איתן פרום

שמעתי את הסיפור, במקוטע, מפי אנשים שונים, וכאשר יקרה לרוב במקרים כאלה, בכל פעם היה זה סיפור אחר.

אם מכירים אתם את סטַרקפילד, מסצ'וסטס, מכירים אתם את סניף הדואר. ואם מכירים אתם את סניף הדואר, בוודאי ראיתם את אִיתֶן פְרוֹם נוסע לשם במעלה הדרך, שומט את המושכות על גבו הקעור של סוסו הערמוני ומשתרך לו על מדרכת הלבנים אל שדרת העמודים הלבנה: ובוודאי שאלתם מיהו.

שם ראיתיו לראשונה, לפני שנים אחדות; והמראה הקפיא אותי על עומדי. אפילו אז הוא היה הדמות הבולטת ביותר בסטרקפילד, אף שלא היה אלא חורבת אדם. לא גובהו הוא שייחד אותו דווקא, שכן ה״ילידים" נבדלו בבירור בארכנותם הכחושה מן הנוכרים הגוצים1 לעומתם: היתה זו חזותו ששפעה עוצמה נינוחה, חרף צליעתו שבלמה כל צעד כמשיכת שרשרת. היה משהו גלמוד ומרוחק בפניו, וכה נוקשה ואפור היה עד שחשבתי אותו לאיש זקן והופתעתי לשמוע שאינו אלא בן חמישים ושתיים. זאת שמעתי מהַרמון גוֹאוּ, שנהג את עגלתו בין בֶּטסבּרידג' לסטַרקפילד בימים שקדמו לחשמלית וידע את דברי ימיהן של כל המשפחות הדרות במסלול נסיעתו.

"ככה הוא נראה מאז ההתרסקות שלו, ובפברואר הבא זה יהיה עשרים וארבע שנים מאז," הפטיר הרמון והשתתק בכל פעם שאימץ את זיכרונו.

ה״התרסקות״ — כך נודע לי מפי אותו מקור — היא שחרצה את השרטת האדומה לאורך מצחו של אִיתֶן פְרוֹם, ואף קיצרה ועיקמה כל־כך את צדו הימני עד כי מעט הצעדים שהיה עליו לצעוד מעגלתו אל אשנב הדואר עלו לו במאמצים ניכרים. הוא נהג לנסוע לשם מחוותו מדי יום ביומו בצהריים, וכיוון שבשעה זו אספתי גם אני את הדואר שלי, לא־אחת עברתי על פניו באכסדרה או עמדתי לצדו בזמן שהמתנו לניע היד המחלקת מאחורי השבכה. אף־על־פי שהגיע בדייקנות שכזאת, לעתים רחוקות קיבל משהו נוסף על העותק של נשר בטסברידג', שהיה טומן בכיסו המדולדל בלי לחון אותו במבט. אך לפעמים היה פקיד הדואר מוסר לו מכתב ממוען לגברת זֶנוֹבּיה — או הגברת זינה — פרום, ולרוב התנוססו על הפינה השמאלית העליונה של המעטפה כתובתו של יצרן תרופות ושם התרופה המסוימת. גם את המסמכים האלה היה שכני טומן בכיסו בלי להביט בהם, כאילו כל־כך הורגל בהם עד שלא היה עליו עוד לטרוח ולתהות על כמותם ועל סוגיהם, ופונה והולך לו אגב ניד־ראש שתוּק אל פקיד הדואר.

הכל בסטרקפילד הכירוהו ובירכו אותו לשלום בנימה שהותאמה להכרת פניו הקודרת; אך כיבדו את שתקנותו, ורק לעתים רחוקות היה אחד מזקני המקום מעכב אותו לשיחה קצרה. במקרים האלה הוא היה מקשיב בשתיקה, עיניו הכחולות נתונות בפני הדובר, ומשיב בקול כה נמוך שמלותיו אף פעם לא הגיעו אל אוזני; אחר־כך היה מטפס בנוקשות על עגלתו, אוסף את המושכות בשמאלו ונוסע לאט אל חוותו.

"ההתרסקות היתה חמורה מאוד?" חקרתי את הַרמוֹן, בעודי מביט בדמותו המתרחקת של פרום ומהרהר מה הדור היה מן הסתם ראשו החום הדק, עם רעמת שערו הבהיר על כתפיו החסונות, בטרם נכפפו ונשחתה צורתן.

"הכי גרועה שיכול להיות," אישר בן־שיחי. "מספיק בשביל להרוג כל אחד אחר. אבל הפרומים הם קשוחים. אִיתֶן בטח יסגור מאה."

"אלוהים אדירים!" קראתי. ברגע ההוא רכן אִיתֶן פרום, אחרי שעלה אל מושבו, לבדוק את יציבותה של תיבת עץ — אף היא נושאת תווית של רוקח — שהניח קודם לכן בירכתי עגלתו, וראיתי את פניו כפי שנראו בוודאי כשחשב שהוא לבדו. "האיש הזה יסגור מאה? הוא נראה כאילו כבר עכשיו הוא מת ובגיהנום!"

הרמון הוציא מכיסו חופן טבק, קרע ממנו קמצוץ ודחק אותו אל שקיק העור של לחיו. "כנראה שהוא בילה יותר מדי חורפים בסטרקפילד. מי שיש לו שכל, בדרך־כלל מסתלק מפה."

"למה הוא לא הסתלק?"

"מישהו היה צריך להישאר לדאוג למשפחה. אף פעם לא היה אף אחד חוץ מאִיתֶן. קודם אבא שלו — אחרי זה אמא שלו — ואחרי זה אשתו."

"ואחר־כך ההתרסקות?"

הַרמון צחקק בלעג. "נכון. ואז הוא היה חייב להישאר."

"אני מבין. ומאז הם היו צריכים לדאוג לו?"

הַרמון העביר את הטבק שלו מלחי אל לחי והרהר. "אה, בקשר לזה, אני חושב שאיתן תמיד היה זה שדאג."

אף שהרמון הרחיב בסיפור ככל שהתירה לו יכולתו התבונית והמוסרית, נִבעו חללים ניכרים בין עובדותיו, ואני ניחשתי שמשמעותו העמוקה של הסיפור טמונה בחללים. אך משפט אחד ננעץ בזיכרוני ושימש כגרעין, וסביבו קיבצתי את מסקנותי לאחר מכן: "כנראה שהוא בילה יותר מדי חורפים בסטרקפילד."

עוד בטרם תמה שהותי שלי שם נוכחתי לדעת מה פירוש הדבר. אמנם באתי בעידנם המושחת של החשמלית, האופניים והדואר המקומי, כשכבר היה קל לנוע בין העיירות הפזורות בהרים, ובעיירות הגדולות יותר שבעמקים, כגון בֶּטסבּרידג' ושֵד'ס פוֹלְס, היו ספריות, תיאטראות ואולמות ימק״א שצעירים מן הגבעות יכולים היו לרדת לבלות שם. ואף־על־פי־כן, כשצר החורף על סטרקפילד, והעיירה נחה תחת מעטה שלג שהשמים החיוורים חידשוהו בלי הרף, התחלתי להבין מה היו החיים — או ליתר דיוק, שלילתם — בימי בחרותו של אִיתֶן פרום.

מעסיקַי שלחו אותי לשם לעבודה שהיתה קשורה לתחנת כוח גדולה בצומת קֶרְבֶּרִי, ושביתה מתמשכת של נגרים עיכבה את העבודה כל־כך, עד שמצאתי את עצמי תקוע בסטרקפילד — המקום הקרוב ביותר הראוי למגורים — למשך רוב־רובו של החורף. תחילה התמרמרתי, ואחר־כך, מכוח השפעתה המהפנטת של השגרה, התחלתי מוצא בחיים האלה, מעט־מעט, סיפוק שבייאוש. בתחילת שהייתי שם הפליא אותי הניגוד בין חִיּוּת האקלים לחוסר החיים של הקהילה. מדי יום ביומו, עם תום שלגי דצמבר, נהרו מהשמים הכחולים הזוהרים נהרות אור ואוויר על הנוף הצחור, והוא החזיר אותם והעצים את בוהקם העז. אפשר היה לצפות כי מזג־אוויר שכזה יחיש את הרגשות ואף את הדם, אך הוא לא חולל כל שינוי כמדומה, אלא רק האט עוד יותר את הדופק הנרפה ממילא של סטרקפילד. לאחר ששהיתי שם עוד זמן־מה, וראיתי איך השלב הזה של צלילות בדולחית מתחלף בתקופות ממושכות של קור בלי אור שמש; כשנטו סופות פברואר את אוהליהן הלבנים מעל העיירה האדוקה וחיל־הפרשים הפראי של רוחות מרס הסתער מטה לעזרתן, התחלתי להבין מדוע סטרקפילד מגיחה מהמצור בן ששת החודשים כחיל־מצב מורעב שנכנע ללא תנאי. עשרים שנה קודם לכן בוודאי היו אמצעי ההתגוננות מועטים יותר, והאויב שלט כמעט בכל דרכי הגישה בין העיירות הנצורות; וכשנתתי את דעתי על הדברים הללו, חשתי בכוח המבשר רע במשפט שאמר הרמון: "מי שיש לו שכל מסתלק מפה בדרך־כלל." אך אם כאלה הם פני הדברים, כיצד ייתכן שצירוף כלשהו של מכשולים ימנע את מנוסתו של אדם כאִיתֶן פרוֹם?

בעת ששהיתי בסטרקפילד התאכסנתי אצל אלמנה בגיל העמידה, שנודעה במקום כגברת נֵד הֵייל. אביה של הגברת הייל היה פרקליט העיירה בדור הקודם, ו״הבית של הפרקליט וַרנוּם", ששם עדיין התגוררה בעלת הבית שלי עם אמה, היה הבית המרשים ביותר בעיירה. הוא ניצב באחד מקצותיו של הרחוב הראשי, ואכסדרת העמודים הקלאסית שלו וחלונותיו קטני השמשות חלשו על שביל מרוצף שהוליך בין אשוחים נורווגיים אל מגדלה הלבן הדק של כנסיית הקהילה. היה ברור כי הונם של בני ורנום פוחת והולך, אך שתי הנשים עשו כמיטב יכולתן לשמר הגינות כבוּדה; ובעיקר גברת הייל, שגינוני נימוסיה הרפים הלמו את ביתה המיושן החיוור.

ב״טרקלין לאורחים", עם רהיטי המהגוני שלו המרופדים בשער סוסים שחור ומוארים קלושות במנורת קַרסֵל2 מזמזמת, שמעתי את סיפורה של סטרקפילד כל ערב בגרסה שונה שגוניה ענוגים עוד יותר. אין זאת אומרת שהגברת הייל הרגישה או ביטאה עליונות חברתית כלשהי על האנשים שסביבה; אבל הצירוף של רגישות מעודנת וחינוך משופר קמעה פערו בינה ובין שכניה ריחוק שדי היה בו שתשפוט אותם מתוך התבדלות. היא לא מיאנה להשתמש ביכולתה זו, ואני קיוויתי מאוד לקבל ממנה את העובדות החסרות בסיפורו של אִיתֶן פרוֹם, או מפתח לאופיו שיביא את העובדות הידועות לי לידי התאמה. מוחה היה מחסן של מעשיות שפגיעתן אינה רעה, וכל שאלה על אודות מכריה הפיקה ממנה פרטים למכביר; אך בעניינו של אִיתֶן פרוֹם התגלתה בה שתקנות בלתי־צפויה. לא היה כל רמז לגינוי באיפוקה הזה; הרגשתי רק את המיאון חסר הפשרות לדבר עליו או על ענייניו, ובמצוקתה לא יכלה להעניק כמדומה לסקרנותי אלא "כן, הכרתי את שניהם... זה היה נורא..." חרישי.

כה בולט היה השינוי בנוהגה, כה עמוקה וכאובה הרתיעה שנרמזה ממנו, עד שהחזרתי את הפרשה אל נביא העיירה שלי, הרמון גואו, אף שאולי לא היה זה מן הנימוס, אך מאמצי לא הניבו אלא ריטון אטום.

"רות ורנום הזאתי, תמיד היא היתה עצבנית כמו איזה עכברה. ואם כבר חושבים על זה, היא היתה הראשונה שראתה אותם אחרי שאספו אותם. זה קרה בדיוק מתחת לבית של הפרקליט ורנום, שמה, בסיבוב של רחוב קֶרְבֶּרִי, בערך באותו זמן שרות התארסה עם נד הייל. הם כולם היו חברים, הצעירים האלה, והיא בטח לא יכולה לדבר על זה. היו לה מספיק צרות בעצמה."

כל התושבים בסטרקפילד, כמוהם כתושבי קהילות חשובות יותר, היו להם די צרות משלהם, ואלה הפכו אותם אדישים למדי לצרות שכניהם; ואף שהכל הסכימו שהצרה של אִיתֶן פרום הגדישה את הסאה, לא היה איש שיסביר לי מה פשרה של ארשת פניו, אשר לא היה לי ספק כי לא עוני ולא ייסורי גוף יכולים להעלות כדוגמתה. ואף־על־פי־כן אפשר שהייתי מסתפק בסיפור שהתחבר מן הרמיזות ההן, לולא גירתה אותי שתיקתה של הגברת הייל ולולא פגשתי אחרי כן, דרך מקרה, את האיש עצמו.

בבואי לסטרקפילד הסכים דֶניס אִידי, החנווני האירי העשיר — שהחזיק שם את הדבר הדומה ביותר לאורוות סוסים להשכרה — להובילני יום־יום למישור קרברי, שמשם הייתי צריך לנסוע ברכבת אל הצומת. אך בערך באמצע החורף חלו סוסיו של אידי במגיפה מקומית. המחלה התפשטה לשאר האורוות בסטרקפילד, ובמשך יום־יומיים ניסיתי למצוא לי אמצעי תעבורה. אז אמר לי הרמון גואו שהערמוני של אִיתֶן פרום עדיין ניצב על רגליו, ובעליו ישמח מן הסתם להסיע אותי.

לשמע הצעתו לטשתי בו את עיני. "אִיתֶן פרום? אבל מעולם לא החלפתי איתו אפילו מלה. למה, בשם אלוהים, ירצה לעזור לי?"

תשובתו של הרמון הפתיעה אותי עוד יותר. "אם הוא ירצה לעזור, אני לא יודע. אבל אני יודע על־בטוח שהוא לא יצטער להרוויח איזה דולר."

כבר סופר לי שאִיתֶן פרום עני, שההכנסות מהמנסרה ומהשדות הצחיחים של חוותו אינן מספיקות אלא בקושי רב לכלכלת בני ביתו בחורף, אך לא שיערתי שהוא שרוי במחסור כעין זה שנרמז ממלותיו של הרמון, והבעתי את פליאתי.

"מה לעשות, העניינים לא כל־כך הצליחו לו," אמר הרמון. "כשהבנאדם סתם יושב לו כמו אבן עשרים שנה או יותר, ולא מזיז אצבע בשביל לעשות מה שצריך, בסוף זה אוכל אותו מבפנים והוא מתחיל להתפורר. החווה הזאתי של פרום, תמיד היא היתה ריקה כמו קערת חלב אחרי ביקור של החתול, ואתה יודע מה שווה היום מנסרת מים ישנה כזאת. כשאִיתֶן עוד יכַל להזיע שמה בשתיהם מהבוקר עד הלילה, הוא עוד הצליח להוציא מהם איזה פרנסה, אבל המשפחה שלו חיסלה כמעט את הכל, אפילו אז, ואני לא יודע איך הוא מצליח להסתדר היום. בהתחלה אבא שלו חטף בעיטה פעם כשהוא אסף את החציר, והשכל נדפק לו, והוא התחיל לפזר כסף כמו שכומר מפזר דרשות, עד שהוא מת. אחר־כך אמא שלו נהייתה משונה, והיא נסחבה כמה שנים חלשלושה כמו איזה תינוקת. ואשתו זינה, היא תמיד היתה אלופת המחוז בריצה לרופא. מחלות וצרות: זה מה שמילא את הצלחת של אִיתֶן, מאז שהוא טעם את המנה הראשונה."

למחרת בבוקר, כשהשקפתי החוצה, ראיתי את הערמוני מקוער הגב בין האשוחים של ורנום, ואִיתֶן פרום השליך לאחור את פרוות הדב השחוקה שלו ופינה לי מקום על המזחלת לצדו. בשבוע שלאחר מכן הסיע אותי כל בוקר למישור קֶרבֶּרי, וכשהייתי חוזר אחר־הצהריים היה מחכה לי ומסיע אותי דרך הלילה הקפוא בחזרה לסטרקפילד. המרחק לכל כיוון לא עלה על חמישה קילומטר, אבל הסוס הזקן הלך לאט, וגם אם היה השלג נוקשה תחת פסי־הברזל של המזחלת התנהלנו בדרך כמעט שעה. איתן פרום נהג בשתיקה, המושכות תלויות ברפיון משמאלו, צדודיתו החומה המצולקת, שמעליה מצחת כובעו דמוי הקסדה, מתבלטת על רקע תלי השלג כקלסתר ארד של גיבור. אפילו פעם אחת לא הסב אלי את פניו, ולא השיב — אלא במלים של הברה אחת — על שאלותי, או על ההלצות הקלות שניסיתי. הוא נדמָה כחלק מהנוף הנוגה האילם, כהתגלמות יגונו הקפוא, וכל חמימות ורגישות שהיו בו נאצרו מתחת לפני השטח; אך לא היתה שום עוינות בשתיקתו. פשוט נראה שהוא מתקיים במעמקיו של בידוד מוסרי כה מרוחק שאי־אפשר להגיע אליו סתם כך, והרגשתי שבדידותו אינה נובעת אך ורק ממצוקתו האישית, אלא שיש בה, כפי שרמז הרמון גואו, הקור העמוק שהצטבר בחורפי סטרקפילד רבים מדי.

רק פעם או פעמיים גושר המרחק בינינו לרגע; ומה שזכיתי לראות אז להרף־עין רק חיזק את תשוקתי לדעת יותר. פעם אחת שוחחתי איתו על עבודת הנדסה שעסקתי בה שנה קודם לכן בפלורידה, ועל הניגוד בין הנוף החורפי סביבנו והנוף שנמצאתי בו בשנה ההיא; ולהפתעתי אמר פרום פתאום: "כן, פעם הייתי שם, והרבה זמן אחר־כך יכולתי להיזכר איך זה נראה בחורף. אבל עכשיו הכל מכוסה שלג."

הוא לא הוסיף דבר, והיה עלי לנחש את ההמשך מתוך נימת קולו ונסיגתו החדה אל השתיקה.

באחד הימים, כשעליתי לרכבת שלי במישור, גיליתי שחסר לי ספר מדעי עממי — דומני שעסק בהמצאות האחרונות בתחום הביו־כימיה — ספר שהבאתי עמי לקרוא בו בדרך. לא חשבתי עליו עוד עד ששבתי ועליתי על המזחלת בערב, וראיתי את הספר בידו של פרום.

"מצאתי אותו אחרי שנסעת," אמר.

שמתי את הספר בכיסי ושקענו שוב באותה שתיקה שהיינו מרגלים בה; אך כשהתחלנו משתרכים בעלייה המתמשכת ממישור קרברי אל הרכס של סטרקפילד, חשתי שהוא הפנה את פניו אל פני באפלולית.

"יש בספר הזה דברים שלא ידעתי עליהם אפילו מלה," אמר.

התפלאתי לא על מלותיו דווקא, אלא על נימת התרעומת בקולו. מן הסתם הופתע ואף נפגע מעט מבורותו.

"אתה מתעניין בדברים כאלה?" שאלתי.

"פעם התעניינתי."

"יש בספר דבר או שניים די חדשים: בזמן האחרון היו כמה קפיצות־דרך גדולות בתחום המחקר המסוים הזה." חיכיתי רגע לתשובה שלא באה, ואחר־כך אמרתי: "אם אתה רוצה לקרוא את כל הספר, אשמח להשאיר אותו אצלך."

הוא היסס, והיה לי הרושם שהרגיש כאילו הוא עומד להיכנע לגל סוחף של חולשה; ואז השיב קצרות, ״תודה — אני אקח אותו".

קיוויתי שהמאורע הזה יכונן קשר ישיר יותר בינינו. על־פי הפשטות והישירות שדיבר בהן היה ברור לי שסקרנותו בנוגע לספר נובעת מעניין טהור בנושא. נטיות וידע שכאלה אצל אדם במעמדו חידדו את הניגוד שבין מצבו החיצוני לצרכיו הפנימיים, וקיוויתי שההזדמנות לבטא את הללו תגרום לו למצער לפצות את פיו. אך משהו בעברו, או בדרך חייו הנוכחית, סגר אותו ככל הנראה עמוק מדי בתוך עצמו, עמוק מכדי שדחף מקרי ימשוך אותו בחזרה אל בני מינו. בפגישתנו הבאה לא הזכיר כלל את הספר, ונדמה היה שנגזר על המגע בינינו להישאר שלילי וחד־צדדי, כאילו מעולם לא חלה הפוגה באיפוקו.

לאחר כשבוע שבו הסיע אותי פרום אל המישור, השקפתי בוקר אחד מחלוני וראיתי פתותי שלג סמיכים נושרים. מגובה התלוליות הלבנות שנערמו כנגד גדר הגן ולאורך קיר הכנסייה, ניכר כי הסערה התחוללה בוודאי כל הלילה, וכי בשטח הפתוח יימצאו בלי ספק תִלי שלג גדולים. חשבתי שהרכבת שלי תאחר, ככל הנראה; אבל הייתי חייב להיות בתחנת הכוח לשעה או שעתיים אחר־הצהריים, והחלטתי שאם פרום יופיע אתאמץ להגיע למישור ואחכה שם עד שתגיע הרכבת שלי. מכל מקום, אינני יודע מדוע ניסחתי זאת כמשפט תנאי, שהרי לרגע לא הטלתי ספק בכך שפרום יבוא. הוא לא היה מסוג האנשים שתהפוכות כלשהן במזג־האוויר משביתות אותם ממלאכתם; ובשעה היעודה החליקה המזחלת שלו בשלג כמופע תיאטרון מבעד למסכי מלמלה מִתעבּים.

כבר התחלתי להכיר אותו טוב מכדי שאביע פליאה או תודה על שמילא את התחייבותו; אך פלטתי קריאת הפתעה כשראיתיו מפנה את סוסו בכיוון ההפוך לדרך קרברי.

"רכבת משא שנתקעה בשלג לפני המישור חוסמת את המסילה," הסביר בעת שהתנהלנו לאטנו אל תוך הלובן המכאיב לעיניים.

המשך בספר המלא