שלוש שנים לפני כן
בחוץ קפוא, בערך ארבע מעלות. הקנה של האקדח שלי עדיין חם. על הקרקע הבוצית מוטלת גופה של גבר שחום, שלבוש במכנסיים בצבע הסוואה ובסוודר כחול כהה. הוא חובש כובע גרב שחור ונועל נעלי פלדיום בצבע חום בהיר, כמו אלה שבהן השתמשו המחבלים שחדרו לישראל מלבנון בשנות השבעים. לידו מונחת אלת בייסבול, שאותה מצא קודם לכן בבית שלי.
כמה פרים, שיצאו מהמכלאה הפרוצה, משתוללים. הם גועים ומתיזים בוץ מסביבם. באוויר יש ריח חריף של אניס שנכתש תחת רגליהם, מעורבב בניחוח חריף של תחמיץ.
המראה של האיש המת, המוטל במרחק של כמה מטרים מרגליי, לא ממש מזיז לי. אני רגיל למראות כאלה ומעולם לא היה לי צורך להתחסן מפניהם. לא התעורר בי שום רגש בפעם הראשונה שראיתי גופה, וגם לא בכל הפעמים האחרות.
כלוחם ראיתי גופות בכל המצבים. אדם עם כדור במצח ועיניים פקוחות לרווחה, גוף מחורר בקליעים, אנשים שנפגעו ממטעני חבלה והתפזרו לחלקים — וגם מבוקש שתלה את עצמו עם שרוכי הנעליים שלו, רגע לפני שפרצנו למרתף שבו הוא התבצר.
ביחידה נתנו לנו את האפשרות להיפגש מדי פעם עם פסיכולוג כדי לשחרר את המועקה, אבל אף פעם לא היה לי צורך בכך. המראות האלה לא חרצו שום דבר אצלי בנפש, או לפחות — כך הרגשתי.
למרות הקור, אני עדיין מזיע מהמאמץ של הקרב ומהמתח שעדיין לופת אותי. הפרים נרגעו בינתיים, והם עכשיו משוטטים בחצר החווה. ברק מאיר את החשיכה. רגע לאחר מכן מופר השקט ברעם חזק, והפרים שוב מתחילים במחול של ריצה על הבוץ. גם חבריהם שנותרו במכלאה לא שקטים.
החווה שלי מבודדת, כך שאין סיכוי שמישהו שמע את היריות. בסיטואציה אחרת הייתי כנראה רותם עגלה לטרקטור, מעמיס עליה את הגופה המוטלת מולי ואת זו ששוכבת בבית, נוסע לשדה מרוחק, חופר בור וקובר אותן בלי שום ייסורי מצפון.
אני מכיר יותר מדי סיפורים על חקלאים שנתקלו בפורצים שחדרו לבתים שלהם או לחוות שלהם, ירו בהם למוות והועמדו לדין למרות שהיו בסכנת חיים ממשית. חלקם נשלחו לכלא, אחרים איבדו את פרנסתם. אחד מהם, שאותו הכרתי אישית, לא הצליח להתאושש מהמכה הכלכלית. חצי שנה אחרי שהשתחרר מהכלא הוא קפץ מתחת לשרשראות די־9 והשאיר אחריו משפחה מפוררת ומיואשת.
אבל הסיטואציה כעת מורכבת יותר. את הסיטואציה הזאת אי אפשר יהיה לקבור באדמה.
* * *
ברק מסנוור מאיר שוב את החווה ואת השדות השוממים שמסביב. רעם נשבר ואחריו מתחיל לרדת גשם שוטף. אני עומד כמה רגעים תחת הגשם ואחר כך נכנס לתוך הבית.
כמו תמיד, הדבר הראשון שאני נתקל בו זו פינת הזיכרון שהקמתי לאבא שלי. על שולחן עץ עתיק מגולף, שאותו הוא הביא פעם מאיזושהי פעולה בירדן, יש תמונה שלו לבוש במדים, מחייך וחמוש בקלצ'ניקוב סיני עם מחסנית כתומה מבקליט. ליד התמונה יש פרח מיובש תקוע באגרטל, ופסלון מתכת שבנה לי חבר, מסגר־אמן, מקיבוץ באזור. בעניין הפרח אני לא כל כך מקורי: בחרתי בדם המכבים.
אני מסתכל על התמונה של אבא שלי, וברור לי שהוא היה נוהג בדיוק כמוני. הוא חינך אותנו שאם מישהו בא לפגוע בך — תפגע בו קודם. הוא היה אתאיסט גמור, תיעב דת והלכה, ובגלל זה נמנע משימוש בפתגם "הקם להורגך השכם להורגו".
אני מסתכל במשך כמה רגעים על התמונה ועל מוצגי הזיכרון, ואחר כך עולה לקומה השנייה. נעלי העבודה הבוציות מתופפות על מדרגות העץ. רוח קרה, שנושבת דרך חלון חדר השינה המנופץ, מצליפה בי.
אני נכנס לחדר השינה ומדליק את האור. על הרצפה, ליד המיטה הכפולה, שוכבת ענבל ועליה מוטלת גופה של גבר מזוקן וגדול מימדים. ידיו חבוקות סביבה ועל אחת מכפות ידיו מולבש אגרופן מפלסטיק. על הגב שלו מרוח כתם של דם. לצד שתי הגופות מוטלת סכין פלסים צה"לית עם קת חומה. אני מניח שהפורצים נתקלו בה בעת שפרצו לאחד הבתים באזור, וגנבו אותה. רוב התושבים בסביבה הם בוגרי יחידות קרביות, וחלקם מחזיקים בבית ציוד צבאי.
העיניים של ענבל פקוחות, והיא מביטה בי בעיניה המתות. המראה הזה אמור לטלטל אותי, לזעזע אותי, אבל הוא לא עושה לי כלום. אולי בכל זאת אני צריך לדבר עם מישהו.
הרוח ממשיכה לנשוב בחוזקה אל תוך הבית, אבל אני לא נוגע בחלון ולא מנסה לסתום את הפירצה. אמנם את רוב חיי הבוגרים העברתי בצבא ובחקלאות, אבל אני יודע מה המשמעות של זירת פשע. מסיבות מבצעיות, בשירות הצבאי שלי נכלל פרק קצר גם בנושא הזה.
אני יורד למטה, ומוסיף עוד כמה חתיכות עץ לאח הבוערת. הזרדים משמיעים צלילים של התפצחות.
במטבחון אני מכין לעצמי ספל גדול של נס קפה ושותה אותו עם קרואסון שוקולד שקניתי בצהריים במאפייה בעפולה. הוא כעת קר ונראה מסמורטט. הטעם בהתאם. כשהשעון מראה עשר דקות אחרי חצות, אני לוקח נשימה ארוכה ומחייג 100.
"משטרה שלום," עונה אחרי כמה שניות המוקדן.
"מדבר איתן סער מחוות הסלע."
במשטרת עפולה מכירים אותי, כי כבר שנים אני סובל מטרור חקלאי. וחוץ מזה, אני מוכר בזכות זה שאני הבן של חגי סער.
"מה העניינים, איתן? קרה משהו?" שואל המוקדן.
* * *
כשלושים וחמש דקות לאחר מכן חונים בחצר החווה שלי שבעה כלי רכב משטרתיים, שצובעים את האזור בכחול־אדום מהבהב. נמצא שם מפקד היחידה המרכזית של המחוז, ניצב משנה ניר סנדורי, כמה חוקרים, צוות של המעבדה לזיהוי פלילי, ניידת סיור ששוטריה המשועממים חיפשו כנראה דרך מעניינת להעביר את משמרת הלילה הארוכה והקרה, שני ג'יפים מהשיטור החקלאי של מג"ב ובנוסף גם אמבולנס ורכב של זק"א. אני מרגיש כמו בזירת פיגוע.
הגשם הפסיק, אבל הרוח עדיין נושבת. השוטרים יורדים מהניידות ומשפשפים את ידיהם בניסיון לחמם אותן.
ניר מתקרב אליי, לוחץ לי את היד ושואל, "מה קורה, איתן?" הוא לא ממש מחכה לתשובה ומוסיף, "שנראה את הזירה?"
הוא בוחן מזוויות שונות את גופתו של הפורץ ששוכב בחצר החווה, ואחר כך עושה סימן לצוות של המז"פ. הם מתקרבים, מתקינים זרקור, מאירים את השטח ומתחילים בעבודה. החליפות הלבנות שלהם בוהקות באור החזק.
"שנעלה למעלה?" שואל ניר.
"אוקיי."
הצעדים שלנו הולמים על מדרגות העץ. ניר מציץ לתוך החדר ואומר, "חתיכת בלגן. מי הבחורה?"
"קיבוצניקית מהאזור."
"היא גרה איתך כאן?"
"לא. הכרתי אותה לפני כמה שבועות. מדי פעם אנחנו נפגשים."
"יזיזה?"
אני לא אוהב את הביטוי הזה ואומר, "ידידה."
"אתה לא נראה כל כך מזועזע."
"אתה מכיר אותי."
"כן, נו."
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני חודשיים, כשהברחתי מהחווה שלי ביריות שלושה רעולי פנים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אירוע שכזה, וניר הזהיר אותי כבר אז משימוש מופרז בנשק חם.
ניר בודק את הזירה מכמה כיוונים, מודד, בוחן, מהרהר עם עצמו בשקט כמה רגעים ואחר כך אומר, "שנרד למטה ונדבר קצת?"
* * *
בזמן שאני מכין לשנינו קפה בוץ, נכנסים לדירה שני אנשי מז"פ. "אנחנו עולים למעלה," הם אומרים לניר, והוא מהנהן בחיוב.
"טוב," אומר ניר כשאנחנו מתיישבים. הוא לוגם מהקפה ברעש. "אתה רוצה לספר לי עכשיו מה קרה? כרגע זה רק בינינו, לא רשמי. עדות מסודרת יגבו ממך אחר כך."
במשך כחצי שעה אני משמיע באוזניו את השתלשלות האירועים של הלילה האלים הזה. הוא מאזין, ומדי פעם משחיל שאלה.
אחרי שאני מסיים לשטוח את גרסתי לאירועים ניר אומר, "איתן, אני מבין את המצוקה הגדולה שלך, אבל ירית בפורץ שחדר לתוך הבית שלושה כדורים. כולם בגב. זאת בעיה."
"אם לא הייתי עושה את זה, הוא היה הורג את ענבל. הייתי..."
ניר קוטע אותי. "אבל הוא הרג אותה גם ככה."
אני שותק.
שני אנשי זק"א, מצוידים באלונקה ובשקיות פלסטיק שחורות, נכנסים לתוך הבית ומסתכלים על ניר. אחרי שהוא מסביר להם שאנשי המז"פ עדיין לא סיימו, הם מהנהנים ויוצאים החוצה.
"אתה יודע שאני מסמפט אותך וגם מבין אותך," ניר ממשיך. "ההורים שלי מושבניקים מהתענכים, ואני יודע כמה הם סובלים מהטרור החקלאי."
ההבנה שלו למצבי ולסבל של הוריו נשמעת כמו הקדמה לבשורה רעה.
"אבל עם כל ההבנה," ממשיך ניר, "נראה לי שחצית הלילה קו אדום."
אני מבין בדיוק לאן המילים האלו מובילות.
"קודם כל אני צריך ממך את הפרטים המלאים של המסכנה הזאת, כדי שנוכל להודיע למשפחה שלה על האסון. ותצטרך להתלוות אלינו לתחנה לחקירה."
"זאת הייתה הגנה עצמית," אני אומר.
"העצה היחידה שאני יכול לתת לך," הוא מתקרב אליי ומניח יד על כתפי, "תמצא עורך דין, ואת הכי טוב שיש."
ניר קם וצועד לעבר הדלת. לפני שהוא יוצא הוא מסתובב ואומר לי, "ואיתן, נראה לי שאתה בכל זאת צריך לדבר עם מישהו. אח שלי, זה שהיה בסיירת צנחנים, הוא כמוך. לו זה דווקא עזר."
עכשיו
חלפו בערך שלושה חודשים מאז שהשתחררתי מהכלא, ועדיין לא חזרתי לעצמי. את עדר הבקר נאלצתי למכור לפני המאסר במחיר הפסד לסוחר מבקעת הירדן שהריח הזדמנות.
אמא שלי סובלת כבר כמה שנים מבעיה בריאותית בלב וגם מדמנציה, ומתגוררת בדיור סיעודי בקיבוץ בסביבה. אחותי, ירדנה, עזבה את החווה לתל אביב אחרי השירות הצבאי. היא תמיד העדיפה את חיי העיר התוססים על חיי הכפר השקטים, אבל אחרי שהתחתנה חזרה לעמק ועברה לגור במושב. אחי, זוריק, היגר אחרי השירות הצבאי לארצות הברית. הוא התפרנס שם יפה כמה שנים מגידול כותנה, וסיפר שבאמריקה עושים הרבה כבוד לחקלאות. אחרי כמה שנים נמאס לו, הוא חזר לישראל, למד מדעי המחשב ועשה תפנית חדה להייטק. את הכסף שהרוויח בחקלאות במשך חמש שנים, הוא מרוויח היום בשנה.
כמה חברים, שהבינו את המצב שלי, הציעו לי עבודה אצלם במשק. זה עוזר לי לשרוד בינתיים מבחינה כלכלית, אבל זה רק עניין זמני. בשבועות האחרונים אני מתלבט איך אני ממשיך הלאה, ומה אני הולך לעשות מעכשיו עם החיים שלי. הלב אומר לחזור לחקלאות, אבל הראש אומר ההפך.
הגן שטיפחתי במשך שנים כמעט נבל לגמרי בתקופת המאסר שלי. אפילו חלק מהקקטוסים מתו. מדי פעם עולה לי מחשבה למכור את החווה. זה יכניס לי לא מעט כסף, במיוחד בהתחשב בכך שאחותי ואחי אמרו לי שיסתפקו בחלק קטן מהכסף. שניהם מסודרים כלכלית.
החווה הזאת הפכה איכשהו לחלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, ואני מניח שיהיו לא מעט אנשים שישלמו הרבה רק בשביל לשבת על האדמה שאותה עיבד פעם תת אלוף חגי סער, גיבור ישראל. כלומר אבא שלי זיכרונו לברכה, שהפך לסוג של מודל לחיקוי, בעיקר בהתיישבות העובדת אבל גם בחוגים עירוניים. המחשבה מה הוא היה אומר על מכירת החווה גורמת לי להפסיק להרהר על כך.
כמעט סוף חודש דצמבר. מזג האוויר בהיר וקר. השעה היא קרוב לחצות ואני יושב לבד על מדרגות העץ של הבית, שותה סודה עם קרח ולימון ומעשן סיגריה. אני לא מעשן בדרך כלל, אבל פעם בכמה זמן מדליק סיגריה.
מאז שהשתחררתי מהכלא, אני בעיקר לבד. יש לי לא מעט חברים, גם מהצבא וגם מהחקלאות, אבל אין לי באמת סבלנות לשבת ולדבר. גם די נמאס לי שמתייחסים אליי כמו אל מסכן. מבחינת בחורות, למרות שאני די ביישן, אני מסודר. אני נראה די טוב וכמעט בכל פעם שאני יוצא לבילוי בפאב של אחד הקיבוצים בסביבה מישהי מתחילה איתי.
הפרשה שלי סוקרה בתקשורת בהרחבה, וכולם פחות או יותר יודעים איך אני נראה. אני לא מאלה שמכסים את הפנים שלהם עם חולצה בבית המשפט. אחרי שנעצרתי, וגם בתקופת המאסר, הודיעו בני משפחה וחברים של הפורצים שהרגתי בחווה שלי שהם ינקמו. אני מאמין להם, אז אני יושב ומחכה להם. אני דרוך, אבל לא פוחד.
על המותן שלי יש אקדח ולצידי קלצ'ניקוב שהיה שייך למחבל שאותו חיסלתי באיזשהו ואדי בלבנון. היו ימים שבהם זה היה מקובל: הרגת מחבל — קיבלת את הנשק שלו.
במהלך חיי הייתי שלוש פעמים במרחק של סנטימטר מהמוות, ובערך שלושים פעם במרחק של כמה מטרים ממנו. אני לא מאמין באלוהים, אבל מאמין שעל המצח של כל אחד יש כתובת. כשהיום שלי יגיע — הוא יגיע. נדמה לי שקוראים לזה גורל. כבר יצא לי להיתקל במהלך השירות במשימות שמי שלא חזר מהן היו דווקא אלה שעליהם הוטל החלק הפחות מסוכן במבצע.
מסביב שקט מאוד. אני לוקח לגימה אחרונה מהסודה, מועך את הסיגריה במאפרה, נכנס פנימה ועולה לחדר. אני עושה מקלחת קצרה, מצחצח שיניים ונכנס למיטה.
* * *
מאז ומתמיד ישנתי טוב בלילות, אבל יש לי תכונה שהצילה אותי כמה פעמים ממוות: אני מתעורר מקולות שלא אמורים להיות שם, כלומר מרחשים חשודים.
בשעה ארבע וחצי בבוקר מעיר אותי רעש כזה. קול שלא אמור להיות שם. טרטור עמום של מנוע. אני לא מצפה לשום אורח בשעת בוקר כל כך מוקדמת, אז אני נדרך.
אני קם במהירות, ניגש אל החלון ופותח את הווילון. עננים כבדים מכסים את השמים, ובחוץ שוררת עלטה כבדה. אני מבחין באורות רכב שמתקרב לחווה. הוא נוסע די מהר, ומשאיר מאחוריו שובל אבק. אני מתלבש במהירות, תוקע את הגלוק 21 במכנסיים, לוקח גם את הקלצ'ניקוב ויורד לקומה התחתונה.
אני כורע ליד החלון ומציץ החוצה. בבית לא דולק שום אור, כך שאין סיכוי שהנהג יוכל לראות אותי, אלא אם יש לו ציוד משוכלל לראיית לילה.
הרכב ממשיך להתקרב לעבר החווה. נהמת המנוע שלו גוברת, והוא נוסע באורות גבוהים — סימנים המעידים שלכאורה אין לי מה לדאוג. אם מישהו מתכוון לפגוע בי, הוא היה מנסה להגיע בחשאי.
ולמרות זאת אני דואג. כך לימדו אותי.
כעבור דקה וחצי בערך הרכב מגיע לשער של החווה. אני מזהה שמדובר בג'יפ לנדרובר ישן.
הנהג מחנה את הג'יפ ליד השער, מכבה את המנוע ויוצא החוצה. יש לי בחדר השינה אס־אל־אס, מכשיר לראיית לילה ששמרתי מתקופת השירות הצבאי. הוא אמנם מיושן, אבל אולי היה מקל עליי לזהות את הדמות שבחשיכה. אני כועס על עצמי על כך שלא לקחתי את המכשיר איתי. לעלות כעת למעלה ולקחת אותו, זו פעולה שכרוכה בסיכון: אני עלול לאבד קשר עין עם האלמוני, והוא עלול בינתיים לחדור לשטח החווה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
