כל צל צריך גוף

אביו של דניאל מת ביום חמישי, מעט אחרי השעה ארבע.

האובך הסתיר את קו הרקיע. בבית החולים לא הרגישו בזה. הרופאה אמרה ״זה נגמר בשקט בלי כאבים״, משפט שמופיע בתשעים ושלושה אחוזים מהמקרים. הלנה בכתה. דניאל, בן שתים־עשרה, לא הגיב. מיכאל לא היה אב רע. הוא גם לא היה טוב. הוא היה ניטרלי — מונח שהחליף, בסוף המאה ה־21, את המושג ״נורמטיבי״. הוא אכל בשתיקה, עבד יותר ממה שצריך, והעדיף מסכים על פני אנשים. אחרי מותו, האווירה בבית הפכה באופן מוזר קלה יותר. השתיקות איבדו את משקלן. הדלתות הפסיקו לחרוק. הלנה חזרה לישון.

שבע־עשרה שנים חלפו. דניאל התבגר, הלנה התכווצה. הפרסום הגיע בינואר. ״EDNA — טכנולוגיית שימור ביולוגית מבוססת בינה קונטקסטואלית. מיכאל, כפי שזכרתם אותו. אבל בלי הריח של התרופות וחלוק בית החולים.״ הנציג התיישב מולם, לבוש בחליפה אפורה וחסרת ייחוד, למעט סיכה קטנה עם הלוגו של EDNA — אליפסה כחולה פתוחה במרכזה, כמו מבט מלמעלה על עין ריקה. ״מה שאנחנו מציעים,״ הוא אמר, ״אינו החייאה כמובן, וגם לא הדמיה. זה שחזור מלא, מבוסס על סריקות ביוגרפיות, עקבות התנהגותיות ותשתית DNA בלתי פגומה. אנחנו לא מחזירים את מיכאל — אנחנו מייצרים אותו מחדש.״ דניאל שאל אם הוא יזכור דברים. כל מה שאושר על ידיהם בזיכרון הרשמי — כן.

״זיכרונות שנרשמו בפלטפורמות מקוונות, חומרים ויזואליים, אלגוריתמי הרגלים. אין שגיאות. יש רק מסננים. ברירת המחדל: חוויות שליליות נמחקות. אפשר להחזיר אותן באופן מבוקר בתשלום נוסף בהמשך, אם תרגישו שזה נחוץ.״ הלנה שאלה אם הוא יהיה שונה. ״שונה? אולי קצת פחות עייף. זה תלוי בתקציב שלכם.״ הנציג חייך חיוך מקצועי עם שיניים מולבנות, פתח טאבלט כסוף והתחיל להקריא קטעים מתוך חוזה בן שלושים וחמישה עמודים.