הולכים למורי

פרק אל״ף

הולכים לַמּוֹרִי

כבר הרבה זמן אנחנו עומדים ומחכים מחוץ לבית ואני לא מבין למה. אף פעם לא עמדנו ככה סתם. יצאנו מהבית, כלומר אימא פתחה את הדלת ואמרה לי לצאת, ואני יצאתי. אימא עם עמרם ואני יצאנו מהבית, ואנחנו עומדים בשביל ליד הבית. כי במושב שלנו אין כבישים. אנשים, עגלות ומכוניות — כולם על אותו השביל. אבל עכשיו רק אנחנו על השביל. אני מסתכל ימינה ושמאלה על הבתים שלידנו. כולם נראים אותו דבר, ואף אחד לא עומד בחוץ. רק מהבית שלנו רואים אימא, ילד ותינוק מחכים בחוץ. למי אנחנו מחכים?

למה אנחנו לא מחכים מתחת לגג של הבית כמו שמחכים לאוטובוס? אני חושב לעצמי. ככה אימא אומרת לאבא כשהוא הולך לעבודה בבוקר אם יורד גשם. עכשיו אין אוטובוס, אין גשם וזה לא בוקר. ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

״לְמה מחכים?״ אני שואל כי כבר נמאס לחכות.

אימא לא שומעת או לא רוצה לשמוע. היא מחזיקה ביד אחת את אחי עמרם, שרק נולד וכל הזמן בוכה, והיד השנייה, הימנית, מונחת על הכתף שלי כדי שלא אזוז. לפני שיצאנו, היא הכניסה אותי הביתה כי שיחקתי בחול. היא שטפה לי את הידיים והפנים בבית, ותמיד היא עושה את זה בכוח ומכאיבה לי. לאסתר, אחותי הקטנה, שגם שיחקה איתי קצת, היא לא שטפה בכלל את הפנים. חוץ מזה, הפנים שלי היו נקיות כי הייתי בגן היום ולא התלכלכתי. מה פתאום באמצע היום לשטוף פנים? בדרך כלל שוטפים פנים רק כשקמים בבוקר או לפני השינה. ורק בימים שאני ואסתר, שהיא גם בכיינית, לא מתרחצים. וגם אם יש לי מוּכָאטָה, נזלת שקצת התייבשה באף ואני לא יכול לנקות לבד את האף בחולצה. היום לא יום שלישי ולא שישי שמתרחצים, ולא שבת שהולכים לַבִּיתְכִּנֶסֶת. היום יום ראשון, ואת זה אני יודע כי הייתי בגן היום. הגננת ביקשה שנצייר שמיים ואדמה. כמו שאלוהים ברא את השמיים והאדמה ביום הראשון. הוא קרא להם שמיים וארץ. אתמול לא הלכנו לגן כי היה שבת והגן היה סגור. ביום שבת גם הולכים לַבִּיתְכִּנֶסֶת עם בגדים-של-שבת. רציתי להמשיך לשחק במשחקים שלי, אבל לאימא הזאת יש רעיונות אחרים.

״תעמוד וַואַל תזוז!״ היא אמרה בכעס כשניסיתי שוב להתכופף ולהמשיך לשחק באבנים החלקות.

מצאתי אותן ליד השביל שליד הבית שלנו. לחלק מהאבנים, הדקות יותר, יש פסים חומים ישרים מסביב לאבן, ויש גם אבנים לבנות, אבל עגולות כמו כדור. כל יום הייתי מחפש אבנים מיוחדות ועושה מהן ערמה קטנה. לפעמים הייתי מצליח לבנות מגדל קטן שלא נופל. יש גם אבנים קטנות מאוד, שלפעמים הגדולים משחקים בהן חמש אבנים. אפילו אימא יושבת על הרצפה, כמו ילדה, ומשחקת עם נעה. זה ממש מצחיק שנעה, הבת של מינה השכנה, ואימא שלי משחקות כמו ילדות. כי ממתי אימהות יודעות לשחק ולצחוק כמו ילדות?

עמרם התינוק כבר לא יכול לחכות ומתחיל לבכות. בטח גם לתינוקות משעמם לחכות הרבה זמן, ועוד למשהו שהם לא יודעים מהו. אולי הוא רעב? אימא הורידה את היד מהראש שלי כדי להרגיע אותו. הוא רק בוכה או אוכל או ישן. וגם מחרבֵּן, אם מותר גם להגיד דברים כאלה מסריחים, כמו שאבא אומר.

״הוא אף פעם לא צוחק,״ אמרתי לאימא יום אחד כששיחקתי עם עמרם.

היא צחקה ואמרה, ״חכה, חכה ותראה שהוא ירדוף אחריך כל הזמן.״

אם אני זז קצת ממנה, היא מחזירה את היד שלה לראש שלי או ליד שלי ומושכת חזק כדי שלא אזוז. אני חייב לעמוד ישר בלי לזוז. כשלא יכולתי יותר, אמרתי לה בכמעט צעקה: ״מספיק, את עושה לי כואב נורא.״ וסוף סוף היא קצת עזבה את הראש שלי.

פתאום, אחרי שכבר נמאס לחכות בחוץ, ראיתי את שמעון ולוי מתקרבים אלינו. הם הילדים של מרים נהרי שגרה לידנו.

טוב שהם באו, אמרתי לעצמי, כי ליד ילדים אחרים, שהם לא מהמשפחה, היא מתביישת ולא מכאיבה. היא רוצה שיחשבו שהיא אימא טובה כמו שלהם. היא מתחילה לדבר איתם ולשאול שאלות מעצבנות, כאילו הם חברים שלי או כאילו שהיא חיכתה רק להם כל היום, אבל היא לא מחכה שיענו.

״מה שלום אימא ואבא?״

״מה אכלתם היום בבית?״

ולפני שהם מתחילים לענות היא ממשיכה לשאול: ״לאן אתם הולכים?״

״הולכים לַמּוֹרִי,״ ענה שמעון על השאלה האחרונה.

״יופי, קחו את יואל מעָאכּוּם למורי. תגידו למורי יִחְיָא שהוא כבר

ילד גדול.״

עכשיו, ביד שתפסה את הראש שלי היא דוחפת אותי לכיוון שמעון. בלי לשאול אותו אם הוא מוכן או לא. גם אותי היא לא שאלה אותי אם אני רוצה ללכת למורי. היא גם לא הסבירה לי מה זה ״מורי״ ומה עושים שם.

״וְותַחְזִיר אותו כשתגמרו אוּתְקַבֵּל עוגה,״ הוסיפה, ״וגם לך לוי,״ הבטיחה לאחר שלוי הביט בה ורמז לה שגם הוא רוצה. שמעון רק הקשיב לה ולא אמר כלום. ילדים קטנים תמיד מקשיבים לגדולים, גם אם הם אבא או אימא של ילד אחר.

עד אתמול היה לי כיף לשבת בצד ולשחק בחול או להסתכל על כל מיני עשבים צבעוניים ואבנים עגלגלות. הכי מעניין לעקוב אחרי שורות של נמלים וחיפושיות ירוקות ושחורות. לפעמים הן הפחידו אותי כשטיפסו עליי. הנמלים מטיילות בתוך העשבים כמו שבני אדם מטיילים ביער של עצים גבוהים. הייתי מוצא מקל קטן ומצייר על החול קווים מבלבלים כדי לשגע את הנמלים. אבל מרוב שהן עסוקות הן לא היו מתבלבלות ורק המשיכו לסחוב את האוכל שלהן על הגב. לפעמים הייתי בונה מגדלים קטנים, כמו בגן, אבל מאבנים, ולא מגלה לאף אחד. פעם בניתי מגדל מארבע אבנים שטוחות והוא נשאר שלם עד הבוקר. אבל עכשיו הכול נחרב. לא אוכל לשחק יותר. חשבתי שיהיה לי קצת שקט כי אימא תהיה עסוקה בניקיון הבית ותעזוב אותי לבד, אבל היא אף פעם לא נחה. למה קשה לנוח? אבא תמיד נח עם קפה לבן כשהוא חוזר מהעבודה, אבל היא אף פעם לא עייפה ולא נחה. תמיד יש מה לעשות: לכבס, לקפל את הכביסה, להכין מרק ולחוח או לרסק ירקות לאסתר הקטנה שעדיין לא יכולה לאכול לבד. היא כבר בת שנתיים אבל אין לה מספיק שיניים ללעוס את הגזר והתפוח אדמה. וגם השיניים שלה קטנות ולא מספיק חזקות. אימא תמיד אומרת שחייבים לאכול הרבה ירקות ופירות כי יש בהם הרבה ברזל, אחרת לא נוכל לגדול. אני לא מבין מאיפה היא יודעת כל כך הרבה דברים. היא אף פעם לא הלכה לבית-ספר, והיא גם לא יודעת לקרוא. חבל שהיא לא יודעת לקרוא. כי אם היא הייתה קוראת, אולי הייתה יודעת שצריך לנוח לפעמים. היא אמרה לי לפני כמה ימים שהיא לא יודעת לקרוא. בעיתון של אבא ראינו תמונה של אוטובוס הפוך, וכששאלתי אותה למה יש אוטובוס הפוך בעיתון, היא אמרה שהיא לא יודעת.

״אבל יכול להיות שקרה משהו לנהג והאוטובוס התהפך,״ הוסיפה כששמה אותו בפח.

לשמעון זאת לא הייתה בעיה בכלל לקחת אותי איתו למורי. הוא כבר בכיתה ג’ והוא ילד גדול. אחיו, לוי, בגן חובה, ושמעון לוקח אותו כל יום למורי. אני עוד מעט בן ארבע, ועכשיו גם אני אצטרך ללכת איתם כל יום.

״בוא איתנו, יואל, תלמד לקרוא כמונו,״ קרא לי שמעון. הוא ניסה לעודד אותי כדי שלא אפחד, כמו שהוא לימד אותי איך לא לפחד מהנדנדה הגדולה. הוא הסתכל על אימא שלי ובטח כבר חשב על העוגה שיקבל בסוף היום. אבל אני רק רציתי להישאר בחצר שלי, בלי רעשים ובלי הפרעות של אנשים מבוגרים. אני אוהב לראות חרקים שקופצים מצמח לצמח או לדשא, שקראנו להם גִּ’ירָאדות. וכשאין רוח, בשקט, אני אוהב להסתכל על חיפושיות ״משה״ אדומות. יש להן נקודות שחורות על הכנפיים האדומות שלהן, ואם נוגעים בהן קצת, הן מתעופפות ובורחות לפרח אחר.

שמעון החזיק ביד ימין שלי, ולוי, שרצה להרגיש גדול, החזיק לי ביד שמאל. אבל כשהתחלנו ללכת שניהם שחררו ידיים. גם לי היה יותר נוח בלי ידיים. אני גדול מדי בשביל להחזיק ידיים. כשצעדנו יחד בשביל הצר לא היה מקום לשלושתנו ללכת ולהחזיק ידיים. שמעון הלך ראשון, אני אחריו, ולוי — אחרון. לא ידעתי לאן הם לוקחים אותי, אבל הרגשתי בטוח ללכת איתם. גם הקוצים בצד, שהיו גבוהים ממני, לא הפחידו אותי. היה לי כיף ללכת עם ילדים אחרים, בלי אימא. הלכנו בלי לדבר עד ששמעון שאל אותי אם אני יודע לזהות אותיות ולקרוא אותן. התביישתי קצת ועניתי שאני רק כמעט בן ארבע ושלמדתי לקרוא רק כמה אותיות עם אבא.

״אל תדאג,״ הוסיף לוי, ״גם אני למדתי לקרוא אצל המורי.״

בלי שהרגשתי איך עבר הזמן, הגענו לכניסה של הבִּיתכִּנסת שלנו. הרגשתי שכולי רועד. אף פעם לא הגעתי לכאן בלי אבא. בדרך כלל כשאני מגיע לכאן בבוקר של שבת או ביום שישי קצת לפני החושך, הדלת פתוחה ואני שומע כבר מרחוק את האנשים המתפללים. אבל עכשיו אחר הצוהריים, שקט בַּבִּיתכִּנסת וגם הדלת סגורה.

שמעון דחף קצת את הדלת, פתח והציץ לראות אם יש מישהו בפנים.

״המורי כבר פה,״ הודיע לנו.

הוא מייד נכנס ומשך אותי איתו פנימה. בכניסה ישב איש זקן והחזיק ספר ביד. כשנכנסנו הוא הרים את הראש, הפסיק לקרוא והסתכל עליי.

״מִן הָאדָה הַיַּלַד הַנַּחְמֹד הַזַּה?״ שאל הזקן את שמעון. הוא הניח את הספר על השולחן, סגר אותו והתעניין באורח החדש, בי.

״מורי יחיא, זה יואל, הבן של חֲמַמֵה טַיְרִי, השכנה של כהן הבולגרי.״ שמעון הסביר למורי מי אני ואז משך אותי ביד וחיפש מקום ישיבה לשלושתנו.

״תּוֹשִׂים אותו פה לְיוֹדִי,״ דרש המורי.

״הבטחתי לחֲמַמֵה שהוא יֵשב לידי ואני אשמור עליו,״ שמעון התעקש.

ידעתי שזה לא נכון, אבל הסכמתי איתו מאוד. פתאום נשמע ווּסְסְט, שריקת שוט חדה קרעה את האוויר. שמעון קפץ וברח כל עוד רוחו בו לקצה החדר, ולוי מיהר להתיישב לידו. אני השתתקתי ונצמדתי לדלת. שמעון, שחשבתי שיגן עליי, כבר לא שומר עליי. הידיים שלי הורמו מעצמן להגן על הפנים והראש שלי, וגם כמעט ברח לי הפיפי. המורי התרומם, ונראה שהיה לו קשה לעמוד כי הוא קצת שמן. הוא קרא לי להתקרב, אבל לא יכולתי לזוז. הוא השתמש בידיים שלו כדי להתרומם ולהתקרב אליי. ראיתי את האצבעות העבות והשמנוניות שלו מתקרבות לפנים שלי ופחדתי עוד יותר. מה הוא יכול לעשות לי באצבעות שלו? הן היו קצת שחורות, וגם נשאר בהן ריח של חילבה ושל עוד משהו לא מוכר. ריח לא טוב במיוחד. הוא ניסה להוריד לי את כפות הידיים מהראש, אבל אני הצמדתי אותן חזק ולא נתתי לו. כשצווחות השוט השתתקו, ירדו לאט-לאט הידיים. המורי תפס בידי הימנית, משך אותי אליו והושיב אותי לשמאלו.

״מה שִׁמְכוֹ בַּנִי?״ הוא שאל והרים את הראש שלי כדי שאסתכל עליו.

הבנתי שהוא מדבר אליי ומרגיע אותי. הוא בטח לא רוצה שאחשוב שהוא מדבר רק עם השוט. לאחר מספר שניות הצלחתי לענות.

״יו...א...אל.״

דיברתי בשקט, בקול מפוחד ורועד. גם הרגליים שלי עדיין רעדו, וריח השוט, כמו של דג מסריח, כמו שאבא שלי פעם אמר על המרק שהתקלקל, עדיין היה באוויר.

״בֹּרוּךְ הַבֹּא יוֹאֵל הַנֹּבִיא,״ קיבל אותי בברכה.

יוֹאֵל הַנֹּבִיא — ממש כמו שאבא קורא לי. משונה מאוד. הם בטח מתכוונים לאותו נביא. פתאום ראיתי בין האצבעות של יד ימין שלו משהו שהוציא מכיס המעיל שלו, מנצנץ באור.

״קח בְּנִי סֻכָּריוֹ זו וַויִמְתַּק פִּכוֹ בְּתּוֹרֹה כל חייך.״

לקחתי ממנו את הסוכרייה. המורי הזה הוא ממש חכם בלילה. הוא עושה לכל התלמידים הצעירים שבאים ״הַפְחֵד וּמְשֹׁל.״ הפְחֵד עם השוט, ועם הסוכרייה — מְשֹׁל. כך ימשיכו התלמידים החדשים לבוא. ישבתי לידו, עדיין חושש. הבטתי מסביב ולא ידעתי מה לעשות. החזקתי ביד סוכרייה ארוכה וצרה שאף פעם לא ראיתי כמוה. האם מותר לאכול? מה מברכים? אימא אומרת שעל כל אוכל צריך לברך. איך פותחים את העטיפה המוזרה הזו שמקופלת יותר מדי יפה? להחזיק ביד או להכניס לכיס הקטן? רגע, אבדוק שאין בכיס חור. קרה לי הרבה פעמים שדברים נעלמו לי מהחור של הכיס. אולי הכי טוב לנסות לפתוח את העטיפה ולהכניס לפֶה? חשבתי הרבה והחלטתי שהכי בטוח לאכול עכשיו ולא לחכות. הסוכרייה הייתה חמוצה קצת אבל טעימה מאוד, ואחרי כמה דקות כבר הצלחתי להרים את הראש ולהסתכל על הילדים שיושבים מסביב. אולי יש מישהו שאני מכיר? איזה כיף, ראיתי כמה פרצופים מוכרים והרגשתי בטוח יותר. הם הגיעו בלי ששמתי לב ונכנסו פנימה כשהמורי דיבר איתי. אני פוגש אותם כל שבת, כשאנחנו משחקים ביחד מחוץ לַבִּיתְכִּנסת של אבא. עכשיו הם ישבו וחייכו אליי, כאילו אומרים לי, ״אתה עכשיו ילד גדול, לא משחק בצעצועים יותר. אתה בוגר כמונו.״

פתאום, ללא שום התראה או סימן, כולם התחילו לשיר כמעט בקול אחיד מנגינה קצת מוכרת שפעם שמעתי את אבא שר. כשהוא קורא לבד בבית בַּסֵּפֶרְתּוֹרָה הכחול שלו, הוא גם מתחיל ככה.

״תּוֹרוֹ סִיווֹ לוֹנוּ מֹשֲַׁה, מוֹרוֹשׁוֹ קְהִלַּת יַעֲקֹב. וְזֹאת הַתּוֹרוֹ, אֲשַׁר שׂוֹם מֹשַׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרוֹאֵל.״

כפי שחשבתי, לא היה אפילו ילד אמיץ אחד שיֵשב לידי. כולם התיישבו רחוק מהמורי וממני. המורי הושיב אותי לשמאלו, וביד ימין שלו החזיק כעת בגבעול ריחני. העלים הירוקים שלו היו נפולים והפרחים הסגולים בקצהו עדיין שלמים. זה פרח כמו שיש לנו בגינה, שהאימהות קוטפות לפני שבת כדי שיוסיף ריח טוב בבית. אימא אומרת שזה רֵיְחַן, ואבא קורא לו גם שׁוּגוּר. השוט היה מונח עדיין על השולחן בקרבת יד ימין של המורי, אבל נראה לא מזיק. הוא התחיל לקרוא והראה לי עם הרֵיְחַן בידו את הפסוק. זיהיתי רק כמה אותיות שאבא לימד אותי בשבתות האחרונות בַּבִּיתכִּנסת. דרך הדלת הפתוחה ראיתי פתאום את בן-דודי שלמה מתקרב לכניסה. שמחתי לראות אותו, כי אנחנו אוהבים לשחק ולהיות ביחד. קיוויתי שהוא ישב לידי ולא יפחד מהמורי. הוא נכנס פנימה, נעצר קצת והסתכל ימינה ושמאלה, חיפש מקום לשבת. פתאום התרוממה ידו של המורי, החליפה במהירות את הרֵיְחַן בשוט, והצליפה. שוב נשמעה השריקה המפחידה, ושוב הרגשתי את הרעד. ראיתי את בן דודי מתפתל, ידיו הורמו להגן על הראש שלו וספגו את מכת השוט. הגב שלו קצת התעקם, והוא הצליח לברוח מהמכה השנייה.

״אַי, מה עשיתי?״ הוא צעק בקול.

מורי יחיא הזכיר לו בשקט: ״אל תאחר לפַּעם הַבֹּואוֹ.״

שמתי לב שהילדים ממשיכים כאילו שום דבר לא קרה. כנראה הם רגילים לשמוע את השוט, וכל עוד הוא לא נוגע בהם ולא שורק לידם, הם מתעלמים ממנו. אולי גם אני, כמו כל הילדים האחרים, אתעלם ממנו. המורי שם אותו בצד והתחיל לדבר איתי בשפה שאני לא מבין, השפה של הזקנים. ככה אבא שלי מדבר עם אבא של שלמה, שהוא אחיו הגדול. לא הבנתי מה הוא אומר, ורק פחדתי שלא ירביץ לי כמו שעשה לשלמה. רציתי לשבת ליד שמעון. ידעתי ששם ארגיש בטוח ומוגן גם בלי הסוכרייה. נעמדתי והראיתי באצבע שלי על שמעון. פחדתי לדבר ולא הייתי בטוח שהמורי יבין את העברית שלי. אבל הוא לא ויתר והראה לי עם הגבעול היבש של הרֵיְחַן את הספר. ביד השנייה הוא החזיר אותי לשבת על הספסל לידו ואמר לי משהו לא מובן: ״וַויְדַבֵּר.״

הסתכלתי עליו ושתקתי. הוא חזר ואמר, ״וַויְדַבֵּר,״ ואז הוסיף: ״תַּגִ’יד אַחֲרוֹי, וַויְדַבֵּר.״

בַּמקום שקצה הגבעול נגע בספר היו הרבה מילים. הבנתי שאני צריך לענות לו. אמרתי ״וַויְדַבֵּר,״ ואז שמתי לב לשתי אותיות שאני מכיר. וי״ו ויו״ד. ההתחלה של המילה ״וידבר.״ הוא עבר למילה הבאה וראיתי שאני מכיר את האותיות, יו״ד ועוד יו״ד. כשאבי לימד אותי את האות יו״ד הוא גם הזכיר שהיא האות הכי קטנה בעברית וגם הוסיף שהיא נמצאת כמעט בכל מילה. בטח קוראים את זה יׇאיָא.

אבל המורי המשיך, ״תגיד אֲדוֹנוֹי.״

עניתי אחריו, למרות שזה נשמע מוזר להגיד אֲדוֹנוֹי כשרואים שתי פעמים יו״ד. ובמילה הבאה זיהיתי את האותיות אל״ף ולמ״ד מהשם שלי. אבא לימד אותי בַּיוֹמְהוּלדת שלי. הבנתי שהמילה הזאת נשמעת קצת כמו השם שלי. המורי המשיך: ״אֶל.״

עניתי: ״אֶל.״

באמת זה קצת כמו יוֹאֵל. הבטתי בו במקום בספרתורה וראיתי את העיניים החומות שלו מציצות מתחת למשקפיים, שנחים בקצה האף וכמעט נופלים. ממש מתחת היה לו שפם שחור, שהתחבר באמצע לשערות של הנחיריים, ובקצוות הוא התחבר לזקן הארוך. לא היה ברור איפה נגמר השפם ומתחיל הזקן, כי כל הפנים שלו היו מלאות שערות. בצדדים, השערות של הזקן היו קצת יותר שחורות, ובין השחור ללבן היו גם כמה פירורי קוּבָּנֶה שכנראה נשארו מהארוחה. החולצה הלבנה, שכבר לא הייתה לגמרי לבנה, הייתה מוסתרת במעיל.

״משַׁה,״ הוא אמר.

״מֹשַה,״ אני המשכתי את המשחק ועניתי אחריו.

״לֵאמֹר.״

הסתכלתי על הפאות המסולסלות, הַסִמּוֹנִים שלו. הן היו דקות מאוד ומשומנות והבריקו מאוד בשמש. הן היו שחורות יותר מהזקן שלו, ומדי פעם הוא גלגל אותן באצבעות ומשך אותן למטה כדי שיהיו יותר ארוכות. עם כל סיבוב של הראש שלו הן התנדנדו ולפעמים התנגשו בכתפיים שלו.

״לֵאמֹר,״ הוא הזכיר לי. ואני עניתי ״לֵאמֹר״ וחייכתי. קיוויתי שעכשיו הוא ישחרר אותי וייתן לי ללכת לשמעון, אבל הוא הניח יד על הכתף שלי כדי שאשב. התיישבתי, החיוך שלי נעלם מהר מאוד, ושוב התחלתי לרעוד מפחד. מה הוא יעשה לי עכשיו?

״וַיְדַבֵּר אֲדוֹנוֹי אַל משה לֵאמֹר,״ שמעתי את שמעון קורא בקול רם, ומייד לאחר מכן חזרו כולם ביחד על אותו הפסוק.

״יְהוּדוֹ,״ המורי פתאום הרים את קולו, ״אַל תַּמוֹהֵר! תקרא כמו כולם. לַעַט לַעַט.״

יהודה האט את הקריאה לקצב של התלמידים האחרים. שמתי לב שהוא מחייך וקורץ לשמעון. כמה ימים אחר כך הבנתי משמעון שכולם, בעזרתו של יהודה, רוצים לסיים מהר את קריאת הפרשה וללכת לשחק כדורגל. בן-דודי, שלמה, שגר ליד יהודה, סיפר לי שיהודה כבר בכיתה ד’ או ה’. הוא והאח שלו מופרעים, ואף ילד לא מסתבך איתם. וגם המורי לא מרביץ להם.

שמעון המשיך בינתיים לקרוא לבד, אבל בכלל לא הצלחתי להבין מה הוא קרא.

״ומלל אדונוי עם משה למימר.״

המורי ראה שהעיניים שלי מטיילות בחדר, והצביע על הספר. ״זהו אַלְתַּרְגּ’וּם של הפסוק.״

אחרי שהסביר לי מורי יחיא את מה שקרא שמעון, שמתי לב שבספרתורה של המורי בכל עמוד יש שתי קבוצות של מילים: מילים שכתובות בקטן ומילים שכתובות בגדול. מורי יחיא הראה לי עם הרֵיְחַן את המילים שכתובות בכתב קטן ואמר שזה התרגום. גם שמעון הסביר לי אחר כך כששאלתי אותו.

״במושב כל ילד חייב לדעת לקרוא נכון את הַתַּרְגּ’וּם,״ אמר לי שמעון בסוף היום, ״אחרי שתלמד את האותיות, גם אתה תלמד לקרוא את הַתַּרְגּ’וּם כמו גדול.״

יום יגיע וגם אני אקרא כמוהם. לא תהיה לי ברירה.

הקריאה של התורה המשיכה ללא הפרעה, והשוט יצא להפסקה. התחלתי להבין איך הילדים יודעים מתי התור שלהם לקרוא. הכול לפי סדר הישיבה. הילדים הגדולים שכבר יודעים לקרוא קוראים, כל אחד בתורו, את הפסוק. כולם חוזרים אחרי הקורא, ולאחר מכן הוא קורא לבד את התרגום. מי שלא יודע לקרוא כמו כל הגדולים, המורי עוזר לו, כמו שהוא עזר לי. ככה ממשיכים עד שגומרים את הפרשה, או שהמורי לפעמים מחליט ״היום קראנו מספיק,״ וכולם שמחים. אבל ביום הראשון שלי כבר נמאס לי לשבת לידו, והוא לא שחרר אותנו. עד מתי נשארים פה? עד החושך? הוא הפסיק להראות לי את הפסוק, אבל בכל זאת המשכתי לשבת לידו. פחדתי שהוא ירים את השוט אם רק ארצה לקום. הוא התחיל להתעסק עכשיו במשהו אחר. הוא הוציא קופסה שחורה מהכיס של המעיל, קופסה שאף פעם לא ראיתי כמוה בחיים שלי. היא הייתה צרה וארוכה. הוא פתח אותה והוציא משהו עטוף בבד לבן עם פס צהוב. כשפתח את הבד ראיתי סכין ארוכה ומפחידה. זאת לא סכין כמו שיש לנו בבית. יותר נקייה ומבריקה. מהכיס השני הוא הוציא משהו שחור וארוך כמו הסכין. הוא העביר את הסכין על הדבר השחור לאט-לאט וכל פעם קירב את זה לעיניים שלו. ואז הוא בדק את הסכין על הציפורניים שלו. ראיתי שיש עליהן הרבה סימנים בצורת קווים ישרים.

״מה אתה עושה?״ שאלתי אותו בקול קצת רועד.

״אני משחיז את הסכין ובּוֹדֵג שהיא חדה. מַרְיָם תבוא עוד מעט ואני יִשְׁחוט לה את התרנגולת,״ אמר לי.

החלטתי שמסוכן להסתכל עליו. הסתכלתי על הילדים והקשבתי לקריאה שלהם. זה פחות מפחיד. כמעט כולם קראו, והמורי בכלל לא העיר להם, כי הם קראו יפה. ליהודה יש קול נעים, אבל כשהוא קורא מהר ורוצה ללכת לשחק כדורגל, הקול שלו לא נשמע ממש ברור. גם לשמעון יש קול נעים, ואני מצליח קצת להבין את המילים. קצת אחר כך נרדמתי כנראה בלי להרגיש. המורי העיר אותי עם המרפק שלו, אבל בעדינות. הוא גם הראה לי באצבע שלו את הפסוק שקראנו קודם.

הוא הזכיר לי שוב, ״וַויְדַבֵּר אַדוֹנוֹי,״ ואני הבטתי בו וחזרתי אחריו כמי שמבין כבר מה צריך לומר: ״וידבר אדונוי.״

״תמשיך,״ הוא אמר, ואני עניתי לו: ״תמשיך.״

כמה ילדים, שהיו קרובים ושמעו אותי, הסתכלו עלינו וצחקו, ואני לא הבנתי למה.

המורי גם צחק, ובכל זאת המשיך: ״אל משה לאמור.״ עניתי לו: ״אל משה לאמור.״

הוא ניסה לבדוק אם אני כבר גאון ויודע לקרוא לבד עם הטעמים. הוא ביקש ממני לקרוא וקצת ניסה להזכיר לי: ״עכשיו תגיד את הכול ביחד, ווידבר אֲדוֹנוֹי אל משה לאמור.״ ניסיתי אומנם, אבל לא כל כך בהצלחה. ״וידבר אדונוי,״ זכרתי, אבל שכחתי את ההמשך וחיכיתי לתגובתו. הוא רמז: ״אל מֹ...״ ומייד נזכרתי וסיימתי: ״אל משה לאמֹר״.

״מִזָּא-לֵאם,״ הוא אמר לי, אבל לא הבנתי למה הוא התכוון.

החלטתי שהיום לא כדאי לשאול שאלות. אולי הוא כועס כששואלים יותר מדי שאלות. לא רציתי להרגיש שוט על הגב שלי או על הידיים שלי, כמו שעשה לשלמה. במיוחד לא ביום הראשון שלי אצל המורי. אבא אף פעם לא הרביץ לי, אבל יש הרבה אבות שכן מרביצים לילדים שלהם בַּבִּיתכִּנסת. יש ילדים רעים בגן, שחוטפים סתם את המכונית שאני משחק בה מהידיים שלי, מרביצים, וזה כואב. אימא פעם נתנה לי מכה בידיים כי עשיתי במכנסיים, אבל זה קרה מזמן-מזמן. וגם עוד פעם כשניקיתי את הנזלת מהאף בשרוול של החולצה. כשאני ואסתר, אחותי הבכיינית, רבים על הבובה הקטנה שלה, אימא נותנת לי סטירה קטנה על הכתף ואומרת לי קצת לבכות, כדי שאסתר תראה כאילו היא הרביצה לי, ואז אסתר נרגעת. למה רק לבנות מותר לשחק בבובות? כמו שבנות משחקות בכדור, גם לי מותר בובות.

פתאום ראיתי שכולם סוגרים את הספרתורה, עומדים ומזיזים את השולחנות ברעש גדול. נראה לי שהם רוצים ללכת הביתה. נעמדתי גם אני והסתכלתי על המורי, אבל הוא בכלל לא הסתכל עליי. לא רציתי להישאר לבד. מבחוץ כבר שמעתי מישהו צועק.

״תגידו למורי שמִריׇם באה עם התרנגולות.״

המשך הפרק בספר המלא