היה או לא היה

"סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים"

כי חולת אהבה אני

רובי

קולו הסדוק מהחיים של לאונרד כהן גלש מהסלון של רוני ורינת והתחכך ברובי:

^[2]"Dance me to your beauty

with a burning violin"

הצלילים גדושי האהבה העלו בו ערגה למשהו חסר, אולי הבטחה למימושה של השתוקקות עלומה:

Dance me through the panic "

till I’m gathered safely in"

הוא נשען על מעקה המרפסת המשקיפה לים. הרוח חטפה את הצלילים המלטפים, השליכה אותם אל הגלים – והחזירה אותם לחים ומהבילים אל מכנסיו ואל חולצתו, מתעתעים בו הבטחה כמוסה.

"רינת, תעשי לי טובה. הסיוט עם אמנון עדיין טרי. אני לא צריכה כלום. בשביל זה הזמנת אותי? מה קרה? את סובלת וכולנו צריכים לסבול איתך? אני לא מבינה למה כל מי שנופל בפח ומתחתן חייב לאמלל גם את החברים שלו. לכי חפשי לך חברות אחרות לאמלל".

"פאולה, תשתקי. את ממש בלתי נסבלת. אם רובי ישמע אותך, הוא ייעלב ויירתע. תראי, זה כמו לרכוב על אופניים. נופלים, מייד עולים בחזרה וממשיכים לרכוב".

"תקשיבי, רינת, אני על אופניים אף פעם לא ידעתי לרכוב. אז הקלישאה ממילא מתבזבזת עליי. אני חוזרת לבית של דודתי. הספיק לי. כל האורות האדומים העמומים האלה, הקטורת, קולו המהביל של לאונרד כהן, רעש הגלים... באמת, כמה פתטית את יכולה להיות? פתחת בורדל? מאז שנישאת, מרוב אבטלה ושיעמום החלטת לסרסר בי? דחיל ראבק, רינת, תעברי לדינה. היא ממש תימס לרובי שלך בין הידיים".

הקולות הרמים הגיעו לאוזניו של רובי, והוא הסתובב והספיק לקלוט את המשפטים האחרונים של פאולה.

מה ששבה את ליבו וסקרן אותו, עוד לפני שראה אותה, לא היו דבריה, אלא הצורה שבה נאמרו, ובעיקר נימת הקול והגוון שלו. משהו מוכר, שאוזניו כאילו זיהו ולא זיהו. משהו שהזכיר לו את אילש מהספר גרוטסקה. בלי להסס התקרב אליהן.

"שלום, אני רובי. תראי, אם רינת כבר טרחה על כל האווירה, חבל שזה יתבזבז. דינה לא ממש עושה לי את זה. אז אולי בכל זאת ננסה. שנרקוד?"

לא הספיקה להתאושש וכבר הייתה בזרועותיו. מילותיו של לני "Hold me tight" הצמידו אותה אליו הכי צמוד שאפשר. הם רקדו בשתיקה, גופם רפוי, הם נכרכו אחד בשנייה, נדמה כי מאז ומעולם התרפקו זה על זה לצליליו המפתים של קולו.

בתום הריקוד, בעודם המומים מהקשר הבלתי אמצעי ביניהם, עדיין שותקים, כשאווירת הדמדומים מקשה עליהם לראות היטב זה את זה, עברו אל המרפסת. ישבו כמכרים ותיקים הנהנים מבריזת הים, מקולות המוזיקה ובעיקר מהשתיקה הנוחה, מהרגשת הבית שאפפה את שניהם.

רובי איבד את תחושת המציאות, ואם להודות על האמת, אף את העשתונות. היה לו קשה לאמוד את הזמן שבו היו עטופים בשתיקתם. האם נעדרו לנצח, או חלפה רק כמחצית השעה? חש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, ונתקף סוג של בלבול מלווה בסחרור. השלווה התפוגגה, ומשהו בלתי מוכר, נעים ומטריד כאחד, תפס את מקומה. החליט שמוטב לפרוש בשיא, אפילו שעוד לא הספיק לראות בבירור את פניה או לשוחח עימה שיחה משמעותית.

"מחר אני עוזב לבסיס. אני צריך להיות בשעה תשע בישיבה בחצרים, מצטער. אבקש מדודתך את הכתובת. אמצא אותך, מבטיח".

לפני שהספיקה למחות, התכופף, הדביק נשיקה ללחייה ועזב.

פאולה

"אז מה, 'לא מעניין אותי הרובי הזה...", חיקתה אותה רינת. "ממש. היה צריך שפכטל כדי לקלף אותך ממנו.

נראיתם כמו 'אל ואלת' שנשזרו יחדיו לאל אהבה מיתולוגי דו־ראשי. בחייהם ובמותם לא ייפרדו. אבל תגידי, יא הַבְּלָה, איך נתת לו לברוח ככה?" הקניטה אותה.

"תפסיקי כבר. בטח לא אראה אותו שוב. ואם אראה, וכי אזהה? בחשכה הזו יכולתי להיכנס בקלות להיריון ולא לזהות למוחרת את האב. בחיי, רינת, תדליקי קצת אור. אני נשבעת לך, אני לא יודעת איך הרובי הזה שלכם נראה. מיהו בכלל. הבטיח שייקח את כתובתי מדודתי... המשפט הכי מטומטם ששמעתי. בטח לא אראה אותו שוב. ואת, רינת, תעשי לי טובה ותחליפי מקצוע, כי שדכנית את לא. וגם בתור מדאם נכשלת. אפילו לא התמזמזנו".

"לא התמזמזתם, מי שיאמין לך. בחיים שלי לא רקדתי ככה צמוד עם מישהו, אפילו לא עם רוני, ואנחנו נשואים כבר חצי שנה. ומה בדיוק עשיתם במרפסת שעה בחושך? ספרתם כוכבים?"

"שתקנו. היה כיף. אז מרוב כיף נרדמתי בשמירה, והוא ברח. מה זו השטות הזאת שייקח את כתובתי מדודה שרה? מאיפה...".

"הוא השכן בווילה מעבר לכביש, מול הווילה של דודתך. היא מטפלת בשיניים של כל המשפחה שלו כבר שנים. רובי חבר של רוני מהצבא. אז אל דאגה, בִּנתי, אימא תדאג לך. קבעתם משהו בבאר שבע?"

"אני אומרת לך, ברח הבחור, אז איך בדיוק נקבע? מכיר או לא מכיר את דודה שלי, זו בטח הייתה הפעם האחרונה שאראה אותו".

"שטויות, פאולה. את לא מזהה משהו טוב גם כשהוא קרוב אלייך מרחק נגיעה. רובי הוא מפקד מחלקת J52 בחצרים. בוגר בית הספר הטכני. בחור מבריק. מתעניין ברובוטיקה, במדע בדיוני. כמוך בולע ספרים ואוהב סרטים. מתעתד ללמוד פיזיקה. ראה אותך כשהיינו בשנה שעברה בסחנה. אז הייתה לו חברה, לידיה. הכרת אותה?

כבר אז שאל אותי עלייך. ראשך היה טמון באהבה בימי כולרה, אז מה הפלא שלא ראית אותו? אבל הוא בהחלט ראה. אבל אני לא בטוחה שראה את פנייך. את יודעת, כשאת בביקיני האדום שלך, קשה להתרכז במשהו אחר. אז אני לא בטוחה שהוא יזהה אותך כשתפתחי לו את הדלת".

"מצחיק מאוד. אבל אם בדרך נס ידפוק על דלתי, לא אני זו שאפתח לו. אני נשארת בקיסריה עוד שבועיים. ממש לא בא לי לנטוף זיעה בסאונה הבאר־שבעית של אמצע אוגוסט. אם הוא חכם, הוא יחזור לעשות שבת ליד האקוודוקט של קיסריה. בין גלי הים ימצא את אפרודיטה שלו נהנית מהבריזה. זהו, אני חותכת לדודה. אז ביי, רינת, נתראה מחר בים".

מתוק התפוח

דמדומי השקיעה במעלה "הדר הכרמל" עטפו את הפארק המוריק המוקף עצים. למרגלותיו, הרחק משם, נצנצו אורות החוף כאבנים יקרות. השמש נאבקה בפרפורי גסיסה אחרונים, לפני כניעתה למותה הסיזיפי בחשכת הים. למעלה, מבעד קטיפת השמיים, קרצה לוסי^[3] מבין הכוכבים. רובי חיבק את פאולה, והיא הניחה ראשה על כתפו. הוא נגס חליפות בתפוח ירוק וקינח בשפתיה התפוחות. התפוח חילק עסיסו החמצמץ־מתוק בין שניהם. פאולה נזכרה בשורה משיר של דליה רביקוביץ:^[4]"תַּפּוּחַ זָהָב נִבְלַע בְּאוכְלֵהוּ, בָּא בְעוֹרַהוּ, אַף בִּבְשָרָיו".

רובי קם מהספסל ומשך אותה אליו. יחד פרשו את שמיכת הצמר הכחולה כהה על קרחת הדשא שנוצרה, יש מאין, בין עצי החורש הים־תיכוני, באנקת הגבהים הפרטית שלהם.

למוחרת המסיבה פנה רובי לסגן מפקד בית הספר לטיסה מיכה שגיב. שבועיים קודם לכן קבע עימו שגיב ישיבת עבודה על מתווה הקורס באווירונאוטיקה, זה שביקש ממנו להעביר לצוערי הבסיס מייד לאחר החגים. עתה ניצל רובי את ההזדמנות כדי לפדות את ימי החופשה שהצטברו לו מאז חתם קבע בבסיס.

החופשה אמורה הייתה להסתיים ביום ראשון, והם בילו את כל שמונת הימים בטיולי טבע במעלה הדר הכרמל, ברביצה על החוף בחיפה ובהתערסלות בין גלי הים בקיסריה.

בטיוליהם דרכו בהיסוס, עקב בצד אגודל, גם באזורים הפגיעים, בשמורות הטבע המוגנות של כל אחד ואחת מהם. ניסו להכיר זה את זה היכרות מעמיקה יותר, לחדור מבעד לחומות הבצורות, מעבר למגננות שבנו סביבם.

כל סיור כזה הסתיים בסיורי שטח מאומצים לגילוי מסתורי גופם. כגששים מנוסים התחקו אחרי כל סימן למיצוי העונג מתוכם.

מחר יֵצא לבסיס ולא יוכל לראותה אלא בעוד שבועיים. הפרידה הקרובה יצרה סוג של מתח מיני שגָאה ליצריות מעובה שמקורה בחרדת נטישה. גם תהייה הייתה שם, מצד שניהם: האם האינטימיות שנוצרה ביניהם אמיתית, או סתם סטוץ חולף של עונת המלפפונים?

הם נשכבו על השמיכה שפרשו באמצע קרחת הדשא. כיסוי הקטיפה הכהה שממעל כמעט נגע בעורם החשוף. לוסי חזרה ושלחה להם את אהבתה.

פאולה הניחה את ידה על חזהו של רובי והתכתבה בקצות אצבעותיה עם חידודי עורו. ניסתה לדלות מתוכה את כל המילים הנרדפות שימצו את מה שהרגישה. עיניהם היו עצומות. כשהגיעה לשיפולי בטנו, נעצרה. נתקלה במכשול. שניהם התנשמו והתנשפו. נשימותיהם התמזגו בצלילי שיח החורש ובקולות הרוח שרשרשה בענפיו.

ידה סגרה על גבריותו, וזרועותיו נלפתו סביב גופה. הם השתרגו זה בזה. התקשו להבחין איפה היא מתחילה והיכן הוא נגמר. שפתיו גמאו את שפתותיה, נשמתם התערבלה. הוא החל לגשש בנשיקותיו הרכות, נוגעות לא נוגעות, מרפרפות במעלה צווארה, מגלות את כל נקודות התורפה שלה. גורמות לרעידות בלתי נשלטות, לרצון לגלוש מתוך עורה, לנטוש את גופה, לזעוק מכאב ומהנאה בעת ובעונה אחת. לזנק אל הריק, אל אובדן חושים מוחלט, להשתחרר מהמערבולת של עונג בלתי נסבל.

ידיו המשיכו בגילויים טופוגרפיים לגלות את מכמני גופה. קצות אצבעותיו עלו וירדו על הרים ובקעות. לרגע נוגעות, במשנהו מרחפות, ואז לשות, מלטפות.

גופם נשזר לאחד ותנועתו גלית, הרמונית, מותאמת לרחש הגלים; שגברו והתעצמו במקצב הולך ומאמיר מתנפצים אל סלעי החוף, נסוגים לים, ובמשנה כוח חוזרים ונוסקים, סוערים וגואים ושוב מתאבדים על הסלעים. לשונו משמשת מאסף, מוודאת שנקודות הציון זוהו. הוא רצה להיות בטוח שיגיעו בזמן למקום הנכון לשניהם.

***

עברו שבועיים, ועדיין לא שמעה מרובי דבר. הוא לא התקשר ולא שלח מכתב. קיסריה, האקוודוקט, הדר הכרמל, לוסי, סיוריהם בנופם האינטימי – כל אלו החלו להתפייד ממוחה.

צחיחות סוף הקיץ של בירת הנגב המאובקת כרסמה בה כל חלקה טובה. בטח עשיתי רוב מהומה על לא מאומה, חשבה. הייתי אמריגו וספוצ'י, אך אמריקה, שכה נפעמתי לראות לראשונה את חופיה, נגלתה כבר מזמן לרובי עם אחרות.

היא קמה והניחה תקליט של לאונרד כהן על הפטפון. בסוף הקיץ הקודם רכשה אותו יחד עם אוסף תקליטים בכספי עבודתה בקטיף הדרים בקיבוץ דביר.

הקיץ הזה היה השלישי ברציפות שבו עסקה בקטיף הדרים. חבריה נסעו לים, לאילת, לחו"ל, השתוללו, חיו את החיים, והיא התעקשה, קרעה את התחת. אבל עתה התנחמה במילותיו של לני שלה, שביקש ממנה לחבקו חזק. בהיעדרו המוחלט של רובי הייתה בכך חצי נחמה, אם כי יש שיאמרו נחמה לטיפשים. קודם לכן הקשיבה לביטלס. קיבלה מהם דרישת שלום חמה מלוסי, שנראתה כעת רחוקה ובלתי מושגת מתמיד.

הצלצול הצורמני של פעמון הדלת קטע את מחשבותיה באחת. פאולה חיכתה שאחד מבני הבית ייגש לדלת, אך מייד נזכרה שכולם בעבודה והיא לבד. הִשתיקה את לני, משכה על עצמה מכנסיים קצרים וגופייה שחורה וניגשה לראות מי מפריע את הבלוז שלתוכו שקעה.

בדלת עמד, יותר נכון התנדנד, רובי. נשען על המשקוף, מאובק, שפתיו בקועות, חיוך מטופש מרוח על פניו.

"את גרה בסוף העולם שמאלה. חיפשתי את רחוב אלפרד רוסי 3 מהבוקר. עכשיו שתים־עשרה. רק במקרה מצאתי אותך. אף אחד לא שמע על הרחוב הזה. את לא מבינה, פאולה, לא שתיתי כלום. אני מת מצמא".

הוא ניסה לשוות למדֵי הקיץ של חיל האוויר שלגופו חזות מהוגנת. ניער את האבק מעליהם. הכניס את החולצה למכנסיו והידק את החגורה.

פאולה משכה אותו פנימה, ובין נישוק לחיבוק הושיבה אותו על המיטה הסתורה בחדרה ומיהרה למטבח להביא לו מים, לפני שינבול לה שם מול העיניים.

היא חזרה עם קנקן מים קרים שפרוסות לימון צפות בתוכו ושקית גדולה של פתי בר. שפכה את הביסקוויטים בגולמניות לתוך צלחת קטנה מדי, חלקם הגדול נפלו על שולחן העץ המרובע ומיעוטם התגלגלו לרצפה.

לאחר ששתה מעט והתרווח על מיטתה, קלע לעבר מפתח גופייתה כמה פתי בר והתבדח על כישורי האירוח הגרועים שלה.

"אני מת מרעב, והיא מביאה לי ביסקוויטים. איך תאכילי את הילדים שלנו, יא יסמין?" סיים את דבריו בצחוק, מגרגר כמו חתול, שבע רצון משנינותו.

"יא אחמד, יא עיוני, יא אלבי. אני היביתי אותם לעולם, אז אתה יכול לפחות להאכיל אותם", השיבה לו בהתיזה עליו מי קרח מהקנקן.

"טוב, יא פרחנה שלי, בואי, יא בנתי, אחמד יכין לנו סלט ערבי קטן, חביתת ירקות וקפה בחלב, כדי שיהיה לו כוח לעשות בך שפטים ולמלא את אוהלנו ביסמינות ובאחמדים קטנים".

לאחר ששבעו מארוחת הבוהריים הטעימה וחזרו לחדרה, הושיטה פאולה לרובי מגבת נקייה והפצירה בו להתקלח, לשטוף מעל עצמו את האבק ואת הזיעה שדבקו בו, כדי שיוכלו סוף־סוף ליהנות יחדיו מהקינוח שכה ציפו לו זה שבועיים.

המשך בספר המלא