מארז על חיי הקיבוץ

מתוך מתוק חמוץ בקיבוץ -

מה יפים הלילות בגנון

1955

אני מודע לכך שמה שאכתוב בפרק זה עשוי לעורר כמה מחלוקות, אך אני כותב זיכרונות פרטיים, ואם מישהו זוכר אחרת — בבקשה שיכתוב אותם.

אני זוכר בבהירות את הלילות החל מ־1954 עת היינו שישייה ואחרי זה שנים־עשר ילדים בגנון — הבית שמאחורי בית התינוקות דאז, ומועדון דורות היום. בדרך כלל היה לנו סדר יום כל־כך עמוס ומעניין עד שעוד באמצע ההשכבה בערב חלק מאתנו היו נרדמים. יָם / יָמיק לוין (שמה היה מרים אבל אף אחד לא קרא לה כך) הייתה הגננת שלנו, וסדר היום שלנו בגנון היה עמוּס ומעניין בצורה בלתי־רגילה: טיולים ארוכים אל מחוץ לקיבוץ וטיולים קצרים להכרת הקיבוץ וענפי המשק שלנו, פעילות בערימות הגרוטאות, ארגז חול, ציורי ידיים עם עיסת קמח ומים רותחים מעורבבים עם צבעי מאכל ששמשו אותנו כצבעי ידיים, ועוד עיסוקים שונים שבוודאי שכחתי. יָם, זו ההזדמנות שלי לומר לך תודה על כל מה שעשית במשך שש שנים בגנון, בגן ד׳ ובערבה. את שקועה ונטועה בצורה מופלאה במוחי ובזיכרונותיי, אף על פי שלפעמים גם קצת פחדתי ממך.

בלילה נשארנו לבד, שומרת הלילה במקרה הטוב הייתה נכנסת פעם בשעה לבדוק מה קורה בגנון. בדרך כלל היינו נרדמים וישנים כמו בולי עץ. נכון, פחדתי מאוד מאוד, בייחוד מהסורים, והפחד הזה עזב אותי רק בסיומה של מלחמת ששת הימים. לא פחדתי מגנבים, שודדים או מכשפות, כי השער של הקיבוץ היה תמיד סגור בלילה (אִמרה של יָמיק, כדי שלא נפחד מגנבים, שודדים ומכשפות). אם פחדתי הייתי נכנס למיטה של עירית יסל וישן בזרועותיה או שהיא ישנה בזרועותיי, ומדי פעם גם אהבנו להשתולל!

בחדרי גנון החדרים היו אשנבים בגודל של 40 על 20 סנטימטרים בגובה של 60 סנטימטרים מהרצפה, ואשנבים הרבה יותר גדולים במרחק של כ־60 סנטימטרים מהתקרה. בקיץ היו פותחים את האשנבים לאוורור ובחורף היו סוגרים אותם.

התפקיד שלי בהשתוללות היה לשמור שיָמיק לוין לא תפתיע אותנו. הייתי שוכב במיטה ומציץ דרך האשנב לכיוון חדר האוכל של הקיבוץ ומתצפת אם מישהו מתקרב. ליָם הייתה שמלה מקסימה! עד היום אני זוכר אותה לפרטי פרטים: שמלה שחורה עד קצת מעל הברכיים, ועל החלק העליון שלה, מסביב לצוואר, רקמה תימנית יפהפייה שפס עבה יורד מצד ימין עוד 20 סנטימטרים מטה באותה רקמה מקסימה. בדרך כלל הייתי תצפיתן אחראי מאוד (שוין, בן של יֶקֶס) וברגע שראיתי את יָם יוצאת מחדר האוכל הייתי צועק: ימבה (ים באה) וכל הילדים היו נכנסים למיטות ועושים עצמם ישנים. אבל פעם אחת פישלתי בגדול, אוי כמה בגדול...

באותו ערב תכננו מריחת ריבה ובתוכה עוגיות מרוסקות לכל הילדים באזורים הכי הכי מוצנעים. כל הילדים התפשטו, בנים ובנות, ופישקו מה שצריך, ואז, בדיוק בקטע הזה, נרדמתי על משמרתי. התעוררתי כשאני שומע את יָם נוזפת, נושפת, רוטנת, אבל לא צועקת. כל הילדים עמדו עירומים בשורה ועל אבריהם, שאז לא היו מוצנעים, מרוחה עיסה אדומה מרובבת בשברי עוגיות. גם אני צורפתי למסדר הזה, והייתי היחיד שהיה לבוש בפיג׳מה. תאמינו או לא, אבל יָם רשפה אש על שני עניינים בלבד: על זה שהשתמשנו בריבה ועוגיות שהן כל כך יקרות, בזמן שההורים שלנו עובדים כל כך קשה כדי שלגנון יהיה מה לאכול, והדבר השני: שעכשיו כולנו ננקה את הלכלוך מעצמנו ומהרצפה. זה היה עונש קשה כי יָם הכניסה את כל זבי הריבה ושברי העוגיות לאמבטיה אחת שהייתה בגנון, והשפריצה עליהם מים קרים! לא היו אז מים חמים בגנון, אלא בצהריים בלבד, כאשר דוּד החימום דלק מהבוקר. זה היה עונש קשה, כי כולם קיבלו מים צוננים על המקומות הכי חמים ואינטימיים בגוף, ואל תשכחו שמי שמרח את הריבה והעוגיות דחף אותם עמוק עמוק... כאן בעצם מתחילות הבעיות הסקסואליות של חלק מהקשישים שהיו פעם ילדי הגנון ואחר כך לילדי ערבה. למרות המחדל הזה בשמירה לא ננזפתי על ידי הילדים ועוד שנים המשכתי להיות השומר מפני בואה של יָם לגנון, אחרי זה לגן ד׳ ואחרי כן לערבה. הו, מה יפים היו הלילות בגנון.

תמונות עולות בלהבות

בפתח מנהרות חיי

את הספר החדש שלי, "תמונות עולות בלהבות", כתבתי מיד אחרי שהתבררה לי העובדה שספרי הראשון, "מתוק חמוץ בקיבוץ", זוכה להצלחה. החיים בקיבוץ היוו לי כר פורה להשראה, וכל הסיפורים שלי ספוגים בעולם זה, שהלך ונכחד עם חלוף השנים. כמו בספר הראשון, כך גם בשני, כל הסיפורים נכתבו מזיכרוני המתעתע והם עיבודים סובייקטיביים של המציאות, אך המציאות הזו חיה ומפעמת בי כאילו אני רואה את הדברים מול עיניי כעת, למרות עברו כבר עשרות שנים מאז שרובם התרחשו.

חשוב לי שיידע כל אחד ואחת מקוראיי, שהספר נכתב מתוך עין ולב טוב, באהבה כמעט ללא קץ לחברי הקיבוצים לדורותיהם, ואין לי ולו חשבון פתוח אחד עם העבר. גם עם עצמי הפסקתי כבר להתחשבן ולשפוט עצמי לחומרה על מעשים שעשיתי לפני עשרות שנים. היום אני שלם לחלוטין עם עצמי ועם עברי.

אריקה הערבייה

מוקדש לזכרה הנפלא של חברתי, גילה דביר ז"ל, חברת קיבוץ להבות הבשן

בגרמניה

אריקה זקס נולדה בגרמניה, בעיר בוכום שבמדינת נורדריין־וסטפאליה, באחד במאי 1923 — תאריך סמלי שילווה אותה כמעט כל חייה הבוגרים. אביה, פרופסור מקס זקס, היה מורה וחוקר בתחום המיקרוביולוגיה באוניברסיטת בוכום, ואימה, גרטרוד זקס, דוקטור למתמטיקה ששמה הלך לפניה, שימשה כמורה במכון המדעי בדיסלדורף. מקס וגרטרוד זקס ראו את עצמם קודם כול גרמנים — ארצם הייתה גרמניה ותרבותם ומורשתם הייתה גרמנית. ואילו יהדותם הייתה להם סֶרַח עוֹדֵ֫ף, משהו שנגרר מאחוריהם והכביד על נשמתם ועל חייהם, מטען שלא יכלו להיפטר ממנו. אף לא סממן יהודי אחד הוסיף לוויית חן כלשהי לחייהם. כלום. מייד עם לידתה של אריקה הם התוו את דרכה אל פסגת עולם המדעים הגרמני. בלילות היו טווים את חייה של אריקה בת השבועיים — לאיזה גן ילדים תלך, לאיזה בית ספר פרטי למדעים הם ירשמו אותה, וכמובן באיזו אוניברסיטה תלמד, תעשה דוקטורט, ומיד אחריו הפרופסורה.

אולם, לִמְגִנַּת ליבם של הוריה, הייתה אריקה ילדה מרדנית. אומנם מוכשרת בלימודיה, מבריקה בהישגיה ומקובלת חֶבְרָתִית, אך עסוקה תמיד במעשי קונדס ובתעלולים מסוכנים, כאילו התריסה כנגד הוריה ה"מרובעים", ה"מתורבתים" והנורמטיביים כל כך. תמיד בדקה את הגבולות שהציבו לה והעמידה במבחן את הסבלנות שלהם ושל מוריה. בייחוד הסב לה הנאה הניגוד הנפלא שיוחס לה –"אריקה היא תלמידה מחוננת, אך שובבה בלתי־נסבלת שמסכנת את חייה על כל צעד ושעל." אמירה זו גרמה לה לריגוש בגופה ובנפשה. במרץ 1933, כשהייתה בת עשר, עם עליית הנאצים לשלטון, התוודעה אריקה לתנועת הנוער היהודית "וֶרְקְלוֹיטֶה" (Werkleute) "אנשי המעשה", שהחזיקה בערכים סוציאליסטיים, וגם ציוניים, רחמנא ליצלן. ערכים של חיי קהילה שיתופיים ושיבה אל היהדות המתונה והנאורה ברוחו של ד"ר מרטין בובר, היו הבסיס הרעיוני והמעשי של תנועת הנוער הזו. את חיי הקהילה הגשימו חבריה בפעילות בקרב יהודים מהמעמד הכלכלי והחברתי הנמוך, בעיקר "אוֹסְטְיוּדֶן", יהודי המזרח, כלומר, יהודים שהגיעו לגרמניה ממזרח אירופה ונחשבו נחותים בעיני "היהודים הגרמנים באמת". עד מהרה הייתה אריקה לרוח החיה בקבוצת הגיל שלה. בפעולות הקבוצה היא הביעה דעות סוציאליסטיות קיצוניות, שלא אפיינו את בני גילה. היא טענה בגלוי שהנאצים מסוכנים ליהודים, שסטלין הוא השמש החדשה של העולם, שצריך לפעול למען העניים, כפי שהתנועה נהגה, במקום לדבר עליהם. מאחורי גבה קראו לה הילדים "רוזה לוקסמבורג שלנו".¹ חיש מהר הייתה אריקה למנהיגת הקבוצה שלה וסחפה את כל החברים בה למערבולות מתוכננות שמוחה הקודח זמם ללא הרף, וביניהן פעולות נגד יהודים עשירים כדוגמת הוריה, שראו בהמוני ה'אוסטיודן" העניים, חוטבי עצים ושואבי מים, שנועדו לשרת את היהודים הגרמנים "האמיתיים". בעיניהם המתנשאות היו ה"אוסטיודן" נחותים, פרימיטיבים ומסריחים, אלו שנשותיהם לבשו פרוות זולות וצעקניות ומדיפות ריחות שום. אריקה יזמה וארגנה פעולות שהיו בבחינת הליכה על חבל דק, כמו כתיבת ושיכפול עלונים בגנות הנאצים והשתלטותם על גרמניה, קריאה למרד לאומי נגד היטלר וכתיבת סיסמאות בגיר על קירות בתים נגד הנאצים ובעד הקומוניזם. הוריה ומוריה, אך בייחוד מדריכיה בתנועה התחננו ודרשו ממנה להפסיק את ההתנהגות הבוטה והשערורייתית שסיכנה את חייהם של חבריה לתנועה ואת משפחותיהם.

אריקה הייתה ילדה חכמה מאוד והבינה שהיא צריכה לשלוט בהתנהגותה המוחצנת. היא ידעה שהיא עתידה לאכזב מאוד את הוריה, משום שלא תכננה ללמוד באוניברסיטה, אלא לעלות לפלשתינה, ולחיות בקיבוץ כ־Bauer, כ"איכרה", מילה שיש בה די כדי לגרום ליהודי גרמני זעזוע עמוק, שכן היא סימלה ניוון, היעדר עידון, בורות וטיפשות; לכן שמרה אריקה את תוכניותיה לעצמה. היא התמתנה, "ריסנה את עצמה לדעת", ואת המרדנות ביטאה רק בבית הוריה, שם סקנדל רדף סקנדל ומריבות אין סוף פקדו את בית משפחת זקס.

בראשית 1936 פוטרו מקס וגרטרוד זקס ממשרותיהם הרמות. הם אומנם מצאו משרות חלופיות בהוראה אך במשכורות מגוחכות. ואריקה, שידעה לנצל את המשברים הגרמניים, היהודיים והמשפחתיים לטובתה, אספה את המשפחה הקטנטנה באחד הימים של ראשית אוגוסט, לשיחה על עתידה. כמו בקורנס כבד היא הטיחה בהוריה שהיא מבקשת את רשותם לצאת מגרמניה ולהיות חלוצה בפלשתינה. הימים היו ימי אולימפיאדת ברלין, והכול שמעו כיצד ג'סי אוונס האמריקני השחור מנצח בתוך שבוע בארבע תחרויות גמר וזוכה במדליות זהב בזו אחר זו, וכיצד הקנצלר היטלר מסרב לרדת אל פודיום המנצחים כדי ללחוץ את ידו השחורה של ג'סי אוונס, ובמקום לברך את המנצחים, עוזב את האצטדיון בהפגנתיות. האולימפיאדה הזו היוותה עבור יהודים רבים בגרמניה מעין טריגר לקום ולעזוב. גם אריקה הבינה זאת וניצלה את האירועים האלו כדי ללחוץ על הוריה שיסכימו לשלוח אותה במסגרת "עליית הנוער" לפלשתינה. הם הקשיבו היטב וביקשו זמן לחשוב ולחשב את מהלכם הבא. אחרי יומיים מורטי עצבים, בישרו ההורים לאריקה על הסכמתם ונתנו לה את ברכתם לרגל הצטרפותה לקבוצת החלוצים שתפליג בעוד חודש לפלשתינה, לקיבוץ. אריקה קפצה, חיבקה ונישקה את הוריה כמשוגעת, עוד ועוד נשיקות, עוד ועוד דמעות אושר שלה והרבה דמעות של פרידה וצער בעיניהם של מקס וגרטרוד. "תודה לך ג'סי אוונס" הייתה אומרת אריקה זקס לפחות עשר פעמים ביום.

רציף הרכבת מבוכום לטרייסטה המה הורים וצעירים נרגשים. עבור ההורים, שהיו בטוחים שזו להם הפעם האחרונה שהם רואים את בנם או את בתם, הייתה הפרידה קורעת לב, ועבור הצעירות והצעירים, היא הייתה מהולה בשמחה, שכן ההרפתקה שציפתה להם בפלשתינה ובקיבוץ, האפילה על המציאות המאיימת בגרמניה ובעולם. הורמונים גועשים מול הורמונים גוועים, אבל גם ניצוץ של תקווה — הם יישארו בחיים, הם ישרדו, הם ימשיכו את השושלת, לא הכול אבוד, עוד לא אבדה תקוותינו.

הרכבת החלה לנוע לאט־לאט. בצעד מהיר ניסו ההורים ללכוד מבט אחרון של בנם או של בתם בחלון הקרון, וכשהרכבת האיצה לדרכה הם רצו בעקבותיה עד שכבר לא היה עוד טעם לרוץ ונותר רק טעמה של התקווה שהילדים הללו ניצלו. הרכבת עצרה בדיסלדורף, בדורטמונד ובקלן, ואספה עוד רבים, ועשרות הנערות והנערים הגועשים שמחו בכל עצירה של הרכבת והתרגשו לקראת חבריהם העולים איתם ארצה.

בקיבוץ ובמוסד החינוכי

בהגיעם לנמל חיפה הם התרגשו למראם היפה של רכס הכרמל וחיפה הקטנה, הכמעט כפרית. כל קבוצה כבר ידעה לאיזה קיבוץ תישלח ועלתה על המשאית שתיקח אותה אליו. הקבוצות מבוכום ומדיסלדורף התאחדו, ועשרים ושמונה הנערות והנערים עלו על המשאית של קיבוץ משמר העמק שבו יחיו, ילמדו ויעבדו במשך כמה שנים. הנסיעה הייתה קצרה ומרגשת וכל דבר שחלפו על פניו בדרך עורר בהם עניין רב. בייחוד סקרנו אותם צריחי המסגדים הבולטים על רקע חושות עשויות בוץ, עלובות ונמוכות, שכמותן לא ראו בגרמניה, ופלחים ערבים לבושים בשמלות ארוכות וכָּפִיות לראשם. הם הגיעו אחר הצוהריים למוסד החינוכי שבקיבוץ משמר העמק. עשרות נערים ונערות בחולצות כחולות עם שרוך לבן, שרו ונפנפו לכבודם בדגלונים לבנים מעוטרים במגן דוד כחול ובשני פסים כחולים. פה ושם נשמעו קריאות בגרמנית, "מאיפה אתם?" ואווירה חמה עטפה את הקבוצה בבואה למשכנה במוסד החינוכי. מייד עם רדתם מהמשאית התקיימה פגישתם הראשונה עם שמואל, המחנך שהוקצה להם. שמואל היה עולה ותיק מפולין שלא ידע ולו מילה בגרמנית, ואולי זו הסיבה שהוא נבחר להיות המחנך של "הקבוצה הגרמנית". מטבע הדברים תפסה הפנטומימה את החלק העיקרי במפגש הראשון, אך פה ושם דיבר שמואל עברית, וגרטה, אחת מבנות הקבוצה שבאה מבית של "אוסטיודן" דתיים וידעה קצת עברית מספרי התפילה — תרגמה. הדבר הראשון ששמואל אמר בטון מאוד רשמי ובסטקטו מודגש, היה שכל הרכוש הארוז במזוודותיהם עובר למחסן המשותף של המוסד החינוכי. הוא המשיך באותו טון מבלי לעצור וגרטה תרגמה, "מעתה אין יותר רכוש פרטי לאף אחד, ומעתה מדברים רק עברית! ייקח לכם כמה שבועות עד שתדעו לדבר קצת, ועד אז לִמְדוּ היטב מהספרים שיהיו בכיתה, והעיקר לא לדבר גרמנית." ולסיום הודיע, "אתם תגורו ארבע בחדר. שני בנים ושתי בנות." תדהמה ניכרה בעיני כולם, והביטוי הגרמני "Ein grausamer Zoo", גן חיות אכזרי, נשמע כמה פעמים בחלל החדר. רוב חברי וחברות הקבוצה היו ילדים יחידים להוריהם, ומעולם לא גרו עם מישהו בחדר, בוודאי לא עם מישהו מהמין השני. ואם לא היה בכך די המשיך שמואל ואמר, "המקלחת שלנו היא ציבורית. כולם וכולן מתרחצים בה יחד!" רוב הנערים והנערות חשבו שהתרגום של גרטה אינו מדויק, וביקשו ממנה לשאול את המחנך אם הבינה היטב את דבריו. גרטה דיברה עם שמואל המחנך, ופנתה לקבוצה בגאווה ואמרה שהיא תרגמה לעברית בדיוק נמרץ. מה שקטע את המפגש הראשון עם שמואל המחנך, היה צלצול לא מובן, ובעקבותיו הם ראו עשרות בני נוער נחפזים בעליזות ובקולניות לכיוון הבית הגדול והלבן. שמואל אמר לגרטה שזהו הצלצול המודיע על ארוחת הערב ושהם מוזמנים לארוחה הראשונה בישראל.

החיים של אריקה קיבלו פתאום משמעות וטעם חדשים, ולא רק בגלל הטעמים של האוכל המוזר והלא מוכר — עגבניות, חצילים, זיתים ומיני מאכלים "פולניים" שבישלו ותיקות הקיבוץ עבור נערי ונערות המוסד החינוכי — אלא בשל תפנית אידיאולוגית חדה. את מקומם של הערכים הסוציאליסטיים והיהודיים המתונים שהכירה ב""וֶרְקְלוֹיטֶה" תפסה עתה השקפת עולם חילונית שהפנתה את גבה למסורת היהודית והושפעה מאוד מהקומוניזם של ברית המועצות. אריקה למדה מהר ובקלות רבה עברית ונכנסה בכל מרצה ורוחה המרדנית־סוציאליסטית למרכז החברה התוססת של תנועת השומר הצעיר שפעלה במוסד החינוכי. הלימודים היו קלים עבורה מאוד מפני שהייתה רגילה ללמוד והייתה לה משמעת עצמית פרוסית, וכצפוי היא הייתה התלמידה הטובה ביותר בכל שכבת הגיל שלה. היא כתבה להוריה מכתבים רווי שמחה ואור, ותיארה להם את השמש שבישראל חמה תמיד, אפילו בחורף, את עבודתה בכרם, ועד כמה העבודה מיטיבה עם נפשה ועם גופה. היא כתבה בהתלהבות כמעט מיסטית על הקיבוץ הסוציאליסטי, השוויוני, שבו אין לאיש רכוש פרטי, וסיפרה שאפילו כל הדברים הנפלאים שהם ציידו אותה בהם לפני עלייתה לארץ — עברו למחסן הכללי של המוסד החינוכי, והיא לובשת רק ביגוד ציבורי שלא שייך לה אישית.

המקלחת הציבורית שבהתחלה גרמה לעולים החדשים חלחלה, הייתה למציאות יומיומית מרתקת. אריקה אהבה להתקלח עם נערות ונערים ולא התביישה כלל. העירום לצד נערות אחרות נעם לה והיא נהנתה מגופה, ונהגה להשוות את שדיה, מותנייה, צווארה וירכיה לאלו של הנערות האחרות. אריקה גם לא חשה אי־נוחות בחברת נערי המוסד החינוכי שהתקלחו לידה. אדרבה, העירום הגברי האסור ריתק אותה, מגנט אותה, משך אותה. בייחוד הקסימה אותה ההזדקפות המהירה של איברי המין הנעריים, כאילו ללא סיבה מיוחדת, כאילו יש לאיברים האלו חיים משלהם, כאילו הם מנותקים מהמוח של הנערים שלהם הם שייכים. במקלחת הציבורית התפתחה מיני תרבות מוזיקאלית, וכל המתקלחים היו שרים שירים נפלאים בקנון, שאת חלקם שרו כבר בתנועה בגרמנית, וכעת שרו אותם בעברית. לרוב היו הבנות מתחילות את הקנון והבנים היו נכנסים ועוקבים אחריהן בקולותיהם העמוקים. השירה המשותפת בעירום במקלחת הציבורית הייתה נפלאה לרובם, כאילו היו באיזו קתדרלה ענקית, והד שירתם נשמע למרחקים וענה לגעגועיהם, "לָמָּה זֶה תִּשָּׂא עֵינֵיךָ,/ לַמֶּרְחָק בַּקֵּשׁ אָשְׁרֶךָ?" וכאן הצטרפו הבנים, "שׁוּר! הֵן כָּאן כָּל טוּב עוֹלָם,/ אַךְ מֵעֵינְךָ הוּא נֶעֱלָם". הקנון האהוב על אריקה היה, "תּוּגַת חֶרֶשׁ לַלֵּב חָדָרָה" ואז התחיל הקנון, "הֵד מִתּוֹךְ הַדְּמָמָה / קוֹל הַזָּמִיר הָמָה / מְלֵא גַּעְגּוּעִים וָרֹךְ / בְּסִלְסוּלָיו.

העירום והשירה הרטיטו אותה ושימחו אותה, שלא כמו את רוב חברותיה שעלו איתה ארצה. הן שנאו את המקלחת הציבורית, אך התקלחו בה עם כולם בלית ברירה וסבלו מכך סבל רב.

המוסד החינוכי היה מאוד פוליטי, והלימודים היו תמיד באוריינטציה סובייטית. אפילו לימוד התנ"ך נעשה באופן ביקורתי; אף פעם לא קראו בו קריאה בתולית ולא הייתה שמחה בלימוד סיפוריו. כל מה שכתוב בו נתפס כאנטי־סוציאלי ואנטי־סוציאליסטי, והשיעורים דמו לעיתים קרובות לקרב עם הטקסט. שמואל המחנך, אף שנולד בבית דתי בוורשה, התפקר בגיל צעיר ויצא חוצץ נגד כל מה שיש לו קשר, ולו הקל ביותר לדת. כל הקיבוץ היה מבצר אנטי־דתי מובהק, ודווקא האנטי־דתיות הזו מצאה חן בעיני אריקה שבאה מבית מתבולל לחלוטין. היא שמחה שלאחר יומיים שבהם לימד אותם שמואל המחנך על מהות יום הכיפורים ביהדות, נשמע בערב יום כיפור פעמון חדר האוכל המזמין את כולם לארוחה, ודווקא באותו ערב, שהיה יום חול בקיבוץ, הוגשה ארוחה נהדרת, בשרית, כמו בערבי שבת, שבקיבוץ קראו להם ימי שישי. גם למוחרת התקיימו הלימודים כרגיל אך הארוחות היו טעימות מהרגיל, כאילו כדי להתריס, "כאן זה קיבוץ חלוצי, מהפכני, סוציאליסטי קומוניסטי, ולכאן אלוהים, הדת, ובייחוד עסקני הדת הנאלחים לא נכנסים!" גם יתר החגים, שהיו חדשים לגמרי עבור העולים החדשים מגרמניה, נחגגו ברוח שונה מהסבריו של שמואל עליהם בכיתה.

החג המשמעותי ביותר באותם ימים במוסד החינוכי ובקיבוץ הארצי היה האחד במאי. ימים רבים לפניו, עמלו החברים והנוער בקישוט פלטפורמות להובלת חציר או קש, ובהכנת סיסמאות, "האחד במאי לשלום, לשוויון ולאחוות עמים", "לאחדות פועלית למען השלום", "תחי אחדות הפעולה של מעמד הפועלים במאבק ללחם, חופש ושלום", " לא כלום אתמול — מחר הכול", "אחד במאי יום הסולידריות הבינלאומית". בבוקרו של אותו יום, היו כולם קמים ליום של שמחה, יום של מאבק, יום "שומרי", יום חשוב ביותר. כולם לבושו חולצות לבנות והיו מסודרים ומטופחים; אנשי הוועדה הפוליטית חילקו אותם לקבוצות וכל קבוצה עלתה למשאית שיועדה לה. כך התפזרו הקבוצות בערים שונות והצטרפו להפגנות שהתקיימו בהן לרגל חג הפועלים. זה היה החג שלהם. בו הרגישו שווים, משפיעים, מאוחדים וקצת ראויים. שירי פועלים, כמו "על בריקדות", היו חלק בלתי נפרד מהיום החגיגי הזה,

עַל בָּרִיקָדוֹת קוּמוּ, הַעְפִּילוּ

קוּמוּ, עֲלוּ נָא צְבָא עֲמֵלִים.

דֶּגֶל אָדֹם אָדֹם נִשָּׂא בַּמָּרוֹם מָרוֹם

כִּי בָּא הַיּוֹם נַתֵּק אֶת הַכְּבָלִים.

כִּי בָּא הַיּוֹם לָשֵׂאת אֶת הַדְּגָלִים.

הרבה אהבות גדולות החלו לפרוח בהפגנות אחד במאי, ומלבד הלהט הפועלי שפיעם בצעירים ובצעירות, פעפעו בהם גם, מטבע הדברים, רגשות רומנטיים ויצרים מיניים.

על חג הפסח הם למדו במשך שבוע וחצי ביסודיות רבה. בתחילה קראו בתנ"ך את הסיפור שהחל בירידת בני ישראל מצרימה לשבור שבר, כלומר, למצוא אוכל, כי הרעב בארץ כנען היה גדול, ועד הגיעם לגבולה של ארץ כנען אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר. הם שוחחו על משה שהשקיף בפעם הראשונה והאחרונה על הארץ מפסגת הר נבו ומת, ועל כך שמקום קבורתו לא נודע כדי שלא יתקיים פולחן סביב קברו — כך על פי המחנך שמואל. אחר כך המשיכו ללמוד על מהותם של עבדות ושל חופש, דיברו על השחורים באמריקה שהובאו אליה מאפריקה כעבדים, ועדיין מופרדים מהלבנים בתחבורה הציבורית.² הם נאנקו תחת תיאוריו המרגשים של שמואל על אודות הקטל הנוראי שקטלו ה"יֶנקים" באינדיאנים הילידים של אמריקה, דיברו על ה"קוּלים"³ המסכנים בסין, ומובן שדנו על מעמד הפועלים בארץ, שנאנק תחת ה"מגף הקפיטליסטי" של אנשי העליות הקודמות. אלו התבססו בה כלכלית ובבעלותם פרדסים ושדות נרחבים, והעבידו את הערבים ואת החלוצים עבודת פרך במשכורת רעב. וכך, בעת שלמדו על פסח, נשכח חג החירות היהודי לגמרי מרוב דוגמאות לעבדות מודרנית.

*המשך הפרק בספר המלא*

1 מהפכנית יהודייה ידועה בגרמניה, שנרצחה ב־15 בינואר 1919 וגופתה נמצאה בברלין. הייתה ידועה כ"רוזה האדומה'" על שום שתמכה בקומוניזם המתהווה ברוסיה, ובצבא האדום הרוסי.

2 החוק הזה בוטל רק בצו בית משפט בנובמבר 1955.

3 קולים הוא מונח שהיה בשימוש במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 לתיאור פועלים מקומיים בלתי מיומנים שנשכרו על ידי חברות, בעיקר בתת־היבשת ההודית ובדרום סין.

ציונות מצוינת

ציּוֹנוּת מצוּינת

בדצמבר 1940, כאשר נוסד קיבוץ ארצישראלי ז׳, ¹ הלוא הוא קיבוץ להבות, שהתמקם במחנה הסוכנות שבעין שמר (כרכור), חשבו המייסדים איזה צביון הם רוצים לתת לקיבוץ שלהם. הם כבר עברו בקיבוצים אפיקים, מרחביה, אילון ומשמר העמק, וראו קיבוצים עם אופי כזה או אחר. הם רצו ייחוד, הם רצו ששמעם יצא בכל הארץ, והם רצו להיות "מֶכָּה" של הקיבוצים, כמו שדגניה א׳ הייתה פעם. עשרה קבין של שומריוּת ירדו לעולם: אחד ירד על מרחביה, אחד על משמר העמק, שבעה קבין של שומריות לקח קיבוץ להבות, ורק קב אחד של שומריות נותר לכל עשרות קיבוצי השומר הצעיר. החברים החליטו להיות נוקשים וצודקים יותר עם עצמם ועם תנועתם, בכל תחומי החיים. קשיחות לא־מתפשרת מהפרט אל החברה, מהחברה אל התנועה, מהתנועה אל המפלגה, מהמפלגה אל המדינה, מהמדינה אל הציונות, וגולת הכותרת — מהציונות אל רוסיה ואל מנהיגה הנערץ החבר יוסף סטלין. בכל אחד משטחי החיים היו חברי להבות לקיצוניים בשפת העם, אך הם אמרו על עצמם שהם נכונים יותר, שהם פשוט הולכים בתלם העמוק והנכון של השומריות ושל כל העננים הנפלאים שסביב לשומריות — ציונות, סוציאליזם, המוסר היהודי כפשוטו, קרי "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ולא השטות שנאמרת בכל הקיבוצים: "ואהבת לרעך כמוך".

כשהחברים ייסדו את קיבוץ להבות בדצמבר 1940, היו תנאי החיים במחנה הקיבוץ שליד כרכור קשים עד מאוד. מלחמת העולם השנייה התחוללה על כל זוועותיה באירופה, והיה מחסור גדול בעבודה תמורת שכר. הקיבוץ הצעיר היה פשוט עני באמצעים כלכליים, כספיים, ואפילו עני במזון. חברי הקיבוץ הגיבו למצב קשה זה בהתקשחות פנימית קיבוצית ובסגפנות אישית. הם הטילו על עצמם בשמחה עוד ועוד חוקים שאינם מקילים את החיים שלהם, אלא אדרבא, מקשים אותם מאוד. סיסמאות נפלאות נָשבו במרחבי הקיבוץ הזעיר, והיו כאילו חקוקות על לוח ליבם של חברי הקיבוץ: "כל אחד לעצמו — וכולם לכולם", "פחות אני — הרבה יותר אנחנו!" "תגמד את עצמך מעט מגודלך האמיתי — ותראה איך הקולקטיב מתענק!" זו הייתה אז רוח נפשם של חברי הקיבוץ.

כל חבר היה משתתף ארבע-חמש פעמים בשבוע בקורס או בחוג שאחד מחברי הקיבוץ העביר לחבריו, או שהובא מרצה בעל שם מאחד מקיבוצי הסביבה: כלכלה מדינית, חוג דרמה, הישגי תוכנית החומש הרוסית, החקלאות הרוסית בתפארתה, חוג עברית למתחילים, למתקדמים, הדמוגרפיה של ארץ ישראל לאן?, לומדים את הארץ ברגליים, מתמטיקה למתחילים, למתקדמים, הקומוניזם הישראלי לאן?, מקהלה שחבריה נפגשו כמעט מדי ערב, ואשר שרה שירים קלאסיים מתוך "קנטטת האיכרים" או "קנטטת הקפה" של באך, יחד עם שירי הארץ הנפלאים וכמובן גם שירים רוסיים בלבוש עברי. אחד העיסוקים התכופים והדחופים היה "שיחת הקיבוץ". לשיחות הקיבוץ היו מזעיקים את החברים בפעמון שהוכה בצינור ברזל כבד, והצליל הצורם והמתכתי ניקר את המוח ולא אפשר לחברים להשתמט מהן ולסרב לדרישת הפעמון להגיע לשיחה. השיחות תמיד היו גורליות, בנפשנו, אישיות, הצהרתיות, חיים ומוות. כשחוטבים עצים עפים שבבים, היו החברים מנחמים זה את זה. הוי כמה נחמה הם היו צריכים אז. שיחות הקיבוץ התכופות המוזעקות בצליל המתכת של הפעמון היו לפעמים כאילו לקוחות ממחזה שכתב תומאס דה טורקמדה: פה נתפס חבר קיבוץ נאמן כשהוא מעשן בפרדס מתחת לעץ כדי שלא ייראה, וריח הסיגריה הסגיר אותו לשלטונות ועדת החברים, והיא הביאה אותו לדיון על העישון האסור (השומר אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול ושומר על הטוהר המיני). והדיון לוהט ומתלהט עוד יותר, ורק כאשר החברים מצביעים בהינף יד על זריקתו של החבר מקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות הטמפרטורה חוזרת לעצמה. פה מובאת חברה לדיון משום שסרגה סוודר לאהובה, והחוק מחייב אותה למסור את הסוודר לקומונה א׳ של הקיבוץ, והחברה אינה מוותרת, והחברה נלחמת, והיא מנפנפת בסוודר המרהיב שסרגה לאהובה, והיא מטיחה בכולם, "האם הסוודר שסרגתי ליעקב הוא הוא שימוטט את מה שבנינו כאן בחמש השנים האחרונות? תנו את הסוודר ליעקב שלי!" והחברות עונות בנכונות פנימית מתובלת במעט רוע לב: "אנחנו בחרנו בקיבוץ כזה, ואם הוא לא טוב לך — הדלת פתוחה." החברה בוכה, ונדמה שדווקא בכיה מדגיש לחברים עד כמה הם אחרים ומיוחדים, ועד כמה הם טובים מחברים בקיבוצים האחרים, והם מצביעים על הוצאת החברה הסורגת מהקיבוץ. הם יוצאים מחדר האוכל והולכים אל אוהליהם כשהם צוחקים מבדיחה כזאת או אחרת, או שהם משוחחים על הנאום האחרון של סטלין על התקדמות בריה"מ לקראת הכרעת המפלצת הנאצית, והסורגת הבוכייה הולכת לבדה אל אוהלה בפעם האחרונה. מדי פעם היה הפעמון מצלצל ביתר חדות, כאילו אומר "הפעם זה באמת רציני", והחברים היו עוזבים הכול, אם זה חוג, אם זה פלירט, ואם זו עבודה בחצר, ואצים רצים לחדר האוכל כדי לראות את הצעקתה! בקיבוץ שררה "קולקטיביות רעיונית מוחלטת", ² שפירושה המעשי היה שכל החברים חייבים להיות באותה דעה פוליטית שעליה החליט הקיבוץ, ובקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות כולם חשבו, הרגישו ואהבו את מפ"ם בכל גלגוליה. הפעם על מוקד שיחת הקיבוץ נעקד גרישה, חבר שהגיע רק לפני שנתיים לקיבוץ הצעיר אחרי שערק מצבא אנדרס, ³ וראה כבר את כוחו ואת אכזריותו של החבר יוסף, ובתמימותו אמר בשקט לחברו לעבודה, תוך שהוא פותח גומות גדולות בפרדס של משפחת סופר בכרכור, שהוא שונא את החבר יוסף, ושהוא לא חבר, אלא דוב רוסי אכזר. החבר, כמקובל וכנדרש, הלשין על גרישה למרכז הוועדה הפוליטית, שמיהר ליידע את המזכיר, שמיהר לצלצל בפעמון. החברים אף פעם לא ידעו מה יובא לפתחם בשיחת הקיבוץ, מה שנתן עוד יותר עניין ומתח למוסד חשוב זה. מְרַכז הוועדה הפוליטית נעמד זקוף כברוש, פנה לפורום שלפניו, שפתותיו קפוצות מהתסבוכת הפוליטית הנוראה שניתכה עליו לא מזמן, והוא קורא הודעה שניסח יחד עם המזכיר על בגידתו של גרישה בכל מה שנכון וחשוב לנו, למפלגה, למדינה ולעולם! רחש מבשר רע נשמע בחדר האוכל. גרישה, שהעברית שלו הייתה עדיין עילגת כשל עולה חדש, לא כל כך הבין על מה המהומה, אך החברים בטובם דחקו ודרשו ממנו לומר אם אמר או לא אמר שהחבר יוסף הוא דוב רוסי אכזר. גרישה קם, ואמר בפשטות ודוגרי לפרצופים ההמומים של החברים: "כן, אמרתי, ועוד עשיתי טובה, ואפילו חסד לסטלין, כי הוא הרבה יותר רע מהדוב שאמרתי." שום דיון לא התקיים, וחיש קל הונפו כל הידיים והצביעו בעד זריקתו של גרישה מהקיבוץ. כאמור, שבעה קבין של שומריוּת לקחו לעצמם חברי להבות. אולי רק כך יכול היה אז הקיבוץ להתקיים. החברים היו עסוקים כמעט עשרים שעות ביממה בעבודה ובפעילות פוליטית ובחוגים בתוך המחנה הקטנטן בכרכור שהסוכנות העמידה לרשותם. כמעט שלא נותר זמן לחיים, כמעט שלא נותר זמן לאני. ובכל זאת, כמו במדבר יבש המשווע לטיפות הגשם, שפה ושם איזה כתם ירוק קטן מבצבץ, ולמרות כל התנאים הקשים צומח כאומר "אני כאן, ואני חי, ואני ירוק, ואעשה זרעים לשיחים נוספים", כך לבלבו בסתר אהבות טבעיות בין זוגות של חברים בקיבוץ ארצישראלי ז׳ להבות. אולי כדי לסתור את החומציות המעכלת והמאכלת את האני, את פרץ החיים של הצעירים הללו, את ההורמונים הכל כך טבעיים, הרימה הזוגיות ראש והדביקה את החברים כמו מגפה נוראה, טובה, מנחמת ומברכת, וזוגות רבים התהלכו בשבילי הקיבוץ בגאווה. הזוגיות הייתה כדלק למדורת החיים הקשה, המייסרת, המלחיצה של הכלל, של הקיבוץ, ונתנה לחברים רגע לעצמם. את הרגעים האלו אפילו מזכיר הקיבוץ והוועדה הפוליטית לא יכולים היו לחסום, ולכן הם עודדו את הפִּרְצָה הקוראת. החברים היו מאושרים בקיבוצם, החברים היו גאים בקיצוניותם, הם היו מוכנים להקרבה הזאת שהם קיבלו מרצון. מכל התנועה הגיעו משלחות לראות את הקיבוץ המיוחד, הקיבוץ הכי טוב של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. רבים רצו להצטרף דווקא לקיבוץ זה, אך הקיבוץ היה דל, מקומות עבודה בשכר היו מועטים, ולכן הקיבוץ דחה, בהנאה רבה, את המבקשים להצטרף אליו.

ב־2 בנובמבר 1945, עשרים ושמונה שנים אחרי הצהרת בלפור, שבה הצהירה ממשלת בריטניה שהיא תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עלתה קבוצת החלוץ, שהיו בה טובי חברי וחברות הקיבוץ, להתיישבות בחיאם אל־ואליד על הגבול הסורי. גבעה חשופה זרועת בולדרים שחורים ואפורים של בזלת, אדמה ללא עץ וללא שיח, שרק עץ אלה קטן בשיפול הדרומי-מערבי ציין את בית הקברות המוסלמי, ללא מצבות או סימן, והיה מרובב בעצמות לבנות שצבועים ותנים חפרו מתוך האדמה. עשרים וחמישה אנשים שלהביור ציוני בער בליבם ובנפשם להיאחז דווקא במקום הכי ציוני וקשה בכל ההתיישבות באצבע הגליל. משלט של בדידות פיזית — אין כביש המוביל לגבעה. בחורף אין אפשרות להגיע אלא דרך כפר סאלד, ומשם לשמיר, ומשם ברגל דרך ואדי עורבים השוצף, ואז העפלה קשה לגבעה דרך המתלול הצפוני. הגבעה חשופה מול הר סורי מאיים תמיד, גבעה של בדידות היחיד, שעטופה בַּיחד הנהדר של שלושים חברים, ומצליחה אך בקושי להשריד את היחיד מול בדידותו — הבדידות מאישה ולפעמים מילד שנשארו במחנה בכרכור, בדידות מצלילים של מוזיקה, מקולות של צחוק, קולות של מכוניות חולפות. קולות החיים התוססים נעלמו ונאלמו בגבעה של חיאם אל־ואליד, והחברים היו מאושרים וגאים: גם כאן אנחנו סמל ומופת להקרבה אישית על מזבח הציונות הנפלאה. לילות חשוכים כשהגנרטור הקטנטן שבק מטרטורו, שרקיות איומות שעקרו צריפים והטיחו אותם אל אדמת הסלעים או למרחקי שיפולי הגבעה, עבודה מבוקר עד ערב בבניית הגבול על ידי בניית חומה בגובה של שמונים סנטימטרים וברוחב של שבעים סנטימטרים במימון של הוד מלכותו מלך אנגליה. עבודה קשה, שוחקת ידיים ונפש, אבל היא שמחזיקה את החלוצים האלה כלכלית.

אפור, אפור הסלע במשלט,
נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב
והוא אהב אותך ואת הלכת...

ועל אף שהשיר הזה נכתב ארבע שנים מאוחר יותר, הרי שכל החברים הבודדים על הגבעה הרגישו כך. "גבעת אבן, אין פרח, אין צבע, גבעה ארורה וזמנית," אמרו הכול.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה אך לפני חצי שנה, ומהר מאוד התברר והובן, אבל לא נקלט בתודעתם של רוב חברי הקיבוץ, שהם איבדו את הוריהם, אחיהם, משפחתם הרחבה באיימי השואה. אבל למי היה זמן להתאבל, לחשוב, לשקוע לתוך זה. הרי כאן מקימים מולדת, כאן מקימים קיבוץ, כאן מולידים ילדים, כאן חיים, אין זמן למתים. שליחים ושליחות מהארץ וגם כמה מטובי חברי הקיבוץ שנשלחו לאירופה כדי לאסוף את שארית הפליטה, היו עסוקים בחוות ההכשרה הפזורות ביבשת בהכנת צעירים לעלייה לארץ ישראל, ללמד ולהשריש את הציונות במוח ובנפש. כל תנועה ציונית הקימה לעצמה חוות הכשרה לשורדים המבקשים לעלות לארץ. שאול א׳ וראובן ג׳, שני חברי קיבוץ להבות שהקימו חוות הכשרה בצרפת, עברו במשרדי הג׳וינט, במשרדי הקהילות היהודיות במרכז צרפת, וחיפשו צעירים וצעירות יהודים הרוצים לעלות ארצה. כשמצאו עשרה עד עשרים אנשים כאלו, היו מכריזים עליהם כעל "גרעין", וחברי הגרעין, שאף לא אחד מהם ידע ולו מילה אחת בעברית, היו מתאספים ומייד מחליטים על שם הגרעין שלהם. שם הולם, שם ציוני, שם מְרַצֶּה, שם חזק. אחרי חודשיים של חיפוש נמצאו שנים עשר חברים וחברות. בעצם הם היו שבע בחורות צעירות ותוססות וחמישה בחורים מעט דהויים ואפורי-ציונות. הם בחרו לעצמם שם לגרעין — "יתד". בחוות ההכשרה למדו ארבע שעות ועבדו ארבע שעות בעבודות חקלאיות שונות. האמת שכבר אז הצעירות התוססות, שעברו את שנות המלחמה בהסתתרות במנזרים ובמרתפי איכרים, רצו את השמש, את האור, את הגברים שהמלחמה מנעה מהן. הן רצו לצחוק, הן רצו לאהוב ולהיות נאהבות, ולא היה להן כוח מוחי לאני אכלתי, הוא אכל והיא תאכל. הן רצו אוכל אחר! הציונות עניינה אותן מעט, בלשון הגזמה, והמדריכים שכתבו בכל שבוע לתנועה בארץ ולמזכירות קיבוץ להבות דיווחים על התקדמות יתד בידיעה ובהפנמה של הציונות, כתבו ברוח מיואשת משהו. דווקא בענייני העבודה דיווחו המדריכים בסיפוק גדול שכאן גרעין יתד מראה רוח ציונית גורדונית נפלאה. בראשית פברואר 1946 התבשרו חברי גרעין יתד שכבר נקבעו עבורם שני דברים: נקבע להם קיבוץ אשר יקלוט אותם בבואם לארץ ישראל, הוא קיבוץ להבות, ונקבע שהם יעלו לארץ ישראל בחודש יוני, אם האנגלים יעמדו בהבטחתם לסוכנות היהודית לספק את הסרטיפיקטים לניצולי השואה המבקשים לעלות לארץ. שמחה פושרת אחזה בחברות ובחברי גרעין יתד. המדריכים, מפוחדים ורדופים על ידי תאריך העלייה של הגרעין, הגבירו דווקא את הלימודים על הציונות. בשעה טובה הגיע מדריך חדש, שצרפתית היא שפתו, והוא שהתחיל במרץ בלתי־רגיל לחזק אצלם את יתדות הציונות, מה יתדות! את שיפודי הציונות! הדגש אצלו היה על ציונות אישית. "מה אני יכול לעשות כדי לחזק את הציונות?" "ההקרבה האישית". "אני והציונות". "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, ואין עדיין?" ועוד משפטי מפתח שיש בהם ציונות, שומריות והקרבה. מילים טובות ועמוקות. התחילה פעילות תרבותית נפלאה של לימודי שירים ישראליים. הגרעין רקד הורות סוערות, ו"ריקודים ישראליים" שנגנבו מעמים אחרים. אווירה של שמחה ואור פשטה בחוות ההכשרה של גרעין יתד. פתאום הכול השתלב יחד לכיוון אחד רצוי. העבודה, הלימודים, השירים והריקודים יחד עם האביב הצבעוני והבשום, גרמו לחברי הגרעין להיות מרוכזים יותר בעצמם ובמשימות שעומדות לפניהם. המדריכים שדחפו את הציונות לוורידיהם ולעורקיהם של חברי יתד הדגישו את ההקרבה האישית שכל אחד ואחת נדרשים לה לשם בניית הארץ. הם לא הסתירו את ההבנה שהערבים תושבי הארץ לא יוותרו בקלות על הארץ שלהם בשביל היהודים, והמסקנה המתבקשת מכך היא שמלחמה תפרוץ מתישהו, וצריך לדעת זאת ולהכין את הגוף, את הנפש ואת הנשק! דווקא הידיעה על המלחמה שאולי תפרוץ בארץ ישראל הכניסה איזו רוח תזזית בחברי הגרעין. הם ראו בכך הרפתקה, שובבות, וגם ראו בעלייה לארץ ישראל נקמה בנאצים, ולא רק בהם, כי אם גם באנטישמיות שליוותה אותם מיום הבנתם את העולם. "הפעם אנחנו לא נהיה עוד שה מובל לטבח, אנחנו נילחם על המדינה שלנו," היו אומרים ומשננים לעצמם כדי לחזק את ביטחונם בעלייה הצפויה. שלוש צעירות היו הכול והקול של גרעין יתד. הן היו הדוברות הראשיות בשיחות הגרעין, בכיתת הלימוד; הן היו הרוח החיה והסוערת בריקודים; הן נתנו את הטון בשיעורים שבהם כל הגרעין למד שירי "אנו באנו ארצה". שלוש הבנות היו הלב והנפש של הגרעין.

בטי, קטנטונת ודקיקה, שיער שחור וחלק, פטפטנית חיננית, גוש אנרגיה חיובית. היא איבדה לפני שנתיים את הוריה ואת אחיה הגדול שנתפסו על ידי הגסטאפו בבית איכרים אחרי הלשנה של איכר. המשפחה של בטי ומשפחת האיכר הועלו על משאית ושוב לא נראו בחיים. בטי ניצלה משום שהלכה לעשות כביסה אצל משפחת איכרים בכפר. כשחזרה לבית האיכרים שנתנו מחסה לה ולמשפחתה, עצרה אותה שכנה רחמנית והכניסה אותה לביתה, סיפרה לה מה שהתרחש, ובפשטות אמרה לה: "עכשיו את איתי!" עוד שנה הייתה מוצפנת בבית האיכרה, כשכל רגע מוקדש לפחד אינסטינקטיבי של הישרדות. יום השחרור היה יום שמח ומיוחד, שבסופו הכתה בה ההכרה עד כמה היא נשארה לבד בעולם, ושהיא מוכרחה להקים לעצמה עולם חדש.

אנג׳י, אנג׳לה, פטפטנית חמודה, קפיצית, יפהפייה, שיער חום גלי מסודר תמיד בשתי צמות שקפצו על כתפיה ועל גבה עם כל צעד, או שערכה את שערותיה בשתי צמות וגלגלה אותן על ראשה ככתר, גבוהה ומצודדת כל עין גברית וגם נשית. באה ממשפחה יהודית מתבוללת: אביה היה חוקר תרבות צרפת של המאות ה־16 וה־17, ומחקריו היו ידועים מאוד באוניברסיטאות בצרפת ובאירופה. אימה הייתה אישה פשוטה שהוריה ברחו עשרים שנים קודם לכן מגליציה לצרפת כדי לשפר את מצבם הכלכלי. משפחת האם המשיכה לדבר יידיש, והמשיכה את גליציה שלה גם בגטו היהודי בפריז, כך ששפת האם של אנג׳י הייתה יידיש. אימה של אנג׳י בקושי דיברה צרפתית. הוריה ואחותה הקטנה ממנה בעשר שנים שרדו את מלחמת העולם, ורצו רק לחזור ולהמשיך בחייהם כמו לפני המלחמה. אנג׳י נדבקה בחיידק הציוני כאשר הסתתרה עם עוד שני צעירים יהודים במנזר קתולי שאב המנזר הכיר והוקיר את אביה על מחקריו בתרבות צרפת, והסכים להסתיר אותה ואת אחותה עם עוד שני יהודים, הבנים של חבר אחר שלו. דווקא במנזר שמעה אנג׳י על היהדות והציונות יותר מששמעה עליהם אי פעם לפני המלחמה.

שרה הייתה הרצינית משלוש החברות. צרפתייה אמיתית שורשית. משפחתה התגאתה בכך שההיסטוריה שלה מגיעה עד גירוש ספרד. "אנחנו יותר צרפתים מאשר הצרפתים," היו אומרים בני המשפחה לפני המלחמה. המלחמה הוכיחה להם עד כמה טעו. שרה הייתה מעט מסורבלת, תלתלים בהירים, מוחצנת מאוד, קולנית, צחקנית, הכול בה היה מעט מוגזם. משפחתה נעלמה יום אחד, ויותר לא נראתה. זה היה ממש בתחילת המלחמה, בקיץ 1940, ואביה שהיה יבואן מכוניות פאר, ואימה שהייתה בצעירותה זמרת עם פרסום מה, נעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם. רק לאחר שנה וחצי נודע שהמתחרה העסקי של אביה ביבוא מכוניות הוא שהלשין ומסר את ההורים לגסטאפו. שרה ניצלה בזכות משפחה של תעשיין גבינות ידוע אשר היה חייב לאביה של שרה סכום כסף רציני, והסכים להסתיר אותה במחלבה כפרית שהייתה שייכת לרשת המחלבות שלו. היא עבדה לאורך כל המלחמה בהכנת גבינות, והמלחמה חלפה מעליה כמו גל גדול שאינו פוגע ואינו מטביע.

בתוך החבורה הנשית הקטנה כל אחת מהשלוש בלטה בשטח אחר, ולכן היה לכל אחת מקום מכובד בחבורה. הן היו מספיק נבונות כדי לא לחדור זו לתוך תחום ההשפעה של זו בחבורה.

יום אחד הגיעה לחוות ההכשרה חנה ב׳, חברת קיבוץ להבות. אישה שמחה, תוססת, מבוגרת מעט יותר מרוב חברי גרעין יתד. היא השתחררה זה עתה מהצבא הבריטי ששהה בצרפת, וקיבלה פקודה אזרחית להגיע לחוות ההכשרה כדי לחזק את התחום הפולקלוריסטי הישראלי. הוטל עליה ללמד את גרעין יתד שירים, ריקודים, מאכלים, קוד לבוש חלוצי והחשוב מכול — לשמש לחברי הגרעין ובעיקר לחברות דוגמה לישראליות החלוצית שתוך שלושה חודשים תשמש אותם היטב בארץ ישראל. חנה ב׳ הכניסה חיים לגרעין המנומנם. היא קיבלה כל יום שעתיים ללמד מה שהיא רוצה בתחום הישראליות. באחד הימים הראשונים לפעילותה היא לימדה אותם את השיר "הורה מדורה":

באנו בלי כול וכול
אנו עניי אתמול
לנו הגורל מסר
את מיליוני המחר.

הורה עלי, עלי,
אש הדליקי בלילי,
טהורה רבת־אורה
הורה מדורה!

צא נא למעגל
תן נא שיר מזמור לדל
הינה נאספו לרקוד
בני העוני והשוט.

אנשי הגרעין לא הבינו את רוב המילים, אך הקצב והריקוד שחנה ב׳ לימדה אותם, הפכו להיות מרכז החיים של חוות ההכשרה באותו שבוע. הגרעין כאילו היה מריונטה רפויה ששוכבת על רצפת התיאטרון, ופתאום יד נעלמה מרימה את מוט החוטים, והינה המריונטה מקפצת, מחייכת וקופצת בהתלהבות. כך גרעין יתד היה פתאום לגרעין שמח. כולם פיזמו את השיר, מדי פעם הייתה מסתחררת הורה מעגלית של חמישה-שישה רוקדים כשהם שרים בקול גדול "באנו בלי כול וכול, אנו עניי אתמול..." אחרי שבוע דאגה חנה ב׳ להביא סטנסילים שעליהם מודפס השיר ולידו התרגום לצרפתית. כשקיבלו חברי הגרעין את הדפים המודפסים והבינו את המילים, הם התרגשו מאוד מהמילים היפות, הסוציאליסטיות, הנכונות, ומייד הסתדרו כולם במעגל כאשר חנה ב׳ מובילה את הרוקדים בהורה מדורה סוערת. הם רקדו כמעט עד כלות נשימתם וכוחם, והיו מאושרים בציוניותם. מדי שבוע לימדה חנה ב׳ את גרעין יתד שירים וריקודים ישראליים, לימדה אותם מהו שיק חלוצי ישראלי — קוד הלבוש אז — ובעיקר את בנות הגרעין. הבנות שכבר התלבשו לפני המלחמה בשיק צרפתי אופנתי, עיקמו את האף למראה כובע הטמבל שבו פיזזה לפניהם חנה ב׳ כשהיא מסבירה שכובע כזה הוא Muѕt בארץ ישראל. מכנסיים קצרים שהכיסים משתלשלים מהם החוצה, גרבי צמר המשוכים עד מעט מתחת לברך, גופיות ותחתונים לבנים מכותנה, נעליים מסורבלות עם פרסות מתכת רועשות וצורמות בכל צעד — כל אלו עשו את הציונות קצת פחות מושכת ורומנטית, בייחוד לבנות הגרעין, אך חנה ב׳ ידעה לצקת לתוך הישראליות שלה הומור טוב, אשר השקיט את האי־השקט האופנתי בגרעין. האוכל והבישול הישראלי שחנה ב׳ הביאה איתה היה נורא לרובם: דייסת קווקר או דייסת סולת לבוקר פשוט הגעילו את רובם; זיתים וחצילים נאכלו כאילו שֶׁכְּפָאם שֵׁד. זה לא היה האוכל שלהם, אבל חנה ב׳ דאגה לומר להם שזיתים וחצילים הם העצם והלשד של הציונות: אף אחד לא אוהב לאכול אותם, אבל זה מה שיש לאכול — אז אוכלים! והגרעין אכל. נוצרו זוגות בין הבנים והבנות של הגרעין, וגם "זוגות מעורבים" של בנים ובנות מחוות הכשרה שונות באזור. שאול א׳ וראובן ג׳, מנהלי חוות ההכשרה, מטובי בניו של קיבוץ להבות, המיוחד באופיו, התרגזו על הזוגיות המבצבצת והמשמחת ברחבי חוות ההכשרה הציוניות, אך בייחוד הכעיסה אותם הזוגיות אצלם בחווה, אשר הם כה דאגו להסביר שזו לא העת לזוגיות חֲבֵרה או חֲבֵר, זו העת לציונות וחֶבְרָה! המדריכים של קיבוץ להבות בחוות ההכשרה עשו לילות כימים כדי להכין את החניכים לקראת העלייה לארץ ישראל ולקראת האין הגדול החומרי לעומת היש הענק הנפשי, היצירתי, הבונה, המרפא, התקוותי. דווקא האין והיש היו כזריקת אדרנלין לחברי גרעין יתד, והם היו כסייחים לא־מרוסנים שאין צורך לדרבנם כדי שירוצו וישעטו במרחבים. חנה ב׳ ניצלה כל רגע פנוי בחיי החווה כדי להוסיף עוד שיר ציוניסטי מלהיב כאן, ללמד ריקוד של יחד שם, וגם אספה את הגרעין הקטן למטבח של חוות ההכשרה כדי ללמדם אלףֿ־בית של בישול חלוצי, בישול בחומרים פשוטים המזינים והממלאים את הבטן לשעות רבות, כמו מרקים סמיכים גדושי תפוחי אדמה וגריסים, דייסות בוציות של אורז עם בצל או סנדוויצ׳ים עבים מרוחים בחמאה וריבה.

בראשית קיץ 1946 הגיעה הבשורה שחיכו לה כולם: ההפלגה לארץ ישראל עם סרטיפיקטים מטעם ממשלת המנדט הבריטי תתרחש ביוני. מטעמי סודיות, משום שסוכני המודיעין הבריטי שרצו תמיד בקרבת חוות ההכשרה, לא נאמר לעולים התאריך המדויק של יום ההפלגה וגם לא שם הנמל שממנו תפליג האונייה. הורוֹת אדירות וסוחפות ושירה בכל כוח הקול של כולם עד שכולם נצרדו, התרחשו ברחבת חדר האוכל שבחווה. שמחה ופחד מהבאות, מארץ ישראל הבלתי־ידועה נרקדו ונצרחו עד כלות. עכשיו הציונות והעלייה ארצה לבשו פנים אמיתיות, קרובות, מוחשיות. לא היה הרבה מה להכין או לארוז, כי לכולם היו מעט דברים אישיים. לאף לא אחד מהם היה זיכרון מוחשי מהבית שלפני המלחמה, ואולי זה מה שהקל עליהם לפתוח דף חדש רחוק רחוק מכל מה שמוכר ורגיל בחייהם עד כה. יש שהבית החרֵב והלא־קיים כבר סוחף מטה את דייריו, ויש שדווקא הבית שלא נותר ממנו זכר הוא המאפשר לשורשים חדשים לצמוח ולהעמיק באדמה אחרת ורחוקה.

ההפלגה ממרסיי לחיפה הייתה שמחה וצעירה. האונייה הייתה מצופפת במאות חלוצים צעירים מחוות ההכשרה שהיו פזורות בכל אירופה. שפות רבות נשמעו על הסיפון, והורות סוחפות הושרו פעם בפולנית, פעם בצרפתית, פעם ביידיש, בליל שפות של "מגדל בבל" מודרני ונפלא, שבו כל אחד מבין את הכוונה של האחר מבלי להבין את שפתו. ידיים זרות שולבו במעגלי הורה מטולטלים מגלי הים, ומטלטלים את גלי הלב של הצעירים מסונוורי העלייה והציונות. מדי פעם היו בודדים שפרשו מהחבורה המרקדת והשרה, ומוצאים פינה להצטנף ולהירדם. כל גרעין היה מתאסף עם מדריכיו לפחות פעמיים ביום, כדי שהמציאות והעלייה לארץ יהיו ברורות יותר בעוד מספר ימים כאשר ירדו בכבש האונייה. אחרי כמה ימים של הפלגה בים התיכון, כשחרטום האונייה כאילו שואג חיפה חיפה, לפתע הייתה ההפלגה העליזה למלחמה זוטא. היצמדות של משחתת בריטית לאוניית החלוצים גרמה לתזזית ופחד. עוד בחוות ההכשרה ידעו המעפילים שהם עלולים להיתפס בידי הבריטים ולהישלח למחנות מעצר בקפריסין או בעתלית שליד חיפה. בעצם הם חיכו לכך כבר בהיותם בחוות ההכשרה. הסטטיסטיקה של העפלה לארץ מבלי לעבור במחנה מעצר הייתה מאוד לרעתם, אבל בהפלגה הם הרחיקו את המחשבה הזאת בעזרת ההוֹרוֹת הסוערות על הסיפון. והינה הם התגלו והם צפויים להיות מובלים למחנה מעצר. עוד בשעות המתוחות, כאשר המשחתת הבריטית גוררת את אוניית המעפילים לכיוון חיפה, ניצלו המדריכים את השעה הרת הגורל הזאת כדי לחזק את החניכים שלהם, בני ובנות גרעין יתד, בעוד משפט מפתח ציוני אשר הולם ויהלום את השעה: "אל תשאלו מה ארץ ישראל והציונות יתנו לי — תנו את כל כולכם לארץ ישראל ולציונות! כשבונים מולדת, וכשמכינים מקלט לכל אלו ששרדו את השואה, כל אדם חייב לתת מעצמו הרבה יותר ממאת האחוזים שלו!" ובאמת המשפט הפתגמי הזה נסך כוח טוב וסבלנות רבה בחברים בהמשך המתקדר.

באחד ביולי 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, שם נעצרו המעפילים. מכיוון שמחנות המעצר היו מלאים עקב אירועי "השבת השחורה" שבה נעצרו אלפים מהנהגת היישוב ומארגוני המחתרות, שוכנו המעפילים באוניית המעפילים מקס נורדאו שעגנה בנמל חיפה. מעצר זה ואחר כך במחנה עתלית חספס את חברי גרעין יתד, ועשה אותם לגרעין קשה וחדור ציונות והתיישבות הרבה מעבר לשאיפות הכמוסות של שלושת המדריכים שקיבוץ להבות שלח לצרפת כדי להכין רזרבה אנושית לקיבוץ שלהם. לאחר שלושה חודשים הגיעו הסרטיפיקטים הנכספים של חברי גרעין יתד, והם יצאו ממחנה עתלית מרוממים ברוחם, עלו על המשאית של קיבוץ להבות, ויצאו לדרך חדשה ומסעירה. בדרך ממחנה המעצר בעתלית לקיבוץ להבות שבכרכור, כאשר חברי גרעין יתד ישובים על שני ספסלים ארוכים מעץ לאורך דופנות תא המטען, ובאמצע המשאית מזוודות ושמיכות של החברים, מצאה חנה ב׳ זמן כדי ללמד עוד שיר של אלתרמן שאותו העריצה, שיר ציוני הולם, התיישבותי, שיר שלנו!

בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו נייפה אותך מאוד.

נלבישך שֹלְמַת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיִך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו נייבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.

הערות

1 הקיבוצים הארצישראליים של התנועה נקראו לפי סדר עלייתם להתיישבות עד לקבלת השם הרשמי. קיבוץ להבות הוא הקיבוץ הארצישראלי השביעי של השומר הצעיר, ולכן נקרא קיבוץ א״י ז׳.

2 קולקטיביות רעיונית — תנועת הקיבוץ הארצי הקפידה על אחידות רעיונית ומעשית בין הקיבוצים החברים בה, הן בתחום הפוליטי (הצבעה ופעילות למען מפ״ם) והן בתחום הקיבוצי — שמירה על מנגנוני שותפות שונים בכל קיבוצי התנועה. ב־1939 קיבלה הקולקטיביות הרעיונית דגש של שמאלנות ושל הערצת ברית המועצות ומנהיגה יוסף סטלין. יש הטוענים כי קולקטיביות זו הביאה לשמרנות יתר בקיבוצי התנועה בעיקר אחרי המפנה השמאלני להערצת ברית המועצות שיזם מאיר יערי לחיזוק מנהיגותו במפלגת מפ״ם, לעומת מנהיגותו של יעקב חזן. ההשמאלה הצליחה בזכות תמיכת סטלין בהקמת המדינה. (מתוך ויקיפדיה)

3 על שם מפקדו הפולני ולדיסלב אנדרס. כינוי לצבא הפולני. מתוך ויקיפדיה.

המשך הפרק בספר המלא