ריצת אמוק

בחודש מארס, בשנת 1912, אירעה בנִמלהּ של העיר נאפּוֹלי, בשעת פריקת משׂאה של אוניית קיטור גדולה שנועדה להפלגות ארוכות, תאונה מוזרה, שהעיתונים ייחדו לה כתבות ארוכות אבל מתובלות בפרטים דמיוניים. אף על פי שהייתי בין נוסעיה של "אוֹקייניָה" לא יכולתי, כמוני כשאר הנוסעים, להיות עד למקרה המשונה ההוא, שכן הדבר התרחש בלילה, כשהעמיסו את הפחם ופרקו את הסחורה ואנחנו ירדנו כולנו אל החוף, כדי לחמוק מן הרעש, והעברנו את הזמן בבתי־קפה או בתיאטראות. ועם זאת אני אישית סבור שהשערות מסוימות, שאז לא השמעתי אותן בפומבי, טומנות בחובן את פשרה האמיתי של ההתרחשות המסעירה ההיא, והשנים הרבות שעברו מאז מתירות לי, כמדומני, לנצל את האמון ששרר בשיחה אשר התנהלה ממש לפני אותה תקרית משונה.

כשרציתי להזמין לי בסוכנות האוניות בקַלקוּטה מקום על סיפונה של "אוקייניָה", כדי לשוב בה לאירופה, משך הפקיד בכתפיו בצער. עדיין אין הוא יודע אם יוכל להבטיח לי תא באונייה, אמר. בעונה זו, זמן קצר לפני תחילת הגשמים, כל המקומות מוזמנים כבר מן הנמל באוסטרליה, עליו להמתין קודם לַמברק מסינגפור. למחרת הודיע לי, לשמחתי, שעדיין יש בידו להזמין לי מקום אחד, אם כי התא אינו נוח ביותר, מתחת לסיפון ובמרכזה של האונייה. כבר הייתי להוט לשוב הביתה ועל כן לא התלבטתי ארוכות וביקשתי שירשמו את המקום על שמי.

דברי הפקיד היו מדויקים. האונייה היתה מלאה עד אפס מקום והתא היה גרוע, פינה רבועה קטנה ודחוקה בקרבת המנוע, שהאור חדר אליה רק מבעד לשמשה העגולה, ששקיפותה נתעכרה. האוויר הסמיך, העומד ללא ניע, הדיף ריח של שמן וריקבון: אף לא לרגע לא היה אפשר לברוח מן המאוורר החשמלי, שהסתחרר בזמזום מעל לראש כעטלף פלדה אחוז טירוף. מלמטה נאנק וטירטר המנוע, כאילו היה נושא־פחמים שעולה בלי הרף, עלה והתנשף, באותו גרם־מדרגות שוב ושוב, ומלמעלה נשמעו כל העת הצעדים הנגררים הלוך ושוב על פני סיפון הטיילת. על כן, מיד לאחר שהנחתי את המזוודה בקבר המחניק, המדוּפּן קורות אפורות, נמלטתי לשוב אל הסיפון, ובעלותי מן המעמקים שתיתי כמשקה ענבר את הרוח המתקתקה הרכה שנשבה מן היבָּשה על פני הגלים.

ואולם גם על סיפון הטיילת שררו דוחק ואי־שקט: המקום המה ורחש אנשים שהתהלכו אנה ואנה ופיטפטו בלי הפוגות בעצבנות התזזיתית שעוררה בהם בטלנות כִּלאם. הצחקוקים הצייצניים של הנשים, השוטטוּת המעגלית חסרת המנוח במעבר הצר של הסיפון, שנחיל ההולכים התנחשל שם על פני הכיסאות באי־שקט להגני, באים ונפגשים שוב ושוב, הכאיבו לי באופן־מה. זה לא כבר ראיתי עולם חדש, בלעתי אל קרבי תמונות שרדפו זו את זו במהירות מסחררת, ורציתי להרהר בהן כעת, לפרקן, למיינן, לשחזרן ולצור צורה לגודש שנדחס בלהט אל המבט, אבל פה בשׂדֵרה הדחוסה לא היה רגע של מנוחה ושקט. שורותיו של ספר נמוגו מפני צלליהם החולפים של העוברים המפטפטים. בשום אופן לא היה אפשר להתבודד בסמטת השוטטוּת חסרת הצל הזאת של האונייה.

שלושה ימים השתדלתי, התבוננתי מתוך קבלת הדין באנשים ובים, אך הים עמד כל העת בעינו, כחול וריק, ורק עם שקיעת השמש נוצקו עליו פתאום בחטף כל צבעי הקשת. ואשר לאנשים, כעבור שלושה ימים זכרתי אותם בעל־פה, הכרתי כל פרצוף ופרצוף עד שהיה לי לזרא, צחוקן החד של הנשים לא הרגיז אותי עוד, ומריבותיהם הרועמות של שני קצינים הולנדים שגרו בשכנותי שוב לא הכעיסו אותי. וכך לא נשאר לי אלא לברוח, ואולם התא היה חם והביל, ובטרקלין ניגנו בלי הפוגות נערות אנגליות בפסנתר והשמיעו ואלסים מגומגמים. לבסוף הפכתי בהחלטיות את סדר הזמנים שלי על פיו, וצללתי לתאי כבר בשעות אחר־הצהריים, לאחר שהממתי את עצמי בכוסות בירה אחדות, כדי לישון עד לאחר ארוחת הערב ונשף הריקודים.

כשהתעוררתי, היה תאי הקטן, כמוהו כארון קבורה, חשוך כולו וטחוב. מאחר שכיביתי את המאוורר רָמַץ האוויר שמנוני ולח ברקותי. חושי היו מעורפלים כלשהו: ידיעת הזמן והמקום שבה אלי רק כעבור רגעים אחדים. בכל אופן, שעת חצות כבר עברה כנראה, שכן לא שמעתי לא צלילי מוסיקה וגם לא את הרגליים הנגררות באין מנוח. רק המנוע — לבו הפועם של הלווייתן — דחף, נאנק, את גופהּ המאַוושש של האונייה הלְאה, אל הלא־נראֶה.

גיששתי את דרכי מעלה, אל הסיפון. הוא היה ריק. וכשנשאתי את מבטי אל מעל למגדל הארובה האפוף אד ואל מעל לכלונסאות המתנוצצים באור תעתועים, חדר אל עיני בבת־אחת זוהר קסום. השמים זרחו. שחורים כנגד הכוכבים שזרעו על פניהם כתמים לבנים בערבוביה, ואף על פי כן: הם זרחו; דומה היה שווילון קטיפה מכסה שם על אור אדיר, כאילו אין הכוכבים המנצנצים אלא חרכים וסדקים, שאותו זוהר בל־יתואר מפציע וקורן בעדם. מעולם לא ראיתי את השמים כבלילה ההוא, זורחים ככה, כחוּלים כִּכחוֹלהּ הקשה של הפלדה ובכל זאת נוצצים, זולפים, הומים, מגירים אור ערפילי שהשתפך מהירח ומהכוכבים ונדמָה כבוער באופן־מה מאיזה פְּנים מסתורי. כל פאותיה של האונייה, צבועות בלכּה לבנה, הבהיקו בעוז באור הירח כנגד הים השחור הקטיפתי, והחבלים, הסְקָריוֹת, כל דבר צר, כל קווי־המתאר התמוססו בברק הגואה הזה: הפנסים שעל התרנים ומעליהם העין העגולה של קֵן הצופֶה נראו כתלויים בחלל ריק, ככוכבים ארציים צהובים בין אחיהם הזורחים בשמים.

אבל מעל לראשי ממש היתה קבועה קבוצת הכוכבים הקסומה צלב הדרום, מסומרת במסמרי יהלומים נוצצים אל הלא־נראה, כמרחפת, ולא היתה כל תנועה זולת תנועת האונייה, שברטט חרישי, חזהּ הנושם עולה ויורד, עולה ויורד, כשחיין ענקי, פילחה את הגלים האפלים. עמדתי והתבוננתי אל־על: הרגשתי כמי שעומד תחת מקלחת הממטירה מים חמים מלמעלה, אלא שהמטר היה של אור, אשר שטף בלובנו וגם בחמימותו את ידַי, את כתפַי, הִשקה ברוך את ראשי, ודומה כי אף חדר איכשהו אל תוכי, שכן כל מה שהיה עמום בי הואר פתאום. נשמתי כבן־חורין, טהור, ושטוף אושר חשתי את האוויר על שפתי כמשקה צלול, רך, מקציף, משכר קלות, אוויר רווי הבל פירות וניחוח איים רחוקים. עכשיו, ברגע זה, בפעם הראשונה מאז דרכו רגלי על קרשי הסיפון, אחז אותי החשק הקדוש לחלום, והחשק האחר, החושני ממנו, להתמסר בגופי כאישה אל הרוך הזה המקיף אותי. רציתי לשכב ולהתבונן מעלה, אל כתב החרטומים הלבן. אבל כיסאות־הנוח וכיסאות־הישיבה פונו, ובכל סיפון הטיילת לא מצאתי לי מקום למנוחה חולמנית.

על כן הוספתי לגשש את דרכי אט־אט אל קִדמת האונייה, מסונוור כליל מהאור הקורן אלי מן העצמים בעוצמה גוברת והולכת, כמדומה. אור הכוכבים העז הבוהק הזה, הלבן כסיד, כבר כמעט הכאיב לי, והשתוקקתי להתחבא במקום מוצל כלשהו, שׂרוע על מחצלת, לחוש את הזוהר לא עלי ממש, אלא רק מעלי, משתקף מן הדברים, כמו שרואים נוף מחדר מואפל. לבסוף, לאחר שמעדתי על החבלים וחלפתי על פני כַּנְנות הברזל, הגעתי אל השִדרית והבטתי מטה, וראיתי את החרטום נוגח את השְׁחור ומתיז אל־על רסיסים של אור ירח נמס משני צדי להבו. שוב ושוב עלה להב החרטום ושוב ושוב ירד אל תוך הגוש האפל הגואה, ואני חשתי את מלוא עֱנוּתו של כוח הטבע המנוצח ואת מלוא תענוגו של הכוח האנושי במשחק המנצנץ הזה. ובעודי מתבונן אבדה לי תחושת הזמן. האם שעה שלמה עמדתי שם כך או שמא רק דקות ספורות: בתנועתה מעלה־מטה ניענעה אותי עריסתה האדירה של האונייה אל מעבר לזמן. לא חשתי אלא שפשטה בי עייפות, שהיתה כתאוות בשרים. רציתי לישון, לחלום, ואף על פי כן לא להיפרד מהכֶּשף הזה, לא לרדת אל ארון הקבורה שלי. מבלי משים מיששה רגלי פקעת חבלים תחתי. התיישבתי, עיני עצומות, ובכל זאת לא חשֵכות לגמרי, שכן מעליהן, מעלי, זרם הזוהַר הכסוף. מלמטה חשתי את המיית המים, ומלמעלה, קולו לא־נשמע, את הזרם הלבן של העולם הזה. ואט־אט הציפה ההמיה הזאת את דמי. לא חשתי את גופי עוד, לא ידעתי עוד אם הנשימה נשימתי או שמא לִבהּ של האונייה הוא, הפועם במרחק. זרמתי, זרמתי לכל עבר בהמיה חסרת המנוח הזאת של עולם חצות הליל.

שיעול חרישי, יבש, על ידי ממש, החריד אותי מרבצי. הקצתי בבהלה מחולמנותי, שכבר היתה כמעט בשכרות. עיני, מסוּנוורות מן האור הלבן על שמורותיהן שהיו עצומות עד כה, נפקחו בגישוש: קרוב מאוד אלי, מולי, בצלה של דופן הסיפון, הבהיק משהו שנראָה כברק של משקפיים, ועכשיו נדלק זיק גדול, עגול, גחלת של מקטרת. נראֶה כי כשהתיישבתי, ולא הבטתי אלא מטה, אל הלהב המקציף של החרטום, ומעלה, אל צלב הדרום, לא הרגשתי בשכן הזה, שוודאי ישב כאן כל אותה העת בלי נוע. מבלי דעת, חושי עדיין מעורפלים, אמרתי בגרמנית: ״סליחה!״ — "בבקשה, אל נא..." השיב הקול בגרמנית מן החשכה.

לא אוכל לתאר כמה משונה ומבהילה היתה בשבילי הישיבה האילמת הזאת זה לצד זה בחשכה, סמוך לאדם שאין לראותו. בעל כורחי דימיתי לי שהאיש הזה נועץ בי את מבטו, בדיוק כשם שאני נועץ בו את מבטי שלי. ואולם האור שמעלינו — נחשול האור המרצד המלבין — היה כה חזק, שאיש מאתנו לא יכול לראות אלא את קווי דמותו של האחר בצל. רק את הנשימה נדמָה לי שאני שומע, ואת היניקה הקולנית מן המקטרת.

המשך בספר המלא