השביל האחורי - נשים (שהיו) בזנות 2 - כנפיים שבורות

פתח דבר

איך נראית ציפור שקצצו לה את הכנפיים, ובכל פעם שהצליחו לצמוח מחדש קצצו לה אותן שוב?

היא מביטה דרך הדמעות שלה מבעד לסורגי החלון על חיים אחרים, רחוק מכאן.

בלילות חמים, היא מתעוררת מזיעה מאותו החלום: גמל עם צוואר ארוך שמגיע עד לחלון ביתה שבקומה הרביעית, פותח את הסורגים ונושא אותה על גבו. לפתע, מהשמיים מגיעה ציפור גדולה, מרימה אותה במקורה מגב הגמל, ונושאת אותה גבוה לקן שלה על רכס הר במדבר. הציפור הגדולה מטפלת בה יחד עם גוזליה כמו אמא אמיתית.

כשהיא פוקחת עיניים היא שוב בחדר השינה שלה ושל אחותה.

תיק-תק תיק-תק הרעש של מחוגי השעון מחזיר אותה למציאות. במשך שנים היא חשבה שהרעש הזה מגיע ממנקי רחובות המשכימים קום. עד שגילתה שלשעונים יש קול כשהמחוגים זזים.

הקול הזה בא אליה גם בחלומות; הקול שמחזיר אותה למציאות.

המציאות שבה היא לעולם לא תהיה הילדה האהובה שתמיד מרוצים ממנה. אלא הילדה שאי אפשר לתקן כי היא מקרה אבוד. זו שאף פעם לא מצליחה לעשות כלום כמו שצריך, ואי אפשר לגרום לה לעשות כלום בכוח. "למה כולם מצליחים לעשות הכל כמו שצריך חוץ ממני?" היא חושבת לעצמה. לא מביאה ציונים טובים, לא מנקה טוב, לא חסידית מספיק, לא יפה, לא עוזרת בבית כמו שמצפים ממנה.

היא לא מבינה עדיין שזה שהיא לא מצליחה לרצות אף אחד ועומדת על שלה, אומר שהכנפיים שלה גדלות.

היא נאלצת להסתיר אותן בראש מושפל ובקשות סליחה, כדי שלא יגלו שיש לה ותוכניות לעזוב כשיתאפשר. וכשתהיה מספיק גדולה לצעוק למישהו שישמע אותה, זוכרת כמה זה כאב כשקצצו לה את הכנפיים.

היא מחביאה את הכנפיים כשהיא שותקת, ולא מדברת על כלום. היא לא עונה להטחות, להשפלות ולמילים הרעות, לא מזילה דמעה; שום רגש בהבעות הפנים שלה. כל מילה, כל צחוק, כל דמעה נמדדים ונשמרים כנשק נגדה. היא למדה להחביא את הרגשות שלה עמוק בפנים, לא לספר כלום על עצמה ולמעט בדיבור. יודעת שכל חיבוק ומילה טובה מאמא זה רק כדי להוציא ממנה מידע על אחיותיה או לתפוס אותה משקרת, או למצוא משהו שהיא לא מסכימה לו. היא למדה פשוט לשתוק ולהחביא הכל בפנים. כשאמא הולכת היא נכנסת לתוך השמיכה וממררת בבכי. כשהיא מסיימת לבכות היא מנחמת את עצמה שעוד כמה שנים היא לא תהיה שם יותר.

כבר מגיל 10 היא סופרת את השנים כדי לברוח מהבית. כבר אז, באחד העונשים שלה בחדר המדרגות, היא הבינה שיש לה שתי ברירות, לברוח או להתאבד. וכשהבינה שהיא לא מסוגלת להתאבד, כבר התחילה לתכנן את הבריחה.

כבר בגיל שש ביקשה מאימהות של חברות שלה, אם הן יכולות לאמץ אותה. הן צחקו. חשבו שזה בדיחה. והיא הבינה כבר אז שאף אחד לא יציל אותה חוץ ממנה עצמה. ויום אחד, הכנפיים שלה נהפכו מספיק גדולות, או לפחות כך היא חושבת. היא מרגישה גדולה כל כך, בגיל 14 אפילו קיבלה מחזור; גיל מספיק בשביל לברוח מהבית בפעם השלישית. ביום שבת, כשכל המשפחה בארוחת שבת בבית כנסת, היא אורזת תיק קטן עם מים וכמה בגדים והולכת אל הלא נודע. אין לה שום כיוון פרט למישהי שסיפרה לה בצ'ט שיש מקום בשם "בית השנטי" שמקבל ילדים שזרקו אותם מהבית. היא הולכת ברגל בחום שעתיים לים. אישה שרואה אותה בים לבד מסיעה אותה לבית השנטי. היא נכנסת ומבקשת להישאר, רק לא לחזור הביתה. בינתיים המשטרה מחפשת אותה והמקום נאלץ לדווח למשטרה. כשהמשטרה באה היא מסרבת בתוקף לחזור הביתה. מאיימת שאם יחזירו אותה היא תתאבד, מספרת על ההתעללות. הרווחה מתערבת ויום לאחר מכן היא מתארחת אצל זוג חשוך ילדים מהקהילה של הוריה.

ולמרות שכל כך רצתה שזה יהיה הסוף כמו באגדות, הסיפור שלה לא היה סיפור סינדרלה במסע שלה אל החופש. היו שם הרבה אנשים, אבל לא היה אחד שנתן לה יד או כתף חמה. יתומה עם הורים חיים בלי מבוגר אחד שיציל אותה, שייתן לה בית. והיא רק חלמה על אמא חדשה, אבל ידעה שדברים כאלה קורים רק לאנשים אחרים ובחלומות שלה. לעולם לא תהיה לה אמא אמיתית.