מארז השביל האחורי – נשים שהיו בזנות

פרק 1

בת אחת עשרה וקצת, אני יושבת בחדר ומקפלת כביסה. ״כמה זמן את עושה כביסה״, הוא צעק, ״תסיימי כבר!! את צריכה להיות זריזה. עצלנית אחת״.

אני שותקת. אמא לימדה אותי; 'כשאבא צועק, לשתוק זה הסוד של הנשים' לחשה לי. אז שתקתי, סופגת לתוכי את העלבון.

השפלתי מבט - כי אסור להסתכל בעיניים. זה נחשב לחוצפה ויהירות.

עצמתי את המחשבות בראש ונשכתי שפתיים, אבל היו בטוחים שלא עצמתי את העיניים. אני לא רוצה שהוא יכעס יותר וגם לא רציתי לחטוף מכות.

ככה בשקט אני מתעסקת עם פריט לבוש ומקפלת אותו בציפייה שיסתיים מופע הזעם.

הוא סיים ב״כלום לא יצא ממך״ והלך.

עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וניסיתי לקפל יותר מהר. אני אראה לך מי אני, כן אני אראה לך שאני שווה משהו.

היו לי שיטות לקפל כביסה. כל יום למשפחה ברוכת ילדים, בת עשר נפשות, כשאני רק בת 11.

הבגדים סודרו בערימות לפי גיל. התחלתי לסדר אותם במקום, והנה, אמא נכנסת עם ערימת בגדים לקיפול. שבעה קילו הישר ממכונת הייבוש, מוסיפה עוד לערמה הקיימת.

אני בייאוש, מסתכלת. לא אסיים לעולם, ובתוך המבט המאוכזב שלי, אמא אומרת לי שיש בערימה גם חולצות לגיהוץ.

"אני שונאת לגהץ, אני שונאת" אני צועקת בלי קול.

המתקן הזה ומגהץ הקיטור כבדים לי.

ותמיד אני עם כוויות על הידיים, בבטן, ואפילו באוזניים. ידעתי שיכעסו עליי.

עשיתי מהר כביסה. סיימתי לקפל ולגהץ ולשים הכל במקום, ונכנסתי למיטה בשקט. שוכבת ערה ומתייסרת על שמחר אי אפשר ללכת לבית הספר. המורה אמרה שתעניש אותי בחומרה אם אגיע ללא שיעורי בית.

ואיך אני אסביר לה שלא היה לי זמן, שאני מטפלת באחים שלי הקטנים, עושה את מטלות הבית, לוקחת לגן, ומחזירה ועושה להם טיול לפארק.

היא בכלל לא מאמינה לי.

היא זימנה את ההורים שלי ואמרה להם שאני מספרת סיפורים, והם רק צחקו עלי. אני לא רוצה לומר ולספר לה כלום. מה היא מבינה בכלל.

הערב הגיע, הגוף שלי געש כמו לבה רותחת. כך, תוך שאני כועסת אני מספרת לעצמי את הסיפור האהוב עליי על פוליאנה, וחושבת על מה שהיא הייתה עושה, על מה כן היה לי טוב היום.

אסור לבכות ולהיות עצובה.

רציתי להיות פוליאנה.

וככה נרדמתי.

תמיד בערב פחדתי מהחושך. נכנסת למיטה באור ורעש של הבנות בחדר. של שש אחיות.

מתעוררת בלילה עם סיוטים. מדמיינת שרודפים אותי ואונסים, ואני רצה מהר והכל מתמוטט ומתפרק ואני רצה ואז תופסים אותי ומתעללים בי

בחושך. כל חפץ בחדר וכל כתם נראה כמו דמות מאיימת. לפעמים גם באור יום הכתמים האלה על המרצפות הישנות, כאילו קפצו החוצה ויצאו מהן דמויות. בלילה הייתי מתעוררת בבעתה, הולכת בוכה חרישית לחדר של אמא ואבא שיגרשו לי את הפחד. והם היו אומרים לי חצי ישנים לכי חזרה למיטה.

לפעמים אמא היתה קמה ואומרת לי "אין כלום חזרי לישון", 

אבל עדיין פחדתי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*