ציונות מצוינת

ציּוֹנוּת מצוּינת

בדצמבר 1940, כאשר נוסד קיבוץ ארצישראלי ז׳, ¹ הלוא הוא קיבוץ להבות, שהתמקם במחנה הסוכנות שבעין שמר (כרכור), חשבו המייסדים איזה צביון הם רוצים לתת לקיבוץ שלהם. הם כבר עברו בקיבוצים אפיקים, מרחביה, אילון ומשמר העמק, וראו קיבוצים עם אופי כזה או אחר. הם רצו ייחוד, הם רצו ששמעם יצא בכל הארץ, והם רצו להיות "מֶכָּה" של הקיבוצים, כמו שדגניה א׳ הייתה פעם. עשרה קבין של שומריוּת ירדו לעולם: אחד ירד על מרחביה, אחד על משמר העמק, שבעה קבין של שומריות לקח קיבוץ להבות, ורק קב אחד של שומריות נותר לכל עשרות קיבוצי השומר הצעיר. החברים החליטו להיות נוקשים וצודקים יותר עם עצמם ועם תנועתם, בכל תחומי החיים. קשיחות לא־מתפשרת מהפרט אל החברה, מהחברה אל התנועה, מהתנועה אל המפלגה, מהמפלגה אל המדינה, מהמדינה אל הציונות, וגולת הכותרת — מהציונות אל רוסיה ואל מנהיגה הנערץ החבר יוסף סטלין. בכל אחד משטחי החיים היו חברי להבות לקיצוניים בשפת העם, אך הם אמרו על עצמם שהם נכונים יותר, שהם פשוט הולכים בתלם העמוק והנכון של השומריות ושל כל העננים הנפלאים שסביב לשומריות — ציונות, סוציאליזם, המוסר היהודי כפשוטו, קרי "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ולא השטות שנאמרת בכל הקיבוצים: "ואהבת לרעך כמוך".

כשהחברים ייסדו את קיבוץ להבות בדצמבר 1940, היו תנאי החיים במחנה הקיבוץ שליד כרכור קשים עד מאוד. מלחמת העולם השנייה התחוללה על כל זוועותיה באירופה, והיה מחסור גדול בעבודה תמורת שכר. הקיבוץ הצעיר היה פשוט עני באמצעים כלכליים, כספיים, ואפילו עני במזון. חברי הקיבוץ הגיבו למצב קשה זה בהתקשחות פנימית קיבוצית ובסגפנות אישית. הם הטילו על עצמם בשמחה עוד ועוד חוקים שאינם מקילים את החיים שלהם, אלא אדרבא, מקשים אותם מאוד. סיסמאות נפלאות נָשבו במרחבי הקיבוץ הזעיר, והיו כאילו חקוקות על לוח ליבם של חברי הקיבוץ: "כל אחד לעצמו — וכולם לכולם", "פחות אני — הרבה יותר אנחנו!" "תגמד את עצמך מעט מגודלך האמיתי — ותראה איך הקולקטיב מתענק!" זו הייתה אז רוח נפשם של חברי הקיבוץ.

כל חבר היה משתתף ארבע-חמש פעמים בשבוע בקורס או בחוג שאחד מחברי הקיבוץ העביר לחבריו, או שהובא מרצה בעל שם מאחד מקיבוצי הסביבה: כלכלה מדינית, חוג דרמה, הישגי תוכנית החומש הרוסית, החקלאות הרוסית בתפארתה, חוג עברית למתחילים, למתקדמים, הדמוגרפיה של ארץ ישראל לאן?, לומדים את הארץ ברגליים, מתמטיקה למתחילים, למתקדמים, הקומוניזם הישראלי לאן?, מקהלה שחבריה נפגשו כמעט מדי ערב, ואשר שרה שירים קלאסיים מתוך "קנטטת האיכרים" או "קנטטת הקפה" של באך, יחד עם שירי הארץ הנפלאים וכמובן גם שירים רוסיים בלבוש עברי. אחד העיסוקים התכופים והדחופים היה "שיחת הקיבוץ". לשיחות הקיבוץ היו מזעיקים את החברים בפעמון שהוכה בצינור ברזל כבד, והצליל הצורם והמתכתי ניקר את המוח ולא אפשר לחברים להשתמט מהן ולסרב לדרישת הפעמון להגיע לשיחה. השיחות תמיד היו גורליות, בנפשנו, אישיות, הצהרתיות, חיים ומוות. כשחוטבים עצים עפים שבבים, היו החברים מנחמים זה את זה. הוי כמה נחמה הם היו צריכים אז. שיחות הקיבוץ התכופות המוזעקות בצליל המתכת של הפעמון היו לפעמים כאילו לקוחות ממחזה שכתב תומאס דה טורקמדה: פה נתפס חבר קיבוץ נאמן כשהוא מעשן בפרדס מתחת לעץ כדי שלא ייראה, וריח הסיגריה הסגיר אותו לשלטונות ועדת החברים, והיא הביאה אותו לדיון על העישון האסור (השומר אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול ושומר על הטוהר המיני). והדיון לוהט ומתלהט עוד יותר, ורק כאשר החברים מצביעים בהינף יד על זריקתו של החבר מקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות הטמפרטורה חוזרת לעצמה. פה מובאת חברה לדיון משום שסרגה סוודר לאהובה, והחוק מחייב אותה למסור את הסוודר לקומונה א׳ של הקיבוץ, והחברה אינה מוותרת, והחברה נלחמת, והיא מנפנפת בסוודר המרהיב שסרגה לאהובה, והיא מטיחה בכולם, "האם הסוודר שסרגתי ליעקב הוא הוא שימוטט את מה שבנינו כאן בחמש השנים האחרונות? תנו את הסוודר ליעקב שלי!" והחברות עונות בנכונות פנימית מתובלת במעט רוע לב: "אנחנו בחרנו בקיבוץ כזה, ואם הוא לא טוב לך — הדלת פתוחה." החברה בוכה, ונדמה שדווקא בכיה מדגיש לחברים עד כמה הם אחרים ומיוחדים, ועד כמה הם טובים מחברים בקיבוצים האחרים, והם מצביעים על הוצאת החברה הסורגת מהקיבוץ. הם יוצאים מחדר האוכל והולכים אל אוהליהם כשהם צוחקים מבדיחה כזאת או אחרת, או שהם משוחחים על הנאום האחרון של סטלין על התקדמות בריה"מ לקראת הכרעת המפלצת הנאצית, והסורגת הבוכייה הולכת לבדה אל אוהלה בפעם האחרונה. מדי פעם היה הפעמון מצלצל ביתר חדות, כאילו אומר "הפעם זה באמת רציני", והחברים היו עוזבים הכול, אם זה חוג, אם זה פלירט, ואם זו עבודה בחצר, ואצים רצים לחדר האוכל כדי לראות את הצעקתה! בקיבוץ שררה "קולקטיביות רעיונית מוחלטת", ² שפירושה המעשי היה שכל החברים חייבים להיות באותה דעה פוליטית שעליה החליט הקיבוץ, ובקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות כולם חשבו, הרגישו ואהבו את מפ"ם בכל גלגוליה. הפעם על מוקד שיחת הקיבוץ נעקד גרישה, חבר שהגיע רק לפני שנתיים לקיבוץ הצעיר אחרי שערק מצבא אנדרס, ³ וראה כבר את כוחו ואת אכזריותו של החבר יוסף, ובתמימותו אמר בשקט לחברו לעבודה, תוך שהוא פותח גומות גדולות בפרדס של משפחת סופר בכרכור, שהוא שונא את החבר יוסף, ושהוא לא חבר, אלא דוב רוסי אכזר. החבר, כמקובל וכנדרש, הלשין על גרישה למרכז הוועדה הפוליטית, שמיהר ליידע את המזכיר, שמיהר לצלצל בפעמון. החברים אף פעם לא ידעו מה יובא לפתחם בשיחת הקיבוץ, מה שנתן עוד יותר עניין ומתח למוסד חשוב זה. מְרַכז הוועדה הפוליטית נעמד זקוף כברוש, פנה לפורום שלפניו, שפתותיו קפוצות מהתסבוכת הפוליטית הנוראה שניתכה עליו לא מזמן, והוא קורא הודעה שניסח יחד עם המזכיר על בגידתו של גרישה בכל מה שנכון וחשוב לנו, למפלגה, למדינה ולעולם! רחש מבשר רע נשמע בחדר האוכל. גרישה, שהעברית שלו הייתה עדיין עילגת כשל עולה חדש, לא כל כך הבין על מה המהומה, אך החברים בטובם דחקו ודרשו ממנו לומר אם אמר או לא אמר שהחבר יוסף הוא דוב רוסי אכזר. גרישה קם, ואמר בפשטות ודוגרי לפרצופים ההמומים של החברים: "כן, אמרתי, ועוד עשיתי טובה, ואפילו חסד לסטלין, כי הוא הרבה יותר רע מהדוב שאמרתי." שום דיון לא התקיים, וחיש קל הונפו כל הידיים והצביעו בעד זריקתו של גרישה מהקיבוץ. כאמור, שבעה קבין של שומריוּת לקחו לעצמם חברי להבות. אולי רק כך יכול היה אז הקיבוץ להתקיים. החברים היו עסוקים כמעט עשרים שעות ביממה בעבודה ובפעילות פוליטית ובחוגים בתוך המחנה הקטנטן בכרכור שהסוכנות העמידה לרשותם. כמעט שלא נותר זמן לחיים, כמעט שלא נותר זמן לאני. ובכל זאת, כמו במדבר יבש המשווע לטיפות הגשם, שפה ושם איזה כתם ירוק קטן מבצבץ, ולמרות כל התנאים הקשים צומח כאומר "אני כאן, ואני חי, ואני ירוק, ואעשה זרעים לשיחים נוספים", כך לבלבו בסתר אהבות טבעיות בין זוגות של חברים בקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות. אולי כדי לסתור את החומציות המעכלת והמאכלת את האני, את פרץ החיים של הצעירים הללו, את ההורמונים הכל כך טבעיים, הרימה הזוגיות ראש והדביקה את החברים כמו מגפה נוראה, טובה, מנחמת ומברכת, וזוגות רבים התהלכו בשבילי הקיבוץ בגאווה. הזוגיות הייתה כדלק למדורת החיים הקשה, המייסרת, המלחיצה של הכלל, של הקיבוץ, ונתנה לחברים רגע לעצמם. את הרגעים האלו אפילו מזכיר הקיבוץ והוועדה הפוליטית לא יכולים היו לחסום, ולכן הם עודדו את הפִּרְצָה הקוראת. החברים היו מאושרים בקיבוצם, החברים היו גאים בקיצוניותם, הם היו מוכנים להקרבה הזאת שהם קיבלו מרצון. מכל התנועה הגיעו משלחות לראות את הקיבוץ המיוחד, הקיבוץ הכי טוב של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. רבים רצו להצטרף דווקא לקיבוץ זה, אך הקיבוץ היה דל, מקומות עבודה בשכר היו מועטים, ולכן הקיבוץ דחה, בהנאה רבה, את המבקשים להצטרף אליו.

ב־2 בנובמבר 1945, עשרים ושמונה שנים אחרי הצהרת בלפור, שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עלתה קבוצת החלוץ, שהיו בה טובי חברי וחברות הקיבוץ, להתיישבות בחיאם אל־ואליד על הגבול הסורי. גבעה חשופה זרועת בולדרים שחורים ואפורים של בזלת, אדמה ללא עץ וללא שיח, שרק עץ אלה קטן בשיפול הדרומי-מערבי ציין את בית הקברות המוסלמי, ללא מצבות או סימן, והיה מרובב בעצמות לבנות שצבועים ותנים חפרו מתוך האדמה. עשרים וחמישה אנשים שלהביור ציוני בער בליבם ובנפשם להיאחז דווקא במקום הכי ציוני וקשה בכל ההתיישבות באצבע הגליל. משלט של בדידות פיזית — אין כביש המוביל לגבעה. בחורף אין אפשרות להגיע אלא דרך כפר סאלד, ומשם לשמיר, ומשם ברגל דרך ואדי עורבים השוצף, ואז העפלה קשה לגבעה דרך המתלול הצפוני. הגבעה חשופה מול הר סורי מאיים תמיד, גבעה של בדידות היחיד, שעטופה בַּיחד הנהדר של שלושים חברים, ומצליחה אך בקושי להשריד את היחיד מול בדידותו — הבדידות מאישה ולפעמים מילד שנשארו במחנה בכרכור, בדידות מצלילים של מוזיקה, מקולות של צחוק, קולות של מכוניות חולפות. קולות החיים התוססים נעלמו ונאלמו בגבעה של חיאם אל־ואליד, והחברים היו מאושרים וגאים: גם כאן אנחנו סמל ומופת להקרבה אישית על מזבח הציונות הנפלאה. לילות חשוכים כשהגנרטור הקטנטן שבק מטרטורו, שרקיות איומות שעקרו צריפים והטיחו אותם אל אדמת הסלעים או למרחקי שיפולי הגבעה, עבודה מבוקר עד ערב בבניית הגבול על ידי בניית חומה בגובה של שמונים סנטימטרים וברוחב של שבעים סנטימטרים במימון של הוד מלכותו מלך אנגליה. עבודה קשה, שוחקת ידיים ונפש, אבל היא שמחזיקה את החלוצים האלה כלכלית.

אפור, אפור הסלע במשלט,
נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב
והוא אהב אותך ואת הלכת...

ועל אף שהשיר הזה נכתב ארבע שנים מאוחר יותר, הרי שכל החברים הבודדים על הגבעה הרגישו כך. "גבעת אבן, אין פרח, אין צבע, גבעה ארורה וזמנית," אמרו הכול.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה אך לפני חצי שנה, ומהר מאוד התברר והובן, אבל לא נקלט בתודעתם של רוב חברי הקיבוץ, שהם איבדו את הוריהם, אחיהם, משפחתם הרחבה באיימי השואה. אבל למי היה זמן להתאבל, לחשוב, לשקוע לתוך זה. הרי כאן מקימים מולדת, כאן מקימים קיבוץ, כאן מולידים ילדים, כאן חיים, אין זמן למתים. שליחים ושליחות מהארץ וגם כמה מטובי חברי הקיבוץ שנשלחו לאירופה כדי לאסוף את שארית הפליטה, היו עסוקים בחוות ההכשרה הפזורות ביבשת בהכנת צעירים לעלייה לארץ ישראל, ללמד ולהשריש את הציונות במוח ובנפש. כל תנועה ציונית הקימה לעצמה חוות הכשרה לשורדים המבקשים לעלות לארץ. שאול א׳ וראובן ג׳, שני חברי קיבוץ להבות שהקימו חוות הכשרה בצרפת, עברו במשרדי הג׳וינט, במשרדי הקהילות היהודיות במרכז צרפת, וחיפשו צעירים וצעירות יהודים הרוצים לעלות ארצה. כשמצאו עשרה עד עשרים אנשים כאלו, היו מכריזים עליהם כעל "גרעין", וחברי הגרעין, שאף לא אחד מהם ידע ולו מילה אחת בעברית, היו מתאספים ומייד מחליטים על שם הגרעין שלהם. שם הולם, שם ציוני, שם מְרַצֶּה, שם חזק. אחרי חודשיים של חיפוש נמצאו שנים עשר חברים וחברות. בעצם הם היו שבע בחורות צעירות ותוססות וחמישה בחורים מעט דהויים ואפורי-ציונות. הם בחרו לעצמם שם לגרעין — "יתד". בחוות ההכשרה למדו ארבע שעות ועבדו ארבע שעות בעבודות חקלאיות שונות. האמת שכבר אז הצעירות התוססות, שעברו את שנות המלחמה בהסתתרות במנזרים ובמרתפי איכרים, רצו את השמש, את האור, את הגברים שהמלחמה מנעה מהן. הן רצו לצחוק, הן רצו לאהוב ולהיות נאהבות, ולא היה להן כוח מוחי לאני אכלתי, הוא אכל והיא תאכל. הן רצו אוכל אחר! הציונות עניינה אותן מעט, בלשון הגזמה, והמדריכים שכתבו בכל שבוע לתנועה בארץ ולמזכירות קיבוץ להבות דיווחים על התקדמות יתד בידיעה ובהפנמה של הציונות, כתבו ברוח מיואשת משהו. דווקא בענייני העבודה דיווחו המדריכים בסיפוק גדול שכאן גרעין יתד מראה רוח ציונית גורדונית נפלאה. בראשית פברואר 1946 התבשרו חברי גרעין יתד שכבר נקבעו עבורם שני דברים: נקבע להם קיבוץ אשר יקלוט אותם בבואם לארץ ישראל, הוא קיבוץ להבות, ונקבע שהם יעלו לארץ ישראל בחודש יוני, אם האנגלים יעמדו בהבטחתם לסוכנות היהודית לספק את הסרטיפיקטים לניצולי השואה המבקשים לעלות לארץ. שמחה פושרת אחזה בחברות ובחברי גרעין יתד. המדריכים, מפוחדים ורדופים על ידי תאריך העלייה של הגרעין, הגבירו דווקא את הלימודים על הציונות. בשעה טובה הגיע מדריך חדש, שצרפתית היא שפתו, והוא שהתחיל במרץ בלתי־רגיל לחזק אצלם את יתדות הציונות, מה יתדות! את שיפודי הציונות! הדגש אצלו היה על ציונות אישית. "מה אני יכול לעשות כדי לחזק את הציונות?" "ההקרבה האישית". "אני והציונות". "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין עדיין?" ועוד משפטי מפתח שיש בהם ציונות, שומריות והקרבה. מילים טובות ועמוקות. התחילה פעילות תרבותית נפלאה של לימודי שירים ישראליים. הגרעין רקד הורות סוערות, ו"ריקודים ישראליים" שנגנבו מעמים אחרים. אווירה של שמחה ואור פשטה בחוות ההכשרה של גרעין יתד. פתאום הכול השתלב יחד לכיוון אחד רצוי. העבודה, הלימודים, השירים והריקודים יחד עם האביב הצבעוני והבשום, גרמו לחברי הגרעין להיות מרוכזים יותר בעצמם ובמשימות שעומדות לפניהם. המדריכים שדחפו את הציונות לוורידיהם ולעורקיהם של חברי יתד הדגישו את ההקרבה האישית שכל אחד ואחת נדרשים לה לשם בניית הארץ. הם לא הסתירו את ההבנה שהערבים תושבי הארץ לא יוותרו בקלות על הארץ שלהם בשביל היהודים, והמסקנה המתבקשת מכך היא שמלחמה תפרוץ מתישהו, וצריך לדעת זאת ולהכין את הגוף, את הנפש ואת הנשק! דווקא הידיעה על המלחמה שאולי תפרוץ בארץ ישראל הכניסה איזו רוח תזזית בחברי הגרעין. הם ראו בכך הרפתקה, שובבות, וגם ראו בעלייה לארץ ישראל נקמה בנאצים, ולא רק בהם, כי אם גם באנטישמיות שליוותה אותם מיום הבנתם את העולם. "הפעם אנחנו לא נהיה עוד שה מובל לטבח, אנחנו נילחם על המדינה שלנו," היו אומרים ומשננים לעצמם כדי לחזק את ביטחונם בעלייה הצפויה. שלוש צעירות היו הכול והקול של גרעין יתד. הן היו הדוברות הראשיות בשיחות הגרעין, בכיתת הלימוד; הן היו הרוח החיה והסוערת בריקודים; הן נתנו את הטון בשיעורים שבהם כל הגרעין למד שירי "אנו באנו ארצה". שלוש הבנות היו הלב והנפש של הגרעין.

בטי, קטנטונת ודקיקה, שיער שחור וחלק, פטפטנית חיננית, גוש אנרגיה חיובית. היא איבדה לפני שנתיים את הוריה ואת אחיה הגדול שנתפסו על ידי הגסטאפו בבית איכרים אחרי הלשנה של איכר. המשפחה של בטי ומשפחת האיכר הועלו על משאית ושוב לא נראו בחיים. בטי ניצלה משום שהלכה לעשות כביסה אצל משפחת איכרים בכפר. כשחזרה לבית האיכרים שנתנו מחסה לה ולמשפחתה, עצרה אותה שכנה רחמנית והכניסה אותה לביתה, סיפרה לה מה שהתרחש, ובפשטות אמרה לה: "עכשיו את איתי!" עוד שנה הייתה מוצפנת בבית האיכרה, כשכל רגע מוקדש לפחד אינסטינקטיבי של הישרדות. יום השחרור היה יום שמח ומיוחד, שבסופו הכתה בה ההכרה עד כמה היא נשארה לבד בעולם, ושהיא מוכרחה להקים לעצמה עולם חדש.

אנג׳י, אנג׳לה, פטפטנית חמודה, קפיצית, יפהפייה, שיער חום גלי מסודר תמיד בשתי צמות שקפצו על כתפיה ועל גבה עם כל צעד, או שערכה את שערותיה בשתי צמות וגלגלה אותן על ראשה ככתר, גבוהה ומצודדת כל עין גברית וגם נשית. באה ממשפחה יהודית מתבוללת: אביה היה חוקר תרבות צרפת של המאות ה־16 וה־17, ומחקריו היו ידועים מאוד באוניברסיטאות בצרפת ובאירופה. אימה הייתה אישה פשוטה שהוריה ברחו עשרים שנים קודם לכן מגליציה לצרפת כדי לשפר את מצבם הכלכלי. משפחת האם המשיכה לדבר יידיש, והמשיכה את גליציה שלה גם בגטו היהודי בפריז, כך ששפת האם של אנג׳י הייתה יידיש. אימה של אנג׳י בקושי דיברה צרפתית. הוריה ואחותה הקטנה ממנה בעשר שנים שרדו את מלחמת העולם, ורצו רק לחזור ולהמשיך בחייהם כמו לפני המלחמה. אנג׳י נדבקה בחיידק הציוני כאשר הסתתרה עם עוד שני צעירים יהודים במנזר קתולי שאב המנזר הכיר והוקיר את אביה על מחקריו בתרבות צרפת, והסכים להסתיר אותה ואת אחותה עם עוד שני יהודים, הבנים של חבר אחר שלו. דווקא במנזר שמעה אנג׳י על היהדות והציונות יותר מששמעה עליהם אי פעם לפני המלחמה.

שרה הייתה הרצינית משלוש החברות. צרפתייה אמיתית שורשית. משפחתה התגאתה בכך שההיסטוריה שלה מגיעה עד גירוש ספרד. "אנחנו יותר צרפתים מאשר הצרפתים," היו אומרים בני המשפחה לפני המלחמה. המלחמה הוכיחה להם עד כמה טעו. שרה הייתה מעט מסורבלת, תלתלים בהירים, מוחצנת מאוד, קולנית, צחקנית, הכול בה היה מעט מוגזם. משפחתה נעלמה יום אחד, ויותר לא נראתה. זה היה ממש בתחילת המלחמה, בקיץ 1940, ואביה שהיה יבואן מכוניות פאר, ואימה שהייתה בצעירותה זמרת עם פרסום מה, נעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם. רק לאחר שנה וחצי נודע שהמתחרה העסקי של אביה ביבוא מכוניות הוא שהלשין ומסר את ההורים לגסטאפו. שרה ניצלה בזכות משפחה של תעשיין גבינות ידוע אשר היה חייב לאביה של שרה סכום כסף רציני, והסכים להסתיר אותה במחלבה כפרית שהייתה שייכת לרשת המחלבות שלו. היא עבדה לאורך כל המלחמה בהכנת גבינות, והמלחמה חלפה מעליה כמו גל גדול שאינו פוגע ואינו מטביע.

בתוך החבורה הנשית הקטנה כל אחת מהשלוש בלטה בשטח אחר, ולכן היה לכל אחת מקום מכובד בחבורה. הן היו מספיק נבונות כדי לא לחדור זו לתוך תחום ההשפעה של זו בחבורה.

יום אחד הגיעה לחוות ההכשרה חנה ב׳, חברת קיבוץ להבות. אישה שמחה, תוססת, מבוגרת מעט יותר מרוב חברי גרעין יתד. היא השתחררה זה עתה מהצבא הבריטי ששהה בצרפת, וקיבלה פקודה אזרחית להגיע לחוות ההכשרה כדי לחזק את התחום הפולקלוריסטי הישראלי. הוטל עליה ללמד את גרעין יתד שירים, ריקודים, מאכלים, קוד לבוש חלוצי והחשוב מכול — לשמש לחברי הגרעין ובעיקר לחברות דוגמה לישראליות החלוצית שתוך שלושה חודשים תשמש אותם היטב בארץ ישראל. חנה ב׳ הכניסה חיים לגרעין המנומנם. היא קיבלה כל יום שעתיים ללמד מה שהיא רוצה בתחום הישראליות. באחד הימים הראשונים לפעילותה היא לימדה אותם את השיר "הורה מדורה":

באנו בלי כול וכול
אנו עניי אתמול
לנו הגורל מסר
את מיליוני המחר.

הורה עלי, עלי,
אש הדליקי בלילי,
טהורה רבת־אורה
הורה מדורה!

צא נא למעגל
תן נא שיר מזמור לדל
הינה נאספו לרקוד
בני העוני והשוט.

אנשי הגרעין לא הבינו את רוב המילים, אך הקצב והריקוד שחנה ב׳ לימדה אותם, הפכו להיות מרכז החיים של חוות ההכשרה באותו שבוע. הגרעין כאילו היה מריונטה רפויה ששוכבת על רצפת התיאטרון, ופתאום יד נעלמה מרימה את מוט החוטים, והינה המריונטה מקפצת, מחייכת וקופצת בהתלהבות. כך גרעין יתד היה פתאום לגרעין שמח. כולם פיזמו את השיר, מדי פעם הייתה מסתחררת הורה מעגלית של חמישה-שישה רוקדים כשהם שרים בקול גדול "באנו בלי כול וכול, אנו עניי אתמול..." אחרי שבוע דאגה חנה ב׳ להביא סטנסילים שעליהם מודפס השיר ולידו התרגום לצרפתית. כשקיבלו חברי הגרעין את הדפים המודפסים והבינו את המילים, הם התרגשו מאוד מהמילים היפות, הסוציאליסטיות, הנכונות, ומייד הסתדרו כולם במעגל כאשר חנה ב׳ מובילה את הרוקדים בהורה מדורה סוערת. הם רקדו כמעט עד כלות נשימתם וכוחם, והיו מאושרים בציוניותם. מדי שבוע לימדה חנה ב׳ את גרעין יתד שירים וריקודים ישראליים, לימדה אותם מהו שיק חלוצי ישראלי — קוד הלבוש אז — ובעיקר את בנות הגרעין. הבנות שכבר התלבשו לפני המלחמה בשיק צרפתי אופנתי, עיקמו את האף למראה כובע הטמבל שבו פיזזה לפניהם חנה ב׳ כשהיא מסבירה שכובע כזה הוא Muѕt בארץ ישראל. מכנסיים קצרים שהכיסים משתלשלים מהם החוצה, גרבי צמר המשוכים עד מעט מתחת לברך, גופיות ותחתונים לבנים מכותנה, נעליים מסורבלות עם פרסות מתכת רועשות וצורמות בכל צעד — כל אלו עשו את הציונות קצת פחות מושכת ורומנטית, בייחוד לבנות הגרעין, אך חנה ב׳ ידעה לצקת לתוך הישראליות שלה הומור טוב, אשר השקיט את האי־השקט האופנתי בגרעין. האוכל והבישול הישראלי שחנה ב׳ הביאה איתה היה נורא לרובם: דייסת קווקר או דייסת סולת לבוקר פשוט הגעילו את רובם; זיתים וחצילים נאכלו כאילו שֶׁכְּפָאם שֵׁד. זה לא היה האוכל שלהם, אבל חנה ב׳ דאגה לומר להם שזיתים וחצילים הם העצם והלשד של הציונות: אף אחד לא אוהב לאכול אותם, אבל זה מה שיש לאכול — אז אוכלים! והגרעין אכל. נוצרו זוגות בין הבנים והבנות של הגרעין, וגם "זוגות מעורבים" של בנים ובנות מחוות הכשרה שונות באזור. שאול א׳ וראובן ג׳, מנהלי חוות ההכשרה, מטובי בניו של קיבוץ להבות, המיוחד באופיו, התרגזו על הזוגיות המבצבצת והמשמחת ברחבי חוות ההכשרה הציוניות, אך בייחוד הכעיסה אותם הזוגיות אצלם בחווה, אשר הם כה דאגו להסביר שזו לא העת לזוגיות חֲבֵרה או חֲבֵר, זו העת לציונות וחֶבְרָה! המדריכים של קיבוץ להבות בחוות ההכשרה עשו לילות כימים כדי להכין את החניכים לקראת העלייה לארץ ישראל ולקראת האין הגדול החומרי לעומת היש הענק הנפשי, היצירתי, הבונה, המרפא, התקוותי. דווקא האין והיש היו כזריקת אדרנלין לחברי גרעין יתד, והם היו כסייחים לא־מרוסנים שאין צורך לדרבנם כדי שירוצו וישעטו במרחבים. חנה ב׳ ניצלה כל רגע פנוי בחיי החווה כדי להוסיף עוד שיר ציוניסטי מלהיב כאן, ללמד ריקוד של יחד שם, וגם אספה את הגרעין הקטן למטבח של חוות ההכשרה כדי ללמדם אלףֿ־בית של בישול חלוצי, בישול בחומרים פשוטים המזינים והממלאים את הבטן לשעות רבות, כמו מרקים סמיכים גדושי תפוחי אדמה וגריסים, דייסות בוציות של אורז עם בצל או סנדוויצ׳ים עבים מרוחים בחמאה וריבה.

בראשית קיץ 1946 הגיעה הבשורה שחיכו לה כולם: ההפלגה לארץ ישראל עם סרטיפיקטים מטעם ממשלת המנדט הבריטי תתרחש ביוני. מטעמי סודיות, משום שסוכני המודיעין הבריטי שרצו תמיד בקרבת חוות ההכשרה, לא נאמר לעולים התאריך המדויק של יום ההפלגה וגם לא שם הנמל שממנו תפליג האונייה. הורוֹת אדירות וסוחפות ושירה בכל כוח הקול של כולם עד שכולם נצרדו, התרחשו ברחבת חדר האוכל שבחווה. שמחה ופחד מהבאות, מארץ ישראל הבלתי־ידועה נרקדו ונצרחו עד כלות. עכשיו הציונות והעלייה ארצה לבשו פנים אמיתיות, קרובות, מוחשיות. לא היה הרבה מה להכין או לארוז, כי לכולם היו מעט דברים אישיים. לאף לא אחד מהם היה זיכרון מוחשי מהבית שלפני המלחמה, ואולי זה מה שהקל עליהם לפתוח דף חדש רחוק רחוק מכל מה שמוכר ורגיל בחייהם עד כה. יש שהבית החרֵב והלא־קיים כבר סוחף מטה את דייריו, ויש שדווקא הבית שלא נותר ממנו זכר הוא המאפשר לשורשים חדשים לצמוח ולהעמיק באדמה אחרת ורחוקה.

ההפלגה ממרסיי לחיפה הייתה שמחה וצעירה. האונייה הייתה מצופפת במאות חלוצים צעירים מחוות ההכשרה שהיו פזורות בכל אירופה. שפות רבות נשמעו על הסיפון, והורות סוחפות הושרו פעם בפולנית, פעם בצרפתית, פעם ביידיש, בליל שפות של "מגדל בבל" מודרני ונפלא, שבו כל אחד מבין את הכוונה של האחר מבלי להבין את שפתו. ידיים זרות שולבו במעגלי הורה מטולטלים מגלי הים, ומטלטלים את גלי הלב של הצעירים מסונוורי העלייה והציונות. מדי פעם היו בודדים שפרשו מהחבורה המרקדת והשרה, ומוצאים פינה להצטנף ולהירדם. כל גרעין היה מתאסף עם מדריכיו לפחות פעמיים ביום, כדי שהמציאות והעלייה לארץ יהיו ברורות יותר בעוד מספר ימים כאשר ירדו בכבש האונייה. אחרי כמה ימים של הפלגה בים התיכון, כשחרטום האונייה כאילו שואג חיפה חיפה, לפתע הייתה ההפלגה העליזה למלחמה זוטא. היצמדות של משחתת בריטית לאוניית החלוצים גרמה לתזזית ופחד. עוד בחוות ההכשרה ידעו המעפילים שהם עלולים להיתפס בידי הבריטים ולהישלח למחנות מעצר בקפריסין או בעתלית שליד חיפה. בעצם הם חיכו לכך כבר בהיותם בחוות ההכשרה. הסטטיסטיקה של העפלה לארץ מבלי לעבור במחנה מעצר הייתה מאוד לרעתם, אבל בהפלגה הם הרחיקו את המחשבה הזאת בעזרת ההוֹרוֹת הסוערות על הסיפון. והינה הם התגלו והם צפויים להיות מובלים למחנה מעצר. עוד בשעות המתוחות, כאשר המשחתת הבריטית גוררת את אוניית המעפילים לכיוון חיפה, ניצלו המדריכים את השעה הרת הגורל הזאת כדי לחזק את החניכים שלהם, בני ובנות גרעין יתד, בעוד משפט מפתח ציוני אשר הולם ויהלום את השעה: "אל תשאלו מה ארץ ישראל והציונות יתנו לי — תנו את כל כולכם לארץ ישראל ולציונות! כשבונים מולדת, וכשמכינים מקלט לכל אלו ששרדו את השואה, כל אדם חייב לתת מעצמו הרבה יותר ממאת האחוזים שלו!" ובאמת המשפט הפתגמי הזה נסך כוח טוב וסבלנות רבה בחברים בהמשך המתקדר.

באחד ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים. מכיוון שמחנות המעצר היו מלאים עקב אירועי "השבת השחורה" שבה נעצרו אלפים מהנהגת היישוב ומארגוני המחתרות, שוכנו המעפילים באוניית המעפילים מקס נורדאו שעגנה בנמל חיפה. מעצר זה ואחר כך במחנה עתלית חספס את חברי גרעין יתד, ועשה אותם לגרעין קשה וחדור ציונות והתיישבות הרבה מעבר לשאיפות הכמוסות של שלושת המדריכים שקיבוץ להבות שלח לצרפת כדי להכין רזרבה אנושית לקיבוץ שלהם. לאחר שלושה חודשים הגיעו הסרטיפיקטים הנכספים של חברי גרעין יתד, והם יצאו ממחנה עתלית מרוממים ברוחם, עלו על המשאית של קיבוץ להבות, ויצאו לדרך חדשה ומסעירה. בדרך ממחנה המעצר בעתלית לקיבוץ להבות שבכרכור, כאשר חברי גרעין יתד ישובים על שני ספסלים ארוכים מעץ לאורך דופנות תא המטען, ובאמצע המשאית מזוודות ושמיכות של החברים, מצאה חנה ב׳ זמן כדי ללמד עוד שיר של אלתרמן שאותו העריצה, שיר ציוני הולם, התיישבותי, שיר שלנו!

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו נייפה אותך מאוד.

נלבישך שֹלְמַת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיִך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו נייבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

הערות

1 הקיבוצים הארצישראליים של התנועה נקראו לפי סדר עלייתם להתיישבות עד לקבלת השם הרשמי. קיבוץ להבות הוא הקיבוץ הארצישראלי השביעי של השומר הצעיר, ולכן נקרא קיבוץ א״י ז׳.

2 קולקטיביות רעיונית — תנועת הקיבוץ הארצי הקפידה על אחידות רעיונית ומעשית בין הקיבוצים החברים בה, הן בתחום הפוליטי (הצבעה ופעילות למען מפ״ם) והן בתחום הקיבוצי — שמירה על מנגנוני שותפות שונים בכל קיבוצי התנועה. ב־1939 קיבלה הקולקטיביות הרעיונית דגש של שמאלנות ושל הערצת ברית המועצות ומנהיגה יוסף סטלין. יש הטוענים כי קולקטיביות זו הביאה לשמרנות יתר בקיבוצי התנועה בעיקר אחרי המפנה השמאלני להערצת ברית המועצות שיזם מאיר יערי לחיזוק מנהיגותו במפלגת מפ״ם, לעומת מנהיגותו של יעקב חזן. ההשמאלה הצליחה בזכות תמיכת סטלין בהקמת המדינה. (מתוך ויקיפדיה)

3 על שם מפקדו הפולני ולדיסלב אנדרס. כינוי לצבא הפולני. מתוך ויקיפדיה.

המשך הפרק בספר המלא