1996
הוא שכב במיטה, כולו נפוח, גופו מחליף צבעים מכחול, לאדום ואז סגול, מחובר לצינורות שהתחברו למכשירים שלא הפסיקו לצפצף. אביה שלה שכב שם אבל הוא לא באמת היה, אלא רק גוף חבול חסר כל יכולת או נשמה. הלב שלה השתולל, כל גופה בער והבכי נחנק בגרונה אבל אף דמעה לא ירדה מעיניה. אחיה ארי, הרים את ראשו מן המיטה כלפיה, אחותו הקטנה, ומבטו היה מלא כאב כבול וחסר אונים. היא הרגישה כאילו בלעה כדור אש עצום, והוא יורד בגרונה אט אט אל נשמתה ומכלה אותה. מאז היא בוכה בכי קורע לב רק בשירותים, שם המים הזורמים יחרישו את כאבה מפני עצמה ומפני הסובבים אותה.