חלוצה במערב

I
הגעה לברנט פורק

בֶּרנט פוֹרק, ויומינג,
18 באפריל, 1909

גברת קוני היקרה, —

אולי את סבורה בליבך שאיבדתי את דרכי, כאותם תינוקות במעבה היער? ובכן, אין זה כך, ואני בטוחה שאדומי החזה שיֶאספו עלים לכסותני ייהנו כאן כפי שלא נהנו מעודם.² אני נמצאת הרחק בעומק הארץ, סמוך לשמורת היער של יוטה, במרחק מחצית המייל מקו הגבול ושישים מייל מן המסילה. ביליתי עשרים וארבע שעות על הרכבת ויומיים בקרון, והוֹ, אילו יומיים היו אלה! השלג אך זה החל נמס, ועל בוץ גרוע כזה לא שמעתי מימיי.

הקרון הראשון שהזדמן לנו היה רעוע באופן יוצא מן הכלל והיה עליי לשבת עם הרכב, שהיה מורמוני, ומלבד זאת היה נאה כל כך, שלא הטרידה אותי כלל התעקשותו לחזר אחריי במשך הנסיעה כולה, ובמיוחד לאחר שסיפר לי כי הוא אלמן מורמוני. אך כמובן, מאחר שלא הייתה עימי בת לוויה, לבשתי מראה תקיף מאוד (ואין זה קשה כלל כאשר הרוח והבוץ עומדים לצידךְ) ואמרתי לו בלי כחל וסרק את דעתי על מורמונים, באופן כללי ולגופו של עניין.

בינתיים, מעסיקי החדש, מר סטיוארט, ישב על ערמת מטען והיה מודאג עד מאוד מדבר שהוא קרא לו ה"טוּקי" שלו, אבל איני יכולה לומר לך מהו זה.³ בשל הבוץ הרב הייתה הדרך מחורצת מאוד והקרון התנהג כאילו הוא משהק וגרם לכולנו לדבר כאילו תקף השיהוק גם אותנו. בהזדמנות אחת שאל אותי מר סטיוארט אם איני סבורה שזהו "טיולון נעים". אמרתי לו שהוא יכול לקרוא לו נעים אם זה רצונו, אבל שאותי אין הוא מבדר כלל. כל אימת שהקרון נחבט בסלע או בבקיע פלט מר סטיוארט "קריאה" דקה, ואני התחלתי לקוות שנגיע לעץ חלול, או לחור באדמה, שאז יוכל להיכנס לתוכו ולהצטרף לשאר הינשופים.

לבסוף "הִגינוּ", וכאן הכול משביע רצון עד מאוד מבחינתי. הכול נוח לי מאוד, ומר סטיוארט אינו מערים כל קושי, שכן בכל יום, משסיים את ארוחתו, הוא פורש לחדרו ומנגן בחֵמֶת החלילים שלו, אלא שהוא קורא לה "חֲמַת חלילים". הוא מנגן את "הקמפבלים באים", ללא וריאציות, בהפוגות, במשך היום כולו, ומשבע ועד אחת־עשרה בלילה. לא פעם אני מייחלת שימהרו ויבואו כבר.

עומדים לרשותי סוס רכיבה ורובה ציידים קטן, שבו אני אמורה להרוג שֶׂכווים. שני פלגי טרוטות עוברים מצד זה ומצד זה שלנו, וכאשר השלגים יפשירו כליל והמים יצטללו תוכלי להחשיבני למאושרת באמת. יש לנו להקה משובחת של תרנגולות פלימות' רוק שמטילות שפע של ביצים נאות. משמח לחשוב, אחרי חוויוֹתיי בעיר, שיהיה לי ככל שארצה מן המובחר ביותר. גֵ'רִין נהנית אף היא מכל הטוּב שנפל בחלקנו. מדי יום היא רוכבת על הסוסון אל המים להשקותו.

עדיין לא רשמתי את הקרקעות שלי על שמי כי הן מכוסות בחמש־עשרה רגל של שלג, ואני חושבת שמוטב שאראה קודם מה אני מקבלת, ולפיכך אחכה עד לקיץ. יש כאן רק שלוש עונות, חורף, יולי ואוגוסט. נשתול את גן הירק שלנו בסוף מאי. כאשר יתאפשר הדבר, אסייר בקרקעות ואלמד אותן ככל יכולתי, ואספר לך עליהן.

דומני כי המכתב הזה התארך יתר על המידה, ולפיכך אשלח לך את אהבתי הכנה ואחדל מלעייף אותך. אנא כתבי לי כשיהיה לך זמן.

שלך במסירות,
אלינור רופרט.

II
בקשה לרישום קרקעות

24 במאי, 1909

גברת קוני היקרה מאוד, —

ובכן, הגשתי את הבקשה לרישום החלקה שלי,⁴ וכעת אני בעלת אדמות נפוחה כבלון. חיכיתי זמן רב רק כדי לראות אדמה בשמורה, אבל אפילו עכשיו השלג עודנו עמוק מדי, ולכן חשבתי שמאחר שיש להם כאן שלושה חודשים בלבד של אביב וקיץ, ומאחר שבכל מקרה רציתי אדמה שתשמש לי לחווה, אולי מוטב שאשאר בעמק. בחרתי אפוא חלקה סמוכה לזו של מר סטיוארט, ואני מרוצה מאוד. יש עליה חורשה ובה שנים־עשר אורנים, ובכוונתי לבנות שם את ביתי. חשבתי שיהיה רומנטי מאוד לגור על הפסגות בין עצי המחט המאווששים, אבל אני מניחה שיהיה שם גם מאוד לא נוח, ושהשנים־עשר שלי יאווששו לי די הצורך; והדבר הנהדר הוא שיש לי כאן מי הפשרת שלגים ככל שאחפוץ; פלג קטן זורם ממש במרכז החלקה שלי, ואני קרובה למדי ליער.

שכן ובתו עמדו לנסוע לגרין ריבר, עיר המחוז, וחשבתי להצטרף, וכך אומנם עשיתי, שכן יכולתי להגיש את הבקשה שם בה במידה שיכולתי במשרד הקרקעות; ואיזה מסע זה היה! ההנאה שנהניתי מכל אינץ' רבוע הייתה גדולה מזו שהסבו לי אי פעם מארק טוויין או סמנת'ה אלן.⁵ הנסיעה הלוך ושוב ארכה שבוע שלם. חנינו תחת כיפת השמיים, כמובן, שכן בכל שישים המיילים יש בית אחד בלבד, וכשנוסעים בכיוון הזה לא רואים עצים כלל, רק שיחי לענה, חול וכבשים. בערך בשעת צהריים ביום הראשון עברנו לא הרחק מעגלת רועים, ומעט לפנינו הלך בחור ארכני, רועה צאן, בדרכו לאכול ארוחת צהריים. לפתע חשתי שאגווע ברעב קודם שנגיע למקום שבו תכננו לסעוד צהריים. קראתי אליו, "בו־פיפ הקטן,⁶ יש לך משהו לאכול? אם כן מהר, הגישו אל השולחן." והוא השיב, "מייד כשיעלה בידי, הוא יוגש אל שולחני, אם אך תואילו לסור למעוני." ניצוצות שייקספיריים! מזמור לדוד, המשורר הרועה! מה תאמרי עלינו? ובכן, ישבנו לשולחנו, ומה שעלה עליו היה טעים מכל דבר שטעמתי בחיי. איזה קפה! ומתוך סיר כזה! הבטחתי לבו־פיפ שאשלח לו מטה רועים מעוטר בסרט ורוד, אך אני חוששת שהוא חושב אותי לנוכלת⁷ בלי שום סרט.

במקומות מסוימים שיחי הלענה נמוכים כל כך שלא די בהם להדליק מדורה, וכך קרה שרק בשעה מאוחרת עצרנו לחניית לילה. אחרי שנסענו במשך היום כולו על מה שנראה כאדמת מדבר מישורית, הגענו עם שקיעה לבתרון יפהפה, שהיינו צריכים לנסוע מיילים אחדים לאורכו לפני שיכולנו לחצותו. תחתית הבתרון הייתה מכוסה זה כבר בצללים, אך בהביטנו מעלה יכולנו לראות זהרורי אור אחרונים על ראשי הגבעות הגבוהות, החשופות. לפתע זאב גדול זינק מאי שם בבהלה ואץ על שפת הבתרון. באור השקיעה הצטיירה דמותו השחורה בברירות רבה. לבסוף גברה עליו סקרנותו, והוא התיישב כמבקש ללמוד איזה מין יצורים אנחנו. דומני כי התאכזב, שכן הוא יילל בייאוש נורא. חשבתי על "הזאב" של ג'ק לונדון.

בצאתנו מן הבתרון נגלה לעיניי מחזה נהדר ביופיו. דומה כאילו נסענו בין ערפילי זהב. הצללים הסגולים הזדחלו מעלה בין הגבעות, והרחק מאחורינו אחזו הפסגות המושלגות בקרני השמש האחרונות. מכל עברינו נמתחו המדבר האומלל, חסר התקווה, הלענה הזועפת, מְזַת הרעב, הנחושה להוסיף לחיות למרות הכול, וגבעות עצומות, מבודדות וחשופות. הצבעים היפים נהפכו לענבר ולוורוד, ולאחר מכן לבשו גוון אחיד, אפור עמום. אז עצרנו לחניית לילה, וכמה התרוצצנו לאסוף זרדים וזמורות למדורה ולהכין ארוחה! הכול היה טעים כל כך! ג'רין אכלה כמו גבר. לבסוף הרמנו את מוט העגלה ופרסנו מעליו את יריעת העגלה וכך היה לנו, הנשים, חדר שינה. עשינו לנו מצע נוח על החול החם והרך, והלכנו לישון.

הלילה היה יפה מכדי לישון, ואני הוצאתי את ראשי כדי להביט ולחשוב. ראיתי את הירח עולה ומתעכב מעל ההר, כאילו נלאה ממסלולו, ואת הכוכבים הגדולים הלבנים עוגבים ללא בושה על הגבעות. ראיתי קוֹיוֹט⁸ מתקרב בטפיפה והצטערתי על כי נגזר עליו לארוב לטרף במקום צחיח כל כך, אבל כאשר שמעתי רפרוף כנפיים הצטערתי על השֶׂכווים, שמנוחתם הופרעה. כעבור זמן כיסה אותנו ענן והלכתי לישון, ובבוקר הייתי מכוסה בכמה אינצ'ים של שלג. זה לא הטריד אותנו כלל וכלל, אך בעודי נאבקת בנעליים ובמחוכים סרבניים שחתי לעצמי, כבן האובד, "מה טוב היה לי להיות עכשיו שוב בדנוור, ומדוע לא אצל גברת קוני, לחפור בשיפוד בפינות בחיפוש אחר לכלוך שעשוי להיות שם, כן, ואולי אף לאכול דג בקלה, מאשר לבוא אל קיצי במדבר הזה — של הדמיון." ולפיכך הִטֵּיתי את זרם חלומותיי בהקיץ ושיוויתי בנפשי כי הנה אני בבית לפני האח, ועוד מעט ייסוב בול העץ הבוער על צידו. דמיונותיי היו נאמנים כל כך, שלפני שידעתי היכן אני נמצאת שלחתי בעיטה בגלגל העגלה, ובוודאי התחממתי לא פחות משיכול המדען "המבוסם" ביותר שקרא אי פעם את גברת אדי9 לקוות בליבו להתחמם.

אחרי עוד יומיים כאלה "הִגיתי" סוף סוף. עליתי במדרגות למשרד שבו הייתי אמורה לבצע את הרישום. הדלת הייתה פתוחה, ובפנים ישב אל מכתבתו זקן שתקני ביותר. עמדתי במפתן הדלת, אך הוא לא נפנה אליי. השתעלתי, אך לא כלום, מלבד פנים זעופים עוד יותר. נכנסתי לחדר ובעטתי קלות בכיסא. הוא נרעד כאילו יריתי בו. "ובכן?" חקר. אמרתי, "אני שמחה מאוד. חששתי שאתה חולה, נראית סובל כל כך." הוא הביט בי עוד רגע, ואז חייך ואמר שחשב אותי למוכרת ספרים. תארי לך אותי, אלמנה דשנה, שאינה חסרה דבר, מנסה למכור ספרים!

אם כן, מילאתי את טופסי הרישום וחזרתי הביתה. תאמיני או לא, הסקוטי שמח לראותני ובמשך שעתיים לא הכריז על בואם של הקמפבלים. אני יכולה להבטיח לך שאך לעיתים רחוקות זוכה אדם להערכה רבה כל כך.

לא, אין מביאים את הדואר עד אלינו. המשרד נמצא שני מיילים מאיתנו, אבל אני הולכת בכל עת שאני רוצה. לדהור כל הדרך לשם, אין הנאה גדולה מזו. אנחנו מרוחקים שישים מיילים ממסילת הרכבת, אבל כשדרוש לנו דבר כלשהו אנו מזמינים אותו באמצעות קרון הדואר; אלא שאין כל צורך בכך.

אני יודעת שהמכתב התארך ללא כל הצדקה, אבל שלג כבד כל כך יורד, ואת יודעת כמה אני אוהבת לדבר. אני בטוחה שג'רין תיהנה מקלפי התמונות, ונשמח לקבלם. דברים משמחים רבים הגיעו אלינו מידי גברת ____ היקרה. לבייבי יש הארנב שנתת לה בפסחא האחרון. בדנוור חששתי שתהיה נטולת דמיון כשתגדל. ככל הילדים בגילה הייתה גם היא תלויה באחרים לבידור ולשעשוע. מאוד הצטערתי על כך, שכן אני, המגדלים שבניתי לי באוויר היו לי בתים של ממש. אבל אין מקום לדאגה. יש לה לבנת עץ שמצאה בחנות הנפח והיא קוראת לה "תינוקת אהובה" שלה. חישור של גלגל עגלה הוא "מרגרט הקטנה" וצלע חבית היא "ג'וני השובב הקטן".

ובכן, עליי לחדול מכתיבה בטרם אהיה עלייך לטורח. באהבה רבה,

חברתך הנאמנה לך,
אלינור רופרט.

III
קיץ עמוס ועליז

11 בספטמבר, 1909

גברת קוני היקרה, —

איני זוכרת עוד קיץ עמוס ועליז כמו זה שעבר עלינו. עבדתי קשה מאוד, אך העבודה הסבה לי הנאה גדולה. קשה מאוד להשיג כאן עזרה מכל סוג שהוא, ומר סטיוארט סמך יותר מדי על יכולתו להשיג אנשים, וכך הגיעה עונת הקציר ולא היו לו מספיק אנשים לטיפול בחציר. לא היה לו פועל שיפעיל את המקצרה והוא לא יכול להפעיל גם את המקצרה וגם את המאלמת, ומכאן שתוכלי לשער בנפשך באיזה מצב היה.

איני יודעת אם סיפרתי לך על כך, אבל הוריי מתו בתוך שנה אחת והותירו אותנו, השישה, לדאוג לעצמנו. אנשי הקהילה שלנו הציעו לקחת ולפזר אותנו ביניהם עד שיימצא לנו מקום, אבל אנחנו סירבנו להיפרד ונשארנו כולנו יחד אצל סבתנו. כמובן, לא היה לנו כסף כדי לשכור אנשים שיעבדו בשבילנו, ולכן למדנו לעשות את כל העבודות בעצמנו. כך למדתי לעשות דברים שילדות שגורלן שפר עליהן יותר לא יודעות כלל שדרוש לעשותם. בין השאר למדתי כיצד להפעיל מקצרה. זה עלה לי בעוגמת נפש רבה, כי נצרבתי בשמש, וידיי התקשו והתקשחו מעבודה והתרבבו בשמן מכונות, והתחלתי לתהות איזה מין נסיך חלומות יהיה מוכן להבליג על כל אלה בפוגשו נערה. הלוא בכל הסיפורים שקראתי הנסיך אץ תמיד "לנשק בהערצה את ידיה הלבנות כשושן," או לבצע תעלול מגוחך אחר הקשור ליד לבנה כפתית שלג. אבל כשהנסיך שלי הופיע הוא לא איבד זמן רב לפני שהודיע כי "בארקיס מעוניין",¹⁰ ואני טמנתי את ידיי בסינר המשובץ הישן שלי ונעתרתי לו קודם שסיים את דבריו. ומאז לא קצרתי עוד, וכמעט שכחתי שאני יודעת לקצור, עד שמר סטיוארט נקלע למצוקה כזאת. אילו שלח מישהו לקצור, היו כולם נותרים בטלים ממעש לצד המאלמת, והוא פשוט לא היה יכול להשיג די אנשים. לא אמרתי לו שאני יודעת לקצור מחשש שיאסור עליי לעשות זאת. אבל בוקר אחד, כשיצא בתקווה אחרונה למצוא עזרה, ירדתי אל האסם, הוצאתי את הסוסים ויצאתי לקצור. עד שחזר כבר קצרתי כמות שדי בה כדי להראות לו שאני יודעת את המלאכה, ומאחר שחזר ללא אנשים היה מאושר ומופתע. שמחתי, כי אני אוהבת מאוד לקצור, ומלבד זאת, זוהי דרך מפתיעה להוסיף נוצות לכתרי. כשתראי אותי בפעם הבאה תחשבי שחבשתי לראשי מברשת נוצות, אבל זה רק מפני שנאמר עליי כי חושיי טובים כמעט כשל "מוֹן,"¹¹ ולכבוד כזה לא ייחלתי אפילו בחלומותיי הפרועים.

בישלתי בעיקר בערבים, חלבתי שבע פרות מדי יום, ועשיתי את כל עבודת הקציר, כך שאת יכולה לראות כמה עבדתי. אבל מצאתי זמן להכין לעצמי שלושים צנצנות של מקפא וכמספר הזה צנצנות ריבה. השתמשתי בפירות בר, בחזרזרים, בדומדמניות, בפטל ובדובדבנים. יש לי כמעט שני גלונים של חמאת דובדבנים, ואני חושבת שהיא טעימה להפליא. ולוואי יכולתי לשלוח לך מעט ממנה, מובטחתני שהייתה מוצאת חן בעינייך.

התחלנו את הקציר ב־5 ביולי וסיימנו ב־8 בספטמבר. אחרי עבודה כה קשה וללא הפוגה החלטתי לקחת לי יום חופשי, ואתמול איכפתי את הסוסון, נטלתי כמה דברים שהיו דרושים לי, וג'רין ואני יצאנו לדרך. בייבי יכולה לרכוב מאחוריי בקלות רבה למדי. יצאנו עם זריחה, ואיזה יום נפלא ציפה לנו. התקדמנו במעלה הנחל אל ההרים, ובתחילה היה האוויר קריר ובהיר כל כך שלבשנו את מעילינו. האוויר היה ספוג ריח לענה ואורנים, והסוס טבל עד מחצית גובהו בשיחי כריזותמנוס; אלה היו מכוסים בפרחים שמראם וריחם כשל פרחי שבט הזהב. המרחקים הכחולים צפנו שלל הרפתקאות מפתות, ואנחנו התקדמנו בשירה ופשוט גמענו את הקיץ. פה ושם חבורת שכווים התרוממה ועפה מבין שיחי הלענה, או ארנבון דילג ואץ מתוכם. בהזדמנות אחת ראינו כמה אנטילופות דוהרות על הגבעה, אבל יצאנו רק כדי להתאוורר, וציד לא משך את ליבנו. אך מאחר שהיה בכוונתי לבלות בנעימים כמה שרק אפשר, דאגתי להביא עימי חוט וקרס לדיג.

בערך בשעת צהריים הגענו לבקעה קטנה שהעשב בה היה ירוק ורך כמדשאה. אפיק הנחל נמתח לרגלי הגבעות, חורשות של צפצפה רעדנית וצפצפה משולשת הצלו על צידו האחד, ומעברו האחר שיחים של ורדי בר ועצי לבנה הסתירו את הגבעות המכוערות. ירדנו מהסוס ונערכנו לארוחת צהריים. תפסנו כמה חרגולים והכנתי מוט לחכה מענף לבנה. הטרוטות כה יפות עכשיו, צידיהן כסופים כל כך, עם שמץ ורוד־אפרפר וכתום, הנקודות לגופן שחורות כל כך, וגביהן נראים כאילו הִזו עליהם אבקת זהב. הן מחזיקות היטב בפיתיון, כך שלא דרושים מיומנות או ציוד דיג מיוחדים, ואין קושי לתפוס די והותר לארוחה בתוך דקות ספורות.

עד מהרה חזרתי למקום שבו עמד הסוסון שלי וליחך ענפים, ובידי שמונה טרוטות יפהפיות. תחילה הבערנו מדורה, ובזמן שזו הפכה למצע נאה של גחלים הכנתי את הטרוטות שלי לצלייה. הבאתי איתי מחבת ובקבוק של שומן חזיר, מלח ולחם בחמאה. הטרוטות השחימו במהירות, ובתוספת מעט גרגרי יער שאספנו ומים צלולים, קרים כקרח, ערכנו לנו סעודה. הצפצפות הרעדניות מתחילות להצהיב, אך עליהן עדיין אינם נושרים. הצללים פיזזו על העשב בהנאה כמו ילדים עליזים. רעש המים השוצפים־קוצפים קרא לי לשוב ולתפוס טרוטות, אבל לא רציתי לסחוב אותן מרחק כה רב, ולפיכך נחנו עד שהשמש עמדה נמוך בשמיים ואז שמנו פעמינו בחזרה, ושירת הארבה שצלצלה באוזנינו הזכירה לנו כי הימים העגומים עומדים בפתח. חצינו את פסגת הגבעה היישר לתוך ההוד וההדר של שקיעה שצבעה הכול בצבעים נהדרים, ומטה אל העמק הקטן, שכבר עטה סגול של דמדומים מסתוריים. כך המשכנו, ולעת חשכה נכנסנו רכובים אל המכלאה שלנו, וילדה קטנה רדומה, עייפה עד מוות, שָׂמחה שִׂמחה גדולה להיכנס הביתה.

אחרי ששלחתי את מכתבי הקודם חששתי שתחשבי אותי לעזת פנים וחסרת בושה בנוגע לבו־פיפ, והצטערתי מאוד, יותר מכפי שתוכלי לחשוב. אילו רק ידעת את הקשיים שהם מנת חלקם של המסכנים האלה. הם יוצאים שניים יחד, ולפעמים יעברו חודשים בטרם יראו נפש חיה מלבדם, ורק לעיתים נדירות — אישה. בעיר לא הייתי נוהגת בחופשיות כזאת, אבל הבחורים האלה רואים אנשים לעיתים כה רחוקות, ולכן הם נבוכים וגולמָניים כל כך. אני רוצה לגרום להם לחוש בנוח, והדבר אפשרי רק אם פונים אליהם כאל מכרים ותיקים. מעולם לא קרה שמישהו פירש את דבריי לא נכונה, ותמיד זכיתי ליחס מנומס ואדיב, ולכן משמח אותי כל כך שאת מבינה. הם באמת נהנים לעשות את המחוות הקטנות האלה בשבילנו, כמו להתקין לנו ארוחה, ואם חֶברתי העלובה יכולה לחמם במעט את ליבו של מישהו, אני שמחה על כך.

שלך במסירות,
אלינור רופרט.

מר סטיוארט יבנה למעני את ביתי כתשלום על העבודה הנוספת שאני עובדת.

אני בּוֹשה במכתביי הארוכים אלייך, אבל רוצחת שפה שכמותי הלוא מוכרחה להשתמש בכולה כדי לספר הכול.

בבקשה, אל נא תשכחי אותי. מכתבייך יקרים לי מפז, ואשתדל לענות עליהם מהר יותר.