קו האופק נשבר

ליאון הניח את המכחול על השולחן הקטן כמו רופא שמסיים הליך כירורגי — לא מתוך התרוממות רוח, אלא מתוך תשישות שהתחפשה להשלמה.
הוא פסע לאחור, בחן את הקנבס בתערובת של חמלה ובוז.
שוב נוף. שוב השתקפות במים, שוב העץ הזה, שכנראה קיים איפשהו בין הרי יהודה לבין הדמיון.
דיור מוגן. מחלקת עצמאיים. חשב ומשך בכתפיו.
לפחות יש איזו הרמוניה שם. מה שהעין מחפשת כששאר הגוף מתנוון ונרקב.

הוא התיישב על הכורסה הישנה שעמדה מול כן הציור, ריפוד קטיפה סגול שכבר מזמן איבד את הזכות להיקרא סגול.
הקפה היה פושר. התחושה — אפילו פושרת יותר.

במרכז העיר, בגלריה הקטנה של אסתר שטיין, עמדו לתלות את הציור הזה עוד היום.
היא התקשרה אתמול, שאלה אם יש משהו חדש, ואפילו לא שאלה מה הנושא.
״אני סומכת עליך, ליאון,״ היא אמרה.
״אני כבר לא,״ חשב, ולא טרח לומר את זה בקול.

אסתר הייתה בת שישים ומשהו, אולי שבעים, עם קול של מורה לאזרחות ולב של מאכילת חתולי רחוב.
הגלריה שלה נראתה כמו סלון משנת 1985 עם שאיפה לפריז של שנות החמישים.
והיא דאגה לליאון כמו לאחד הבנים שלה — אם היה לה כזה. אולי היה. הוא מעולם לא שאל.