אם המלחמה תימשך עוד שנתיים

מאז נעוריי היה לי הרגל, להיעלם מעת לעת ולצלול אל עולמות אחרים כדי לחדש את כוחותיי. היו מחפשים אותי אז, ורושמים אותי כעבור זמן מה כנעדר, וכששבתי והופעתי לבסוף תמיד נהניתי לשמוע את דעותיהם של מומחים כביכול עליי ועל "ההיעדרויות" – או מצבי הדמדומים – שלי. אני בסך-הכול עשיתי משהו שהיה לי טבעי לגמרי, משהו שרוב בני-האדם יוכלו לעשות במוקדם או במאוחר. אך בעיניי האנשים המשונים האלה הייתי ממש תופעה –  אחדים ראו בי אחד שנכנס בו דיבוק, אחרים חשבו שניחנתי בכוחות קסם.

בקיצור, שוב נעלמתי לזמן מה. ההווה איבד בעיניי הרבה מחינו כעבור שנתיים או שלוש של מלחמה, אז הסתלקתי כדי לנשום קצת אוויר אחר. עזבתי את המישור שאנחנו חיים בו, בדרכים המוכרות לי, והתארחתי במישור אחר. ביליתי תקופה מסוימת בעברים רחוקים, נדדתי חסר מנוח בין עמים וזמנים, חזיתי בצליבות, במסחר, בהתקדמויות ובהתפתחויות הרגילות עלי אדמות, ואז פרשתי זמן מה אל המישור הקוסמי.

כשחזרתי השנה הייתה 1920, ולאכזבתי העמים בכל מקום המשיכו להילחם זה בזה באותה עיקשות חסרת מעוף. גבולות אחדים הוסטו, כמה אזורים נבחרים של תרבויות מפותחות קדמוניות נהרסו ביסודיות, אבל בסך-הכול, על פני השטח, לא השתנה הרבה בתבל. במה שנוגע לשוויון עלי אדמות ההתקדמות הייתה גדולה: באירופה לפחות, כך שמעתי, המצב היה זהה לגמרי בכל הארצות. גם ההבדל בין מי שנלחם ומי ששמר על ניטרליות נעלם כמעט לגמרי. מאז שהונהגה ההפצצה המכנית על אוכלוסייה אזרחית באמצעות כדורים פורחים, שפיזרו בדרכם מטענים מגבהים של חמישה-עשר עד עשרים אלף מטר, גבולות המדינות נהיו דמיוניים למדי, אף שהגנו עליהם באותה קנאות כבעבר. הפיזור של הירי האקראי הזה מהאוויר היה רחב כל כך, שמשגרי הכדורים היו מרוצים בתכלית אם הם לא פגעו בשטח שלהם, וכבר לא הטריד אותם כמה מהפצצות שלהם נופלות על ארצות ניטרליות או אפילו על השטח של בני בריתם.