אני כפי שהייתי רוצה להיות

*

עוד מעט קט אצא מעבדות לחירות. כך ראיתי את המעבר הצפוי מהשירות הצבאי לחיים הסטודנטיאליים. חודש נותר לי עד לסיום הרשמי של השירות הצבאי, עד למעבר בְּדרך "טופס הטיולים", מסלול השחרור מצה"ל. ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאצטרך לצעוד בזהירות מרבית, בצעדים מדודים ומחושבים, מתכופף עם כיוון הרוח ומאפשר לה לעבור בסערה בין הרהורי ליבי, הנושאים אותי הרחק משם. כפי שנאלצתי, תכננתי והעברתי בקפידה את המסלול שלי בשנתיים וחצי האחרונות. אומנם כבר הייתי בחופשת שחרור, שניתנה לי, כמקובל, כדי לא להפסיד שנת לימודים, אך בתוך תוכי הרגשתי שעד שלא אקבל את תעודת השחרור מהשירות הצבאי, לא אדע שקט. לא אחוש בטוח. תמיד אצפה לרע ביותר שעלול לטרפד או לעכב את התוכניות שלי, שתלויות על בלימה של שרירות לב צבאית, בלתי נמנעת מטבעה. תמיד להיות בהיכון לסערה. לשינויים של הרגע האחרון, שהרבה פעמים היו חסרי היגיון בסיסי, אך בלתי נמנעים, במיוחד במנגנון צבאי. כחייל - היותי רכוש צה"ל, הייתה עובדה עצובה ומקוממת. אך מדויקת, ומנקודת מבט צבאית, כנראה גם הכרחית. מובנית בעצם מהותו של צבא. ואני כל-כך חיכיתי לעוף משם.

*

לָעוּף

אוּף אוּף אוּף
כַּמָּה בָּא לִי לָעוּף
לִרְתֹּם כְּנָפַיִם
לִדְאוֹת בַּשָּׁמַיִם
לְהִתְבּוֹנֵן מִמַּעַל
בְּלִי לָחוּשׁ

לָעוּף עַל עַצְמִי
בְּמִסְתְּרֵי שַׁעַל
לַחְמֹק בְּצִנְעָה
מִדֶּרֶךְ הָרַבִּים
כְּדֶרֶךְ רִבּוֹנִים
בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים

לִקְרֹא דְּרוֹר
מִכְּבָלִים מַכְבִּידִים
לְהִשָּׁמֵר מִפְּתָיִים
לְהִזָּהֵר מִפִּּתּוּיִים
מֵהַבְטָחוֹת שָׁוְא
מִשְּׁבִי בְּעָלִים

לְהִתְעַנֵּג כָּעֵת
חָפְשִׁי לְמַעֲשַׂי
חֲסַר דְּאָגָה קִיּוּמִית
מְשֻׁחְרָר לָעַד
מִקַּרְקַע שָׁרְשִׁית
מִתְפּוֹגֶגֶת בְּתַכְלִית

לְנַצֵּל אֶת הָרֶגַע
אֶת הַיְּכֹלֶת
אֶת הַיֵּש
כָּל עוֹד הוּא כָּאן
זָמִין לִי
בְּכֵּיף

*

אלמלא הנסיבות שאליהן נקלעתי, שלא מרצוני, ברור לחלוטין שהנכון ביותר היה להעביר את השירות הצבאי במקום, בצורה ובתפקיד שבהם אתה נותן ועושה את המרב, במיטב המסוגלות, מתוך הכרה שזו הדרך הנכונה, וגם משום שכך ניתן להפיק תועלת מרובה לעצמך. כאשר אתה עושה דבר מה, גם אם בגלל אילוצים שאינם בחירה חופשית שלך, ראוי וכדאי שתנצל אותם לטובתך. תוודא ותשתדל ללמוד מהם את כל מה שניתן. אם כבר – אז כבר (wenn schon – dann schon) חזרו ושיננו הוריי לאחותי ולי, מאז ילדותנו. מעין מעגל סגור, אבל בהחלט לא "מעגל שוטה". אמיתה מתוך כללי החיים, שכדאי לראות בהם דרך ראויה, גם אם אינם ניתנים להוכחה. נקודת מוצא, שהיא אבן דרך לחיים כפי שאתה סבור שמתאימים לך. ממנה תנווט את דרכך בין האילוצים שנקרים בדרכך. חלקם כאלה שמקורם מבוסס על בחירות קודמות שעשית, טובות יותר או פחות, בין ברצון חופשי ובין שלא. החלטות שהיית צריך וקיבלת בזמן אמת. זו דרך החיים.

*

בהכרה זו הגעתי להר הצופים, למשרד המעונות באוניברסיטה העברית בירושלים, שבוע אחרי תחילת הלימודים. "ברוך הבא לרשימת ההמתנה לביטולים," קיבל את פניי רכז המעונות. "לפי ניסיון משנים קודמות, סיכוייך לא רעים לקבל מקום בחדר. בעוד שבוע אנו משחררים את כל המקומות של מי שנרשם, שילם מקדמה, אך לא התייצב. אם אף לא אחד שנרשם יגיע – מקומך מובטח. אם יגיעו כולם – תצטרך לחפש אופציה אחרת. שכן לאחר מכן רק נטישה יכולה להביא להתפנות חדר. זה לא משולל מציאות אך נדיר. למעונות יש ביקוש והצלחה גדולה." סיים את המונולוג שלו, אך בראותו את סימן השאלה על פניי, הוסיף בסגנון צבאי: "זה מה יש." בנסיבות אלה החלטתי להעמיד במבחן את מזלי ולהירשם לרשימת הממתינים. בעודי ממתין בתור, שמעתי את הרכז מסביר למישהו שביקש להחליף חדר, שאין כרגע אפשרות, אלא אם כן הוא מוכן לעבור לחדר 101 בבניין 13. "אך לידיעתך, עד היום אף אחד לא רצה להצטרף לשם. גר שם סטודנט סיני, תימהוני, שלא מדבר עברית. שניים שניסו כבר ברחו משם." ה"מחליפן" עיווה את פניו ובקש לפתוח רשימה של מבקשי החלפה, ואני ניצלתי את ההזדמנות, ובהחלטה של רגע, כיאה לאדם כמעט חופשי, פניתי אל הרכז: "אדוני," אמרתי, "אם אף אחד לא רוצה להצטרף לחדר 101, למה שלא תיתן לי לגור שם?" הרכז הסתובב אליי, נעץ בי מבט שחציו כועס וחציו מבודח והשיב: "לא אדון ולא סיפורים. אם אתה עובר לשם – אין החלפות!"

"קונה," עניתי גם אני בסגנון צבאי.

*

ללא שיהוי, לפני שהרכז יתחרט, החלטתי לקבוע עובדות בשטח ולאחר שעה קלה, מייד לאחר שעברתי במשרד הדואר וביצעתי את התשלום הנדרש, הייתי בדרכי לחדר. דפקתי על הדלת, וכשלא שמעתי תגובה, עשיתי סיבוב במפלס בו מצוי החדר, הצצתי למטבח ולשירותים, ומאחר שלא נתקלתי בדמות סינית כלשהי, דפקתי שנית על הדלת ובהיעדר תגובה, נכנסתי. החדר היה מסודר מאוד, אף שחפציו של הדייר היו מאורגנים ופרושים בכל החדר, לרבות על שתי המיטות ושני שולחנות העבודה. פיניתי את אחד משני הכיסאות בצורה זהירה, כתבתי לדייר פתק, בו הודעתי לו שאני השותף החדש שלו ואודה לו אם יפנה לי קצת מקום, לקראת שובי מהלימודים בערב. איחלתי לו המשך יום נעים, הנחתי על הכיסא שפיניתי את התיק שהיה איתי ויצאתי לדרכי.

הלימודים שלי היו מפוצלים בין שני הקמפוסים, ורק לאחר שסיימתי את הלימודים בגבעת רם, ואף ביקרתי חבר בחדרו השכור בשכונת רחביה, עליתי להר הצופים. השעה הייתה כבר קרובה ל-20:00 עת הגעתי למעונות. הגעתי לחדר ושוב דפקתי על הדלת, תוך שניות היא נפתחה ולפניי עמד אברהם קאם. תווי פנים סיניים, ללא ספק, אך זה ותו לא סיני. בחור כמעט בגובה שלי, רחב ומוצק (נכון לאז, עת שקלתי פחות מ-70 קילוגרם, כנראה הייתי מכנה אותו שמנמן, אבל היום עם קרוב ל-80 ק"ג שלי - יוק!), שיער שחור, חלק ופנים עגולות עם חיוך מאוזן לאוזן, הושיט לי את ידו, הציג את עצמו באנגלית כאברהם והוסיף שאני בטח שותפו החדש.

כמו שקורה לפעמים, מייד ידעתי שהבחור הזה מוצא חן בעיניי ושההימור שלי הוכיח את עצמו. אברהם התנצל על כך שהשתלט על כל החדר, אך לאחר יותר משבוע שלא הגיע דייר נוסף, הוא התפרס אט אט באופן טבעי, הסביר, אף שהוא שמח מאוד לשותף, ועוד ישראלי, ומייד פינה לי מקום. מאחר שהבחנתי שבחצי שלו הארון צפוף בצורה קיצונית, הצעתי לו עוד שני מדפים בדלת של חצי הארון שלי, דבר שהתקבל אצלו בתודה, אף שמייד הוסיף שברגע שאבקש הוא יפנה אותם ויעביר חלק מחפציו לתא נעול שיש לו במקום עבודתו בעיר. התנצלתי בפניו שאני לא יכול כרגע להמשיך בשיחה איתו שכן אני חייב קודם כול לרוץ לסופרמרקט אם איני רוצה להישאר רעב בלילה. אברהם התבונן בשעונו, הניד בראשו והודיע לי שהסופר נסגר ברגעים אלה ממש. "אבל אין בעיה," המשיך, "גם אני עוד לא אכלתי, ואשמח לחלוק איתך את ארוחת הערב שלי, ובאותה הזדמנות להראות לך גם את המיקום של חלקנו בארון המטבח ובמקרר המשותפים."

הודיתי לאברהם על ההצעה ואף הצעתי לחלוק איתו את מעט האוכל שהבאתי מהבית. באותה עת לא ידעתי דבר על אוכל סיני. הייתי אומנם טבח חובב, אהבתי להתנסות במאכלים חדשים ואף הייתה לי כבר מומחיות נקנית במספר מתכונים, בעיקר במרק בצל, אך לא היה לי שמץ של מושג מה זה שף, סו-שף ואילו מיומנויות נדרשות בעבודות המטבח ובאופן טבעי, הצעתי לאברהם - לאחר שהוא הלין קלות על כך שלמרות ההנחיות ולמרות ההסכמות אליהן הגיעו דיירי המפלס, אין הם מקפידים לשמור על ניקיון המטבח - שלאחר הארוחה אהיה אחראי על הדחת הכלים וניקיון המטבח, בלי לדעת לאיזו פינה הכנסתי את עצמי.

אברהם טרח והכין ארוחת ערב מלאה, עם מרק תירס כמנה ראשונה, דגים מאודים ברוטב סויה ואורז וירקות מאודים גם הם, תוך שהוא מוצא פה ושם מעט זמן ואפשרות לספר לי, תוך כדי קיטורים על כך שחסרים לו בישראל מוצרים בסיסיים כדי להכין את הארוחה כהלכתה, שהוא הגיע מהונג קונג, שהוא בודהיסט, שיש לו תואר ראשון במדע הדתות ושהוא בא כדי להשלים תואר שני במדע זה, בירושלים, שהיא המרכז של שלוש הדתות המערביות המובילות.

המטבח היה משותף, וכך נכנסו מדי פעם גם דיירים אחרים של המפלס והתפניתי להחליף איתם מילות היכרות וגם להתלוצץ איתם על הדרך שבה אברהם ואני לומדים להכיר איש את רעהו. כך פגשתי גם את אילן צארום, שהתברר שלומד איתי מתמטיקה, ומייד ניצלתי את ההזדמנות לוודא שאוכל להיעזר בו להשלמת החומר שהפסדתי בשבוע שחלף.

*

זה אותו אילן, שבגללו הפה שלי צורב עד היום. לקקן כמוני, שהכיר קודם רק תימנייה נחמדה אחת, אשת חיקו של חבר קרוב של הוריי, החבר היחידי שלהם שהיה ידוע כנהנתן וכבליין תל אביבי, שידע לעשות חיל בעסקים. לא יכולתי להתאפק מלברר עם אילן, שאם פעם בבוקר, מאוד יתחשק לי לאכול ריבה תוצרת בית, אוכל לטעום מהריבה שהוא מביא כל פעם שהוא חוזר מביתו בכרם התימנים בתל אביב. לאחר שהתלהבתי והבאתי שקי פירות הדר מכל המינים והסוגים, ששימשו את כל דיירי המפלס בנאמנות, לרבות כבסיס לפונץ' משכר במסיבת חנוכה, הרשיתי לעצמי בבוקר נעים, לפנק את עצמי בלחמנייה טרייה עם חמאה וריבה כיד המלך, תוצרת פרי ביתו של אילן, שזלל סחוג כאילו אין מתוקים בעולם.

*

אני סבור שלא אגזים אם אומר שהכנת הארוחה לקחה לאברהם למעלה משעתיים, אף שעברו חלפו ביעף, ויכול להיות שאם לא הייתי כבר רעב כמו זאב, היו נוצרים אצלי ספקות לגבי המאכלים שהוצעו לי באותו ערב, במיוחד לאור ניסיון רע קודם עם מאכל מהמזרח הרחוק שתור סיפורו יגיע גם יגיע.

זאת במיוחד שהמאכלים של אברהם היו מלווים בסיפורים על מקורותיהם והמוצרים מהם היו מורכבים, שבדיעבד נראה לי שאברהם ניסה לברר איתי, בצורה דיסקרטית, שאין לי בעיית כשרות, עליה כנראה כבר שמע קודם. עם זאת, העובדה הינה, ולא חשוב מה גרם לכך, שבארוחה זו ליקקתי את האצבעות (במלוא מובן המילה, לפחות במנה האחרונה שהייתה גלידת וניל עם דובדבנים מסוכרים ברוטב פירות יער, שלא הכרתי קודם לכן, למעט מהסיפורים של הוריי), ואפילו כרובית מאודה, מאכל ששנאתי את ריחו ומעולם לא הכריחו אותי לאכלו בבית, לאור זיכרונות סלידה של אימי מכך, מימי ילדותה, ערב לחיכי.

מאז ניסיתי פעמים רבות לאכול דגים במסעדה סינית ותמיד, אבל תמיד, התאכזבתי. כך שלא יכול להיות ספק, שלמרות שבסיום הארוחה נשארתי למעלה משעה כדי להדיח את הכלים ולסדר את המטבח, היה זה ערב סטודנטיאלי מרתק, שונה לחלוטין ממה שתכננתי ודמיינתי לעצמי. ערב שהותיר בי חותם עז להמשך. בסיומו של אותו לילה, נפלתי שדוד למיטה, מבקש סליחה מאברהם, שעדיין ישב ליד השולחן וקרא בעיון ספר גדול, עב כרס, בכריכת עור שחורה, על שאיני יכול להמשיך ולשוחח עמו, מאחר שלמוחרת יש לי שיעור במתמטיקה ואני כבר בפיגור של שבוע. "גם אני חייב לסיים," השיב לי בהצביעו על הספר. "אני בטוח שיהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות," הגבתי, תוך שאני מהרהר לעצמי בסיטואציה זו, איך זה שדווקא אנחנו נקראים עם הספר, ונרדמתי כמו בול עץ.

היו לי עוד שיחות לא מועטות עם אברהם, רובן לאור ההסדר שהגענו אליו: אברהם מבשל, אנחנו אוכלים יחדיו ואני שוטף כלים. שטפתי המון כלים, אך לא מספיק כדי למצות כראוי את ההיכרות הזו. נשארו אצלי חורים שחורים אותם, לפעמים, הצלחתי למלא במידע חסר, אך לא בכזו עוצמה כפי שקלטתי מאברהם. מה עוד שהיו גם מקרים שבהם התברר לי בדיעבד שההשלמות שעשיתי לעצמי, על פי השערות, כדי למלא חללים של מידע חסר (אז לא הייתה אפשרות לעשות גוגל), היו שגויות. הפעם הראשונה שהבינותי שמדובר בהשערות שגויות הייתה כאשר שמעתי על בודהיזם מפי מהנדסי מים מהמזרח הרחוק (הודו, תאילנד, בורמה), שלא היו אנשי רוח כמו אברהם, אותם הדרכתי חברתית מטעם משרד החוץ, אך גם זה כבר שייך לסיפור אחר.

אברהם היה עסוק מאוד, גם בעבודה וגם בלימודים. אני סבור שהוא היה מעט מבוגר ממני, אך בכל מקרה לא היה "בראש שלנו", ישראלים יוצאי צבא, שרצו והרשו לעצמם להתפרק, להתפרע מעט, לאחר שלוש-ארבע שנות שירות. רק לעיתים נדירות הצלחתי לחבר ממש את אברהם גם לחברים אחרים, לעניין אותו ולשתפו בפעילות שלנו. אני מעריך שבזכות הקשר הטוב בינינו הוא גם שיפר את מערכת היחסים עם שאר הדיירים במפלס, אף שלא הפך להיות אחד מהחבר'ה. וכי היה אפשר אחרת? הרי באחד הלילות, בסיום אחד השיעורים המעשיים שקיבלתי ממנו על האין-סופיות ביצירתיות בבישול, בארוחה שבה למדתי להכיר ולהבדיל בין סוגים שונים של שמן סויה וצלפים, שעד אז כלל לא ידעתי על קיומם, ורק ברבות הימים למדתי לקטוף אותם מהשיח הקוצני שלהם ולהכינם בעצמי, ולא בטעם מלוח כפי שמוכרים אותם בצנצנות בסופרמרקט, וגם הכנת אוכל מאודה בין שני סירים ענקיים, שהעליון בהם עם תחתית מחוררת, ושטיפתם דורשת מיומנות מיוחדת שפיתחתי לשם כך. אברהם סיפר לי שהוא הגיע לישראל בעקבות הרוח והנשמה שלו, שהגיעה לביקור בישראל, בעת שלמד על ישראל במסגרת תואר ראשון במדע הדתות, דבר שהיה בעיניי עוד הרבה יותר מרוחק מהסינית שבפיו (בשפה הגרמנית האמירה: "אתה מדבר איתי סינית" משמעה "אני לא מבין על מה אתה מדבר"). שכבנו כבר במיטותינו ועל השאלה מתי ואיך החליט להגיע לישראל, השיב לי אברהם שהוא הגיע בעקבות הנשמה שלו. מייד שאלתי אם הוא יהודי, שהרי בבורותי, להגיע לישראל בעקבות הנשמה, נתפס כדבר הכי יהודי שיכול להיות, אף שאני עצמי לא הבינותי ובעצם עד היום לא מבין למה בדיוק הכוונה. אברהם התפלא שאני שואל זאת, שהרי הוא בודהיסט, כפי שכבר אמר לי. לרגע חשבתי שאולי האשמה היא באנגלית שבפי (הרי בתור מי שלמד ונבחן במבחני הבגרות בצרפתית ולא באנגלית, השלמתי את האנגלית שלי בקריאת ספרים בצמוד למילון בלבד) וניסיתי להסביר לו באנגלית הקלוקלת שלי, מה מקור ההשערה שלי (נפש, נשמה, רוח, SOUL, MIND, SPIRIT התערבבו ביניהן ויצרו בלבול גדול שגם היום לא נראה לי שאפשר לעשות בו סדר הגיוני במיוחד. מכל מקום, אני לא יכול).

*