מנהג המקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנהג המקום
מכר
מאות
עותקים
מנהג המקום
מכר
מאות
עותקים

מנהג המקום

4.8 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Custom Of The Country
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: תרצה ארבל
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 33 דק'

אדית וורטון

אדית וורטון, מהסופרות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים, זוכת פרס פוליצר, פרסמה בשנת 1917 את קיץ: רומן שערורייתי, מבריק ומלא תשוקה, שבלבו חשבון נפש נוקב עם המוסרנות האמריקנית.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אַנְדִין סְפְרֵג האנוכית, יפה וחומרנית עד לשד עצמותיה, היא מן הגיבורות קרות הלב בספרות. אחרי שאביה צבר לו הון קטן בעיירת הולדתה, היא משכנעת את הוריה לעבור אל העיר הגדולה ולהגשים שם את שאיפותיה – כלומר להתחתן היטב. אלא שאנדין, שיותר מכול אוהבת לראות את בבואתה במראה, נוהגת כמנהג המקום: אהבה אינה
בראש מעייניה. גברים בעיניה הם אמצעי להשגת מטרה, והם אכן נופלים שדודים לרגליה – עשירי ניו יורק ואצילי פריז שניצבו בדרכה מעלה־מעלה לצמרת, בחברה שבה ההון והמעמד הם חזות הכול.
ואף על פי כן אנדין היא דמות מהפנטת ושובת לב. בהתנהלותה הגחמנית, הנטולה כל עכבות מוסריות, היא שמה ללעג את שמרנותה של החברה הגבוהה וגם את המרדף של המנסים להתקבל אליה באמצעות כספם. למעשה, היא כמעט מהפכנית – הופכת את שוק הנישואים של ראשית המאה על פיו, ובמקום להסכין עם מעמדה כאישה שאינה אלא סחורה לסחור בה, היא עצמה נוהגת כסוחרת.

מנהג המקום, אשר ראה אור ב־ 1913 , הוא אחד הרומנים המוערכים של אדית וורטון, וללא ספק מן המהנים שבהם. סיפור עלייתה לצמרת של אנדין ספרג מובא בתנופה והומור בכתיבתה העשירה והנוקבת של וורטון, על הבחנותיה וחדות עינה, אשר קנו לה את תהילתה ואת אהבת הקוראים והמבקרים מאז ועד היום.

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

פרק ראשון

א

"אַנְדִין סְפְּרֵג, איך את מתנהגת?!" הזדעקה האם, וניסתה לגונן ביד עמוסת טבעות וקמוטה בטרם עת על המכתב שהביא לה זה עתה נער שליח נרפה.

אולם ההגנה הייתה קלושה לא פחות מההזדעקות, והאם המשיכה לחייך אל האורחת בשעה שמיס ספּרֵג, בתנועה חטופה של אצבעותיה הצעירות והזריזות, תפסה את האיגרת ומיהרה אל החלון לקרוא אותה.

"זה בטח בשבילי," הפטירה, בגבה אל אימה.

"ראית אותה, גברת הִיני?" לאטה גברת ספּרֵג בגאווה מצטנעת.

גברת היני, ברייה עבה, בעלת מקצוע על פי מראיה, שישבה במעיל גשם וברדיד חום־אדמדם מופשל ולרגליה תיק עור תנין מרופט, עקבה אחר מבטה של האם בקורת רוח.

"מעולם לא ראיתי גזרה נאה יותר," השיבה בנימה של הסכמה עם רוח השאלה, גם אם לא עם לשונה.

גברת ספּרֵג והאורחת ישבו ברוב הדר על שתי כורסאות מוזהבות כבדות באחד מחדרי האירוח הפרטיים במלון סְטֶנְטוֹריָאן. משפחת ספּרֵג השתכנה באחת מסוויטות "לוּיִי", כלשונם, וקירות החדר, מעל לספינים ממהגוני ממורט ומבהיק, צופו באריג דמשקאי בגוני ורוד־סלמון ועוטרו בדיוקנאות סגלגלים של מארי אנטואנט ושל נסיכת לַמבָּל. במרכז השטיח הפרחוני ניצב שולחן בהט מפוספס שרגליו מוזהבות ועליו עציץ דקל בסלסילה מוזהבת קשורה בסרט ורוד. להוציא את הקישוט הזה ואת הספר "כלבם של בני בסקרוויל" המונח לצידו, לא ניכר בחדר כי בני אדם חיים בו, ואף גברת ספּרֵג נראתה מנותקת לחלוטין, כפסל שעווה בחלון ראווה. בלבושה האופנתי אכן יכלה לשמש בתפקיד שכזה, וגם פניה החיוורים ורכי הלחיים, עם העפעפיים הנפוחים והפה המשתפל, העלו על הדעת פסל שעווה מתרכך שהתחיל להתמוסס וניגר לכדי סנטר כפול.

גברת היני, לעומתה, לא עוררה שמץ ספק: היא הייתה בשר ודם. הגוף העטוי שחורים הנטוע איתן בכורסה והידיים האדומות הרחבות האוחזות היטב במסעדים המוזהבים העידו על פעלתנות מאורגנת ועצמאית, שכן גברת היני הייתה מניקוריסטית־מסז'יסטית בעלת חוג לקוחות "מובחר". ביחס לגברת ספּרֵג ובתה היא מילאה תפקיד כפול, הן כמעסה והן כידידה, ומתוקף תפקידה השני נכנסה עכשיו לרגע, עם תום עמל יומה, "לשמח קצת" את הגברות הבודדות במלון סטֶנְטוֹריָאן.

הנערה שגזרתה זכתה בהערכתה המקצועית של גברת היני הסיטה פתאום את קווי המתאר המלבבים של אותה גזרה ונפנתה מהחלון.

"קחי — את יכולה לקרוא, מה אכפת לי," אמרה, קימטה את הדף והשליכה אותו בבוז לחיק האם.

"מה — זה לא ממר פּוֹפְּל?" קראה גברת ספּרֵג בחוסר זהירות.

"לא — מה פתאום?" השיבה בתה בזעף; אך לאחר רגע הוסיפה, בפרץ אכזבה ילדותית: "זה סתם מאחותו של מר מארוול — היא טוענת שהיא אחותו, בכל אופן."

גברת ספּרֵג, בפנים תוהים, חיטטה בין הגדילים השחורים על חזהּ המהודק במחוך וחיפשה את המִשקף שלה.

מעיניה הקטנות, הכחולות של גברת היני ניתזו גיצים של סקרנות. "מארוול — איזה מארוול?"

הנערה הסבירה בעייפות: "בחור קטן כזה — נדמה לי שמר פופל אמר שקוראים לו ראלף"; ואימה המשיכה וסיפרה: "אנדין פגשה את שניהם אתמול בערב במסיבה למטה. ומר פופל אמר לה משהו על איזו הצגה חדשה שכולם הולכים לראות והיא חשבה ש..."

"מניין לך מה חשבתי?" הזדרזה אנדין ואמרה, ועיניה האפורות משגרות אל אימה חיצי אזהרה מתחת לגבינים השחורים הישרים.

"אבל הרי את אמרת לי שאת חושבת..." התחילה גברת ספּרֵג לומר בתרעומת; אבל גברת היני, בלי שים לב להתנצחות בין השתיים, המשיכה בשלה:

"איזה פופל? קלוד ווֹלסינגהם פופל — צייר הדיוקנאות?"

"כן — נראה לי. הוא אמר לי שהוא היה רוצה לצייר אותי. מייבל ליפסקום הכירה לי אותו. מצידי שלא ניפגש יותר בחיים," אמרה הנערה, סמוקה מכעס.

"את מכירה אותו, גברת היני?" שאלה גברת ספּרֵג.

"אלא מה? עשיתי לו את הציפורניים לכבוד הדיוקן הראשון שהוא צייר לחברה הגבוהה — גברת הרמון ב' דריסקול, באורך מלא." גברת היני כיבדה את המאזינות בחיוך סלחני. "אני מכירה את כולם. מי שלא מכיר אותי, לא נחשב, וקלוד ווֹלסינגהם פופל נחשב. אבל הוא נחשב הרבה פחות," פסקה נחרצות, "מראלף מארוול — הבחור הקטן, כמו שקראת לו."

לשמע הדברים האלה נפנתה אנדין ספּרֵג אל הדוברת בן־רגע, באחת מאותן תנועות סיבוביות מהירות שגילו את גמישות הנעורים של גופה. היא התעוותה והתנועעה ללא הרף וכל תנועה שלה, כמדומה, התחילה בעורפה, בדיוק מתחת לפקעת השער הזהוב־אדמדם, וזרמה ברצף אחיד לכל אורך גופה הדק, עד לקצות אצבעותיה ולכפות רגליה הצרות, חסרות המנוח.

"את מכירה את משפחת מארוול? מה, הם מהחברה הגבוהה?" שאלה.

גברת היני החוותה תנועת ייאוש של מחנכת שהשתדלה לשווא להחדיר ידע בסיסי במוח סרבן.

"אנדין ספּרֵג, הרי סיפרתי לך עליהם כמה וכמה פעמים! אימא שלו היא ממשפחת דָגוֹנֶט. הם גרים אצל אוּרבָּן דגונט הזקן, בכיכר וושינגטון."

לגברת ספּרֵג התיאור הזה אמר אפילו פחות משאמר לבתה. "מה, כל כך רחוק? ולמה הם גרים אצל מישהו אחר? הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד?"

אך אנדין הייתה מהירת תפישה ממנה, והיא הביטה בעיון בפניה של גברת היני.

"את אומרת שמר מארוול הוא ברמה של מר פופל?"

"ברמה שלו?! קלוד ווֹלסינגהם פופל בכלל לא באותה ליגה!"

בן־רגע התנפלה הנערה על אימה, חטפה את הדף המקומט והחליקה אותו.

"לורה פיירפורד — ככה קוראים לאחות?"

"זו גברת הנלי פיירפורד, כן. מה היא כותבת?"

פניה של אנדין התבהרו כאילו האירה אותם קרן שמש שהסתננה פנימה מבעד לווילונות המחפים בשלוש שכבות על חלונות הסטֶנְטוֹריָאן.

"היא רוצה שאבוא אליה לארוחת ערב ביום רביעי הבא. משונה מאוד! מה היא צריכה אותי? היא לא ראתה אותי אף פעם!" מנימת קולה השתמע שהיטב ידוע לה שכל הזוכה לראותה "צריך אותה".

גברת היני צחקה. "אבל הוא ראה אותך, לא?"

"מי? ראלף מארוול? ברור שהוא ראה אותי — מר פופל הביא אותו אתמול למסיבה במלון."

"טוב, אז זה העניין... כשצעיר בחברה הגבוהה רוצה להיפגש עם בחורה שהכיר, הוא מבקש מאחותו שתזמין אותה."

אנדין בהתה בה בתדהמה. "כמה משונה! אבל הרי לא לכולם יש אחיות, נכון? מסכנים אלה שאין להם."

"הם מבקשים מהאימהות שלהם — או ממי שנשוי," אמרה גברת היני היודעת כול.

"מהאדונים הנשואים?" שאלה גברת ספּרֵג, מזועזעת משהו אך להוטה באמת ובתמים לשקוד על לימודיה.

"חס וחלילה! מהגברות."

"אז אף פעם אין גברים?" המשיכה גברת ספּרֵג ושאלה; היא חששה שאם כך הדבר, צפויה לאנדין אכזבה מרה.

"איפה? בארוחות הערב האלה? בוודאי שיש — ארוחות הערב אצל גברת פיירפורד הן האופנתיות ביותר בעיר. במדור 'שיחת העיר' הבוקר כתבו על הארוחה שהייתה אצלה בשבוע שעבר. זה צריך להיות אצלי כאן." וגברת היני שלתה מתיק היד שלה קומץ גזרי עיתונות, הניחה אותם בחיקה הרחב והחלה מעלעלת בקצה אצבע מלוחלח. "הנה," אמרה, הרימה את אחד מגזרי העיתונות והרחיקה אותו מפניה כמטחווי זרוע. היא הפשילה את ראשה לאחור וקראה, בדקלום איטי חסר הטעמה: "'גברת הנלי פיירפורד ערכה בביתה ביום רביעי את אחת מארוחות הערב המוקפדות שלה. האירוע היה כרגיל אופנתי קטן ואקסקלוסיבי ומי שלא הוזמנו חרקו שן שכן לאחר הסעודה הדגימה מדאם אולגה לוקובסקה את אחד מריקודי הסטֵפָּה החדשים שלה' — ככה אומרים בצרפתית צעדי ריקוד," ביארה גברת היני, ומשסיימה את הקריאה החזירה את הדפים לתיק.

"גם אֶת גברת פיירפורד את מכירה?" שאלה אנדין בלהיטות; ואילו גברת ספּרֵג, שהתרשמה ובכל זאת רצתה לברר את העובדות לאשורן, התעניינה מצידה: "היא גרה בשדרה החמישית?"

"לא, יש לה בית קטן ברחוב שלושים ושמונה, אחרי פארק אווניו."

פניהן של שתי הגברות נפלו שוב, והמעסה הזדרזה להוסיף: "אבל בבתים הגדולים שמחים מאוד לארח אותה! — כן, אני מכירה אותה," אמרה לאנדין. "עיסיתי לה נקע בקרסול לפני שנתיים. היא אישה מקסימה, אבל היא לא יודעת לפתח שיחה. יש לי מטופלים שמשוחחים נפלא," פסקה גברת היני כמבינת דבר.

אנדין המשיכה לעיין בפתק בדאגה. "זה באמת מופנה לאימא — אל גב' אבּנר א' ספּרֵג — בחיים לא ראיתי דבר כזה! 'האם תואילי להרשות לבתך לסעוד על שולחני?' להרשות! מה, היא כזאת מוזרה, גברת פיירפורד?"

"לא — את מוזרה," אמרה גברת היני בלי כחל ושרק. "את לא יודעת שבחברה מכובדת צריך להתנהג כאילו נערה לא יכולה לעשות שום דבר בלי לקבל רשות מאימא שלה? אל תשכחי, אנדין. שלא תיעני לשום הזמנה בלי לומר לאדון שאת צריכה לשאול קודם את אימא שלך."

"באמת?! אבל איך אימא תדע מה לומר?"

"היא תאמר מה שתגידי לה לומר, כמובן. כדאי שתגידי לה שאת רוצה ללכת לארוחה אצל גברת פיירפורד," הוסיפה גברת היני בבדיחות הדעת, התעטפה במעיל הגשם ונרכנה להרים את התיק.

"אם כך, אני צריכה לכתוב מכתב תשובה?" שאלה גברת ספּרֵג בחשש.

גברת היני שקלה בדעתה. "לאו דווקא. נראה לי שאנדין יכולה לכתוב במקומך. גברת פיירפורד לא מכירה את הכתב שלך."

הקלתה של גברת ספּרֵג הייתה גלויה, וכשאנדין מיהרה לחדרה והפתק בידה קרסה האם על מסעד הכורסה והתאוננה חרש: "אוי, אל תלכי עוד, גברת היני. כל היום לא ראיתי נפש חיה, ואין לי מושג מה לומר למשרתת הצרפתייה הזאת."

גברת היני הביטה במארחת באהדה. היטב ידעה שהיא האור היחיד באופק חייה של גברת ספּרֵג. מאז עקרה משפחת ספּרֵג כשנתיים קודם לכן מאַפֵּקס סיטי לניו יורק, לא חלה התקדמות רבה בקשריה עם הסביבה החדשה; וכשהזמין הרופא את גברת היני, לפני ארבעה חודשים בערך, לספק את שירותיה המקצועיים לגברת ספּרֵג, הוא עשה זאת כדי שתטפל בנפשה יותר מבגופה. לגברת היני כבר היו בעבר "מקרים" כאלה: היא ידעה מה טיבה של משפחה עשירה חסרת אונים המתבצרת בבדידות מזהרת במלון מפואר בווסט סייד; האב נאלץ לחפש לו מראית עין של חיי חברה בבר של המלון ואילו האם אינה זוכה אפילו להזדמנות מעין זו להתחכך עם בנות מינה, וסופה שהיא נופלת למשכב מרוב שיעמום ובטלה. בנעוריה כיבסה גברת ספּרֵג המסכנה את בגדיה במו ידיה, אך מיום שהמזל האיר לה פנים ולא אִפשר לה להמשיך בכך, שקעה בחוסר מעש, שבעיני הגברות באַפֵּקס סיטי נחשב למותרות. אלא שבאַפֵּקס היא הייתה חברה במועדון, ועד שעברו לגור במילי האוס העסיקה אותה גם הדאגה המתמדת לענייני הבית; ואילו בניו יורק, כמדומה, לא היה מקום כלל לפעילות הראויה לגברת. היא נדרשה אפוא להשתתף בפעילות מכלי שני, בסיועה של גברת היני; וגברת היני אכן ידעה להפעיל את דמיונה ולא רק את שריריה. גברת היני היא שמילאה את הימים הארוכים, הריקים והבודדים בסיפורים מרתקים על משפחת ון־דֵגֶן, משפחת דריסקול, משפחת צ'ונסי־אֵלינג ושאר אושיות החברה הגבוהה שגברת ספּרֵג ואנדין נהגו להתחקות אחריהן ממרחקים, מעל דפי העיתונים שקראו באַפֵּקס, והנה עתה, כאשר בין הבת והאם לבין שוכני אולימפוס אלה מפריד רק הסנטרל פארק, הם נראים רחוקים הרבה יותר.

לגברת ספּרֵג לא היו שאיפות כלשהן לגבי עצמה — את כל אישיותה, כמדומה, ריכזה בהווייתה של בתה — אבל מנוי וגמור היה עימה שאנדין תזכה במבוקשה, ולפעמים דימתה בליבה שגברת היני, העוברת בדלתות המקדשים הללו כבת בית, תצליח אולי יום אחד להכניס לשם את אנדין.

"טוב — אני אישאר עוד טיפה אם את רוצה; ואולי אבריק לך את הציפורניים בזמן השיחה? זה יהיה יותר נחמד," הציעה המעסה, והציבה את התיק על השולחן ופיזרה על לוח האבן המבהיק בקבוקים וכריות ליטוש.

גברת ספּרֵג הסירה ברצון את הטבעות מכפות ידיה הקטנות, המנומרות בכתמים. טוב היה להתמסר לאחיזתה של גברת היני, ואף שידעה שהטיפול המסור יעלה לה שלושה דולרים, מובטח היה לה שאבּנר לא יתנגד. לגברת ספּרֵג היה ברור, מאז יציאתם המזורזת והפתאומית למדי מאַפֵּקס סיטי, שאבּנר החליט שלא להתנגד — החליט "ללכת עד הסוף" עם ההרפתקה הניו־יורקית, בכל מחיר. ומסתבר שהמחיר יהיה לא מבוטל. זה שנתיים הם יושבים בניו יורק בלי שיצמח מכך יתרון חברתי כלשהו לבתם; וזאת כמובן הייתה מטרת בואם. אם בשעתו היו גם סיבות אחרות ודוחקות יותר, הרי גברת ספּרֵג ובעלה לא דנו בהן מעולם, גם לא בארבע האמות המוזהבות של חדר השינה שלהם במלון סטֶנְטוֹריָאן; והנושא נעטף בשתיקה כה מוחלטת עד שבעיני גברת ספּרֵג לא היה קיים עוד. היא האמינה באמת ובתמים שהם עזבו את אַפֵּקס, כדברי אבּנר, מפני שהמקום היה קטן על אנדין.

ככל הנראה, בשלב זה ניו יורק גדולה עליה — ילדה מסכנה! הרי היא זערורית מכדי שההמונים האדישים בעיר יבחינו בה; ואימה התייראה מהיום שבו תגלה גם אנדין שהיא בלתי נראית. לגברת ספּרֵג עצמה לא היה אכפת לחכות — היו לה מאגרים בלתי נדלים של סבלנות פלגמטית. אולם לאחרונה שמה לב שאנדין מתחילה להתנהג בעצבנות, ולא היה דבר שהטיל אימה על הוריה של אנדין כמו עצבנותה של בתם. חששות לב האם של גברת ספּרֵג התגלו שלא מדעת במילים שנפלטו מפיה.

"אני ממש מקווה שעכשיו היא תירגע," מלמלה, והתרגעה בעצמה כשכף ידה הקטנה הופקדה בידה הרחבה של גברת היני.

"מי? אנדין?"

"כן. היא כל כך ציפתה למר פופל. על פי התנהגותו אתמול היא חשבה שבוודאי יבוא הבוקר. היא כל כך בודדה, המסכנונת — אני ממש לא מאשימה אותה."

"אה, הוא עוד יבוא. דברים לא קורים כל כך מהר בניו יורק," אמרה גברת היני, והוליכה את כרית הליטוש שלה ברוח טובה.

גברת ספּרֵג נאנחה שוב. "כנראה שלא. אומרים שבניו יורק כולם תמיד ממהרים; אבל קשה לומר שהם ממהרים במיוחד לפגוש אותנו."

גברת היני התרחקה רגע לבחון את מעשה ידיה. "עוד תראי, גברת ספּרֵג, עוד תראי. אם רצים מהר מדי, לפעמים צריך לפרום את כל התפר."

"אה, זה נכון — זה נכון!" קראה גברת ספּרֵג, בהטעמה טרגית כזאת שהמעסה נשאה אליה מבט.

"כמובן שזה נכון. ובניו יורק זה נכון שבעתיים. חוג חברתי לא רצוי הוא כמו מלכודת זבובים: מי שכבר נכנס אליו יכול להתאמץ ולהתאמץ, אבל לעולם לא יצליח להיחלץ."

אימה של אנדין נאנחה שוב, ביתר חוסר אונים. "הלוואי שאת היית אומרת את זה לאנדין, גברת היני."

"אה, אנדין תהיה בסדר. בחורה כזאת יכולה להרשות לעצמה לחכות. ואם היא באמת מצאה חן בעיני מארוול הבן, כל הדלתות ייפתחו לפניה בקרוב מאוד."

מחשבה מנחמת זאת אפשרה לגברת ספּרֵג להתמסר ללא מעצורים לטיפולה של גברת היני, שארך שעה שלמה ומאושרת, רצופת גילויי לב; ורגע לאחר שנפרדה לשלום מהמעסה והעלתה שוב את הטבעות על אצבעותיה, נפתחה הדלת ובעלה הופיע.

מר ספּרֵג נכנס בשתיקה, והניח את כובע הצילינדר שלו על השולחן המרכזי ואת מעילו על אחת הכורסאות המוזהבות. הוא היה גבוה למדי, זקנו אפור וגווֹ כפוף משהו, מבנה גופו רפוי כשל יושב בית שהיה משמין לולא סבל מקשיי עיכול, ומעל לעיניו האפורות הזהירות, שעפעפיהן התחתונים נפוחים כשקיקים, מתוחים גבינים שחורים וישרים כשל בתו. שערו הדליל היה קצת ארוך מדי ועבר את צווארון מקטורנו, ומדליון של הבונים החופשיים השתלשל משרשרת זהב כבדה שנמתחה לרוחבה של הלסוטה השחורה והמקומטת שלבש.

הוא עמד דומם באמצע החדר ותר במבט איטי את החלל הריק המוזהב; אחר כך שאל בקול רך: "אז מה, אימא?"

גברת ספּרֵג לא קמה ממקומה, אך עיניה נחו עליו בחיבה.

"אנדין הוזמנה לארוחת ערב בבית פרטי; וגברת היני אומרת שזאת אחת המשפחות הנחשבות ביותר. זו אחותו של אחד האדונים שמייבל ליפסקום הציגה לה אתמול בערב."

היא דיברה בנימת ניצחון קלה, כי בזכות התעקשותה שלה והתעקשותה של אנדין השתכנע מר ספּרֵג לעזוב את הבית שקנו בשדרת וסט אנד ולהשתכן עם משפחתו במלון סטֶנְטוֹריָאן. אנדין החליטה בשלב מוקדם שאין להם סיכוי להתקדם כל עוד הם יושבים בביתם — כל אנשי החוג הנוצץ שהיא מכירה גרים בשכירות, או בבתי מלון. גברת ספּרֵג השתכנעה בקלות לצדד בה, אך מר ספּרֵג התנגד, שכן באותו זמן לא עלה בידו למכור את הבית ואף לא להשכיר אותו ברווח כפי שקיווה. זמן־מה אחרי המעבר נדמָה שהצדק היה איתו ושבבית המלון קשה למצוא נתיבות ללב החברה לא פחות מבבית; וגברת ספּרֵג הייתה להוטה עכשיו להבהיר לו שאנדין אכן חייבת את ההזמנה הראשונה שקיבלה למפגש שהתרחש במלון סטֶנְטוֹריָאן.

"אתה רואה, אבּנר, צדקנו שבאנו לכאן," הוסיפה, והוא השיב בפיזור דעת: "איכשהו שתיכן תמיד צודקות בסוף."

אבל פניו נותרו בלא חיוך, ובמקום להתיישב ולהדליק סיגר, כמנהגו לפני ארוחת הערב, הקיף את החדר פעמיים או שלוש, ולבסוף השתהה מול אשתו.

"מה קרה — משהו לא בסדר בעיר?" שאלה, ועיניה משקפות את דאגתו.

בקיאותה של גברת ספּרֵג במתרחש "בעיר" הייתה דלה מאוד, אבל פניו של בעלה היו ברומטר שהיא למדה זה כבר לקרוא בו את הרשות להמשיך בלי חשש או את האזהרה להפסיק עד שתחלוף הסערה הצפויה.

הוא טלטל את ראשו. "ל...א, לא משהו שאני לא יכול לטפל בו, אם את ואנדין לא תשתוללו." הוא השתהה, והביט אל דלתה של בתו מעבר לחדר. "איפה היא — יצאה?"

"היא בטח בחדר שלה, עוברת על השמלות עם המשרתת הצרפתייה. אני לא בטוחה שיש לה מה ללבוש לארוחת הערב הזאת," הוסיפה גברת ספּרֵג בהיסוס.

סוף־סוף חייך מר ספּרֵג. "טוב — אם אין לה, בוודאי יהיה לה," התנבא.

שוב הציץ אל דלתה של בתו, כאילו כדי לוודא שהדלת סגורה; אחר כך התקרב לאשתו, ובקול מהוסה אמר: "ראיתי את אֶלמֶר מוֹפָט היום בעיר."

"אוי, אבּנר!" גל של חרדה כמעט גופנית שטף את גברת ספּרֵג. ידיה העטויות עדיים רעדו בחיק הברוקד השחור, וקימורי פניה הבשרניים קרסו כבלון שנדקר.

"אוי, אבּנר," שבה וגנחה, וגם עיניה בוחנות את דלתה של הבת.

גבותיו השחורות של מר ספּרֵג התעוותו בכעס, אך ברור היה שלא על אשתו הוא כועס.

"מה הטעם להגיד לי אוי אבּנר? אין לנו שום קשר עם אֶלמֶר מוֹפָט — מה לו ולנו?"

"כן — אני יודעת; אבל מה הוא עושה פה? דיברת איתו?" קולה רעד.

הוא תקע את אגודליו בכיסי הלסוטה. "לא — נראה לי שאֶלמֶר ואני גמרנו לדבר."

גברת ספּרֵג שבה לגנוח. "שלא תגיד לה שראית אותו, אבּנר."

"אם את אומרת; אבל היא עלולה לפגוש אותו בעצמה."

"אה, לא נראה לי — לא בחברה החדשה הזאת! אל תגיד לה בין כה וכה."

הוא נפנה ממנה וחיפש בכיסו את אחד הסיגרים שהתגלגלו שם תמיד; ואשתו, שקמה ממקומה, התגנבה אליו והניחה יד על זרועו.

"הוא לא יכול לעשות לה משהו, נכון?"

"לעשות לה משהו?" הוא סב על עקביו בחמת זעם. "אני רוצה לראות אותו רק נוגע בה — זה הכול!"

אדית וורטון

אדית וורטון, מהסופרות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים, זוכת פרס פוליצר, פרסמה בשנת 1917 את קיץ: רומן שערורייתי, מבריק ומלא תשוקה, שבלבו חשבון נפש נוקב עם המוסרנות האמריקנית.

סקירות וביקורות

העשירים החדשים 'מנהג המקום', העוסק בצעירה יפה שגוררת את הוריה למנהטן של תחילת המאה ה-‭20‬ כדי להתחתן עם גבר ניו-יורקרי עשיר, הוא יצירה מרשימה ומהנה

בתמונה: אדית וורטון

איני יודע אם 'הדמוקרטיה באמריקה' - יצירת המופת הסוציולוגית של ההוגה הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל (יצירת מופת בגין תכניה ואופן כתיבתה הצלול כאחד) - עמדה לנגד עיניה של אדית וורטון כשתיכננה וכתבה את 'מנהג המקום' שראה אור לראשונה ב-‭,1913‬ אך מבנה העומק המשולש של הרומן מזכיר את התשתית המשולשת של 'הדמוקרטיה באמריקה'. דה-טוקוויל, למעשה, ערך בספרו השוואה בין שלוש חברות שלהן שלוש צורות ממשל: צרפת, בריטניה והדמוקרטיה הצעירה שמעבר לאטלנטי (ספרו ראה אור ב-‭.(1835‬ אפשר לאתר תשתית משולשת דומה ברומן של וורטון, כשאצלה נערכת השוואה בין שלוש החברות הבאות: זו הנובורישית של המערב התיכון האמריקאי, זו של הכסף הישן והמנהגים המעודנים של ניו-יורק והאריסטוקרטיה הצרפתית העקשנית של הרפובליקה השלישית.

את ההשוואה המהנה ולעיתים המעמיקה עורכת וורטון בסיוע הגיבורה שלה, המפלחת כחץ שלוח את שלוש החברות המוזכרות. אנדין ספרג היא צעירה יפה (יופייה הוא עובדה בעלת חשיבות מכרעת ברומן) שגררה את הוריה, "עשירים חדשים" פרובינציאליים מעיר מערב-תיכונית בדויה בשם אפקס, למנהטן של תחילת המאה ה-‭.20‬ בגוף שלישי מלווה הרומן את שידוכה של אנדין לראלף מארוול ותקוותה שדרכו תסתפח לאצולת הממון הישן הניויורקית. השידוך הוא מקח טעות מכל הכיוונים: מארוול, שאמנם נסער מאנדין ומאוהב בה, הרבה פחות עשיר משציפתה ויותר מדי אמנותי ואינטלקטואלי משבכוחה להכיל. לפיכך בתחכום, ובעיקר בתחכום מדומה (אחד מתווי האופי המצודדים של אנדין - חולשה הנצרכת מאוד ליצירת אהדה לדמות בעלת הצדדים המעט דוחים - הוא היותה הרבה פחות מתוחכמת משנדמה לה), היא מנסה לטוות קשרים עם גברים אחרים שיחלצו אותה מעונש שלא נראה לה שמגיע לה: דלות יחסית. וורטון מראה גם כיצד אנדין מנסה (ומצליחה רוב הזמן) לתמרן באופן דומה את אביה.

מה שמדגיש את התשתית המשולשת המוזכרת של הרומן הוא העובדה שוורטון בראה שלושה גברים המנהלים פרשיית אהבים עם אנדין, כשכל אחד מייצג פלח חברתי אחר. את אפקס מייצג אלמר מופט, הרפתקן פיננסי שהופך למיליונר וול סטריט ושאיתו ניהלה אנדין רומן עוד בנעוריה והוא חוזר וצץ בחייה כפעם בפעם. את ניו-יורק ועושרה הישן מייצג, כאמור, בעלה ראלף (וגם מאהבה של אנדין, פיטר ון-דגן). ולקראת סוף הרומן נקלעת אנדין, כוכב השביט הזוהר, לחיק האריסטוקרטיה הצרפתית, לחיק הרוזן רמון דה-של. השוואת החברות השונות נעשית גם במובלע וגם במפורש. הנה דוגמה דה-טוקווילית ממש להשוואה סוציולוגית מפורשת ומאלפת שעורכת אחת הדמויות: "אני לא מתכוון לראלף, אלא למין שהוא משתייך אליו: הומו סאפיינס אמריקאנוס. מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת... מדוע האישה האירופאית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה!... האם לא זה ההסבר לגירושים הקלים אצלנו? אילו אהבנו את נשותינו בדרך הברברית והרכושנית הישנה, נדמה לך שהיינו מוותרים עליהן בקלות כזאת?" והנה הרהור מאלף של ראלף על הערב רב הנובורישי הפולש לניויורק ומאיים על ניו-יורק הישנה: "לפעמים כינה ראלף את אמו וסבו 'האבוריג'ינים' והשווה אותם לילידים ההולכים ונעלמים ביבשת אמריקה, שנגזרה עליהם היכחדות מהירה עם עלייתו של גזע הפולשים. את כיכר וושינגטון אהב לכנות 'השמורה' והתנבא שלא ירחק היום ובו ייהפכו תושביה למוצגים בתערוכות אתנולוגיות".

כמו הטפסנית החברתית לילי בארט, ב'בית השמחה' שלה (‭,(1905‬ וורטון מתעניינת גם כאן בדמות דומה. אולי בהשפעת אם-הטיפוס, הטפסנית החברתית בקי שארפ מיצירת המופת של ויליאם מייקפיס תאקרי, 'יריד ההבלים' (‭.(1848‬ השפעתו המשוערת של תאקרי ניכרת במיוחד בניכור שחשה ספרג לבנה הקטן, בדומה לבקי שארפ, ניכור שיוצר כמה רגעים קורעי לב ברומן הסאטיריצונן הזה. את המצופה לבן הזה ניתן היה לשער כבר מהדרך שבה קיבלה אנדין הנסערת והזועמת את בשורת הריונה: "וזה לוקח שנה, שתדע לך – שנה  שלמה מהחיים!... תסתכל עליי - תראה איך אני נראית - ואיך שאני איראה! אתה לא תתעב את עצמך יותר ויותר בכל בוקר כשתקום ותראה את עצמך בראי! החיים שלך יימשכו כרגיל!" תחושת הצינה (כמאפיין אסתטי התורם לעניין בקריאה) נוגעת גם לכך שאנדין היא אמריקאית פוריטנית ביסודה: "התענוגות שלמענם מוכנות בנות מינה להסתכן לא קסמו לה מעולם".

אך שלא כמו 'בית השמחה' המופתי לטעמי 'מנהג המקום' אינו מעפיל לפסגות שכאלה. לילי בארט היא דמות מורכבת יותר וגם מעוררת אהדה יותר מאנדין ספרג. בנוסף, ב'בית השמחה' חשתי מההתחלה שידה של הסופרת בטוחה בהולכת הסיפור. כאן הסיפור פונה מעט אנה ואנה ואף מתארך מעט ורק בשליש האחרון שלו מתבהרת תמונת תוכניתו. חלק מההנאה מספרות גדולה נובעת מהתחושה שגם אם אינך רואה בבירור את תרשים הזרימה של הרומן, אתה חש שמסעך בו אינו פרי תעייה של הכותב, אלא שהוא בטוח במצעדו. עם זאת, זו יצירה מרשימה ומהנה בהחלט.

אריק גלסנר
בתמונה: אדית וורטון

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 08/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Custom Of The Country
  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 456 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: תרצה ארבל
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 33 דק'

סקירות וביקורות

העשירים החדשים 'מנהג המקום', העוסק בצעירה יפה שגוררת את הוריה למנהטן של תחילת המאה ה-‭20‬ כדי להתחתן עם גבר ניו-יורקרי עשיר, הוא יצירה מרשימה ומהנה

בתמונה: אדית וורטון

איני יודע אם 'הדמוקרטיה באמריקה' - יצירת המופת הסוציולוגית של ההוגה הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל (יצירת מופת בגין תכניה ואופן כתיבתה הצלול כאחד) - עמדה לנגד עיניה של אדית וורטון כשתיכננה וכתבה את 'מנהג המקום' שראה אור לראשונה ב-‭,1913‬ אך מבנה העומק המשולש של הרומן מזכיר את התשתית המשולשת של 'הדמוקרטיה באמריקה'. דה-טוקוויל, למעשה, ערך בספרו השוואה בין שלוש חברות שלהן שלוש צורות ממשל: צרפת, בריטניה והדמוקרטיה הצעירה שמעבר לאטלנטי (ספרו ראה אור ב-‭.(1835‬ אפשר לאתר תשתית משולשת דומה ברומן של וורטון, כשאצלה נערכת השוואה בין שלוש החברות הבאות: זו הנובורישית של המערב התיכון האמריקאי, זו של הכסף הישן והמנהגים המעודנים של ניו-יורק והאריסטוקרטיה הצרפתית העקשנית של הרפובליקה השלישית.

את ההשוואה המהנה ולעיתים המעמיקה עורכת וורטון בסיוע הגיבורה שלה, המפלחת כחץ שלוח את שלוש החברות המוזכרות. אנדין ספרג היא צעירה יפה (יופייה הוא עובדה בעלת חשיבות מכרעת ברומן) שגררה את הוריה, "עשירים חדשים" פרובינציאליים מעיר מערב-תיכונית בדויה בשם אפקס, למנהטן של תחילת המאה ה-‭.20‬ בגוף שלישי מלווה הרומן את שידוכה של אנדין לראלף מארוול ותקוותה שדרכו תסתפח לאצולת הממון הישן הניויורקית. השידוך הוא מקח טעות מכל הכיוונים: מארוול, שאמנם נסער מאנדין ומאוהב בה, הרבה פחות עשיר משציפתה ויותר מדי אמנותי ואינטלקטואלי משבכוחה להכיל. לפיכך בתחכום, ובעיקר בתחכום מדומה (אחד מתווי האופי המצודדים של אנדין - חולשה הנצרכת מאוד ליצירת אהדה לדמות בעלת הצדדים המעט דוחים - הוא היותה הרבה פחות מתוחכמת משנדמה לה), היא מנסה לטוות קשרים עם גברים אחרים שיחלצו אותה מעונש שלא נראה לה שמגיע לה: דלות יחסית. וורטון מראה גם כיצד אנדין מנסה (ומצליחה רוב הזמן) לתמרן באופן דומה את אביה.

מה שמדגיש את התשתית המשולשת המוזכרת של הרומן הוא העובדה שוורטון בראה שלושה גברים המנהלים פרשיית אהבים עם אנדין, כשכל אחד מייצג פלח חברתי אחר. את אפקס מייצג אלמר מופט, הרפתקן פיננסי שהופך למיליונר וול סטריט ושאיתו ניהלה אנדין רומן עוד בנעוריה והוא חוזר וצץ בחייה כפעם בפעם. את ניו-יורק ועושרה הישן מייצג, כאמור, בעלה ראלף (וגם מאהבה של אנדין, פיטר ון-דגן). ולקראת סוף הרומן נקלעת אנדין, כוכב השביט הזוהר, לחיק האריסטוקרטיה הצרפתית, לחיק הרוזן רמון דה-של. השוואת החברות השונות נעשית גם במובלע וגם במפורש. הנה דוגמה דה-טוקווילית ממש להשוואה סוציולוגית מפורשת ומאלפת שעורכת אחת הדמויות: "אני לא מתכוון לראלף, אלא למין שהוא משתייך אליו: הומו סאפיינס אמריקאנוס. מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת... מדוע האישה האירופאית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה!... האם לא זה ההסבר לגירושים הקלים אצלנו? אילו אהבנו את נשותינו בדרך הברברית והרכושנית הישנה, נדמה לך שהיינו מוותרים עליהן בקלות כזאת?" והנה הרהור מאלף של ראלף על הערב רב הנובורישי הפולש לניויורק ומאיים על ניו-יורק הישנה: "לפעמים כינה ראלף את אמו וסבו 'האבוריג'ינים' והשווה אותם לילידים ההולכים ונעלמים ביבשת אמריקה, שנגזרה עליהם היכחדות מהירה עם עלייתו של גזע הפולשים. את כיכר וושינגטון אהב לכנות 'השמורה' והתנבא שלא ירחק היום ובו ייהפכו תושביה למוצגים בתערוכות אתנולוגיות".

כמו הטפסנית החברתית לילי בארט, ב'בית השמחה' שלה (‭,(1905‬ וורטון מתעניינת גם כאן בדמות דומה. אולי בהשפעת אם-הטיפוס, הטפסנית החברתית בקי שארפ מיצירת המופת של ויליאם מייקפיס תאקרי, 'יריד ההבלים' (‭.(1848‬ השפעתו המשוערת של תאקרי ניכרת במיוחד בניכור שחשה ספרג לבנה הקטן, בדומה לבקי שארפ, ניכור שיוצר כמה רגעים קורעי לב ברומן הסאטיריצונן הזה. את המצופה לבן הזה ניתן היה לשער כבר מהדרך שבה קיבלה אנדין הנסערת והזועמת את בשורת הריונה: "וזה לוקח שנה, שתדע לך – שנה  שלמה מהחיים!... תסתכל עליי - תראה איך אני נראית - ואיך שאני איראה! אתה לא תתעב את עצמך יותר ויותר בכל בוקר כשתקום ותראה את עצמך בראי! החיים שלך יימשכו כרגיל!" תחושת הצינה (כמאפיין אסתטי התורם לעניין בקריאה) נוגעת גם לכך שאנדין היא אמריקאית פוריטנית ביסודה: "התענוגות שלמענם מוכנות בנות מינה להסתכן לא קסמו לה מעולם".

אך שלא כמו 'בית השמחה' המופתי לטעמי 'מנהג המקום' אינו מעפיל לפסגות שכאלה. לילי בארט היא דמות מורכבת יותר וגם מעוררת אהדה יותר מאנדין ספרג. בנוסף, ב'בית השמחה' חשתי מההתחלה שידה של הסופרת בטוחה בהולכת הסיפור. כאן הסיפור פונה מעט אנה ואנה ואף מתארך מעט ורק בשליש האחרון שלו מתבהרת תמונת תוכניתו. חלק מההנאה מספרות גדולה נובעת מהתחושה שגם אם אינך רואה בבירור את תרשים הזרימה של הרומן, אתה חש שמסעך בו אינו פרי תעייה של הכותב, אלא שהוא בטוח במצעדו. עם זאת, זו יצירה מרשימה ומהנה בהחלט.

אריק גלסנר
בתמונה: אדית וורטון

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 08/07/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מנהג המקום אדית וורטון

א

"אַנְדִין סְפְּרֵג, איך את מתנהגת?!" הזדעקה האם, וניסתה לגונן ביד עמוסת טבעות וקמוטה בטרם עת על המכתב שהביא לה זה עתה נער שליח נרפה.

אולם ההגנה הייתה קלושה לא פחות מההזדעקות, והאם המשיכה לחייך אל האורחת בשעה שמיס ספּרֵג, בתנועה חטופה של אצבעותיה הצעירות והזריזות, תפסה את האיגרת ומיהרה אל החלון לקרוא אותה.

"זה בטח בשבילי," הפטירה, בגבה אל אימה.

"ראית אותה, גברת הִיני?" לאטה גברת ספּרֵג בגאווה מצטנעת.

גברת היני, ברייה עבה, בעלת מקצוע על פי מראיה, שישבה במעיל גשם וברדיד חום־אדמדם מופשל ולרגליה תיק עור תנין מרופט, עקבה אחר מבטה של האם בקורת רוח.

"מעולם לא ראיתי גזרה נאה יותר," השיבה בנימה של הסכמה עם רוח השאלה, גם אם לא עם לשונה.

גברת ספּרֵג והאורחת ישבו ברוב הדר על שתי כורסאות מוזהבות כבדות באחד מחדרי האירוח הפרטיים במלון סְטֶנְטוֹריָאן. משפחת ספּרֵג השתכנה באחת מסוויטות "לוּיִי", כלשונם, וקירות החדר, מעל לספינים ממהגוני ממורט ומבהיק, צופו באריג דמשקאי בגוני ורוד־סלמון ועוטרו בדיוקנאות סגלגלים של מארי אנטואנט ושל נסיכת לַמבָּל. במרכז השטיח הפרחוני ניצב שולחן בהט מפוספס שרגליו מוזהבות ועליו עציץ דקל בסלסילה מוזהבת קשורה בסרט ורוד. להוציא את הקישוט הזה ואת הספר "כלבם של בני בסקרוויל" המונח לצידו, לא ניכר בחדר כי בני אדם חיים בו, ואף גברת ספּרֵג נראתה מנותקת לחלוטין, כפסל שעווה בחלון ראווה. בלבושה האופנתי אכן יכלה לשמש בתפקיד שכזה, וגם פניה החיוורים ורכי הלחיים, עם העפעפיים הנפוחים והפה המשתפל, העלו על הדעת פסל שעווה מתרכך שהתחיל להתמוסס וניגר לכדי סנטר כפול.

גברת היני, לעומתה, לא עוררה שמץ ספק: היא הייתה בשר ודם. הגוף העטוי שחורים הנטוע איתן בכורסה והידיים האדומות הרחבות האוחזות היטב במסעדים המוזהבים העידו על פעלתנות מאורגנת ועצמאית, שכן גברת היני הייתה מניקוריסטית־מסז'יסטית בעלת חוג לקוחות "מובחר". ביחס לגברת ספּרֵג ובתה היא מילאה תפקיד כפול, הן כמעסה והן כידידה, ומתוקף תפקידה השני נכנסה עכשיו לרגע, עם תום עמל יומה, "לשמח קצת" את הגברות הבודדות במלון סטֶנְטוֹריָאן.

הנערה שגזרתה זכתה בהערכתה המקצועית של גברת היני הסיטה פתאום את קווי המתאר המלבבים של אותה גזרה ונפנתה מהחלון.

"קחי — את יכולה לקרוא, מה אכפת לי," אמרה, קימטה את הדף והשליכה אותו בבוז לחיק האם.

"מה — זה לא ממר פּוֹפְּל?" קראה גברת ספּרֵג בחוסר זהירות.

"לא — מה פתאום?" השיבה בתה בזעף; אך לאחר רגע הוסיפה, בפרץ אכזבה ילדותית: "זה סתם מאחותו של מר מארוול — היא טוענת שהיא אחותו, בכל אופן."

גברת ספּרֵג, בפנים תוהים, חיטטה בין הגדילים השחורים על חזהּ המהודק במחוך וחיפשה את המִשקף שלה.

מעיניה הקטנות, הכחולות של גברת היני ניתזו גיצים של סקרנות. "מארוול — איזה מארוול?"

הנערה הסבירה בעייפות: "בחור קטן כזה — נדמה לי שמר פופל אמר שקוראים לו ראלף"; ואימה המשיכה וסיפרה: "אנדין פגשה את שניהם אתמול בערב במסיבה למטה. ומר פופל אמר לה משהו על איזו הצגה חדשה שכולם הולכים לראות והיא חשבה ש..."

"מניין לך מה חשבתי?" הזדרזה אנדין ואמרה, ועיניה האפורות משגרות אל אימה חיצי אזהרה מתחת לגבינים השחורים הישרים.

"אבל הרי את אמרת לי שאת חושבת..." התחילה גברת ספּרֵג לומר בתרעומת; אבל גברת היני, בלי שים לב להתנצחות בין השתיים, המשיכה בשלה:

"איזה פופל? קלוד ווֹלסינגהם פופל — צייר הדיוקנאות?"

"כן — נראה לי. הוא אמר לי שהוא היה רוצה לצייר אותי. מייבל ליפסקום הכירה לי אותו. מצידי שלא ניפגש יותר בחיים," אמרה הנערה, סמוקה מכעס.

"את מכירה אותו, גברת היני?" שאלה גברת ספּרֵג.

"אלא מה? עשיתי לו את הציפורניים לכבוד הדיוקן הראשון שהוא צייר לחברה הגבוהה — גברת הרמון ב' דריסקול, באורך מלא." גברת היני כיבדה את המאזינות בחיוך סלחני. "אני מכירה את כולם. מי שלא מכיר אותי, לא נחשב, וקלוד ווֹלסינגהם פופל נחשב. אבל הוא נחשב הרבה פחות," פסקה נחרצות, "מראלף מארוול — הבחור הקטן, כמו שקראת לו."

לשמע הדברים האלה נפנתה אנדין ספּרֵג אל הדוברת בן־רגע, באחת מאותן תנועות סיבוביות מהירות שגילו את גמישות הנעורים של גופה. היא התעוותה והתנועעה ללא הרף וכל תנועה שלה, כמדומה, התחילה בעורפה, בדיוק מתחת לפקעת השער הזהוב־אדמדם, וזרמה ברצף אחיד לכל אורך גופה הדק, עד לקצות אצבעותיה ולכפות רגליה הצרות, חסרות המנוח.

"את מכירה את משפחת מארוול? מה, הם מהחברה הגבוהה?" שאלה.

גברת היני החוותה תנועת ייאוש של מחנכת שהשתדלה לשווא להחדיר ידע בסיסי במוח סרבן.

"אנדין ספּרֵג, הרי סיפרתי לך עליהם כמה וכמה פעמים! אימא שלו היא ממשפחת דָגוֹנֶט. הם גרים אצל אוּרבָּן דגונט הזקן, בכיכר וושינגטון."

לגברת ספּרֵג התיאור הזה אמר אפילו פחות משאמר לבתה. "מה, כל כך רחוק? ולמה הם גרים אצל מישהו אחר? הם לא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד?"

אך אנדין הייתה מהירת תפישה ממנה, והיא הביטה בעיון בפניה של גברת היני.

"את אומרת שמר מארוול הוא ברמה של מר פופל?"

"ברמה שלו?! קלוד ווֹלסינגהם פופל בכלל לא באותה ליגה!"

בן־רגע התנפלה הנערה על אימה, חטפה את הדף המקומט והחליקה אותו.

"לורה פיירפורד — ככה קוראים לאחות?"

"זו גברת הנלי פיירפורד, כן. מה היא כותבת?"

פניה של אנדין התבהרו כאילו האירה אותם קרן שמש שהסתננה פנימה מבעד לווילונות המחפים בשלוש שכבות על חלונות הסטֶנְטוֹריָאן.

"היא רוצה שאבוא אליה לארוחת ערב ביום רביעי הבא. משונה מאוד! מה היא צריכה אותי? היא לא ראתה אותי אף פעם!" מנימת קולה השתמע שהיטב ידוע לה שכל הזוכה לראותה "צריך אותה".

גברת היני צחקה. "אבל הוא ראה אותך, לא?"

"מי? ראלף מארוול? ברור שהוא ראה אותי — מר פופל הביא אותו אתמול למסיבה במלון."

"טוב, אז זה העניין... כשצעיר בחברה הגבוהה רוצה להיפגש עם בחורה שהכיר, הוא מבקש מאחותו שתזמין אותה."

אנדין בהתה בה בתדהמה. "כמה משונה! אבל הרי לא לכולם יש אחיות, נכון? מסכנים אלה שאין להם."

"הם מבקשים מהאימהות שלהם — או ממי שנשוי," אמרה גברת היני היודעת כול.

"מהאדונים הנשואים?" שאלה גברת ספּרֵג, מזועזעת משהו אך להוטה באמת ובתמים לשקוד על לימודיה.

"חס וחלילה! מהגברות."

"אז אף פעם אין גברים?" המשיכה גברת ספּרֵג ושאלה; היא חששה שאם כך הדבר, צפויה לאנדין אכזבה מרה.

"איפה? בארוחות הערב האלה? בוודאי שיש — ארוחות הערב אצל גברת פיירפורד הן האופנתיות ביותר בעיר. במדור 'שיחת העיר' הבוקר כתבו על הארוחה שהייתה אצלה בשבוע שעבר. זה צריך להיות אצלי כאן." וגברת היני שלתה מתיק היד שלה קומץ גזרי עיתונות, הניחה אותם בחיקה הרחב והחלה מעלעלת בקצה אצבע מלוחלח. "הנה," אמרה, הרימה את אחד מגזרי העיתונות והרחיקה אותו מפניה כמטחווי זרוע. היא הפשילה את ראשה לאחור וקראה, בדקלום איטי חסר הטעמה: "'גברת הנלי פיירפורד ערכה בביתה ביום רביעי את אחת מארוחות הערב המוקפדות שלה. האירוע היה כרגיל אופנתי קטן ואקסקלוסיבי ומי שלא הוזמנו חרקו שן שכן לאחר הסעודה הדגימה מדאם אולגה לוקובסקה את אחד מריקודי הסטֵפָּה החדשים שלה' — ככה אומרים בצרפתית צעדי ריקוד," ביארה גברת היני, ומשסיימה את הקריאה החזירה את הדפים לתיק.

"גם אֶת גברת פיירפורד את מכירה?" שאלה אנדין בלהיטות; ואילו גברת ספּרֵג, שהתרשמה ובכל זאת רצתה לברר את העובדות לאשורן, התעניינה מצידה: "היא גרה בשדרה החמישית?"

"לא, יש לה בית קטן ברחוב שלושים ושמונה, אחרי פארק אווניו."

פניהן של שתי הגברות נפלו שוב, והמעסה הזדרזה להוסיף: "אבל בבתים הגדולים שמחים מאוד לארח אותה! — כן, אני מכירה אותה," אמרה לאנדין. "עיסיתי לה נקע בקרסול לפני שנתיים. היא אישה מקסימה, אבל היא לא יודעת לפתח שיחה. יש לי מטופלים שמשוחחים נפלא," פסקה גברת היני כמבינת דבר.

אנדין המשיכה לעיין בפתק בדאגה. "זה באמת מופנה לאימא — אל גב' אבּנר א' ספּרֵג — בחיים לא ראיתי דבר כזה! 'האם תואילי להרשות לבתך לסעוד על שולחני?' להרשות! מה, היא כזאת מוזרה, גברת פיירפורד?"

"לא — את מוזרה," אמרה גברת היני בלי כחל ושרק. "את לא יודעת שבחברה מכובדת צריך להתנהג כאילו נערה לא יכולה לעשות שום דבר בלי לקבל רשות מאימא שלה? אל תשכחי, אנדין. שלא תיעני לשום הזמנה בלי לומר לאדון שאת צריכה לשאול קודם את אימא שלך."

"באמת?! אבל איך אימא תדע מה לומר?"

"היא תאמר מה שתגידי לה לומר, כמובן. כדאי שתגידי לה שאת רוצה ללכת לארוחה אצל גברת פיירפורד," הוסיפה גברת היני בבדיחות הדעת, התעטפה במעיל הגשם ונרכנה להרים את התיק.

"אם כך, אני צריכה לכתוב מכתב תשובה?" שאלה גברת ספּרֵג בחשש.

גברת היני שקלה בדעתה. "לאו דווקא. נראה לי שאנדין יכולה לכתוב במקומך. גברת פיירפורד לא מכירה את הכתב שלך."

הקלתה של גברת ספּרֵג הייתה גלויה, וכשאנדין מיהרה לחדרה והפתק בידה קרסה האם על מסעד הכורסה והתאוננה חרש: "אוי, אל תלכי עוד, גברת היני. כל היום לא ראיתי נפש חיה, ואין לי מושג מה לומר למשרתת הצרפתייה הזאת."

גברת היני הביטה במארחת באהדה. היטב ידעה שהיא האור היחיד באופק חייה של גברת ספּרֵג. מאז עקרה משפחת ספּרֵג כשנתיים קודם לכן מאַפֵּקס סיטי לניו יורק, לא חלה התקדמות רבה בקשריה עם הסביבה החדשה; וכשהזמין הרופא את גברת היני, לפני ארבעה חודשים בערך, לספק את שירותיה המקצועיים לגברת ספּרֵג, הוא עשה זאת כדי שתטפל בנפשה יותר מבגופה. לגברת היני כבר היו בעבר "מקרים" כאלה: היא ידעה מה טיבה של משפחה עשירה חסרת אונים המתבצרת בבדידות מזהרת במלון מפואר בווסט סייד; האב נאלץ לחפש לו מראית עין של חיי חברה בבר של המלון ואילו האם אינה זוכה אפילו להזדמנות מעין זו להתחכך עם בנות מינה, וסופה שהיא נופלת למשכב מרוב שיעמום ובטלה. בנעוריה כיבסה גברת ספּרֵג המסכנה את בגדיה במו ידיה, אך מיום שהמזל האיר לה פנים ולא אִפשר לה להמשיך בכך, שקעה בחוסר מעש, שבעיני הגברות באַפֵּקס סיטי נחשב למותרות. אלא שבאַפֵּקס היא הייתה חברה במועדון, ועד שעברו לגור במילי האוס העסיקה אותה גם הדאגה המתמדת לענייני הבית; ואילו בניו יורק, כמדומה, לא היה מקום כלל לפעילות הראויה לגברת. היא נדרשה אפוא להשתתף בפעילות מכלי שני, בסיועה של גברת היני; וגברת היני אכן ידעה להפעיל את דמיונה ולא רק את שריריה. גברת היני היא שמילאה את הימים הארוכים, הריקים והבודדים בסיפורים מרתקים על משפחת ון־דֵגֶן, משפחת דריסקול, משפחת צ'ונסי־אֵלינג ושאר אושיות החברה הגבוהה שגברת ספּרֵג ואנדין נהגו להתחקות אחריהן ממרחקים, מעל דפי העיתונים שקראו באַפֵּקס, והנה עתה, כאשר בין הבת והאם לבין שוכני אולימפוס אלה מפריד רק הסנטרל פארק, הם נראים רחוקים הרבה יותר.

לגברת ספּרֵג לא היו שאיפות כלשהן לגבי עצמה — את כל אישיותה, כמדומה, ריכזה בהווייתה של בתה — אבל מנוי וגמור היה עימה שאנדין תזכה במבוקשה, ולפעמים דימתה בליבה שגברת היני, העוברת בדלתות המקדשים הללו כבת בית, תצליח אולי יום אחד להכניס לשם את אנדין.

"טוב — אני אישאר עוד טיפה אם את רוצה; ואולי אבריק לך את הציפורניים בזמן השיחה? זה יהיה יותר נחמד," הציעה המעסה, והציבה את התיק על השולחן ופיזרה על לוח האבן המבהיק בקבוקים וכריות ליטוש.

גברת ספּרֵג הסירה ברצון את הטבעות מכפות ידיה הקטנות, המנומרות בכתמים. טוב היה להתמסר לאחיזתה של גברת היני, ואף שידעה שהטיפול המסור יעלה לה שלושה דולרים, מובטח היה לה שאבּנר לא יתנגד. לגברת ספּרֵג היה ברור, מאז יציאתם המזורזת והפתאומית למדי מאַפֵּקס סיטי, שאבּנר החליט שלא להתנגד — החליט "ללכת עד הסוף" עם ההרפתקה הניו־יורקית, בכל מחיר. ומסתבר שהמחיר יהיה לא מבוטל. זה שנתיים הם יושבים בניו יורק בלי שיצמח מכך יתרון חברתי כלשהו לבתם; וזאת כמובן הייתה מטרת בואם. אם בשעתו היו גם סיבות אחרות ודוחקות יותר, הרי גברת ספּרֵג ובעלה לא דנו בהן מעולם, גם לא בארבע האמות המוזהבות של חדר השינה שלהם במלון סטֶנְטוֹריָאן; והנושא נעטף בשתיקה כה מוחלטת עד שבעיני גברת ספּרֵג לא היה קיים עוד. היא האמינה באמת ובתמים שהם עזבו את אַפֵּקס, כדברי אבּנר, מפני שהמקום היה קטן על אנדין.

ככל הנראה, בשלב זה ניו יורק גדולה עליה — ילדה מסכנה! הרי היא זערורית מכדי שההמונים האדישים בעיר יבחינו בה; ואימה התייראה מהיום שבו תגלה גם אנדין שהיא בלתי נראית. לגברת ספּרֵג עצמה לא היה אכפת לחכות — היו לה מאגרים בלתי נדלים של סבלנות פלגמטית. אולם לאחרונה שמה לב שאנדין מתחילה להתנהג בעצבנות, ולא היה דבר שהטיל אימה על הוריה של אנדין כמו עצבנותה של בתם. חששות לב האם של גברת ספּרֵג התגלו שלא מדעת במילים שנפלטו מפיה.

"אני ממש מקווה שעכשיו היא תירגע," מלמלה, והתרגעה בעצמה כשכף ידה הקטנה הופקדה בידה הרחבה של גברת היני.

"מי? אנדין?"

"כן. היא כל כך ציפתה למר פופל. על פי התנהגותו אתמול היא חשבה שבוודאי יבוא הבוקר. היא כל כך בודדה, המסכנונת — אני ממש לא מאשימה אותה."

"אה, הוא עוד יבוא. דברים לא קורים כל כך מהר בניו יורק," אמרה גברת היני, והוליכה את כרית הליטוש שלה ברוח טובה.

גברת ספּרֵג נאנחה שוב. "כנראה שלא. אומרים שבניו יורק כולם תמיד ממהרים; אבל קשה לומר שהם ממהרים במיוחד לפגוש אותנו."

גברת היני התרחקה רגע לבחון את מעשה ידיה. "עוד תראי, גברת ספּרֵג, עוד תראי. אם רצים מהר מדי, לפעמים צריך לפרום את כל התפר."

"אה, זה נכון — זה נכון!" קראה גברת ספּרֵג, בהטעמה טרגית כזאת שהמעסה נשאה אליה מבט.

"כמובן שזה נכון. ובניו יורק זה נכון שבעתיים. חוג חברתי לא רצוי הוא כמו מלכודת זבובים: מי שכבר נכנס אליו יכול להתאמץ ולהתאמץ, אבל לעולם לא יצליח להיחלץ."

אימה של אנדין נאנחה שוב, ביתר חוסר אונים. "הלוואי שאת היית אומרת את זה לאנדין, גברת היני."

"אה, אנדין תהיה בסדר. בחורה כזאת יכולה להרשות לעצמה לחכות. ואם היא באמת מצאה חן בעיני מארוול הבן, כל הדלתות ייפתחו לפניה בקרוב מאוד."

מחשבה מנחמת זאת אפשרה לגברת ספּרֵג להתמסר ללא מעצורים לטיפולה של גברת היני, שארך שעה שלמה ומאושרת, רצופת גילויי לב; ורגע לאחר שנפרדה לשלום מהמעסה והעלתה שוב את הטבעות על אצבעותיה, נפתחה הדלת ובעלה הופיע.

מר ספּרֵג נכנס בשתיקה, והניח את כובע הצילינדר שלו על השולחן המרכזי ואת מעילו על אחת הכורסאות המוזהבות. הוא היה גבוה למדי, זקנו אפור וגווֹ כפוף משהו, מבנה גופו רפוי כשל יושב בית שהיה משמין לולא סבל מקשיי עיכול, ומעל לעיניו האפורות הזהירות, שעפעפיהן התחתונים נפוחים כשקיקים, מתוחים גבינים שחורים וישרים כשל בתו. שערו הדליל היה קצת ארוך מדי ועבר את צווארון מקטורנו, ומדליון של הבונים החופשיים השתלשל משרשרת זהב כבדה שנמתחה לרוחבה של הלסוטה השחורה והמקומטת שלבש.

הוא עמד דומם באמצע החדר ותר במבט איטי את החלל הריק המוזהב; אחר כך שאל בקול רך: "אז מה, אימא?"

גברת ספּרֵג לא קמה ממקומה, אך עיניה נחו עליו בחיבה.

"אנדין הוזמנה לארוחת ערב בבית פרטי; וגברת היני אומרת שזאת אחת המשפחות הנחשבות ביותר. זו אחותו של אחד האדונים שמייבל ליפסקום הציגה לה אתמול בערב."

היא דיברה בנימת ניצחון קלה, כי בזכות התעקשותה שלה והתעקשותה של אנדין השתכנע מר ספּרֵג לעזוב את הבית שקנו בשדרת וסט אנד ולהשתכן עם משפחתו במלון סטֶנְטוֹריָאן. אנדין החליטה בשלב מוקדם שאין להם סיכוי להתקדם כל עוד הם יושבים בביתם — כל אנשי החוג הנוצץ שהיא מכירה גרים בשכירות, או בבתי מלון. גברת ספּרֵג השתכנעה בקלות לצדד בה, אך מר ספּרֵג התנגד, שכן באותו זמן לא עלה בידו למכור את הבית ואף לא להשכיר אותו ברווח כפי שקיווה. זמן־מה אחרי המעבר נדמָה שהצדק היה איתו ושבבית המלון קשה למצוא נתיבות ללב החברה לא פחות מבבית; וגברת ספּרֵג הייתה להוטה עכשיו להבהיר לו שאנדין אכן חייבת את ההזמנה הראשונה שקיבלה למפגש שהתרחש במלון סטֶנְטוֹריָאן.

"אתה רואה, אבּנר, צדקנו שבאנו לכאן," הוסיפה, והוא השיב בפיזור דעת: "איכשהו שתיכן תמיד צודקות בסוף."

אבל פניו נותרו בלא חיוך, ובמקום להתיישב ולהדליק סיגר, כמנהגו לפני ארוחת הערב, הקיף את החדר פעמיים או שלוש, ולבסוף השתהה מול אשתו.

"מה קרה — משהו לא בסדר בעיר?" שאלה, ועיניה משקפות את דאגתו.

בקיאותה של גברת ספּרֵג במתרחש "בעיר" הייתה דלה מאוד, אבל פניו של בעלה היו ברומטר שהיא למדה זה כבר לקרוא בו את הרשות להמשיך בלי חשש או את האזהרה להפסיק עד שתחלוף הסערה הצפויה.

הוא טלטל את ראשו. "ל...א, לא משהו שאני לא יכול לטפל בו, אם את ואנדין לא תשתוללו." הוא השתהה, והביט אל דלתה של בתו מעבר לחדר. "איפה היא — יצאה?"

"היא בטח בחדר שלה, עוברת על השמלות עם המשרתת הצרפתייה. אני לא בטוחה שיש לה מה ללבוש לארוחת הערב הזאת," הוסיפה גברת ספּרֵג בהיסוס.

סוף־סוף חייך מר ספּרֵג. "טוב — אם אין לה, בוודאי יהיה לה," התנבא.

שוב הציץ אל דלתה של בתו, כאילו כדי לוודא שהדלת סגורה; אחר כך התקרב לאשתו, ובקול מהוסה אמר: "ראיתי את אֶלמֶר מוֹפָט היום בעיר."

"אוי, אבּנר!" גל של חרדה כמעט גופנית שטף את גברת ספּרֵג. ידיה העטויות עדיים רעדו בחיק הברוקד השחור, וקימורי פניה הבשרניים קרסו כבלון שנדקר.

"אוי, אבּנר," שבה וגנחה, וגם עיניה בוחנות את דלתה של הבת.

גבותיו השחורות של מר ספּרֵג התעוותו בכעס, אך ברור היה שלא על אשתו הוא כועס.

"מה הטעם להגיד לי אוי אבּנר? אין לנו שום קשר עם אֶלמֶר מוֹפָט — מה לו ולנו?"

"כן — אני יודעת; אבל מה הוא עושה פה? דיברת איתו?" קולה רעד.

הוא תקע את אגודליו בכיסי הלסוטה. "לא — נראה לי שאֶלמֶר ואני גמרנו לדבר."

גברת ספּרֵג שבה לגנוח. "שלא תגיד לה שראית אותו, אבּנר."

"אם את אומרת; אבל היא עלולה לפגוש אותו בעצמה."

"אה, לא נראה לי — לא בחברה החדשה הזאת! אל תגיד לה בין כה וכה."

הוא נפנה ממנה וחיפש בכיסו את אחד הסיגרים שהתגלגלו שם תמיד; ואשתו, שקמה ממקומה, התגנבה אליו והניחה יד על זרועו.

"הוא לא יכול לעשות לה משהו, נכון?"

"לעשות לה משהו?" הוא סב על עקביו בחמת זעם. "אני רוצה לראות אותו רק נוגע בה — זה הכול!"