אף אחד עוד לא מת מבטלה

בחמש לפנות בוקר אני מתעוררת לקול נפץ. "אף אחד עוד לא מת מבטלה" מרוסק על הרצפה.
חמישה עשורים היה תלוי על מסמר וברגע אחד החליט שנגמר לו. בדיוק אחרי שכתבתי עליו בסדנה.

מה הסיכוי?

אבל שום דבר לא נופל ברגע אחד. שנים של התפוררות איטית, תהליכים סמויים מן העין.

מעל הראש של אבא, כמו בסוף של טטריס, מהבהב כיתוב: GAME OVER.

את הכתובת רק ילדה אחת רואה.

***

"זוכרת את המרצפת הכתומה שהייתה בחדר של דוד אריה?" אני מתקשרת לאמא בבוקר.
״ריבוע חרסינה כזה, קטן?״
היא מספרת לי שקיבלה אותו מבעלה של בת הדודה שלה — טיפוס בטלן, מוכשר אבל עצלן, שחיפש את עצמו. ניסה להתפרנס מכל מיני דברים קטנים של אמנות.
כשהיה מצליח למכור משהו, היה מבזבז את הכסף בבלינצ'ס של שושנה.
פעם ניסה להקים דוכן של שלטים ביריד של נחלת בנימין.
את "אף אחד עוד לא מת מבטלה" אף אחד לא קנה.
אז הוא נתן לה אותו במתנה.

סתיו 2009

כמה שבועות אחרי שאחותי השלישית חוזרת מניו יורק אנחנו נפגשות בתל אביב. כיכר רבין, עסקית צהרים, מפגינות אחיזה נכונה במקלות ובקיאות בתפריט היפני. כישורים מתוחכמים שכל אחת מאיתנו פיתחה לגמרי לבד, מנותקים לחלוטין מאיך שגדלנו, מבני ברק, ממי שהיינו עד לא מזמן.

אנחנו מדברות על הבחור שהיה לה שם, על הלימודים שלי.

הכול איכשהו נשאר על פני השטח. ודווקא כשאני מלווה אותה לאוטובוס, בדקות האחרונות האלה, פתאום היא אומרת שהיא פוחדת נורא.
שהמצב של אבא לא טוב. אולי רע מתמיד. אפילו עם הקטנה הוא כבר לא מדבר.

חלק מסדרת ביטבוקס