על לביאות אלמנות - ועוד

במקום מבוא

יִלְלַת הַצְּבוֹעִים

הַצְּבוֹעִים מִתְכַּנְּסִים מִסָּבִיב לַסּוֹעֲדִים.

כְּכָל שֶׁמִּסְפָּרָם עוֹלֶה, גְּדֵלָה קִרְבָתָם.

הָאַרְיֵה אֵינוֹ כָּאן, יָצָא לְפַּטְרוֹל,

מִתְגַּבְּרוֹת הַיְּלָלוֹת, הַלְּבִיאוֹת

שׁוֹתְקוֹת־נְבוֹכוֹת, רַק תִּגְרוֹת קְטַנּוֹת.

הֵן אֵינָן אוֹכְלוֹת.

הָאַרְיֵה חוֹזֵר, רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ,

בּוֹחֵן אֶת הַמַּצָּב, מְזַנֵּק

אַחֲרֵי מַנְהִיגַת הַצְּבוֹעִים,

הוֹרֵג אוֹתָהּ בְּאַכְזָרִיּוּת.

הַצְּבוֹעִים בִּמְנוּסָה,

הַלְּבִיאוֹת חוֹזְרוֹת לַזִּירָה.

הָאַרְיֵה זוֹלֵל לְבַד אֶת הַטֶּרֶף,

אֵין מִי שֶׁמִּצְטָרֶפֶת.

מִי שֶׁמְּנַסָּה, זוֹכָה בִּנְשִׁיכָה זוֹעֶמֶת.

הָאַרְיֵה מַרְשֶׁה לִלְבִיאוֹת

לְהָבִיא אֶת הַגּוּרִים.

הַקְּטַנִּים מִתְאַמְּנִים בַּאֲכִילַת בָּשָׂר.

הוּא נוֹפֵל לְשֵׁנָה עֲמֻקָּה

הַלַּהֲקָה כֻּלָּהּ מַקִּיפָה אֶת הַגְּוִיָּה.

אוֹכְלִים אֶת מָה שֶׁנִּשְׁאַר.

הַלְּבִיאוֹת יוֹצְאוֹת לְצַיִד נוֹסָף.

הַגּוּרִים חוֹזְרִים לַמִּשְׂחָקִים.

שלוש הלביאות שלי

אני מתנשף כמו שזמן רב לא התנשפתי. אני עייף כמו שזמן רב כבר לא הייתי. ואני מדמם. בג'ונגל אומרים שאין דבר כזה אריה זקן. או שאתה אריה צעיר, או שאתה אינך. את המשפט הזה שמעתי מאבא שלי. כנראה גם שני הצעירים שבגללם אני מדמם שמעו זאת. והאמת היא שהם צודקים.

המאבק עצמו היה קצר, אבל גם אני וגם הם ידענו זמן רב של המתנה מורטת עצבים, חרחורי מלחמה, שאגות הדדיות. בקרב בין אריות אף אריה לא רוצה להיות זה שעושה את הצעד הראשון, ולי היתה איזושהי תקווה קלושה שהם יוותרו. אבל הם התקרבו עוד ועוד, יום אחר יום, עד שמצאנו את עצמנו זה מול זה. כמוצא אחרון ביצעתי דילוג אריות כדי להדגים את כוחי, אך לשווא. הבנתי שהפעם זה ייגמר בדם.

וכאן עמד לי הניסיון שלי. חיכיתי לרגע הזה, לשנייה הזו שהדריכות שלהם תתעמעם במעט - הנפתי את כפי והכיתי על לחיו של הגדול. כצפוי, הדבר הביא לקרב מהלומות, אבל אני כבר ידעתי שידי תהיה על העליונה. נשרטתי בבטן ובראש, אך הם חטפו מנה אחת אפיים ודידו לאחור. ניצחתי. הפעם.

מאחוריי עמדו שלוש הלביאות שלי, שהתבוננו כל העת על מהלך הקרב. האם קיוו שאפסיד ויזכו לראש משפחה צעיר ונמרץ? כעת על פניהן תלוי מבט שבע רצון, אך אינני יודע אם זו רק קבלת הדין או אכן שמחה בלב שלם. אין לדעת, שכן כולנו יודעים שגם אני איני הראשון שלהן.

ועוד ברור לחלוטין שהדבר היחידי שמבדיל ביני לבין שני האחים הצעירים הללו, שניסו את מזלם, הוא שאני הצלחתי. כמו רבים מבני מיני המתבגרים, התשוקה המיטה עלי גלות. כן, תבעתי את עונתה של אחותי, אין זה יוצא דופן אצלנו. אך לצערי, ראתה זאת אמי ובשאגה הודיעה זאת לאבי. כולנו ידענו היטב את המשמעות של הדברים. באותו ערב כבר עזבתי.

ואולי למפרע היה זה למוטב. בעל כורחי נאלצתי לעבור בטרם עת לחיי עצמאות, שכן למשפחתי אסור היה לי לחזור, אך גם כניסה לטריטוריה של משפחה אחרת היתה עלולה להסתיים במותי. חייתי בין הגבולות, נסתר מן העין, שקט, חרישי, נמנע מריצה על פני מישורים. הייתי משכים קום כדי לתפוס לעצמי טרף מוקדם ולאוכלו בזריזות ובשקט, מחניק את שאגת הניצחון. לא היו אלו חיים נוחים במיוחד, אך התרגלתי אליהם והיום אני אף מתגעגע אליהם מפעם לפעם.

מיום ליום גופי גדל. הניבים כבר התחדדו. כפותיי דרכו בביטחון יתר על האדמה. וכל הזמן הזה חיכיתי. הבטתי ורחרחתי סביב, יודע שבקרוב אמצא מה שאני מחפש. מספיק זמן לפני שאהיה אריה מזדקן.

ואכן, בוקר אחד מצאתי אותו רובץ בעצלתיים על שפת הנהר, מחכה בפיהוק גדול לשלוש לביאותיו־לביאותיי לשוב מן הציד. פעם, פעמיים, שלוש, שבתי והתקרבתי אליו, ידעתי שהוא יודע, אך תגובותיו היו רפוסות, לאות, מהוססות. באותו בוקר בהיר החלטתי שעכשיו או לעולם לא וזינקתי עליו בחמת זעם.

יותר לא ראיתי אותו.

וכך בן רגע נעשיתי מצעיר גולה לראש משפחה גאה. חיסלתי במו פי את גוריו הצעירים של האריה המובס וסוף סוף זכיתי להביא את תאוותי על סיפוקה. ועוד דבר, היה לי חוש צדק מפותח בענייני מין - מהר מאוד הכנסתי את שלוש הלביאות להריון, שלא לקפח אף אחת. אט אט גדל השבט. זוגותיי וילדיי למדו לשרתני היטב; אם לא מרצון - אזי הנשיכות עשו את העבודה.

החיים היו טובים. רביצה, זלילה של מזון שהגיע במשלוח: צבי, תאו או חזיר מוכנים לאכילה, ועוד רביצה. זריחה אחר זריחה, שנה אחר שנה, עד היום. עד הקרב ההוא.

בלילה התעוררתי מכאב. ריח הדם, דמי שלי, הציף את נחיריי. הפציעה חמורה משחשבתי. אם יבואו בקרוב, שוב יגברו עלי. האם יבואו? האם ייחלצו לביאותיי לעזרתי?

ברק מאיר את השמים. ציפור לילה מקרקרת מרחוק. ואז, ענף נרמס. עיניים מאירות בחשכה.

ואני רץ.

על לביאות אלמנות - ועוד

באחד משלהי הקיץ התברר כי למרקו־רי, אבי משפחת האריות, יש חמש נקבות, לביאות בריאות שטורפות למענו ומספקות לו מזון כפי שהוא דורש. הוא מעולם לא היה בררן גדול בענייני טעם או ריח. הכמות היא שקבעה לגביו את מידת שביעות רצונו. פירוש הדבר: 7–5 קילוגרמים בשר ליום היו מספקים את רעבונו, אבל מאחר שהארוחות במשפחה לא היו סדירות ולפעמים היו ימים בלי ציד מוצלח, הוא היה מסוגל להלעיט את עצמו בכמויות של בשר עד כדי 40 ק"ג בארוחה אחת. משמע, מרקו־רי בעצם זלל, טרף, הוא לא באמת אכל.

כך יצא שבסוף הזלילה נדרש מרקו־רי לצניחה מהירה, שפירושה שינה עמוקה כדי לעכל את המזון. כאשר סיים את תאוותו ואת שנתו, היה מתפתח אצל מרקו־רי חוש צדק בכל הקשור לענייני מין, והיה ברור לכולן שהוא קיים את כללי השוויון בין חמש נשותיו היקרות והכניס את חמשתן להריון, כל אחת בזמנה. כך גדל מספר צאצאיו ממצב של כמות מרשימה למעמד איכותי רב רושם של משפחה מוערכת, שזכתה לבנים ולבנות לרוב, שחיו לפי כללי הסוואנות.

בגיל שלושה חודשים התחילו גונגו הזאטוט ושתי אחיותיו, שלושת הגורים של מרקו־רי, ללכת אחרי אמם ביציאתה לציד. עד אז הם נהגו לעקוב אחריה שעות רבות מסבך השיחים, לאו דווקא הגבוהים שביניהם. במשפחה של מרקו־רי, כמו בין יתר משפחות האריות, החינוך לערכי היררכיה, החינוך המיני, שיטות הציד הנכונות ויתר הדברים שצריך לדעת, נלמדים בחיק המשפחה.

הלביאה־האם היא המחנכת היחידה, והאב עסוק רק בעניינים הקרובים ללבו. חינוך הילדים לא נכלל ביניהם. ועוד, הוא הקפיד לקבל את יחס הכבוד המיוחד שהגיע לו, וחייב בו את כולם. על כך הוא הקפיד בלי פשרות. פעוטים, צעירים או מתבגרים, שלא הספיקו ללמוד שאין לגשת לטרף חדש לפני האב, קיבלו נשיכה חינוכית כואבת בעכוזיהם, שלא היה צורך לחזור עליה לעולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*