הקדמה

להיות אימא בחינוך הקיבוצי המשותף זה לא קל.
להעביר את התינוק שלך לבית התינוקות כשהוא בן חודש בלבד, זה לא פשוט.
לעזוב את העבודה כל יום בשעה קבועה ולהגיע לבית התינוקות לשעת הנקה, גם אם הילד שלך לא בדיוק רעב, זה לא מובן מאליו.
לא להשכיב את הילד בלילה לפני השינה, לא לספר לו סיפורים, לא להלביש אותו בבוקר, לא להכין לו אוכל שהוא אוהב ועוד אלפי דברים שהחינוך המשותף מנע מהאימהות ומילדיהן לעשות ביחד באופן טבעי — זה מצריך דבקות מסוימת ברעיון הקיבוצי.
אבל איכשהו כל חיי אני חי בהרגשה שאימא שלי דווקא לא סבלה במיוחד מהסידור הזה.
אימא, בת בכורה להורים שהיו ממייסדי הקיבוץ, גדלה לתוך החינוך הקיבוצי המשותף, וזה היה לה אך טבעי לגדל את ילדיה באותה הצורה.
בעוד שאצל אימא זה היה טבעי למדי, אצל אבא זה היה סיפור אחר לגמרי. אבא סבל מזה כל חייו.
נדמה לי שאבא, שבא מבית מסורתי ושגדל בצילן של אימו, סבתא חביבה, ואחותו הגדולה, ראשל, ומושג המשפחה אצלו היה בראש סדר העדיפויות, מעולם לא התרגל לחינוך הקיבוצי המשותף.
הסיפור שסופר אצלנו במשפחה, אך מעולם לא אושר על ידי אבא או אימא, היה שכאשר אופיר, אחי הבכור, נולד, אבא לא הסכים בשום פנים ואופן להעביר אותו לבית הילדים. הוא רצה שהתינוק יישן בבית, בדיוק כמו בכל בית בכל מקום אחר בעולם.
כששמעו על כך קברניטי הקיבוץ, הם שלחו אליו משלחת, וזו ישבה אצלנו בבית, דיברה עם אבא ואימא ושיבחה את נפלאות החינוך הקיבוצי.
משהבינו שזה לא מועיל, פנו לשלב האיומים.
בעוד שאבא מחזיק את אופיר על ידיו, כשאופיר בן ימים ספורים, הציבו קברניטי הקיבוץ שתי אפשרויות בפני אבא:
אפשרות אחת, לעזוב את הקיבוץ.
אפשרות אחרת, להיפרד מהתינוק ולהעביר אותו לבית הילדים.
אבא ואימא בחרו להישאר בקיבוץ, ועד היום אני מודה להם על ההחלטה הזו, כי הילדות שלי הייתה הילדות הכי טובה בעולם.
אבל עבור אבא זה היה קצת אחרת, וכל חייו הוא ניסה לפצות אותנו על כך. זה התבטא באלפי שעות שהוא בילה איתנו יחדיו, הוא לא ויתר על רגע אחד במחיצתנו.
רוב זיכרונות הילדות, שלי ושל אחיי, קשורים בפעילות זו או אחרת עם אבא.
אבא, שהיה איש טוב לב ונוח לבריות, מופיע אצלי בראש כמעט בכל דבר שקשור לילדות שלי. ממנו שאבנו את אהבת המולדת בטיולים אין־סופיים, ברגל או בטרקטור, ממנו קיבלנו את השקט הנפשי והסבלנות האין־סופית, שהייתה סימן ההיכר שלו.
אבא הוא זה שרץ אחרינו כשלמדנו לרכוב על אופניים, הוא זה שידע את שמות כל הפרחים והצמחים ותמיד חד לנו חידות על השמות האלה, חידות שעד היום איני יודע לפתור. הוא תמיד נרתם לעזור לאנשים בקיבוץ, ותמיד היה צנוע וענו.
בעוד שאימא הסתגרה בדל״ת אמותיה בפני חברי הקיבוץ וכמעט שלא רכשה לה חברים, אבא היה איש שיחה מעניין, ובטיולים ברגל בין שבילי הקיבוץ הוא תמיד היה עוצר ופותח בשיחה עם מאן דהו.
לא היה איש בקיבוץ שלא היה חבר של אבא.
ילדים שגדלו כמו שאנחנו גדלנו, בחינוך הקיבוצי המשותף, מפתחים קשר מיוחד עם האחים שלהם. את הקשר שאני פיתחתי עם האחים שלי, שהיו שותפים להרבה מהעלילות והסיפורים שקרו לי בילדותי, לא הייתי מחליף בעד שום הון שבעולם. גם היום, האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי.
בתור ילדים בחינוך הקיבוצי המשותף, הקשר עם ההורים שלנו היה בעיקר קשר של שותפים לדרך.
אהבתי את אימא ואהבתי את אבא באהבה ששמורה לילדים שגדלו בצורה שבה אני גדלתי, ואני מעריך אותם ומקבל את הבחירות שהם עשו בתור זוג צעיר.
אני, שגדלתי לתוך החינוך המשותף, אהבתי את הדרך הזו מאוד, אבל עם השנים, כשגדלתי והתבגרתי, גיליתי שהיו לא מעט בעיות וטעויות בחינוך המשותף.
היום, כשאני בעצמי אבא לילדות חמודות, אני מתקשה להבין איך הם, ההורים שלנו, יכלו להפקיר את ילדיהם לטובת החינוך המשותף.
נכון שהזמנים היו שונים, ונכון שהרעיון של החינוך המשותף קרץ לרבים, מתוך מטרת־על להקים חברה שונה שתשרת טוב יותר את המדינה.
אבל היום, בחלוף שנים רבות, מתברר שהברירה הטבעית חזקה מכל רעיון.
היום, כאבא, אני מבין את ההקרבה שהוריי עשו למען האידאולוגיה.
עוז לומד לרכוב על אופניים

כילד שגדל בקיבוץ, האופניים היו כמו רגליים בשבילי מגיל מאוד־מאוד צעיר.
חלק נכבד מהילדות שלי עבר עליי ברכיבה על אופניים ברחבי הקיבוץ ומחוץ לקיבוץ.
אלפי שעות משחק, התרסקויות מפוארות, ברכיים ומרפקים זבי דם, פנים וגב משופשפים ופה ושם גם איזה יד או רגל שבורות, והכול תוך כדי אנקות הנאה שנובעות מדהירה נטולת פחד על האופניים.
כמעט לכל ילד היו האופניים שלו.
וכך, אצלנו בקיבוץ יכולת לצפות בתערוכת האופניים הגדולה ביותר שיש, אופניים בכל הגדלים, המינים והצבעים.
כמעט לכל ילד היו אופניים, כמעט לכל הורה היו אופניים וכמעט לכל זוג סבים היו אופניים.
אצלנו במשפחה, לאבא היו אופניים גדולים שהוא הרכיב במסגרייה, שם עבד, מחלקי אופניים הרוסים שאסף לאורך זמן מפחי הזבל בקיבוץ.
לאחי הגדול, אופיר, היו אופני מרוץ ירוקים עם עשרה הילוכים שנחשבו למשוכללים בקיבוץ בזמנו, ושאותם קיבל במתנה לכבוד בר־המצווה.
כשאופיר קיבל את אופניו החדשים, אני קיבלתי את האופניים הכחולים בגודל בינוני שהיו שלו עד אז.
את האופניים הכחולים קיבל אבא כפרס לאחר שהתגייס בהתנדבות לעזור בעבודה במפעל העץ שלנו.
בדרך כלל הגיוסים במפעל העץ היו מתקיימים לאחר שהמפעל קיבל הזמנה גדולה לייצור ארגזים, והיה צריך לספק את ההזמנה בזמן קצר. מי שהתנדב הגיע למפעל בשעות אחר הצוהריים, לאחר שעבד מהבוקר במקום העבודה הרגיל שלו, והיה ממשיך את יום העבודה במפעל העץ עד לשעות הערב המאוחרות.
על פי השמועה שהתפשטה אז בקיבוץ, בכל פעם שמנהל המפעל היה צריך זוג אופניים חדש, הוא היה דואג שתגיע הזמנה גדולה.
אחי הצעיר, טושי, קיבל את האופניים הכתומים הבינוניים, שהיו שלי, ושעברו אליו ברגע שאני קיבלתי את האופניים הכחולים הבינוניים מאחי הגדול.
את האופניים הכתומים קיבל אבא כפרס על גיוס התנדבות במטע התפוחים של הקיבוץ.
מכיוון שבקיבוץ שלנו היו הרבה חברים פולנים, בעיקר החברים המבוגרים שבשלב זה כבר היו סבים לנכדים בקיבוץ, הגיוסים לקטיף תפוחים במטע לא הניבו רווחים גדולים, ואולי אף הביאו עימם הפסדים מסוימים.
הגיוס לקטיף התפוחים במטע היה תמיד מסתיים במכלי תפוחים חצי מלאים ובשקיות, שלא לומר שקים, מלאים בתפוחים, שהחברים היו לוקחים איתם בחזרה הביתה.
אך שבועות לאחר כל גיוס כזה, כל מה שאנחנו, הילדים, היינו אוכלים אצל הסבים שלנו זה תפוחים בשלל צורות; פאי תפוחים, ריבת תפוחים, תפוח בדבש, כי משום־מה הסבים היו מתעקשים שצריכים תמיד להיות מוכנים לראש השנה, וישנה אגדה על סבתא אחת שאף הצליחה להכין פשטידת רועים מתפוחים.
כשעוז, אחי הצעיר, הגיע לגיל חמש, אבא החליט שעוז יכול לרדת מהכתפיים שלו ולעבור לרכוב על אופניים.
אבא גם רצה שעוז יהיה הראשון מבין בני גילו שירכב עצמאית על אופניים. תמיד הייתה תחרות סמויה בין ההורים, ובעיקר בין האבות, של הילדים בני אותה שכבת גיל, מי יהיה הילד הראשון שירכב על אופניים, כי הילד הראשון שהצליח לרכוב על אופניים באופן עצמאי, היה מסב הרבה נחת להורים ובעיקר גאווה לאבות.
אבא שאל והתעניין הן במפעל העץ של הקיבוץ והן במטע התפוחים של הקיבוץ אם יש גיוסים בקרוב, אך שב עם תשובה זהה בשני המקרים: במפעל העץ התברר שכרגע אין איזו הזמנה גדולה באופק, ובמטע התפוחים אמר לו מנהל המטע שעונת התפוחים רחוקה מלהתחיל. תוך כדי דיבור אכל שלושה תפוחים שזה עתה קטף מן העץ הסמוך לצריף ארוחת הבוקר של המטע, ובין נגיסה לנגיסה הישיר מבט תמים לעבר אבא והוסיף ואמר שהשנה ממילא אין הרבה תפוחים במטע.
אבא הבין שאין מנוס ושעליו להשיג איכשהו זוג אופניים לעוז, אחי הקטן. הוא ישב וחשב ויום אחד הבריק במוחו רעיון שכמעט שעלה בחייו של עוז.
אבא, ברגע שעלה במוחו רעיון, מייד עלו במוחו גם חלקי הביצוע שלו, וכך, הרעיון של אבא, שנראה פשוט וקל ליישום, הסתבך תוך כדי ביצוע.
הרעיון חולק לשלושה חלקים עיקריים:
החלק הראשון, שבו כולנו היינו מעורבים, היה בעיקרו איסוף חלקי אופניים ברחבי הקיבוץ והבאתם למסגרייה של הקיבוץ.
החלק השני, שבו אבא היה מעורב לבדו, היה הרכבת כל חלקי האופניים יחדיו לכדי אופניים חדשים, צביעתם והכנתם לרכיבה.
החלק השלישי היה ללמד את עוז לרכוב על אופניים.
את החלק השלישי, אבא, בהחלטה תמוהה ולא מובנת עד היום, הטיל עליי ועל אחי הגדול, אופיר.
כשאבא הביט בעוז, שהיה ילד גבוה יחסית לגילו, בטעות גורלית גם חשב שעוז יצליח להבין את העיקרון שברכיבה על אופניים מהר יותר מכפי שאנחנו הבנו בזמנו.
אבא, שלימד את אחי הגדול, אחר כך אותי ולבסוף את אחי הצעיר לרכוב על אופניים, הרגיש, משום־מה, שאפשר לסמוך עלינו. הוא כבר היה רווי מריצות אחרינו ואחרי האופניים בזמן שלימד אותנו לרכוב, וחשב שאנחנו, שכבר לא היינו ילדים קטנים, נוכל לעשות את העבודה.
כל המשפחה נרתמה למשימה.
שלושה וחצי שבועות לקח לנו לסרוק את פחי הזבל של הקיבוץ עד שהצלחנו להביא כמעט את כל החלקים שצריך לטובת הרכבת אופניים חדשים.
חלק אחד לא הצלחנו למצוא בשום מקום, זה היה החלק של מעצור היד הקדמי של כל אופניים.
בשלב מסוים החליט אבא שהוא יחל בהרכבת האופניים ללא מעצור היד. הוא קיווה שהחלק החסר יימצא מתישהו, וברגע שיימצא הוא יחבר אותו לאופניים החדשים שזה עתה החל בבנייתם.
אבא נעלם עם חלקי האופניים שאספנו בתוך המסגרייה של הקיבוץ, ולאחר ארבעה ימים, אלפי נקישות פטיש על ברזלים ואין־ספור הברגות וחיתוכים, נפתחה לבסוף דלת המסגרייה, ואבא, מפויח כולו מכף רגל ועד ראש, יצא בצליעה קלה החוצה לחצר המסגרייה, כשהוא גורר לצידו זוג אופניים חדשים.
את זוג האופניים החדשים צבע אבא מחוץ למסגרייה, בצבע ירוק זית.
הוא לא שכח לחבר לכידון של האופניים החדשים פעמון מצלצל.
בשביל ללמד רכיבה על אופניים, היה נהוג לחבר לחלק האחורי של האופניים מוט ממקל מטאטא, שבו המורה היה אוחז ורץ אחר התלמיד הרכוב על האופניים. מטרת מוט מקל המטאטא הייתה למנוע התרסקויות מיותרות בשלב הלמידה ולייצב ככל האפשר את האופניים לנוחות התלמיד.
הבעיה היא שהמוטות הללו נטו תמיד, בצורה זו או אחרת, להינתק מהאופניים דווקא בשלב הכי קריטי של לימוד הרכיבה, להישבר או להישאר יתומים בידו של המורה.
לאופניים החדשים שאבא בנה הוא לא חיבר מוט ממקל מטאטא. במקום זאת הוא הרכיב מוט מצינור ברזל קטן שמצא בחצר המסגרייה.
הצינור רותך לחלק האחורי של האופניים החדשים והיה בלתי ניתן להפרדה מהאופניים.
אבא, שבעסקה שהוא עשה עם עצמו על בניית האופניים לעוז הוא כבר סיים את חלקו, העביר עכשיו את האחריות לאופיר ואליי.
לסיום העסקה נותר השלב האחרון, ללמד את עוז לרכוב על אופניים.
עוז, ששבועות מספר כבר חיכה בחוסר סבלנות משווע לרגע שבו יֵדע לרכוב על אופניים, פנה אליי ולאופיר בתחינה שנתחיל בשיעורי לימוד הרכיבה על האופניים כמה שיותר מהר.
אני ואופיר ניסינו למשוך את הזמן ככל האפשר, משום שהבנו שלימוד הרכיבה על האופניים יצריך מאיתנו לרוץ בלי סוף, ועוד אחרי עוז. קיווינו שעם חלוף הזמן אבא יתעשת, יוותר לנו וילמד את עוז בעצמו.
אך אבא, מבלי שהבנו, כבר היה שקוע עמוק בפרויקט הבא שלו, ולא הבחין ברמזים העבים שאני ואופיר פיזרנו לכל עבר.
בצר לנו הבנו שאין מנוס ושנצטרך, אחרי הכול, לרדוף אחרי עוז, עד שזה יואיל בטובו להצליח לרכוב לבד על אופניים.
בשבת אביבית אחת, אחר הצוהריים, ולאחר ששבוע שלם אני ואופיר הכנו את עוז לרגע הזה, לקחנו את עוז ואת האופניים החדשים שאבא בנה לכבוד האירוע, וערכנו לו את השיעור הראשון המעשי ברכיבה.
בשבוע שקדם לכך צץ במוחו של אופיר רעיון כה גרוע, שאילו נערכה אולימפיאדת הרעיונות הגרועים באותה השנה, הייתה מובטחת לנו, בעקבות אותו הרעיון, מדליית זהב.
אופיר, שטען בפני עוז שללמוד לרכוב על אופניים זה אומר גם ליפול ולהתרסק על הקרקע לא פעם ולא פעמיים, הגה במוחו את הרעיון לאמן את עוז בנפילות מאופניים, ועוז, שבשלב זה עיניו עוד נצצו לשמע הרעיון, מייד נרתם למשימה.
כך שבוע שלם הכין אופיר לעוז תוכנית אימונים שכללה בעיקר קפיצות מהספה שלנו בסלון ההורים על הרצפה, דבר שאופיר קיווה שידמה לעוז נפילה מאופניים.
וכך, שבוע שלם, בכל אחר צוהריים, היה עוז, בעצת אופיר, מטפס על הספה בבית ההורים וקופץ על הרצפה שלמטה, הלוך וחזור, שעה אחר שעה.
עוז הצליח איכשהו לא להתרסק על הרצפה, אבל אחרי כמה קפיצות כוחו תש, והוא החל להתרסק שוב ושוב על הרצפה בבית ההורים. מדי פעם, כשהעז לפלוט אנקת כאב או אולי להזיל דמעה, היה אופיר מייד עט עליו בחמת זעם ומתרה בו לקום ולהמשיך, אחרת הוא לעולם לא ידע לרכוב על אופניים.
עוז, נאמן לשיטת האימון המהפכנית שהגה אופיר, המשיך להתרסק על הרצפה אצלנו בבית, לחטוף בעיטות ולבלוע היטב עמוק בלב את הכאב.
השמועה על שיטת האימון החדשה שהגה אופיר הגיעה אפילו למאמני הספורטאים במזרח גרמניה, שם טובי המומחים אימצו אותה, ודור שלם של ספורטאים חבוטים ומוכים צמח לו והביא עימו מאות מדליות אולימפיות, הכול הודות לאופיר ולשיטתו המהפכנית לתרגול נפילות מאופניים.
באותו אחר הצוהריים בשבת אביבית ושמשית יצאנו מהבית של ההורים, אני, אופיר, עוז והאופניים הירוקים החדשים שאבא הרכיב ובנה לכבוד האירוע הזה.
התמקמנו על הכביש הראשי של פנים הקיבוץ, כשפנינו לכיוון חדר האוכל והמכבסה של הקיבוץ.
זה היה כביש ברוחב של שביל, והוא חצה את הקיבוץ מצפון לדרום בזווית מתונה.
עוז התיישב על כיסא האופניים, וכבר בשלב זה התגלתה התקלה הראשונה — רגליו של עוז, על אף היותו גבה קומה יחסית לגילו, לא נגעו בקרקע, דבר קריטי לשיעור ראשון ברכיבה על אופניים, משום שהנגיעה בקרקע עם כפות הרגליים של הרוכב נוסכת ברוכב ביטחון מסוים.
עוז, שכאמור על אף גובהו לא הצליח להגיע לקרקע עם כפות רגליו, בן רגע איבד את כל הביטחון העצמי שהיה לו עד רגע זה.
תקלה שנייה שגם אליה לא שמנו לב הייתה המחסור במעצור היד, שכזכור לא נמצא ולא הורכב על הכידון באופניים הירוקים.
כמובן אני ואופיר, שכבר רצינו להיות אחרי כל האירוע הזה, לא היינו ערים לכל התקלות הללו.
אופיר התמקם מאחורי האופניים ועוז, אחז במוט הברזל שאבא ריתך לאופניים מאחור ושאג על עוז, “קדימה, תתחיל לרכוב!״
התוכנית הייתה פשוטה: בשלב הראשון עוז ירכב על האופניים, כשאופיר ואני נרוץ אחריו ונחזיק בתורות את המוט האחורי שמותקן באופניים, וכך נספק לו ביטחון ונשמור שלא יתרסק.
בשלב השני, כשנרגיש שעוז שולט ברכיבה על האופניים, נשחרר קצת את המוט מן הידיים שלנו, אך נמשיך לרוץ אחרי עוז והאופניים כדי להמשיך לספק לעוז ביטחון.
השלב השלישי היה להמשיך לרוץ מאחורי עוז והאופניים ולומר לעוז שהוא רוכב בכוחות עצמו ללא עזרתנו.
והשלב הרביעי והאחרון היה לתת לעוז לרכוב לבד על האופניים מבלי לרוץ אחריו.
בסופו של דבר התוכנית, על שלל מרכיביה הפשוטים, לא הגיעה אפילו לשלב השלישי.
תוך כדי שאנחנו רצים אחרי עוז ואוחזים במוט האחורי של האופניים, עוז, שרוח קרב בלתי מוסברת נחתה עליו פתע, החל לסובב את דוושות האופניים במהירות הולכת וגוברת, מה שגרם לאופניים לצבור מהירות.
באיזשהו שלב הייתה המהירות של האופניים כל כך גבוהה, שלא אני ולא אופיר הצלחנו לעמוד בקצב.
זה היה השלב שבו אופיר, שעד אז אחז במוט האחורי של האופניים, עזב בעל כורחו את המוט האחורי, ובכך השאיר את עוז והאופניים לגורלם.
אופיר עוד הספיק לצעוק לעבר עוז, “אתה רוכב מעולה! המשך כך!״ ובתוך שניות מספר עוז נעלם משדה הראייה שלנו בעיקול השביל שמתחת לדשא האחורי של חדר האוכל.
אני ואופיר האטנו את קצב ריצתנו עד שעצרנו לגמרי במרכז השביל, מתנשפים ומסדירים את נשימתנו, והמשכנו בהליכה רגילה אחר הכיוון הכללי שאליו עוז טס עם האופניים.
אני עוד שאלתי את אופיר, “נראה לך שעוז יסתדר לבד?״
אופיר לא הספיק לענות כשלפתע זעקת כאב, שהגיעה ממרחק, פילחה את האוויר ונשמעה היטב בכל רחבי הקיבוץ.
בבדיחות הדעת עוד הספקתי לומר לאופיר, “מסכן האבא של הילד הזה שצורח מכאב כך,״ ובעוד שנינו מחייכים מהשנינות שלי, עברנו את העיקול בכביש בהליכה קלילה ונטולת דאגות והגענו לרחבה של המכבסה, שם חשכו עינינו.
המחזה שנגלה לפנינו היה יכול לפרנס סרט זוועות הוליוודי.
תחילה ראינו את האופניים הירוקים של עוז, כשעוז לא עליהם, זרוקים בפינת הרחבה, הפוכים, כשהכידון כלפי מטה והגלגלים כלפי מעלה, אחד מהם עוד מסתובב לו.
תרנו סביב בניסיון להבין איפה עוז, כי בשניות הראשונות לא נראה זכר ממנו, רק זעקות הכאב עוד המשיכו.
הפנינו מבטינו לכיוון שממנו הגיעו זעקות הכאב, ולפתע, על הקיר של החניה של המכבסה, נגלה לעינינו המשתאות גופו של עוז במלוא הדרו, מרוח לאורכו ולרוחבו של הקיר.
תחילה לא האמנו למראה שלו נחשפנו, אבל אט־אט התמונה התבהרה.
ניגשנו לעוז ובדקנו תחילה מה מצבו. בשלב זה עוז, שהיה המום לגמרי מההתרסקות הכבירה שלו, נשם בכבדות, אך כבר לא בכה וכבר לא נאנק מכאב.
אספנו אותו והבאנו אותו הביתה, ומשם הוא נלקח לבדיקות במרפאת הקיבוץ. בנס הסתיים האירוע ללא שבירת איברים אלא רק בשריטות ובמכות יבשות.
ימים מאוחר יותר סיפר לנו עוז איך הצליח להתרסק בצורה כל כך מעוררת השתאות.
כזכור, עוז צבר מהירות גבוהה באופניים תוך כדי סיבוב דוושות האופניים מהר יותר ויותר, הוא לא חשב לרגע שעזבנו את המוט האחורי של האופניים.
בשלב כלשהו הוא הבין שהוא הגיע למהירות גבוהה והחל לחשוב איך להאט את הנסיעה.
תחילה ניסה בעזרת מעצור הרגליים, אך הדוושות, שנעו מהר מאוד, וחוסר ניסיונו מנעו ממנו את המהלך הזה.
אחר כך הוא ניסה, כפי שהסברנו לו בהתחלה, לעצור את האופניים דרך מעצור היד, אבל זה כזכור לא היה מורכב על האופניים.
בסוף, בשיא הלחץ, הוא קרא בשמות שלי ושל אופיר, בתקווה שנעצור את האופניים, אך אנחנו, שהיינו רחוקים ממנו ללא ידיעתו, לא ענינו לו כמובן.
לבסוף, בשארית כוחותיו, כשהבין שהוא לבדו באירוע, הוא כיוון את האופניים לתוך קיר החניה של המכבסה והתנגש בו במהירות שבשלב זה נמדדה במאך ולא בקמ״ש.
בסופו של דבר אבא אסף אליו את האופניים למסגרייה ותיקן שם את מה שהיה צריך תיקון.
פציעתו של עוז, בדרך פלא, לא הייתה חמורה מדי, והוא החלים מכל השריטות והחבורות שנותרו על גופו בתוך ימים מספר.
עוז התגבר על פחדיו ולמד לרכוב על אופניים, הודות לאבא שהבין שהוא יצטרך לקחת את העניינים לידיו אחרי התקרית שהייתה לי, לאופיר, לעוז ולאופניים החדשים. אותם אופניים ירוקים המשיכו לשרת את עוז עוד שנים רבות אחר כך.