עד שתדעי לכתוב אהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שתדעי לכתוב אהבה
מכר
מאות
עותקים
עד שתדעי לכתוב אהבה
מכר
מאות
עותקים

עד שתדעי לכתוב אהבה

4.8 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2948מקורי
ספר מודפס
58.878.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

גבריאלה אביגור-רותם (נולדה ב-1946) היא סופרת, משוררת ועורכת ישראלית. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בשנת 1993 על ספרה "מוצרט לא היה יהודי" ובשנת 2002 על ספרה חמסין וציפורים משוגעות, שזיכה אותה גם בפרס נשיא המדינה לספרות.

ספר השירים הראשון שכתבה, "דולציניאה", יצא לאור בשנת 1980. ספר השירים השני שכתבה, "חומות וקיסרים", יצא לאור בשנת 1990. הרומן הראשון פרי עטה, "מוצרט לא היה יהודי", התפרסם ב-1992. 

מספריה:
חמסין וציפורים משוגעות (תל-אביב : קשת, תשס"א 2001)
אדום עתיק (אור-יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, 2007)
כל סיפור הוא חתול פתאום (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ד 2013)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5fjdnwur

תקציר

קיץ אחד בחייה של ילדה בת כמעט שבע, בקיבוץ צעיר בדרום הארץ. קיבוץ ללא עץ וללא צל, שמקימיו, חלוצים מדרום אמריקה, שעלו ארצה ב־1949, הקימוהו על אדמת לס בהירה, קרוב מאוד לרצועת עזה ולעיר אשקלון, שנקראה אז בפי כול מג'דל־אשקלון.
הילדה ששמה "ראשונה", בהיותה הילדה הראשונה של הקיבוץ, היא סקרנית, דעתנית ועצמאית. בשל תכונותיה אלו ובשל דמיונה העשיר, שניזון מקריאה של ספרים לגילה ושלא לגילה, ובשל המציאות החברתית המורכבת שבה היא חיה, היא נקלעת לפרשה של ניסיון בריחה וגנבה לכאורה, ומאמציה להיחלץ מהפרשה רק מסבכים אותה יותר. 

הרומן עד שתדעי לכתוב אהבה, שטמונים בו פרטים מחייה של הסופרת גבריאלה אביגור־רותם, מוגש לנו דרך תודעתה ושפתה של הילדה ראשונה. זו בוראת עבורנו מציאות המושפעת מגיבורי ספרות ילדים וממשפטים תמוהים של חברים, מעברית גבוהה ונמלצת של ספרים מתורגמים ומזו השגויה והמשובשת של הילדים ושל חברי הקיבוץ. וגם מאור הסנוורים של הקיץ ומסיוטי הלילה בבית הילדים ומשלל חוויותיה של ראשונה.  
ראשונה מתנסה בקנאה, במבוכה, בעלבון, בתחרותיות, ברגשות אשמה, ומגלה שהאהבה עוברת לפעמים כמו פרפר מפרח לפרח, וכנראה שייקח זמן עד שתדע לכתוב אהבה. 

גבריאלה אביגור־רותם, שקנתה לעצמה משכבר מוניטין של סופרת משובחת, העושה פלאות בשפה העברית, מתמודדת כאן, לראשונה בקריירה הספרותית העשירה שלה, עם תקופת ילדותה, שהיא גם תקופת ילדותה של מדינת ישראל. בית הילדים בקיבוץ הבדיוני שלה, הוא בית גידול גם לילדי הקיבוץ, שהוריהם חיים בו בנפרד מהם, וגם ל"ילדי חוץ"; ילדים שהגיעו לקיבוץ בעל כורחם, ממשפחות הרוסות, ממקומות ומרקעים שונים, ואחד מהם, שכתר עוקצני מעטר את ראשו, נופל קורבן לאי־הבנות ולדעות קדומות.

- יגאל שוורץ 

פרק ראשון

בבוקר בבוקר, לפני שרוסיטה — צעדים, חריקה, טראך תריסים, אור פרצים — לפני שרוסיטה תקלף את הסדינים מעל ראשי הילדים ותמלא את החדרים ב'בוקר בא לעבודה! בוקר בוקר בא!' — קמה ראשונה בשקט בשקט, לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, קולעת את שערה לשתי צמות — חלק ביד ימין, חלק בשמאל וחלק בפה — ויוצאת מהחדר על בהונות בלי לדרוך על הקווים בלי לרחוץ פנים ובלי לצחצח שיניים.

בחוץ כבר יום גבוה ומלא שמש וחברים בבגדים עבים של עבודה הולכים וחוזרים, מדברים בקולות, צועקים, שואלים, עונים, אבל האדמה עוד אבקה קרירה וכל צעד יחף מטביע בה פרח ועלה בלי גבעול. הילדים ציירו אדמה בחום ושמים בצבע כחול מכנסיים, אבל האדמה היתה כמעט לבנה והשמים כמעט לבנים והאור לבן ודליל כמו חצי־חלב.

ראשונה מביטה שמאלה, מסתכלת ימינה ולא מחליטה מה להחליט. היום שעבר עוד שוכב לה כמו אבן בבטן; בגלל כל מה שהיה היא שכחה לבדוק איזה חושך מתחבא לה מתחת למיטה ומתחת למיטה שהיתה של יעל ועכשיו היא כבר לא. היא נושמת את אור הבוקר עד קצות האצבעות, עוצמת עיניים ופוקחת עיניים לראות שהיום כבר פתוח לרוחב ואף אחד עוד לא הופיע כדי להגיד לה מה כן ומה לא. עד הארוחת־בוקר יש לה זמן להריח את הלחם בכניסה למאפייה ואולי לאסארו ייתן לה גם היום לכרסם קצת מהקשה. העיקר שכבר בוקר ואור מלמטה עד למעלה ומחתול־החושך הגדול נשארו רק צללים קטנים שמצטופפים ליד הקיר מתחת למיטות.

הריח של הלחם עומד באוויר כמו ענן שקוף. לא צריך להיכנס למאפייה כדי להריח אותו. הוא טעים כמעט כמו הלחם עצמו. ראשונה עוצמת עיניים כדי לטעום את הריח, כי אם רואים פחות מרגישים יותר. אבל רק ריח לא משביע.

— למה את קמה כל כך מוקדמת בבוקר, ראשונה? — לאסארו מתגלה בפתח המאפייה, סינור לבן בתוך ענן לבן — הלחם עוד לא מוכנים! — הוא מנפנף בידו להרחיק אותה — תבוא עוד שעה!

איך היא תדע מתי זה עוד שעה? לאמא יש שעון קטנצ'יק וחמוד עם מחוגים דקים כמו מחטים. לאבא יש שעון גדול עם מכסה נגד אבק. המחוגים שלו יותר עבים והמספרים של השעות יותר גדולים וממנו לימד אותה אבא איך יודעים מה שעה והבטיח לה שעון כשהיא תהיה בת שתים־עשרה. ועד אז, איך היא תדע? כמו שידעו פעם, לפי השמש והצל, הסביר לה אבא, כשהשמש מציצה מאחורי הגבעה והצל ארוך — זה סימן שבוקר והיום בהתחלה. בצהריים השמש באמצע השמים והצל מתאסף מתחת לרגליים כמו שלולית שחורה. ובערב, כשהשמש יורדת לפס של הים שרואים מהמגדל־שמירה, סימן שצריך לחזור לבית־ילדים להשכבה.

בינתיים השמש עוד מאחורי הגבעה, אבל האור שלה כבר ממלא את השמים; אם עולים קצת על הגבעה ועומדים עם הגב אליה רואים את הפס הכחול בסוף השמים שהוא הים, למרות שאין עליו אף אנייה. כשראשונה מציירת ים היא תמיד מציירת גם אנייה, כי רק ים זה פס סתם. היא הכי אוהבת לצייר אנייה של שודדי־ים מניפה דגל שחור מפחיד עם עצמות לבנות. כשתהיה גדולה היא תהיה שודדת־ים, ואת כל האוצרות שהיא תמצא היא תביא לקיבוץ, תניח על השולחן בחדר־אוכל ותגיד לחברים כמו שאומרים בחג הביכורים: פרי יַמִּי הנה הבאתי מְלֹא הטנא רַב פאר, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

אילו היה לה שעון היא היתה יודעת כמה זמן עבר ואם כבר אפשר לחזור למאפייה כדי לקבל ביס קטן מהקשה, כי הזמן עובר כל הזמן, גם כשלא שמים אליו לב. רק פעם אחת בחיים איש אחד ב'תנ"ך בתמונות' עצר את הזמן בציור מלא שמש, סוסים ופרשים. ואיך יודעים שזה מה שקרה? כי למטה כתוב בניקוד "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אֲיָלוֹן".

לאן ללכת כדי שהזמן יעבור? את החיטה כבר קצרו, ובמקום השיבולת בשדה כורעָה ברוח, השדה מלא קוצי־זהב מלמטה ושמש־אש מעל. אז אולי לערוגות לראות אם העגבניות. הנה אחת. אבל זאת ירוקה. וגם זאת ירוקה. אבל זאת אדומה כמו התותים שעל השמלה שאמא מסרה למחסן־בגדים ורותי הושיבה על הכיסא שליד המיטה שלה אחרי שכיבסו ועִמלנו וגיהצו אותה כי ראשונה לכלכה וקימטה.

ראשונה לא רוצה לזכור את מה שהיה, אבל מה שהיה כן רוצה שהיא תזכור אותו; הכול התחיל כשלאורה באה לבית־ילדים לדבר עם רוסיטה ומגדה ועם דליה המורה והציעה שהרצל יברך בגלל ה"בּוֹשׁ ונִכְלָם" שכתבו עליו בכל העיתונים, אבל ציזלינג ענה לו באבי־אביו, אמרה דליה, ואנחנו נוכיח לו שציזלינג צדק, מי זה ציזלינג, ראשונה לא שמעה את השם הזה אף פעם, אולי הגיע לקיבוץ חבר חדש, אבל אם הוא חדש איך הוא כבר צודק? בבית־ילדים, כשמגיע ילד חדש, הוא יושב בשקט ולא צודק או לא־צודק. מזל שיש לנו את הרצל, המשיכה לאורה להגיד דעות, כי האורח שלנו תמיד מתעניין מאיפה עלה מי שמברך אותו ואם הוא יודע מה השם שלו אומר; רק שלא תשכחו להזכיר להרצל מי היה הרצל, שהוא יודע לענות ולא עושה לנו בושות. אבל רוסיטה אמרה שהרצל הוא ילד קאפְּריצ'וֹסוֹ ויכול ברגע האחרון להגיד שהוא לא מסכים, אז מגדה אמרה שהכי טוב שילד שנולד אצלנו יברך את האורח. מי? עמיקם או רותי? הן החליטו שרותי, כי היא גם הכי יפה וגם הבת של ראול. ואז הן התחילו להתווכח איך להלביש את הילדים לכבוד הביקור; מגדה אמרה, בחולצות היפות של החג ביכורים, אבל רוסיטה כמעט התרגזה, לא צריך לעשות לו הצגות, היא אמרה, שילבשו גופיות שיראה איך אנחנו חיים פה, ואז לאורה שאלה את דליה, מה לבשו הילדים כשהוא ביקר בגְבָת, כשהוא ביקר בגבת התלבשנו חגיגי, הודיעה דליה, ונגד זה לא היה לאף אחת מה להגיד, כי גבת ותיקים ומה שעושים בגבת צריכים לעשות גם פה; אז שהילדים ילבשו את הרקומות של חג הביכורים כי לא בכל יום מגיע לקיבוץ אורח חשוב כזה, סיכמה מגדה, סיפרו לי שהזקן לומד ספרדית כדי לקרוא את דון קיחוטֶה במקור, התחילה לאורה ואז פתאום שמה לב: ראשונה'לה, כמה זמן את עומדת פה? הילדה הזאת תמיד רוצה לשמוע מה אומרים הגדולים, חייכה אליה מגדה ומשכה לה קצת בצמה, לאבא שלי יש ספר על דון קיחוטה, אמרה ראשונה מהר ובלחש כי לא היתה לגמרי בטוחה שזה הספר שעומד על המדף הגבוה. בספרדית? שאלה רוסיטה, מה את חושבת? שתרגמו אותו לעברית? שאלה לאורה, ודליה ענתה, תתפלאי אבל תרגמו, ביאליק תרגם, ולא התווכחו אִתה כי דליה מגבת, וגבת יודעים הכול יותר טוב. את חושבת שאבא יסכים לתת אותו לאורח במתנה, שאלה לאורה את ראשונה, וראשונה הרגישה חשובה ששואלים אותה, והיא נשמה עמוק לפני שענתה, אני יכולה לבקש ממנו. למה צריך לתת לו ספר במתנה, התרגזה רוסיטה, את לא חושבת שפרחים זה מספיק? אבל מגדה אמרה, תדברי יותר בשקט, הילדה שומעת הכול, ראשונה למה את לא בכיתה? שאלה דליה, כי גם את לא, ענתה ראשונה לדליה המורה, הילדה הזאת נעשית חוצפנית מיום ליום, אמרה רוסיטה למגדה, ודליה ציוותה בקול רם וחינוכי: ראשונה תלכי מיד לכיתה, אני תיכף נכנסת, ולמטפלות אמרה בלחש, צריך לחשוב על זה, פרחים זה מספיק, התעקשה רוסיטה, ומגדה אמרה לה שהיא לא ועדת־תרבות ומה שוועדת־תרבות תחליט זה מה שיהיה, וראשונה שמחה כי אמא גם בוועדת־תרבות, ובסוף אמא ומגדה החליטו שהילדים ילבשו את החולצות הרקומות, חוץ מרותי שתלבש את השמלה עם התותים כי היא תברך אותו בשם כל ילדי הקיבוץ והחוץ. ואבא ייתן את דון קיחוטה לאורח במתנה. ויהיה גם זר של גלדיולות.

המורה דליה כתבה לרותי את הברכה, ורותי לקחה הרבה אוויר והתנפחה כמו תרנגולת והיתה מוכנה כבר להתחיל, ואז הוסיפה דליה: בקול רם וברור בבקשה. רותי עמדה מול כל הכיתה והתחילה והתבלבלה. ודליה אמרה, אין דבר, זה בסדר, תנסי שוב. ורותי ניסתה ואמרה ושכחה מה בא אחרי מה. וכמעט בכתה. והמורה דליה אמרה לה, אלה רק כמה משפטים קצרים, תשנני אותם עד שתדעי לדקלם אותם מתוך שינה, וכשרותי ניסתה שוב והתבלבלה, ראשונה לא יכלה להתאפק ודקלמה את כל הברכה כי כמה אפשר לא לזכור.

רותי נעלבה וברחה מהכיתה ומגדה יצאה אחריה וחזרה אִתה יד ביד והתלחשה עם דליה המורה. ודליה אמרה, בסדר, אני אכתוב לה את הברכה והיא תחזור עליה בחדר, היא כבר יודעת לקרוא. ומגדה משכה בכתפיים, תנועה שאמא לא מרשה לראשונה לעשות, והתנועה הזאת אמרה, אם את רוצה ככה — אני לא מְריבָה אתך, אבל אם ראשונה תתנהג כמו שהיא יודעת אז את תהיה אשמה, כי גם כשהיא חושבת מגדה עושה שגיאות בעברית, וכשראשונה מתקנת לה היא אומרת בסדר, בסדר, אבל למחרת היא עודה־פעם מדברת בשגיאות.

ראשונה הגיעה לחדר־ההורים עם הדף הכתוב ועם לב ששוקל כמו שק תפוחי אדמה. זה קלקל לה את כל האחר־צהריים והערב והלילה. אמא הניחה לה יד כבדה על הכתף כדי שראשונה תבין שאין לה ברירה והיא נבחרה לברך את האורח החשוב שבא לראות איך חיים החברים ואיך מחנכים את הילדים. ראול, אבא של רותי, ייקח אותו לסיור בקיבוץ ויברך אותו בשם החברים כי הוא מזכיר־המשק, ורותי, הבת שלו, היתה צריכה לברך, אבל היא כל הזמן התבלבלה, ובגלל זה ראשונה.

אמא העתיקה את הברכה באותיות דפוס גדולות עם ניקוד ואמרה לראשונה, עכשיו תקראי את זה בקול רם וברור. כל אחר הצהריים, במקום לשחק או לקרוא או לרוץ לנדנדות, דקלמה ראשונה את משפטי הברכה עד שהיה לה בפה נחש־נשך־נחש. ואמא אמרה לה, עכשיו תראי לי איך את נכנסת לחדר־אוכל ומברכת אותו. אבל הוא לא כאן, התנגדה ראשונה לעשות סתם הצגה. אז תחשבי שאני זה הוא, פקדה אמא, אני רוצה לראות איך את מברכת אותו ומגישה לו פרחים. אבל אין לי פרחים, התקוממה ראשונה, ואמא ממש כעסה, היא יצאה החוצה בטריך־טראך וקטפה מהר כמה חרדלים צהובים ודחפה לראשונה את הפרחים ליד ואמרה, עכשיו יש לך פרחים, תראי לי איך את נותנת אותם ומברכת יפה. הקול שלה היה כל כך קשה וחינוכי שראשונה זרקה את הפרחים על רצפת החדר ואמרה, אני לא רוצה. ואמא אמרה, אבל הבטחתי לדליה! וראשונה התחצפה, את הבטחת, לא אני; אני בכלל לא הבטחתי. אני לא רוצה. ואז אבא נכנס מלא אבק מהטרקטור כדי לקחת מגבת וללכת למקלחת של החברים, וראה את אמא וראה את ראשונה, זאת כועסת וזאת כועסת, ועמד בין שתיהן ושאל מה קרה. ואמא סיפרה וכעסה. וראשונה סיפרה וכעסה. ואז אבא הביט באמא ואמא הביטה באבא ואבא הוריד מעל למדף הגבוה, שראשונה לא מגיעה אליו אם היא לא עומדת על כיסא, ספר עבה בכריכה שחורה, ואמר, ראשונה'לה, את תתני לזקן את הדון קיחוטה במתנה. לא פרחים? שמחה ראשונה, גם פרחים, התעקשה אמא, וראשונה החזיקה ביד את הספר שהיה לו ריח מוזר של זמן רחוק והיו לו דפים דקים מלאים מלים שחורות וצפופות וגם כמה ציורים מפחידים שצייר הצייר של ה'תנ"ך בתמונות'. ואמא אמרה, ביד אחת תחזיקי את הפרחים וביד שנייה את הספר, ולכבוד זה תלבשי את השמלה הלבנה עם התותים, את לא שמחה? את השמלה הזאת הביאה לה דודה בלה מארחנטינה ומחר תלבש אותה רותי שנוסעת לבקר את סבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ, לחשה רוסיטה לדליה. וראשונה שמעה.

אבל היום יכול להיות יום נפלא, ראשונה הרגישה את זה בעצמות שנעשו רכות וקלות ובדגדוג למעלה בגב שמגדה נוגעת בו כדי לבדוק אם או־טו־טו צומחות לה כנפיים בגלל שהיא ילדה כל כך טובה, וכל מה שהיה בביקור ההוא מתרחק ומתקטן כמו כביש שרואים כשמסתכלים לאחור מהארגז של הטנדר, שאף אחד לא יזכור איך היא נכנסה לחדר־אוכל לבושה בשמלת־התותים שעִמלנו וגיהצו במחסן־בגדים ובגלל זה היא היתה קשה ושורטת ולא רכה ורוקדת כמו בפעם הראשונה. ראשונה צעדה אל קבוצת החברים שנפתחה לשני הצדדים כמו ים סוף בהגדה של פסח והיא עברה בחרָבה שבסופה חיכה לה איש זקן בחאקי שמילא את הכיסא עם עצמו ועם הבטן שלו. היא יישרה יד אחת והושיטה לו את הגלדיולות הכבדות בצלופן ויישרה יד שנייה והושיטה את הספר השחור, ולחשה בראש מורכן, אבל יש שם תמונות מפחידות, והזקן לא הושיט ידיים לקחת ממנה לא את הספר ולא את הפרחים, רק ישב וחיכה שהיא תגיד, ואז ראשונה נשמה עמוקות ואמרה בקול רם וברור כמו שאמא רצתה שתגיד: "בשם כל ילדי בית־הילדים מהקיבוץ ומהחוץ אני מברכת אותך, ראש־הממשלה הראשון במולדתנו ההיסטֶרית," רק במלה האחרונה היא טעתה קצת וכולם צחקו, גם הבן־גוריון הזה צחק ושאל אותה בקול צרוד של זקנים אם היא נולדה במולדתנו ההיסטרית, ובגלל הצחוק מסביב היא לא ידעה מה לענות, ואמא שעמדה לא רחוק ממנה לחשה לה, תגידי לו איפה נולדת, והיא אמרה בקול רם וברור, אני נולדתי בארחֶנטינה, ונשמה הרבה אוויר והוסיפה, שאנשים שם הולכים על הראש, כי חשבה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גלי צחוק בקרב החברים שהקיפו אותה ואת הזקן, והוא שאל אותה, ומה היה שמך בארגנטינה, והיא לא הבינה את השאלה ואמא ענתה במקומה, ראמונה, ואיך קוראים לך עכשיו, הוא שאל אותה, והיא אמרה, ראשונה כי אני הייתי הילדה הראשונה בבית־ילדים וגם לפרה הראשונה ברפת שלנו קוראים ראשונה, הוסיפה כי היתה בטוחה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גל צחוק בקרב החברים. היא לא הבינה אם הם צוחקים בעדה או נגדה, היא רק הרגישה שהפנים שלה נעשים אדומים ועפעפה כדי להכניס את הדמעות פנימה, ואז הזקן הושיט לה יד ואמר, בואי הנה, ראשונה, והיא התקרבה והוא התכופף ונתן לה נשיקה על הלחי וכל החברים מחאו כפיים והיא הניחה את הפרחים ואת הספר על הרצפה וברחה החוצה ורצה ורצה ורצה עד שלא היה לה אוויר ואת היום הזה צריך למחוק, למחוק, למחוק. לעשות שהוא יהיה לא־היה.

מזל שהזמן ממשיך כל הזמן ועוד מעט אף אחד לא יזכור מה היה שם בכלל, למרות שאבא אמר לה, היית נהדרת, ואפילו אמא אמרה, היית בסדר גמור, והיא לחשה, אבל עשיתי שגיאה, ואבא אמר, השגיאה היתה מצחיקה, ואמא אמרה, אפילו בן־גוריון צחק ואמר לנו אחר כך שעלינו להתברך בך, וראשונה לא הבינה מה הקשר בין כל זה לבין הברכיים שלה.

אתמול היא עוד היתה עצובה בגלל כל מה שהיה, אבל היום היא כבר הריחה לחם ועוד מעט סבא לאסארו יקרא לה כדי לתת לה קצת מהקשה שהוא הכי טעים בלחם כי לועסים ומרגישים אותו בכל הפה, ובינתיים היא פורשת זרועות לצדדים ואומרת לעצמה, אני כבר מרגישה כנפיים, עוד מעט אני אעוף, ועוצמת עיניים ומטה ראש לאחור ומתחילה להסתובב סביב עצמה עד שהצמות טופחות לה על הגב מרוב תנופה והיא מרימה ידיים להיתלות בקצה ענן קרוע, אבל הענן נשמט לה מבין האצבעות ובנס היא לא נופלת לאחור, ואם היא לא רוצה שתיכף תעבור מגדה או רוסיטה ותגיד לה, מה את עושה בחוץ? רחצת פנים? צחצחת שיניים? היא צריכה להסתלק מכאן תיכף ומיד, אבל לאן?

לנדנדות.

ראול, אבא של רותי, תקע את העמודים והשחיל את השרשרות והביא מהנגרייה שני קרשים חלקים כדי שיהיה לילדים נעים לשבת ולהתנדנד, אבל ראשונה הכי אוהבת להתנדנד בעמידה. היא מתאזנת על הקרש, לופתת את השרשרות משני הצדדים ובתנועות ברכיים שלוחצות את העקבים שלה אל הקרש היא מתחילה להזיז את הקרש מתחת לרגליה. בהתחלה הוא מתעקש לא לזוז, ואז ראשונה מטה את גופה לאחור, מותחת את זרועותיה, מכופפת עוד יותר את הברכיים והופכת אותו לתנועה עולה ויורדת, כל פעם יותר עולה ויותר יורדת, השרשראות חורקות ומצייצות אבל ראשונה לא מוותרת, היא בתנופה, בכל פעם יותר למעלה, יותר קרוב לענן ההוא שברח לה, אבל בא אחר, דומה לסוס עם רעמה מתבדרת, אם היא תתאמץ יותר היא תצליח להגיע אליו, ובאמת היא עפה יותר ויותר גבוה כי התנופה שלה מעיפה אותה, אם רק תרפה את הלפיתה של ידיה על השרשראות היא תגיע למעלה, היא משחררת את ימינה הקפוצה על השרשרת והנדנדה מתעקמת, מסתחררת, מבהילה, כמעט מפילה אותה, היא ממהרת לתפוס שוב בשרשרת אבל הנדנדה כבר מסתחררת סביב עצמה ושרשרת לשרשרת יוצרת צמה מפותלת, המושב מיטלטל בפראות, ראשונה מחליקה ומתיישבת והנדנדה ממשיכה להסתחרר סביב עצמה והשרשרות מסתבכות זו בזו מתקרבות אל ראשה של ראשונה המתכופפת ומותחת רגל כדי להתחכך באדמה ולעצור את הסיבוב המשוגע הזה, לעצור, לע־צור, ל־ע־צור.

ראשונה יורדת מעל הנדנדה ברגליים נוקשות. אני שונאת אותך, היא אומרת לה, אני לא אתנדנד עלייך יותר בחיים! הנדנדה שסיימה להסתחרר ולשחרר את השרשראות הקלועות, נעה־נדה, חורקת־לוחשת, ממש מתחנפת. ראשונה נעתרת, מתיישבת על הקרש, מטה גופה לאחור ומרימה רגליים עד שהיא אופקית אל מול שמים הנעים קלות כאילו כל השמים עשויים עננים. האוויר מתחת לגוף מתנדנד וזז והאוויר מעל לגוף רך ורוחף, מזל שאבא של רותי בנה את הנדנדה הזאת לבית־ילדים בגלל שהוא עובד בנגרייה. הוא גם הביא משם עצים למדורת ל"ג בעומר ומהם בנה יותם את הצריף שהרצל ושמעון ושוקי עזרו לו לבנות, אבל לה הם לא נתנו להיכנס, זה רק של בנים, הם אמרו לה, תבנו לכם צריף של בנות, הציע לה יותם, אבל כמעט לא נשארו קרשים והבנות לא ידעו איך לבנות צריף והיא ישבה על הקרש היחיד הארוך שנשאר שם וצעקה להם שבל"ג בעומר ישרפו להם את כל הצריף, והם אמרו שהם לא ייתנו, אבל בל"ג בעומר יותם כבר לא היה וצ'יקו וראול ואלדו עשו מהקרשים של הצריף פירמידה קטנה ואבא הכניס לשם לפיד והמדורה תפסה את הקרשים ורקדה סביבם ויצאו ממנה נחשולי־אש ורסיסי־אש שהגיעו עד הכוכבים, וראשונה ישבה עם כל הילדים מסביב למדורה ושרה איש היה בישראל בר־כוכבא שמו, וראתה את יותם רוכב על סוס דוהר עם רעמה ברוח, היא שרה על איש צעיר גבה קומה וחשבה על יותם, שכמה שהיא הכי גבוהה בבית־ילדים הראש שלה מגיע רק עד הכתף שלו, וכמו בשיר עיני זוהר לו, שקופות ונוצצות, וכל בית־ילדים אהב אותו, אבל הוא נסע והצריף שהוא בנה הפך למדורה ועלה באש שלא הפסיקה לרקוד בין הקרשים וכל הזמן השתנתה, בגלל זה קשה לצייר אש כמו שקשה לצייר מים. מגדה זרקה למדורה תפוחי אדמה ואחרי המון זמן ראול לקח מקל וגלגל אותם החוצה, הם היו שרופים ושחורים אבל ראול אמר שבפנים הם טעימים מאוד, צריך רק לחכות שיתקררו, אבל לראשונה לא היתה סבלנות והיא הושיטה יד, ובמקום קרטושקע היא הרימה בטעות גחל וקיבלה כווייה.

זה כאב נורא ונשאר לה שם סימן, ובכל פעם שהיא רואה אותו היא נזכרת באש שטרפה את הפירמידה ובתוך האש הזאת היא רואה את יותם; הילד הכי־יפה שהיא ראתה בחיים שלה; למה הוא רצה לבנות עם הבנים רובינסון קרוזו? היא רצתה לשאול אותו ולא העזה כי הוא היה יותר גדול ממנה ויותר מדי יפה, אז היא חשבה שרובינסון קרוזו זה אולי כמו אַבּרָא־כַּדַבּרָה־לָה־פּוּאֶרְטָה־סֶה־אַבְּרָה1 שאמרו עלי־באבא וארבעים השודדים כדי לפתוח את דלת המערה שבה הטמינו את כל האוצרות. מלים יכולות לפעמים לחולל דברים מופלאים, אם לוחשים אותן שלוש פעמים בעיניים עצומות ועם יד ימין על הלב. אבל אם מתבלבלים ביד — הקסם לא קורה. ואם מתבלבלים במלים — הקסם לא קורה. היא ניסתה כמה פעמים ולא הצליח לה. עכשיו היא לוחשת שלוש פעמים ללא הפסקה רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו כדי שרותי לא תלבש מחר את השמלה עם התותים שיש לה במקום שרוולים כנפיים שאמא קוראת להם 'וולאנים' ומסביב למותניים סרט רחב שקושרים מאחור בעניבת פרפר ע־נ־קית. הסרט אדום, כמו התותים על השמלה. כל דודה רקמה לראשונה שני תותים על השמלה, יחד עשרה תותים, ראשונה ספרה. הדודות שלחו לה את השמלה עם דודה בלה שבאה מארחנטינה לביקור בקיבוץ וברגע שנכנסה לחדר־ההורים נאנחה ואמרה, אַיי־דֶה־מִי, אַיי־דֶה־מִי.2 אחרי שדודה בלה נסעה אמא עשתה לאבא הצגה שלמה איך דודה בלה נכנסה ונבהלה וכמה פעמים היא אמרה איי־דה־מי, כי האמא הזאת מצחיקים אותה דברים שבכלל לא מצחיקים כמו ההצטערות של דודה בלה שאבא לקח את אמא ואת ראשונה לגור בין החולות והבדווינים.

דודה בלה שרה לראשונה את השיר ששרו לה כל הדודות האחרות כשהיא היתה קטנה: אָרוֹס־קוֹן־לֶצֶ'ה, מֶה קְיֶרוֹ קָאסָאר, קוֹן אוּנָה סֶנְיוֹרִיטָה קֶה סֶפָּה בַּיְלָר!3 את זוכרת כמה אהבת את השיר הזה, היא שאלה אותה, וראשונה הבינה מה היא שואלת אבל לא זכרה את השיר הזה בכלל. היא היתה קטנה מדי, הסבירה אמא לדודה בלה, וראשונה נבהלה. איך ייתכן שהיא לא זוכרת כלום ממה שקרה לה כשהיתה קטנה? איזה עוד דברים קרו לה, ואם לא יספרו לה היא בחיים לא תדע? לפעמים היא מבקשת מאמא, תספרי לי איך היה בארחנטינה, ואמא אומרת, עכשיו אנחנו בישראל, מה שהיה שם עבר ונגמר. אבל ראשונה אוהבת סיפורים על עצמה כשהיתה קטנה כי היא היתה מאוד חמודה, את זה רואים בתמונות. ומה יהיה אם אחר כך היא לא תזכור כלום ממה שקורה לה עכשיו? זה יהיה כמו בסופת חול שהיא רצה לחדר־הורים והסתכלה רגע לאחור וראתה שבמקום הבית־ילדים והגן־ירק והפינת־חי והמחסן־בגדים מיתמר ענן אבק גבוה בצבע לכלוך.

רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו, תעשה שמחר רותי לא תלבש את השמלה שדודה בלה הביאה לה מארחנטינה ועזרה לה ללבוש אותה ואמרה, פְּרֶסְיוֹסִיסִימָה! שזה בספרדית יפה מאוד־מאוד־מאוד. בשמשת החלון הפתוחה כנגד הקיר ראתה ראשונה ילדה לבושה כמו בסרט. את רואה איזה טאליה זה עושה לך? שאלה הדודה בלה והידקה את הסרט למותניה וקשרה מאחור. אחר כך היא פרמה לה את הצמות והרטיבה לה קצת את השיער ומרחה אותו במשחת שיניים לשערות שהיא הביאה מארחנטינה ועשתה לה בַּדְבּוּקים כמו לשירלי טמפל. שירלי טמפל רוקדת ככה, שירלי טמפל קופצת ככה, הופיעה ראשונה בפני ההורים והדודה, ואמא מחאה כפיים אבל אמרה לדודה שאת השמלה צריך למסור למחסן־בגדים של הילדים כי בקיבוץ אסור להחזיק ברכוש פרטי. כל ילדה שתיסע העירה או שיבואו לבקר אותה אורחים חשובים תקבל את השמלה עם התותים לכמה שעות. גם ראשונה תקבל אותה בדיוק כמו כל הילדות האחרות. ברכה כבר לבשה אותה ועדה כבר לבשה ועשתה כתם שלא יורד אבל נראה כמו עוד תות אז זה לא נורא, אמרה רוסיטה, אבל רותי חושבת את עצמה בגלל שהיא נוסעת בשפיישל לסבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ כאילו שהקיבוץ הוא קו שחור בין הבלטות. כשאני אהיה גדולה אני אגור בארמון שלו ואוכל סוכריות כל היום, משוויצה רותי.

— סבא של רותי גר בארמון?

במקום לענות אמא צוחקת.

— הוא כן או הוא לא? — מתעקשת ראשונה.

— לרותי יש הרבה דמיון — אומרת אמא. ככה היא אומרת גם על מה שראשונה מספרת.

— הרבה דמיון זה רע או טוב?

אמא אומרת שזה טוב, אבל הקול שלה אומר שזה רע.

ראשונה מתיישרת וקופצת מעל למושב הנדנדה הממשיכה להתנועע בלעדיה. תחכי לי פה, לוחשת לה ראשונה, אני אחזור בלילה בצאת הכוכבים. כי עכשיו היא בדרך לחדר־ההורים. מה יש בחדר חוץ ממיטה גדולה עם מגֵרה מתחת וג'ארה בפינה וכיסא וארון ושני מדפים עם ספרים ותמונה? כמה בובות אמתיות עם עיניים שקופות שנפתחות ונסגרות, לא כמו הבובות הממולאות שבבית־ילדים עם העיניים מכפתורים; על המדף הגבוה יש כמה ספרים של גדולים, ועל המדף הנמוך ספרים שראשונה קיבלה ליום הולדתה האמתי, לא זה שהיא חוגגת עם כל הילדים בבית־ילדים; את הכחול הדק עם הירח נתנו לה כשהיתה בת ארבע בגלל שניסתה להיכנס ללול. התרנגולות בלול האמתי לא התפרעו כמו התרנגולות בספר, אבל הירח עוד עושה לה לפעמים פרצוף חמוץ ואז היא עוצמת עיניים ואומרת לעצמה, אני־לא־רואה־אותך ואתה־לא־רואה־אותי. את ה'תנ"ך בתמונות' נתן לה אבא בהתחלת כיתה אלף, ואמא אמרה, לא מתחילים ללמוד תנ"ך בכיתה אלף, הספר הזה עוד לא לגילה, ודווקא בגלל זה ראשונה אוהבת להסתכל בתמונות שעשויות מהמון קווים שחורים צפופים ולא־צפופים, ומתחת לכל תמונה יש הסבר עם ניקוד שלא תמיד מסביר את מה שמצויר שם, אז ראשונה ממציאה לו סיפור, כי כשהיא לא מבינה משהו היא מיד מספרת לעצמה מה ההסבר.

לפני שבועיים היא קיבלה ספר חדש ליום הולדתה האמתי, אבל במגֵרה הגדולה שמתחת למיטה החביאו ספר אחר, הרבה יותר עבה, כדי לתת לה אותו מתנה בשנה הבאה, ודווקא אותו היא הכי רוצה, ואי אפשר לדעת על מה הוא בגלל שהוא עטוף בנייר עלוב־נפש (את המלה הזאת, כמו הרבה מלים אחרות, למדה ראשונה מהספרים, כי יש מלים של ספרים ויש מלים שמדברים; מלים שמדברים הן בבגדי־עבודה, מלים של ספרים הן בחולצות רקומות).

הדבר הראשון שראשונה עושה כשהיא מקבלת מתנה הוא לקרוע את הנייר שמסתיר אותה; לפני שבועיים גילתה ספר שעליו מצויר ילד מוזר עם גלימה ארוכה וחרב דקה בשם 'הנסיך הקטן', אבל לא היה לו כתר, רק תלתלים צהובים עם שפיצים, אז איך הוא נסיך? היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא וכמעט לא שמעה שאבא לוחש לה, מה אומרים? תודה רבה, מלמלה, כבר מהופנטת לציור של נחש בריח בולע נמר? לא, פנתר? לא, שועל בטח לא, אז מה הוא בולע, היא יצאה החוצה לשבת על מדרגת־הקריאה שלה והספיקה להגיע לסוף הספר לפני התחלת החושך, קצת לפני שהיתה צריכה לחזור לבית־ילדים. אם לא תמצא את הספר החדש שאמא החביאה במגרה היא תקרא שוב את 'הנסיך הקטן', כי בקריאה שנייה תמיד צצים דברים שלא היו שם קודם. והפעם, שהיא כבר יודעת מה קורה בסוף, היא תקרא אותו יותר לאט כדי לעכב את הסוף העצוב וגם כדי שלא ייגמר לה כמו הבננה שכל ילד מקבל ביום שישי לכבוד שבת ומלקק ומתאפק כדי שכולם יגמרו את הבננה שלהם לפניו ורק לו תישאר עוד קצת בננה נא־נא־נא־נא־נא־נא; רק הרצל ושמעון ושוקי, הילדי־חוץ, אכלו אותה מיד. גם ראשונה רצתה תמיד לאכול אותה על המקום, אבל קילפה את הבננה עד החצי והפכה אותה לפרח עם ארבע קליפות־כותרת וסובבה אותה מצד לצד. תאכלי כבר, למה את מחכה, נדנד לה הרצל, וראשונה ענתה: שהבננה תהיה יותר מתוקה. אם מסובבים אותה ככה — היא הדגימה — היא נעשית יותר מתוקה. חבל שכבר אכלת את שלך, היית יכול גם —

הרצל קילל אותה וסובב לה את הגב. ראשונה עצמה עיניים וניסתה להגיע עם קצה־הלשון לקצה־האף. אם היא תצליח הקללה שלו בטלה ומבוטלת. וליתר ביטחון תנסה לתפוס צפרדע ותשלח אותה לקלל את הרצל בחזרה. איפה מוצאים צפרדע? רק איפה שרטוב וקריר; על יד הבאר שראול הראה לראש־ממשלתנו הראשון במדינתנו ההיסטרית, לא זאת שרוסיטה ומגדה הכינו מקרטון לכבוד יום ההולדת המשותף של כל ילדי־הגן; הן ציירו עליה אבנים כדי שתהיה דומה לבאר האמתית, העמידו אותה בחצר של בית־ילדים ונתנו לכל ילד חכה. כל ילד התקרב לבאר מקרטון, הטיל לתוכה את החכה ומגדה התכופפה ועזרה לכל ילד לדוג משם דג מנייר מלא שתי סוכריות טופי פירות, אחד מסטיק 'עלמה', תרנגול אדום על מקל וופלה מלא פירורים. בתקווה שזה יוציא להם אותה מהראש, שמעה ראשונה את רוסיטה אומרת למגדה וידעה שהן מדברות על הבאר האמתית. אבל הבאר ההיא לא יצאה לראשונה מהראש כי תמיד כשאומרים לה 'לא' זה מתעקש אצלה להתהפך ל'כן' כמו עם הספר שהחביאו ממנה במגרה ומהפינה העטופה שלו ידעה שהוא עבה מן השניים הקודמים, אולי אפילו עם אותיות קטנות של מבוגרים, אולי אפילו עִם־בלי־ניקוד, אולי אפילו עם מלים כמו "אורו פניו" או "נכוֹחָה תלך" ואולי גם שם יש באר הקולחת בשיר כאשר דולים את המים מלב החושך שלה.

 *המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

1 ספרדית: אברא־כדברה־דלת־נפתחת.

2 ספרדית: אללי, אוי ואבוי לי.

גבריאלה אביגור-רותם (נולדה ב-1946) היא סופרת, משוררת ועורכת ישראלית. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, בשנת 1993 על ספרה "מוצרט לא היה יהודי" ובשנת 2002 על ספרה חמסין וציפורים משוגעות, שזיכה אותה גם בפרס נשיא המדינה לספרות.

ספר השירים הראשון שכתבה, "דולציניאה", יצא לאור בשנת 1980. ספר השירים השני שכתבה, "חומות וקיסרים", יצא לאור בשנת 1990. הרומן הראשון פרי עטה, "מוצרט לא היה יהודי", התפרסם ב-1992. 

מספריה:
חמסין וציפורים משוגעות (תל-אביב : קשת, תשס"א 2001)
אדום עתיק (אור-יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, 2007)
כל סיפור הוא חתול פתאום (אור יהודה : כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ד 2013)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5fjdnwur

סקירות וביקורות

במבטא דרון אמריקאי מירב ראון זמן הקיבוץ 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשר ורצוי לשחק עם השפה יעקב גולדברג Mako 22/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הסופרת גבריאלה אביגור-רותם: "אני הקלישאה, אין לי ארץ אחרת" גילי איזיקוביץ הארץ 04/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
20 דירוגים
17 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
20/11/2024

בכשרון רב מתןאר עולמה הפנימי של ילדת קיבוץ נבונה ועשירת דמיון. שוב מלהטטת גבריאלה אביגור רותם בין משלבי שפה רבים המאפיינים את הדמויות בדיוק רב ומהנה.

22/2/2024

מרתק, רגיש ומיוחד. מומלץ מאד!

11/9/2023

מופלא... עצוב לי שנגמר.... רוצה להישאר.

15/8/2023

מצוין

3/7/2023

סיפור מר מתוק של ילדה מתוקה ומיוחדת מאד. כתוב בשפה ילדית עשירה ובתקופה מאתגרת.

2/7/2023

חבל שנגמר

28/6/2023

מצוין , בהחלט דורש השקעה . בחירת השם לספר קצת משונה ולא קשורה.

22/6/2023

ספר מצוין,קשה לקריאה.פרטים רבים ושיטה אסוציאטיבית.מומלץ.

6/6/2023

ספר נפלא ומופלא. העולם מנקודת מבטה של ילדה סקרנית, חכמה ומלאה בדימיון יצירתי מרהיב. היא בת 5 חיה בקיבוץ של חברים שעלו מדרון-אמריקה ;-). בתור מי שגדלה בקיבוץ של יוצאי הונגריה שדרון-אמריקאים באו אליו בגל השלישי, הספר גם הצחיק אותי. מקוה לפגוש את המחברת ולשמוע ממנה על כתיבת הספר וכמה ממנו הוא מחייה האישיים.

30/5/2023

סיפור חיי..כתוב נפלא.קצת קצת עמוס מדי

14/5/2023

ספר נפלא. אהבתי את הדמות של הגיבורה שהיא כל כך חמודה עד כדי כך שהיא ממש מעצבנת. דמות נפלאה! לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

26/4/2023

וואו. ספר מדהים. כתב בזרם התודעה. אוטנטי ואמיתי. מרתק. בהיותי בת קיבוץ הזדהיתי לגמרי.

17/4/2023

יכולת מרשימה לכתוב מתוך ראש של ילדה בלי להתילד. עולם הילדים, בעל זבוב, של קיבוץ בו המבוגרים הם לרוב ניצבים במחזה, ועולם המציאות והדמיון מתערבבים. היה אפשר לקצר אבל גבריאלה אביגור רותם מוכיחה פעם נוספת שהיא אחת הסופרות הטובות בישראל. כדאי לקרוא!

13/1/2025

ספר מקסים. התנעה איטית אך אחכ מתחברים לדמויות ולהווי המיוחד של ילדות בשנות החמישים במדינה. מומלץ במיוחד לבני דורה של המחברת שזוכרים דמויות ואירועים משנים אלו.

15/7/2023

מעניין כי כתוב מנקודת מבט ילדית עם תובנות על חיי המבוגרים

סקירות וביקורות

במבטא דרון אמריקאי מירב ראון זמן הקיבוץ 13/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
אפשר ורצוי לשחק עם השפה יעקב גולדברג Mako 22/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הסופרת גבריאלה אביגור-רותם: "אני הקלישאה, אין לי ארץ אחרת" גילי איזיקוביץ הארץ 04/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
עד שתדעי לכתוב אהבה גבריאלה אביגור־רותם

בבוקר בבוקר, לפני שרוסיטה — צעדים, חריקה, טראך תריסים, אור פרצים — לפני שרוסיטה תקלף את הסדינים מעל ראשי הילדים ותמלא את החדרים ב'בוקר בא לעבודה! בוקר בוקר בא!' — קמה ראשונה בשקט בשקט, לובשת מכנסיים קצרים וגופייה, קולעת את שערה לשתי צמות — חלק ביד ימין, חלק בשמאל וחלק בפה — ויוצאת מהחדר על בהונות בלי לדרוך על הקווים בלי לרחוץ פנים ובלי לצחצח שיניים.

בחוץ כבר יום גבוה ומלא שמש וחברים בבגדים עבים של עבודה הולכים וחוזרים, מדברים בקולות, צועקים, שואלים, עונים, אבל האדמה עוד אבקה קרירה וכל צעד יחף מטביע בה פרח ועלה בלי גבעול. הילדים ציירו אדמה בחום ושמים בצבע כחול מכנסיים, אבל האדמה היתה כמעט לבנה והשמים כמעט לבנים והאור לבן ודליל כמו חצי־חלב.

ראשונה מביטה שמאלה, מסתכלת ימינה ולא מחליטה מה להחליט. היום שעבר עוד שוכב לה כמו אבן בבטן; בגלל כל מה שהיה היא שכחה לבדוק איזה חושך מתחבא לה מתחת למיטה ומתחת למיטה שהיתה של יעל ועכשיו היא כבר לא. היא נושמת את אור הבוקר עד קצות האצבעות, עוצמת עיניים ופוקחת עיניים לראות שהיום כבר פתוח לרוחב ואף אחד עוד לא הופיע כדי להגיד לה מה כן ומה לא. עד הארוחת־בוקר יש לה זמן להריח את הלחם בכניסה למאפייה ואולי לאסארו ייתן לה גם היום לכרסם קצת מהקשה. העיקר שכבר בוקר ואור מלמטה עד למעלה ומחתול־החושך הגדול נשארו רק צללים קטנים שמצטופפים ליד הקיר מתחת למיטות.

הריח של הלחם עומד באוויר כמו ענן שקוף. לא צריך להיכנס למאפייה כדי להריח אותו. הוא טעים כמעט כמו הלחם עצמו. ראשונה עוצמת עיניים כדי לטעום את הריח, כי אם רואים פחות מרגישים יותר. אבל רק ריח לא משביע.

— למה את קמה כל כך מוקדמת בבוקר, ראשונה? — לאסארו מתגלה בפתח המאפייה, סינור לבן בתוך ענן לבן — הלחם עוד לא מוכנים! — הוא מנפנף בידו להרחיק אותה — תבוא עוד שעה!

איך היא תדע מתי זה עוד שעה? לאמא יש שעון קטנצ'יק וחמוד עם מחוגים דקים כמו מחטים. לאבא יש שעון גדול עם מכסה נגד אבק. המחוגים שלו יותר עבים והמספרים של השעות יותר גדולים וממנו לימד אותה אבא איך יודעים מה שעה והבטיח לה שעון כשהיא תהיה בת שתים־עשרה. ועד אז, איך היא תדע? כמו שידעו פעם, לפי השמש והצל, הסביר לה אבא, כשהשמש מציצה מאחורי הגבעה והצל ארוך — זה סימן שבוקר והיום בהתחלה. בצהריים השמש באמצע השמים והצל מתאסף מתחת לרגליים כמו שלולית שחורה. ובערב, כשהשמש יורדת לפס של הים שרואים מהמגדל־שמירה, סימן שצריך לחזור לבית־ילדים להשכבה.

בינתיים השמש עוד מאחורי הגבעה, אבל האור שלה כבר ממלא את השמים; אם עולים קצת על הגבעה ועומדים עם הגב אליה רואים את הפס הכחול בסוף השמים שהוא הים, למרות שאין עליו אף אנייה. כשראשונה מציירת ים היא תמיד מציירת גם אנייה, כי רק ים זה פס סתם. היא הכי אוהבת לצייר אנייה של שודדי־ים מניפה דגל שחור מפחיד עם עצמות לבנות. כשתהיה גדולה היא תהיה שודדת־ים, ואת כל האוצרות שהיא תמצא היא תביא לקיבוץ, תניח על השולחן בחדר־אוכל ותגיד לחברים כמו שאומרים בחג הביכורים: פרי יַמִּי הנה הבאתי מְלֹא הטנא רַב פאר, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.

אילו היה לה שעון היא היתה יודעת כמה זמן עבר ואם כבר אפשר לחזור למאפייה כדי לקבל ביס קטן מהקשה, כי הזמן עובר כל הזמן, גם כשלא שמים אליו לב. רק פעם אחת בחיים איש אחד ב'תנ"ך בתמונות' עצר את הזמן בציור מלא שמש, סוסים ופרשים. ואיך יודעים שזה מה שקרה? כי למטה כתוב בניקוד "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דֹּם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אֲיָלוֹן".

לאן ללכת כדי שהזמן יעבור? את החיטה כבר קצרו, ובמקום השיבולת בשדה כורעָה ברוח, השדה מלא קוצי־זהב מלמטה ושמש־אש מעל. אז אולי לערוגות לראות אם העגבניות. הנה אחת. אבל זאת ירוקה. וגם זאת ירוקה. אבל זאת אדומה כמו התותים שעל השמלה שאמא מסרה למחסן־בגדים ורותי הושיבה על הכיסא שליד המיטה שלה אחרי שכיבסו ועִמלנו וגיהצו אותה כי ראשונה לכלכה וקימטה.

ראשונה לא רוצה לזכור את מה שהיה, אבל מה שהיה כן רוצה שהיא תזכור אותו; הכול התחיל כשלאורה באה לבית־ילדים לדבר עם רוסיטה ומגדה ועם דליה המורה והציעה שהרצל יברך בגלל ה"בּוֹשׁ ונִכְלָם" שכתבו עליו בכל העיתונים, אבל ציזלינג ענה לו באבי־אביו, אמרה דליה, ואנחנו נוכיח לו שציזלינג צדק, מי זה ציזלינג, ראשונה לא שמעה את השם הזה אף פעם, אולי הגיע לקיבוץ חבר חדש, אבל אם הוא חדש איך הוא כבר צודק? בבית־ילדים, כשמגיע ילד חדש, הוא יושב בשקט ולא צודק או לא־צודק. מזל שיש לנו את הרצל, המשיכה לאורה להגיד דעות, כי האורח שלנו תמיד מתעניין מאיפה עלה מי שמברך אותו ואם הוא יודע מה השם שלו אומר; רק שלא תשכחו להזכיר להרצל מי היה הרצל, שהוא יודע לענות ולא עושה לנו בושות. אבל רוסיטה אמרה שהרצל הוא ילד קאפְּריצ'וֹסוֹ ויכול ברגע האחרון להגיד שהוא לא מסכים, אז מגדה אמרה שהכי טוב שילד שנולד אצלנו יברך את האורח. מי? עמיקם או רותי? הן החליטו שרותי, כי היא גם הכי יפה וגם הבת של ראול. ואז הן התחילו להתווכח איך להלביש את הילדים לכבוד הביקור; מגדה אמרה, בחולצות היפות של החג ביכורים, אבל רוסיטה כמעט התרגזה, לא צריך לעשות לו הצגות, היא אמרה, שילבשו גופיות שיראה איך אנחנו חיים פה, ואז לאורה שאלה את דליה, מה לבשו הילדים כשהוא ביקר בגְבָת, כשהוא ביקר בגבת התלבשנו חגיגי, הודיעה דליה, ונגד זה לא היה לאף אחת מה להגיד, כי גבת ותיקים ומה שעושים בגבת צריכים לעשות גם פה; אז שהילדים ילבשו את הרקומות של חג הביכורים כי לא בכל יום מגיע לקיבוץ אורח חשוב כזה, סיכמה מגדה, סיפרו לי שהזקן לומד ספרדית כדי לקרוא את דון קיחוטֶה במקור, התחילה לאורה ואז פתאום שמה לב: ראשונה'לה, כמה זמן את עומדת פה? הילדה הזאת תמיד רוצה לשמוע מה אומרים הגדולים, חייכה אליה מגדה ומשכה לה קצת בצמה, לאבא שלי יש ספר על דון קיחוטה, אמרה ראשונה מהר ובלחש כי לא היתה לגמרי בטוחה שזה הספר שעומד על המדף הגבוה. בספרדית? שאלה רוסיטה, מה את חושבת? שתרגמו אותו לעברית? שאלה לאורה, ודליה ענתה, תתפלאי אבל תרגמו, ביאליק תרגם, ולא התווכחו אִתה כי דליה מגבת, וגבת יודעים הכול יותר טוב. את חושבת שאבא יסכים לתת אותו לאורח במתנה, שאלה לאורה את ראשונה, וראשונה הרגישה חשובה ששואלים אותה, והיא נשמה עמוק לפני שענתה, אני יכולה לבקש ממנו. למה צריך לתת לו ספר במתנה, התרגזה רוסיטה, את לא חושבת שפרחים זה מספיק? אבל מגדה אמרה, תדברי יותר בשקט, הילדה שומעת הכול, ראשונה למה את לא בכיתה? שאלה דליה, כי גם את לא, ענתה ראשונה לדליה המורה, הילדה הזאת נעשית חוצפנית מיום ליום, אמרה רוסיטה למגדה, ודליה ציוותה בקול רם וחינוכי: ראשונה תלכי מיד לכיתה, אני תיכף נכנסת, ולמטפלות אמרה בלחש, צריך לחשוב על זה, פרחים זה מספיק, התעקשה רוסיטה, ומגדה אמרה לה שהיא לא ועדת־תרבות ומה שוועדת־תרבות תחליט זה מה שיהיה, וראשונה שמחה כי אמא גם בוועדת־תרבות, ובסוף אמא ומגדה החליטו שהילדים ילבשו את החולצות הרקומות, חוץ מרותי שתלבש את השמלה עם התותים כי היא תברך אותו בשם כל ילדי הקיבוץ והחוץ. ואבא ייתן את דון קיחוטה לאורח במתנה. ויהיה גם זר של גלדיולות.

המורה דליה כתבה לרותי את הברכה, ורותי לקחה הרבה אוויר והתנפחה כמו תרנגולת והיתה מוכנה כבר להתחיל, ואז הוסיפה דליה: בקול רם וברור בבקשה. רותי עמדה מול כל הכיתה והתחילה והתבלבלה. ודליה אמרה, אין דבר, זה בסדר, תנסי שוב. ורותי ניסתה ואמרה ושכחה מה בא אחרי מה. וכמעט בכתה. והמורה דליה אמרה לה, אלה רק כמה משפטים קצרים, תשנני אותם עד שתדעי לדקלם אותם מתוך שינה, וכשרותי ניסתה שוב והתבלבלה, ראשונה לא יכלה להתאפק ודקלמה את כל הברכה כי כמה אפשר לא לזכור.

רותי נעלבה וברחה מהכיתה ומגדה יצאה אחריה וחזרה אִתה יד ביד והתלחשה עם דליה המורה. ודליה אמרה, בסדר, אני אכתוב לה את הברכה והיא תחזור עליה בחדר, היא כבר יודעת לקרוא. ומגדה משכה בכתפיים, תנועה שאמא לא מרשה לראשונה לעשות, והתנועה הזאת אמרה, אם את רוצה ככה — אני לא מְריבָה אתך, אבל אם ראשונה תתנהג כמו שהיא יודעת אז את תהיה אשמה, כי גם כשהיא חושבת מגדה עושה שגיאות בעברית, וכשראשונה מתקנת לה היא אומרת בסדר, בסדר, אבל למחרת היא עודה־פעם מדברת בשגיאות.

ראשונה הגיעה לחדר־ההורים עם הדף הכתוב ועם לב ששוקל כמו שק תפוחי אדמה. זה קלקל לה את כל האחר־צהריים והערב והלילה. אמא הניחה לה יד כבדה על הכתף כדי שראשונה תבין שאין לה ברירה והיא נבחרה לברך את האורח החשוב שבא לראות איך חיים החברים ואיך מחנכים את הילדים. ראול, אבא של רותי, ייקח אותו לסיור בקיבוץ ויברך אותו בשם החברים כי הוא מזכיר־המשק, ורותי, הבת שלו, היתה צריכה לברך, אבל היא כל הזמן התבלבלה, ובגלל זה ראשונה.

אמא העתיקה את הברכה באותיות דפוס גדולות עם ניקוד ואמרה לראשונה, עכשיו תקראי את זה בקול רם וברור. כל אחר הצהריים, במקום לשחק או לקרוא או לרוץ לנדנדות, דקלמה ראשונה את משפטי הברכה עד שהיה לה בפה נחש־נשך־נחש. ואמא אמרה לה, עכשיו תראי לי איך את נכנסת לחדר־אוכל ומברכת אותו. אבל הוא לא כאן, התנגדה ראשונה לעשות סתם הצגה. אז תחשבי שאני זה הוא, פקדה אמא, אני רוצה לראות איך את מברכת אותו ומגישה לו פרחים. אבל אין לי פרחים, התקוממה ראשונה, ואמא ממש כעסה, היא יצאה החוצה בטריך־טראך וקטפה מהר כמה חרדלים צהובים ודחפה לראשונה את הפרחים ליד ואמרה, עכשיו יש לך פרחים, תראי לי איך את נותנת אותם ומברכת יפה. הקול שלה היה כל כך קשה וחינוכי שראשונה זרקה את הפרחים על רצפת החדר ואמרה, אני לא רוצה. ואמא אמרה, אבל הבטחתי לדליה! וראשונה התחצפה, את הבטחת, לא אני; אני בכלל לא הבטחתי. אני לא רוצה. ואז אבא נכנס מלא אבק מהטרקטור כדי לקחת מגבת וללכת למקלחת של החברים, וראה את אמא וראה את ראשונה, זאת כועסת וזאת כועסת, ועמד בין שתיהן ושאל מה קרה. ואמא סיפרה וכעסה. וראשונה סיפרה וכעסה. ואז אבא הביט באמא ואמא הביטה באבא ואבא הוריד מעל למדף הגבוה, שראשונה לא מגיעה אליו אם היא לא עומדת על כיסא, ספר עבה בכריכה שחורה, ואמר, ראשונה'לה, את תתני לזקן את הדון קיחוטה במתנה. לא פרחים? שמחה ראשונה, גם פרחים, התעקשה אמא, וראשונה החזיקה ביד את הספר שהיה לו ריח מוזר של זמן רחוק והיו לו דפים דקים מלאים מלים שחורות וצפופות וגם כמה ציורים מפחידים שצייר הצייר של ה'תנ"ך בתמונות'. ואמא אמרה, ביד אחת תחזיקי את הפרחים וביד שנייה את הספר, ולכבוד זה תלבשי את השמלה הלבנה עם התותים, את לא שמחה? את השמלה הזאת הביאה לה דודה בלה מארחנטינה ומחר תלבש אותה רותי שנוסעת לבקר את סבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ, לחשה רוסיטה לדליה. וראשונה שמעה.

אבל היום יכול להיות יום נפלא, ראשונה הרגישה את זה בעצמות שנעשו רכות וקלות ובדגדוג למעלה בגב שמגדה נוגעת בו כדי לבדוק אם או־טו־טו צומחות לה כנפיים בגלל שהיא ילדה כל כך טובה, וכל מה שהיה בביקור ההוא מתרחק ומתקטן כמו כביש שרואים כשמסתכלים לאחור מהארגז של הטנדר, שאף אחד לא יזכור איך היא נכנסה לחדר־אוכל לבושה בשמלת־התותים שעִמלנו וגיהצו במחסן־בגדים ובגלל זה היא היתה קשה ושורטת ולא רכה ורוקדת כמו בפעם הראשונה. ראשונה צעדה אל קבוצת החברים שנפתחה לשני הצדדים כמו ים סוף בהגדה של פסח והיא עברה בחרָבה שבסופה חיכה לה איש זקן בחאקי שמילא את הכיסא עם עצמו ועם הבטן שלו. היא יישרה יד אחת והושיטה לו את הגלדיולות הכבדות בצלופן ויישרה יד שנייה והושיטה את הספר השחור, ולחשה בראש מורכן, אבל יש שם תמונות מפחידות, והזקן לא הושיט ידיים לקחת ממנה לא את הספר ולא את הפרחים, רק ישב וחיכה שהיא תגיד, ואז ראשונה נשמה עמוקות ואמרה בקול רם וברור כמו שאמא רצתה שתגיד: "בשם כל ילדי בית־הילדים מהקיבוץ ומהחוץ אני מברכת אותך, ראש־הממשלה הראשון במולדתנו ההיסטֶרית," רק במלה האחרונה היא טעתה קצת וכולם צחקו, גם הבן־גוריון הזה צחק ושאל אותה בקול צרוד של זקנים אם היא נולדה במולדתנו ההיסטרית, ובגלל הצחוק מסביב היא לא ידעה מה לענות, ואמא שעמדה לא רחוק ממנה לחשה לה, תגידי לו איפה נולדת, והיא אמרה בקול רם וברור, אני נולדתי בארחֶנטינה, ונשמה הרבה אוויר והוסיפה, שאנשים שם הולכים על הראש, כי חשבה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גלי צחוק בקרב החברים שהקיפו אותה ואת הזקן, והוא שאל אותה, ומה היה שמך בארגנטינה, והיא לא הבינה את השאלה ואמא ענתה במקומה, ראמונה, ואיך קוראים לך עכשיו, הוא שאל אותה, והיא אמרה, ראשונה כי אני הייתי הילדה הראשונה בבית־ילדים וגם לפרה הראשונה ברפת שלנו קוראים ראשונה, הוסיפה כי היתה בטוחה שזה חשוב לדעת, ושוב עוררה גל צחוק בקרב החברים. היא לא הבינה אם הם צוחקים בעדה או נגדה, היא רק הרגישה שהפנים שלה נעשים אדומים ועפעפה כדי להכניס את הדמעות פנימה, ואז הזקן הושיט לה יד ואמר, בואי הנה, ראשונה, והיא התקרבה והוא התכופף ונתן לה נשיקה על הלחי וכל החברים מחאו כפיים והיא הניחה את הפרחים ואת הספר על הרצפה וברחה החוצה ורצה ורצה ורצה עד שלא היה לה אוויר ואת היום הזה צריך למחוק, למחוק, למחוק. לעשות שהוא יהיה לא־היה.

מזל שהזמן ממשיך כל הזמן ועוד מעט אף אחד לא יזכור מה היה שם בכלל, למרות שאבא אמר לה, היית נהדרת, ואפילו אמא אמרה, היית בסדר גמור, והיא לחשה, אבל עשיתי שגיאה, ואבא אמר, השגיאה היתה מצחיקה, ואמא אמרה, אפילו בן־גוריון צחק ואמר לנו אחר כך שעלינו להתברך בך, וראשונה לא הבינה מה הקשר בין כל זה לבין הברכיים שלה.

אתמול היא עוד היתה עצובה בגלל כל מה שהיה, אבל היום היא כבר הריחה לחם ועוד מעט סבא לאסארו יקרא לה כדי לתת לה קצת מהקשה שהוא הכי טעים בלחם כי לועסים ומרגישים אותו בכל הפה, ובינתיים היא פורשת זרועות לצדדים ואומרת לעצמה, אני כבר מרגישה כנפיים, עוד מעט אני אעוף, ועוצמת עיניים ומטה ראש לאחור ומתחילה להסתובב סביב עצמה עד שהצמות טופחות לה על הגב מרוב תנופה והיא מרימה ידיים להיתלות בקצה ענן קרוע, אבל הענן נשמט לה מבין האצבעות ובנס היא לא נופלת לאחור, ואם היא לא רוצה שתיכף תעבור מגדה או רוסיטה ותגיד לה, מה את עושה בחוץ? רחצת פנים? צחצחת שיניים? היא צריכה להסתלק מכאן תיכף ומיד, אבל לאן?

לנדנדות.

ראול, אבא של רותי, תקע את העמודים והשחיל את השרשרות והביא מהנגרייה שני קרשים חלקים כדי שיהיה לילדים נעים לשבת ולהתנדנד, אבל ראשונה הכי אוהבת להתנדנד בעמידה. היא מתאזנת על הקרש, לופתת את השרשרות משני הצדדים ובתנועות ברכיים שלוחצות את העקבים שלה אל הקרש היא מתחילה להזיז את הקרש מתחת לרגליה. בהתחלה הוא מתעקש לא לזוז, ואז ראשונה מטה את גופה לאחור, מותחת את זרועותיה, מכופפת עוד יותר את הברכיים והופכת אותו לתנועה עולה ויורדת, כל פעם יותר עולה ויותר יורדת, השרשראות חורקות ומצייצות אבל ראשונה לא מוותרת, היא בתנופה, בכל פעם יותר למעלה, יותר קרוב לענן ההוא שברח לה, אבל בא אחר, דומה לסוס עם רעמה מתבדרת, אם היא תתאמץ יותר היא תצליח להגיע אליו, ובאמת היא עפה יותר ויותר גבוה כי התנופה שלה מעיפה אותה, אם רק תרפה את הלפיתה של ידיה על השרשראות היא תגיע למעלה, היא משחררת את ימינה הקפוצה על השרשרת והנדנדה מתעקמת, מסתחררת, מבהילה, כמעט מפילה אותה, היא ממהרת לתפוס שוב בשרשרת אבל הנדנדה כבר מסתחררת סביב עצמה ושרשרת לשרשרת יוצרת צמה מפותלת, המושב מיטלטל בפראות, ראשונה מחליקה ומתיישבת והנדנדה ממשיכה להסתחרר סביב עצמה והשרשרות מסתבכות זו בזו מתקרבות אל ראשה של ראשונה המתכופפת ומותחת רגל כדי להתחכך באדמה ולעצור את הסיבוב המשוגע הזה, לעצור, לע־צור, ל־ע־צור.

ראשונה יורדת מעל הנדנדה ברגליים נוקשות. אני שונאת אותך, היא אומרת לה, אני לא אתנדנד עלייך יותר בחיים! הנדנדה שסיימה להסתחרר ולשחרר את השרשראות הקלועות, נעה־נדה, חורקת־לוחשת, ממש מתחנפת. ראשונה נעתרת, מתיישבת על הקרש, מטה גופה לאחור ומרימה רגליים עד שהיא אופקית אל מול שמים הנעים קלות כאילו כל השמים עשויים עננים. האוויר מתחת לגוף מתנדנד וזז והאוויר מעל לגוף רך ורוחף, מזל שאבא של רותי בנה את הנדנדה הזאת לבית־ילדים בגלל שהוא עובד בנגרייה. הוא גם הביא משם עצים למדורת ל"ג בעומר ומהם בנה יותם את הצריף שהרצל ושמעון ושוקי עזרו לו לבנות, אבל לה הם לא נתנו להיכנס, זה רק של בנים, הם אמרו לה, תבנו לכם צריף של בנות, הציע לה יותם, אבל כמעט לא נשארו קרשים והבנות לא ידעו איך לבנות צריף והיא ישבה על הקרש היחיד הארוך שנשאר שם וצעקה להם שבל"ג בעומר ישרפו להם את כל הצריף, והם אמרו שהם לא ייתנו, אבל בל"ג בעומר יותם כבר לא היה וצ'יקו וראול ואלדו עשו מהקרשים של הצריף פירמידה קטנה ואבא הכניס לשם לפיד והמדורה תפסה את הקרשים ורקדה סביבם ויצאו ממנה נחשולי־אש ורסיסי־אש שהגיעו עד הכוכבים, וראשונה ישבה עם כל הילדים מסביב למדורה ושרה איש היה בישראל בר־כוכבא שמו, וראתה את יותם רוכב על סוס דוהר עם רעמה ברוח, היא שרה על איש צעיר גבה קומה וחשבה על יותם, שכמה שהיא הכי גבוהה בבית־ילדים הראש שלה מגיע רק עד הכתף שלו, וכמו בשיר עיני זוהר לו, שקופות ונוצצות, וכל בית־ילדים אהב אותו, אבל הוא נסע והצריף שהוא בנה הפך למדורה ועלה באש שלא הפסיקה לרקוד בין הקרשים וכל הזמן השתנתה, בגלל זה קשה לצייר אש כמו שקשה לצייר מים. מגדה זרקה למדורה תפוחי אדמה ואחרי המון זמן ראול לקח מקל וגלגל אותם החוצה, הם היו שרופים ושחורים אבל ראול אמר שבפנים הם טעימים מאוד, צריך רק לחכות שיתקררו, אבל לראשונה לא היתה סבלנות והיא הושיטה יד, ובמקום קרטושקע היא הרימה בטעות גחל וקיבלה כווייה.

זה כאב נורא ונשאר לה שם סימן, ובכל פעם שהיא רואה אותו היא נזכרת באש שטרפה את הפירמידה ובתוך האש הזאת היא רואה את יותם; הילד הכי־יפה שהיא ראתה בחיים שלה; למה הוא רצה לבנות עם הבנים רובינסון קרוזו? היא רצתה לשאול אותו ולא העזה כי הוא היה יותר גדול ממנה ויותר מדי יפה, אז היא חשבה שרובינסון קרוזו זה אולי כמו אַבּרָא־כַּדַבּרָה־לָה־פּוּאֶרְטָה־סֶה־אַבְּרָה1 שאמרו עלי־באבא וארבעים השודדים כדי לפתוח את דלת המערה שבה הטמינו את כל האוצרות. מלים יכולות לפעמים לחולל דברים מופלאים, אם לוחשים אותן שלוש פעמים בעיניים עצומות ועם יד ימין על הלב. אבל אם מתבלבלים ביד — הקסם לא קורה. ואם מתבלבלים במלים — הקסם לא קורה. היא ניסתה כמה פעמים ולא הצליח לה. עכשיו היא לוחשת שלוש פעמים ללא הפסקה רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו כדי שרותי לא תלבש מחר את השמלה עם התותים שיש לה במקום שרוולים כנפיים שאמא קוראת להם 'וולאנים' ומסביב למותניים סרט רחב שקושרים מאחור בעניבת פרפר ע־נ־קית. הסרט אדום, כמו התותים על השמלה. כל דודה רקמה לראשונה שני תותים על השמלה, יחד עשרה תותים, ראשונה ספרה. הדודות שלחו לה את השמלה עם דודה בלה שבאה מארחנטינה לביקור בקיבוץ וברגע שנכנסה לחדר־ההורים נאנחה ואמרה, אַיי־דֶה־מִי, אַיי־דֶה־מִי.2 אחרי שדודה בלה נסעה אמא עשתה לאבא הצגה שלמה איך דודה בלה נכנסה ונבהלה וכמה פעמים היא אמרה איי־דה־מי, כי האמא הזאת מצחיקים אותה דברים שבכלל לא מצחיקים כמו ההצטערות של דודה בלה שאבא לקח את אמא ואת ראשונה לגור בין החולות והבדווינים.

דודה בלה שרה לראשונה את השיר ששרו לה כל הדודות האחרות כשהיא היתה קטנה: אָרוֹס־קוֹן־לֶצֶ'ה, מֶה קְיֶרוֹ קָאסָאר, קוֹן אוּנָה סֶנְיוֹרִיטָה קֶה סֶפָּה בַּיְלָר!3 את זוכרת כמה אהבת את השיר הזה, היא שאלה אותה, וראשונה הבינה מה היא שואלת אבל לא זכרה את השיר הזה בכלל. היא היתה קטנה מדי, הסבירה אמא לדודה בלה, וראשונה נבהלה. איך ייתכן שהיא לא זוכרת כלום ממה שקרה לה כשהיתה קטנה? איזה עוד דברים קרו לה, ואם לא יספרו לה היא בחיים לא תדע? לפעמים היא מבקשת מאמא, תספרי לי איך היה בארחנטינה, ואמא אומרת, עכשיו אנחנו בישראל, מה שהיה שם עבר ונגמר. אבל ראשונה אוהבת סיפורים על עצמה כשהיתה קטנה כי היא היתה מאוד חמודה, את זה רואים בתמונות. ומה יהיה אם אחר כך היא לא תזכור כלום ממה שקורה לה עכשיו? זה יהיה כמו בסופת חול שהיא רצה לחדר־הורים והסתכלה רגע לאחור וראתה שבמקום הבית־ילדים והגן־ירק והפינת־חי והמחסן־בגדים מיתמר ענן אבק גבוה בצבע לכלוך.

רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו־רובינסונקרוזו, תעשה שמחר רותי לא תלבש את השמלה שדודה בלה הביאה לה מארחנטינה ועזרה לה ללבוש אותה ואמרה, פְּרֶסְיוֹסִיסִימָה! שזה בספרדית יפה מאוד־מאוד־מאוד. בשמשת החלון הפתוחה כנגד הקיר ראתה ראשונה ילדה לבושה כמו בסרט. את רואה איזה טאליה זה עושה לך? שאלה הדודה בלה והידקה את הסרט למותניה וקשרה מאחור. אחר כך היא פרמה לה את הצמות והרטיבה לה קצת את השיער ומרחה אותו במשחת שיניים לשערות שהיא הביאה מארחנטינה ועשתה לה בַּדְבּוּקים כמו לשירלי טמפל. שירלי טמפל רוקדת ככה, שירלי טמפל קופצת ככה, הופיעה ראשונה בפני ההורים והדודה, ואמא מחאה כפיים אבל אמרה לדודה שאת השמלה צריך למסור למחסן־בגדים של הילדים כי בקיבוץ אסור להחזיק ברכוש פרטי. כל ילדה שתיסע העירה או שיבואו לבקר אותה אורחים חשובים תקבל את השמלה עם התותים לכמה שעות. גם ראשונה תקבל אותה בדיוק כמו כל הילדות האחרות. ברכה כבר לבשה אותה ועדה כבר לבשה ועשתה כתם שלא יורד אבל נראה כמו עוד תות אז זה לא נורא, אמרה רוסיטה, אבל רותי חושבת את עצמה בגלל שהיא נוסעת בשפיישל לסבא שלה שגר בארמון ולא מוכן שכף רגלו תדרוך בקיבוץ כאילו שהקיבוץ הוא קו שחור בין הבלטות. כשאני אהיה גדולה אני אגור בארמון שלו ואוכל סוכריות כל היום, משוויצה רותי.

— סבא של רותי גר בארמון?

במקום לענות אמא צוחקת.

— הוא כן או הוא לא? — מתעקשת ראשונה.

— לרותי יש הרבה דמיון — אומרת אמא. ככה היא אומרת גם על מה שראשונה מספרת.

— הרבה דמיון זה רע או טוב?

אמא אומרת שזה טוב, אבל הקול שלה אומר שזה רע.

ראשונה מתיישרת וקופצת מעל למושב הנדנדה הממשיכה להתנועע בלעדיה. תחכי לי פה, לוחשת לה ראשונה, אני אחזור בלילה בצאת הכוכבים. כי עכשיו היא בדרך לחדר־ההורים. מה יש בחדר חוץ ממיטה גדולה עם מגֵרה מתחת וג'ארה בפינה וכיסא וארון ושני מדפים עם ספרים ותמונה? כמה בובות אמתיות עם עיניים שקופות שנפתחות ונסגרות, לא כמו הבובות הממולאות שבבית־ילדים עם העיניים מכפתורים; על המדף הגבוה יש כמה ספרים של גדולים, ועל המדף הנמוך ספרים שראשונה קיבלה ליום הולדתה האמתי, לא זה שהיא חוגגת עם כל הילדים בבית־ילדים; את הכחול הדק עם הירח נתנו לה כשהיתה בת ארבע בגלל שניסתה להיכנס ללול. התרנגולות בלול האמתי לא התפרעו כמו התרנגולות בספר, אבל הירח עוד עושה לה לפעמים פרצוף חמוץ ואז היא עוצמת עיניים ואומרת לעצמה, אני־לא־רואה־אותך ואתה־לא־רואה־אותי. את ה'תנ"ך בתמונות' נתן לה אבא בהתחלת כיתה אלף, ואמא אמרה, לא מתחילים ללמוד תנ"ך בכיתה אלף, הספר הזה עוד לא לגילה, ודווקא בגלל זה ראשונה אוהבת להסתכל בתמונות שעשויות מהמון קווים שחורים צפופים ולא־צפופים, ומתחת לכל תמונה יש הסבר עם ניקוד שלא תמיד מסביר את מה שמצויר שם, אז ראשונה ממציאה לו סיפור, כי כשהיא לא מבינה משהו היא מיד מספרת לעצמה מה ההסבר.

לפני שבועיים היא קיבלה ספר חדש ליום הולדתה האמתי, אבל במגֵרה הגדולה שמתחת למיטה החביאו ספר אחר, הרבה יותר עבה, כדי לתת לה אותו מתנה בשנה הבאה, ודווקא אותו היא הכי רוצה, ואי אפשר לדעת על מה הוא בגלל שהוא עטוף בנייר עלוב־נפש (את המלה הזאת, כמו הרבה מלים אחרות, למדה ראשונה מהספרים, כי יש מלים של ספרים ויש מלים שמדברים; מלים שמדברים הן בבגדי־עבודה, מלים של ספרים הן בחולצות רקומות).

הדבר הראשון שראשונה עושה כשהיא מקבלת מתנה הוא לקרוע את הנייר שמסתיר אותה; לפני שבועיים גילתה ספר שעליו מצויר ילד מוזר עם גלימה ארוכה וחרב דקה בשם 'הנסיך הקטן', אבל לא היה לו כתר, רק תלתלים צהובים עם שפיצים, אז איך הוא נסיך? היא פתחה את הספר והתחילה לקרוא וכמעט לא שמעה שאבא לוחש לה, מה אומרים? תודה רבה, מלמלה, כבר מהופנטת לציור של נחש בריח בולע נמר? לא, פנתר? לא, שועל בטח לא, אז מה הוא בולע, היא יצאה החוצה לשבת על מדרגת־הקריאה שלה והספיקה להגיע לסוף הספר לפני התחלת החושך, קצת לפני שהיתה צריכה לחזור לבית־ילדים. אם לא תמצא את הספר החדש שאמא החביאה במגרה היא תקרא שוב את 'הנסיך הקטן', כי בקריאה שנייה תמיד צצים דברים שלא היו שם קודם. והפעם, שהיא כבר יודעת מה קורה בסוף, היא תקרא אותו יותר לאט כדי לעכב את הסוף העצוב וגם כדי שלא ייגמר לה כמו הבננה שכל ילד מקבל ביום שישי לכבוד שבת ומלקק ומתאפק כדי שכולם יגמרו את הבננה שלהם לפניו ורק לו תישאר עוד קצת בננה נא־נא־נא־נא־נא־נא; רק הרצל ושמעון ושוקי, הילדי־חוץ, אכלו אותה מיד. גם ראשונה רצתה תמיד לאכול אותה על המקום, אבל קילפה את הבננה עד החצי והפכה אותה לפרח עם ארבע קליפות־כותרת וסובבה אותה מצד לצד. תאכלי כבר, למה את מחכה, נדנד לה הרצל, וראשונה ענתה: שהבננה תהיה יותר מתוקה. אם מסובבים אותה ככה — היא הדגימה — היא נעשית יותר מתוקה. חבל שכבר אכלת את שלך, היית יכול גם —

הרצל קילל אותה וסובב לה את הגב. ראשונה עצמה עיניים וניסתה להגיע עם קצה־הלשון לקצה־האף. אם היא תצליח הקללה שלו בטלה ומבוטלת. וליתר ביטחון תנסה לתפוס צפרדע ותשלח אותה לקלל את הרצל בחזרה. איפה מוצאים צפרדע? רק איפה שרטוב וקריר; על יד הבאר שראול הראה לראש־ממשלתנו הראשון במדינתנו ההיסטרית, לא זאת שרוסיטה ומגדה הכינו מקרטון לכבוד יום ההולדת המשותף של כל ילדי־הגן; הן ציירו עליה אבנים כדי שתהיה דומה לבאר האמתית, העמידו אותה בחצר של בית־ילדים ונתנו לכל ילד חכה. כל ילד התקרב לבאר מקרטון, הטיל לתוכה את החכה ומגדה התכופפה ועזרה לכל ילד לדוג משם דג מנייר מלא שתי סוכריות טופי פירות, אחד מסטיק 'עלמה', תרנגול אדום על מקל וופלה מלא פירורים. בתקווה שזה יוציא להם אותה מהראש, שמעה ראשונה את רוסיטה אומרת למגדה וידעה שהן מדברות על הבאר האמתית. אבל הבאר ההיא לא יצאה לראשונה מהראש כי תמיד כשאומרים לה 'לא' זה מתעקש אצלה להתהפך ל'כן' כמו עם הספר שהחביאו ממנה במגרה ומהפינה העטופה שלו ידעה שהוא עבה מן השניים הקודמים, אולי אפילו עם אותיות קטנות של מבוגרים, אולי אפילו עִם־בלי־ניקוד, אולי אפילו עם מלים כמו "אורו פניו" או "נכוֹחָה תלך" ואולי גם שם יש באר הקולחת בשיר כאשר דולים את המים מלב החושך שלה.

 *המשך הפרק בספר המלא*

הערות:

1 ספרדית: אברא־כדברה־דלת־נפתחת.

2 ספרדית: אללי, אוי ואבוי לי.