יגאל, זה רק חלום".

גם היום, כמו אז, אני לא יודע למה התכוונת.

ליל העצמות השני התרחש כחודשיים מאוחר יותר. אל תתאמצי, את לא יכולה לזכור. באותו הלילה שָבָה דמותו של אבי והפתיעה אותי.

"בני, זה קורה!" לחש לעברי ונעלם.

כשהתעוררתי, חיפשתי אותך לצידי. זהו הרגל של שנים. אבל את כבר היית במחוזות אחרים. איריס, לא יכולתי לשער למה התכוון. גם לא הייתה מי שתעשה מעשה, שתעזור, שתיגע, שתנשק ושתאמר אחר כך ש"זה רק חלום".

מאז דברים רבים השתנו, אולם סיוט העצמות היבשות רדף אותי. פעמים רבות החלטתי שהגיעה העת להיפטר מהן. לא הצלחתי, עד שהבנתי שבעזרתן אסגור מעגל ואַשנה לא רק את חיי מן הקצה אל הקצה אלא גם את מותי.

איריס, שמונה עשרה שנה המתנתי לרגע הזה, וכשהגיע התחלתי שוב לחייך את החיוך שאת משמעותו רק את מכירה ויודעת.

מְהַמֵת שקם לתחייה,

יגאל

ענת לאיריס (מכתב שהיה מונח על השולחן בחדר של איריס בקומה השנייה בביתם של גיטה ומישה בקיבוץ):

לאיריס שלום רב,

ההודעה על פטירת אימך נפלה עליי כרעם ביום בהיר. גם כאשר הדבר הצפוי ביותר מגיע הוא מפתיע, קוטע. תחושת ההתייתמות אפפה אותי פעם נוספת. כן, היו גם אין סוף רגשות אשם שעוררו תמיהות ושאלות מייסרות ללא מענה.

האם זהו העיוורון שלקיתי בו לאור מערכת היחסים שהייתה בינינו?

האם הייתי צריכה לעשות מעשה ולא עשיתי?

איריס, גיטה שינתה את חיי. היא גאלה אותי מהבדידות שכפיתי על עצמי. היא פתחה בפניי עולם ומלואו, מרחב מרתק מאין כמותו ומקום שלא הכרתי אותו. כל יום למדתי ממנה משהו חדש. חשבתי שעם פטירתה יסתיים פרק מאלף בחיי, אולם לא נראה לי שכך קרה. נהפוך הוא. השכם והערב אני מופתעת מהאירועים שמשמרים את אותה תקופה חיה ובועטת. מדי בוקר אני שואלת את עצמי עד מתי הדברים ימשיכו להתנהל בצורה זו.

איריס, אימך הייתה השמש של חיי. גם מילים כמו ביטחון, תעוזה ודמיון אין בהן די כדי לתאר את מה שחשתי לצידה. אינני מסוגלת לחזות כיצד אמשיך להתקיים ללא חבל ההצלה שלי שנפרם. העלטה מתדפקת שוב על דלתי.

איריס, אני מניחה שאת מופתעת. את בטח שואלת את עצמך מה למשוגעת של הקיבוץ ולאימא שלך? מה פשרו של מכתב זה? מה כתוב בקובץ הדפים שנמצא על שולחן ילדותך?

מרגע זה הכול בידייך.

אני מקווה שעוד הספקתם לראות משהו בפריז.

ענת, המורה שלך לספרות ולהכרת המחשב וגם חברת אמת של גיטה, זיכרונה לברכה.

איריס היקרה,

לפני שנים רבות מאוד סיפרתי לך שכאשר הייתי על אוניית המעפילים שהביאה אותי לחיפה כתבתי את זיכרונותיי.

"אימא, היית פעם סופרת?" שאלת אותי במתיקות.

ואני חייכתי והשבתי "כמעט, אבל דפי הספר שכתבתי אבדו".

"אז אני אמצא אותם", הבטחת לי.

"איך?" שאלתי.

"הם בטח בעליית הגג שם למעלה". הצבעת לעבר הדלת הקטנה שהייתה בתקרת מסדרון הדירה שלנו.

אף על פי שהסברתי לך שהדפים נעלמו ואין סיכוי למצוא אותם, תפסתי אותך יום אחד גוררת את הסולם, שגובהו היה הרבה למעלה מגובהך. ניסית לעלות לעליית הגג.

מאז חשבתי פעמים רבות לשחזר את מה שכתבתי שם.

בכל פעם שהתיישבתי לכתוב שאלתי את עצמי, לשם מה?

וכך עברו להן השנים ודבר לא נכתב. לפני כמה חודשים החלטתי שאני עושה את זה ויהי מה. רק אז הבנתי כמה גדול המרחק בין ההחלטה לביצוע. אני כבר מזמן לא אותה גיטה הנמרצת, הסוערת, שידה בכול ויד כל בה. כשהבנתי שמלאכת הכתיבה קשה עליי, נואשתי. הריכוז התמסמס והמוח פעל מהר פי כמה מהיד. פקודותיו רפרפו ונעלמו בדרכן לאצבעות. בסופו של דבר, כל דף נראה בעיניי כקשקוש אחד גדול, צירוף של מילים ללא קשר, התחלות משפט שמחפש את הסיומת וסיומות ללא התחלות, אותיות הוחלפו ומילים התנדפו. הרמתי ידיים. נכנעתי לגילי ולגוף שלי, שבגד בי, אבל לא נכנעתי לרעיון. נמרצת אני כבר לא, אבל עקשנית עד תום. את זה הורשתי לך ובשפע.

בחלוף זמן הרצון לכתוב רק העצים. חיפשתי מוצא. לא ביקשתי להעמיד אותך במבחן. העימותים איתך לא היטיבו ולא מיטיבים איתי. יעלי שלנו מקדישה כל רגע פנוי לנגינה ואת המעט שנותר ללימודים. אולי מישה...? לך אני לא צריכה להסביר למה לא. שוקי? די עם השטויות שלי.

"אולי תשאלי את ענת?" מישה, שהבין את תסכולי, פלט את שמה.

"ענת?" חזרתי על השם. "איזו ענת, יש כאן כמה ענתיות..."

"ענת, את יודעת, זאת שהוריה נהרגו בתאונה. את יודעת... זאת ה'משוגעת'".

"מה פתאום? אתה השתגעת?" התרסתי לעברו.

"גיטה, תנסי, אולי היא תסכים. מה אכפת לך לנסות?" מישה ניסה לרכך את הפתעתי.

"מישה..."

"שכחת, יש לה תואר שני בספרות. אולי תצליחי לגייס אותה למשימה? גיטה, מאז שאני מכיר אותך את רוצה לכתוב, את... את יודעת מה. אז מה אכפת לך לנסות?"

"מישה, השתגעת?"

"את היחידה שאיתה היא מוכנה לדבר. כאשר התאשפזה, את היית היחידה שהיא הייתה מוכנה לראות. אולי פעם בחיים שלך תנצלי את הקשרים שלך? את כל כך רוצה לכתוב. מה אכפת לך? את יודעת שהיא לא משוגעת, נכון?"

שלא כהרגלו, ובטח לא לגילו, הוא היה נסער.

"אולי אתה צודק". לא הייתה לי ברירה אחרת.

הוא לא הזכיר אוֹתָךְ. הוא ידע מדוע.

עוד באותו הערב דפקתי על דלת ביתה. שום קרן אור לא בקעה משם.

"אני? למה אני? אין לך משפחה? אין לך קרובים? איריס לא יכולה לעזור לך?" היא ניסתה להדוף אותי מפתח ביתה.

"היא עסוקה. תגידי, אין לך חשמל כאן?" חיפשתי מתג להדליק איזשהו אור בדירה החשוכה.

מוטב היה לא להדליק את האור, חשבתי אחר כך לעצמי.

"ענת, אני לא מסוגלת לעשות את זה לבדי. אני צריכה עזרה".

"גיטה, החלטת להרוג אותי? דווקא את?" היא הליטה את עיניה.

"בואי נתחיל. אני מבטיחה לך שבכל זמן שתרצי תוכלי להפסיק. תנסי".

לא היה פשוט לשכנע אותה, אולם בסופו של דבר היא התעשתה והסכימה לסייע לי.

"אם כבר למות, אז אני מעדיפה בגללך..." במילים אלו בירכה אותי ענת כשיצאתי מביתה.

"עם ברכות כאלה, עדיף..." מישה לא נתן לי לסיים את דבריי. "די, גיטה, די... מבטיח לך שזה יסתדר, אל..." את הסיומת כבר לא שמעתי או שהוא לא אמר אותה. ככה זה כשמזדקנים.

בתחילה הדברים התנהלו בעצלתיים. פעם הגיעה ופעם לא. המחויבות שלה לא הייתה מוחלטת. לשבחה אומר שתוך תקופה קצרה המצב השתנה, אבל גם אני השתניתי – כבר לא אותה גיטה חסרת המעצורים, גיטה שהיה בלתי אפשרי לבלום את שטף הדיבור שלה, גיטה שעמדה תמיד על שלה. היום לגיטה לא פשוט לשבת ולדבר, לשבת ולספר, לשבת לנבור בזיכרונותיה ולארגן אותם לידי סיפור, כזה שיש לו התחלה וסוף.

איריס, החדר שלך הפך לחדר המבצעים שלנו. כאן ענת ישבה. כאן היא הקלידה את הדברים שסיפרתי לה. בהמשך היא התלהבה כל כך ולא החמיצה אף פגישה. כאן היא הצליחה למקד אותי, לארגן את הדברים שאמרתי, לתת לתכנים מסגרת, ליצור סיפור – ליצור את הסיפור של גיטה.

"אני לא רוצה שאיריס תדע", היה התנאי היחיד שהצבתי בפניה בטרם החלה בעבודתה. לשמחתי לא שאלה מדוע.

האמת איריס, לא ידעתי כיצד תגיבי. את מבינה למה אני מתכוונת. לפיכך כל הפגישות שלנו נערכו בימים ובשעות שהיית באוניברסיטה. המשאלה שלי הייתה שתופתעי כשתגלי זאת. אני מייחלת שכך אומנם קרה. ואולי, רק אולי, זה יגרום לך... אני לא רוצה לפרט.

אני מודה לענת על התקופה הנפלאה שהיא נתנה לי לפתוח בפניה את סגור ליבי, להתרוקן מהנטל הכבד שהיה עליי ושלא רציתי לקחת אותו אל הקבר שלי, להרגיש חופשייה, כן, באמת להרגיש חופשייה.

אני מקווה שלא אלאה אותך. אני בטוחה שפה ושם אצליח להפתיע אותך באירועים שלא הכרת. כן, יש רבים כאלו.

אבל מדוע לרתום את העגלה לפני הסוסים?

ובפרפרזה על אחד מסרטיו של וודי אלן,[1] מה שתמצאי לפנייך זה למעשה "כל מה שרצית לדעת על גיטה והתביישת לשאול (כמעט)", אבל אני מקדימה את המאוחר.

[1] כל מה שרצית לדעת על מין (ולא העזת לשאול) – קומדיה בבימוי וודי אלן משנת 1972. 

כל מי ששואלים אותו פרטים על לידתו – מקום וזמן – מציין בדרך כלל מקום אחד וכמובן זמן אחד. אבל אני, שנולדתי מחדש פעם אחר פעם, בוחרת את התשובה לפי מצב רוחי. אושוויץ הוא התשובה הכי פופולרית, אבל גם כזו שתמיד מטילה ספק בקרב השומעים. הרי מי נולד בגיא ההריגה ונותר בחיים? המקום השני שאליו אני מתייחסת, אבל רק בליבי, הוא ירניצה. את מה שהיה שם לעולם, אבל לעולם, לא אוכל לשכוח. פעמים רבות אני שואלת את עצמי, איך יצאתי משם בחיים. איריס, אם יש דבר שהייתי רוצה לשכוח, זה מה שאירע שם. גם היום אני לא מצליחה להבין כיצד המת קם לתחייה ולא הצליח להרוג אותי. כיצד מבול עץ שהייתי בטוחה שנפח את נשמתו התהפכו היוצרות? האם אפשר לתאר את גוליית כרות הראש מחסל את דויד? שם, בעיר המקוללת ירניצה, כך קרה, ואני, כן אימך הזקנה, הייתי הקורבן. את הסרט הזה רק אני יכולה לראות, ואני רואה כל יום ובמיוחד כל לילה. למזלי, את הצעקות אני לא שומעת.

איריס, ארור הזיכרון. אני לא מקנאה באף אחד שהיה שם, לא בימיו ולא בלילותיו. ולמרות הכול, אף על פי שחלק גדול מהשורדים נותר בהלם, כאן בארץ הצלחנו להקים מדינה. נראה שגם לתחושת הביחד וגם לריחוק מהמקום יש חשיבות, אבל בטח לא לאורך זמן. כשאני שומעת אימא אומרת על צאצאה בגאווה "תראי איזה זיכרון יש לו", אני ממש לא מקנאה בו. כגודל הזיכרון, כך גודל הסבל. הוא יזכור היטב ולא רק את החוויות הטובות. גם אלו הרעות תהיינה שם ביום ובלילה. וזה...

איריס, בואי נעזוב את זה. היית שם איתי ועם אביך. את יודעת.

נולדתי בקלושין. לתשובה לשאלה "מתי בדיוק?" יש שתי גרסאות. היום זה כבר ממש לא משנה, אבל... אני עדיין זוכרת שהפקיד במשרד הרישום בבית החולים שבחיפה אשם בבלבול. אני גם זוכרת במעורפל ירידה במדרגות צרות למרתף בניין האשפוז. היו שם אולם ענק מואר בחלקו ושולחן עץ גס שמאחוריו ישב פקיד ללא גיל ששערו מדולדל. עיניו החומות הוגדלו בעדשות משקפי קרן עגולים. הוא נראה כמו, היום אומרים חייזר, כן, חייזר מבולבל ותשוש. ערמות ספרים עבי כרס הסתירו חלקית את ידיו, שהתרוצצו מצד לצד. כיסאות או ספסלים לא היו שם. היו שם המוני אנשים, וכולם עטופים בחלוקים דהויים של בית החולים. המקום הסריח מטחב מעורב בריח של בית מרקחת וזיעה. היה זה ריח שהזכיר לי מקומות שרציתי לשכוח.

אט אט התור שלפניי התקצר. נעמדתי מולו.

"שמך?" הוא לא הרים את ראשו.

"גיטה רוקמן".

"גיל?"

"נולדתי ביום הכיפורים של שנת 1922. תעשה את החישוב בעצמך, נדמה לי עשרים וארבע".

"מה?" העיניים שנפקחו לא הוסיפו דבר למראהו. אִיּוּם? אולי?

"אני בת עשרים וארבע. נולדתי ביום הכיפורים של 1922".

"את לא בת עשרים וארבע. את נראית בת מקסימום עשרים-עשרים ואחת".

"מה?" חייכתי. חשבתי שהקֶרַח יישבר.

"את מקסימום בת עשרים ואחת. אני לא נותן לך אפילו חודש אחד יותר, הרבה פחות". הקרח נותר כשהיה, בשלמותו.

"איזו סיבה יש לי לשקר לך?"

"כי את לא רוצה להתגייס לצבא", נהם.

"על מה אתה מדבר? איזה צבא?" חשתי מאוימת.

"את חושבת שאני לא מכיר את הטריקים שלכם?" חיוך מר עלה על פניו.

הייתי בהלם. לא ידעתי מה להשיב לו. השיחה התנהלה באידיש, ואלו ששמעו והבינו התבוננו בי. חלקם חייכו. וכי איזו סיבה יש לי לשקר? מי בכלל חשב על גיוס לצבא? רק כמה ימים לפני כן עליתי לארץ, וכך נראה המפגש עם השלטונות כאן? מי שיקבע לי את תאריך הלידה שלי יהיה איזה פקיד רישום גמלוני?

"גברת, את בטח טועה! זה מה שהמלחמה עשתה לאנשים. הם איבדו גם את הזיכרון שלהם. חוץ מזה, תראי כמה אנשים יש כאן. את חושבת שיש לי זמן בשבילך?" עיניו יצאו מחוריהן. הן השלימו את טון דיבורו.

"סליחה, סליחה, בפולין חגגנו את יום הולדתי במוצאי יום כיפור", לחשתי בעודי מנסה להתכנס בתוך עצמי. חששתי להתעמת איתו. רק היה חסר שהוא יעיף אותי ואז מה? ומה יהיה עם תעודת הזהות? שם לכל תעודה הייתה חשיבות, אז מאיזו סיבה המצב כאן יהיה שונה?

הפקיד, שנראה עוד יותר מותש, הרכין את ראשו. הוא מלמל בינו לבין עצמו והתעסק עם הניירות שלו. ראשו נע ימינה ושמאלה.

"מה את חושבת, שבגלל שאת כל כך יפה את יכולה לשקר לי?" קולו הרם והמשפט המוזר הלמו בי. מה הקשר? ובכלל מדוע הוא ממשיך לכעוס עליי?

"מ... מה...?" ניסיתי לומר משהו, אך מששמע את קולי הוא היסה אותי בידיו.

"ש... ש... אני לא רוצה לשמוע אותך. אמרתי שאת נראית הרבה יותר צעירה. את משקרת לי". הוא רכן מעל ערמת הספרים.

"מדוע אתה חושב שאני משקרת לך. מי בכלל מדבר על גיוס לצבא?" אזרתי מעט אומץ. מה באמת הוא כבר יכול לעשות לי? אני בארץ ישראל לא בפולין.

"אההה... אההה..." חרחר בשפתיים קפוצות.

"אני אומרת לך שוב. אין לי שום סיבה לשקר לך". ניסיתי לעמוד על שלי. "נולדתי ב-1922".

"אני מבקש שתשתקי". הוא לא הראה שום סימן של נכונות לשנות את דעתו.

"א... א..." גמגמתי.

הפקיד הזדקף לעברי כמאיים "שקט! הסברתי לך שאני מבקש שקט!" אצבעו איימה עליי. "אל תפריעי לי!"

הוא משך לעברו ספר גדול מידות ועב כרס, התיישב והחל לדפדף בו.

"אהה, מצאתי", אמר בחיוך שמבליט חניכיים יותר מאשר שיניים. לפתע שלח לעברי מבט חטוף בחיוך של ניצחון. הוא רשם משהו על גבי פיסת נייר ומסר לי.

התבוננתי בפתק וראיתי תאריך בשנת 1925.

"זה בסדר, את תמשיכי לחגוג במוצאי היום הזה, ועם הפתק הזה תוכלי להוציא תעודת זהות מנדטורית", אמר ביבשושיות בעודו מושיט לעברי את הפתק החתום.

"וויטער! סליחה, הבא!" צווח לעבר החלל המצחין.

בתעודה הזהות המנדטורית, שהוצאה לאחר שחרורי מבית החולים, לא היה מקום לתאריך הלידה. לאחר הקמת המדינה, במשרד הפנים הישראלי, אימצתי לעצמי את התאריך שהיה רשום באותו הפתק, ושמרתי עליו מכל משמר. לא רק את התאריך שמרתי אלא גם את השם. בתעודה השם גיטה הופיע בסוגריים לאחר השם טובה.

שם: טובה (גיטה) רוקמן.

תאריך לידה: 28 בספטמבר 1925.

באמת למי אכפת להיות צעירה בשלוש שנים ועוד באישור רשמי? בטח לא לבחורה שאיבדה כמעט שש שנים תמימות מחייה במלחמה הארורה. זהו סוג של נקמה, חשבתי לעצמי אז. זוהי נקמה ללא אלימות וללא קורבנות, אבל לא ידעתי במי. אולי זאת נקמה בסדר העולמי? שלוש שנים מלאות מיום כיפורים אחד ליום כיפורים אחר היו המתנה שקיבלתי מאותו פקיד, כמעט כמו שכתוב ב'קול נדרי'.

כמה חודשים מאוחר יותר הבנתי על מה הייתה המהומה. הפקיד ההוא צדק. בחורות בגילי שרצו להשתמט מהשירות הצבאי הוסיפו לעצמן שנות חיים. הדבר כלל לא עלה על דעתי.

כשהגיע אליי צו הגיוס כבר הייתי נשואה ופטורה משירות.

*המשך העלילה בספר המלא*