אדם טוב קשה למצוא

אדם טוב קשה למצוא

הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך.

פנינו אל אבי הנשמות, אך הכרחי הוא לעבור על פני הדרקון.

קירילוּס הקדוש, איש ירושלים¹

הסבתא לא רצתה לנסוע לפלורידה. היא רצתה לבקר כמה קרובים במזרח טנסי ונאחזה בכל הזדמנות כדי לשנות את דעתו של בֵּיילִי. בֵּיילִי היה הבן שהתגוררה עימו, בנה יחידה. הוא ישב על קצה כיסאו ליד השולחן, רכון מעל למדור הספורט הכתום של "המגזין". "הנה, בֵּיילִי, שים לב," אמרה. "רואה כאן, קרא את זה," והיא עמדה, ידה האחת על ירכה הרזה והשנייה מרשרשת בעיתון לעבר ראשו הקירח. "הנה הברנש הזה שקורא לעצמו 'החורג' שברח מהכלא הפדרלי ונמצא בדרכו לפלורידה, תקרא כאן מה אומרים שהוא עשה לאנשים האלה. רק תקרא. אני לא הייתי לוקחת את הילדים שלי לשום מקום שפושע כזה מסתובב בו חופשי. אני לא הייתי יכולה להתייצב מול מצפוני ולעשות את זה."

בֵּיילִי לא נשא את מבטו מן הדף ולפיכך שינתה כיוון ונעמדה בפניה אל אימם של הילדים, אישה צעירה במכנסיים, שפניה רחבות ותמימות כמו כרוב וקשורות סביב במטפחת ראש ירוקה, ששני חודים עומדים בקצותיה כאוזני ארנב. היא ישבה על הספה, מאכילה את התינוק במשמש שלו מתוך צנצנת. "הילדים כבר היו בפלורידה," אמרה הגברת הזקנה. "אתם כולכם צריכים לקחת אותם לאיזה מקום אחר לשם שינוי, כדי שיראו חלקים שונים של העולם ויהיו רחבי אופק. הם אף פעם לא היו במזרח טנסי."

אימם של הילדים לא נראתה כשומעת, אך הילד בן השמונה, ג'וֹן וֶסְלִי, ילד גוץ וממושקף, אמר, "אם את לא רוצה לנסוע לפלורידה, למ'את לא נשארת בבית?" הוא והילדה הקטנה, ג'וּן סְטַאר, עיינו בעיתונים המצוירים, על הרִצפה.

"היא לא תישאר בבית להיות מלכה ליום אחד," אמרה ג'וּן סְטַאר בלי להגביה את ראשה הצהוב.

"כן, ומה הייתם עושים אם הטיפוס הזה, 'החורג', היה תופס אתכם?" שאלה הסבתא.

"הייתי מכניס לו בפרצוף," אמר ג'וֹן וֶסְלִי.

"היא לא תישאר בבית גם לא בשביל מיליון דולר," אמרה ג'וּן סְטַאר. "מפחדת להפסיד משהו. מוכרחה לנסוע לכל מקום שאנחנו."

"בסדר, עלמתי," אמרה הזקנה, "רק תזכרי את זה בפעם הבאה כשתרצי שאסלסל לך את השערות."

ג'וּן סְטַאר אמרה שהשערות שלה מסולסלות באופן טבעי.

למחרת בבוקר הייתה הסבתא ראשונה במכונית, מוכנה לדרך. הייתה עימה, בפינה אחת, מזוודתה השחורה הגדולה, שנראתה כמו ראש של סוס יאור, ומתחתיה הסתירה סַל ופִּיטִי סִינְג, החתול, בתוכו. היא לא התכוונה לתת לחתול להישאר לבד בבית למשך שלושה ימים, גם מפני שהיא תחסר לו מדי וגם מהחשש שלה פן יתחכך שלא במתכוון באחד ממבערי הגז וייחנק. בנה, בֵּיילִי, לא אהב להגיע למוטל עם חתול.

היא ישבה באמצע המושב האחורי, ג'וֹן וֶסְלִי וג'וּן סְטַאר משני צדדיה. בֵּיילִי, אימם של הילדים והתינוק ישבו מלפנים. כך הם יצאו את אטלנטה. בשמונה ארבעים וחמש, כשמד המרחק מורה 55890. הסבתא רשמה זאת, מפני שחשבה שיהיה מעניין לדעת בשובם כמה מיילים נסעו. נדרשו להם עשרים דקות להגיע אל עיבורי העיר.

הגברת הזקנה התיישבה בנוחות, מסירה את כפפות הכותנה הלבנות שלה ומניחה אותן עם ארנקה למעלה, על המדף שלפני החלון האחורי. אימם של הילדים עדיין לבשה מכנסיים, וראשה עדיין היה קשור סביב במטפחת ראש ירוקה, אך הסבתא חבשה כובע מלחים מקש בכחול־צי, שצרור סיגליות לבנות בשוליו, ולבשה שמלה בכחול־צי, מנוקדת נקודות לבנות קטנות. צווארוניה וחפתיה היו מאורגנדין לבן מעוטר תחרה, ובמִפתח צווארונה ענדה אגד של סיגליות בד המכיל שקיק בושם. במקרה של תאונה, כל מי שיראה אותה מתה על הכביש המהיר ידע מייד שהייתה גברת.

היא אמרה שהיא חושבת שיהיה יום נאה לנהיגה, לא חם מדי ולא קר מדי, והזהירה את בֵּיילִי שהמהירות המותרת היא חמישים וחמישה מייל לשעה וכי שוטרי התנועה מסתתרים מאחורי לוחות המודעות וקבוצות עצים קטנות ודולקים בעקבותיך, בטרם יהיה סיפק בידך להאט. היא הצביעה על פרטי נוף מעניינים: "סְטוֹן מַאוּנְטֶן"2; אבן הגרניט הכחולה, אשר במקומות אחדים הגיעה עד לשני צידי הכביש המהיר; גדות החומר האדומות הזוהרות, המפוספסות משהו בארגמן, והיבולים השונים שיצרו שורות של מעשה תחרה ירוקה על גבי האדמה. העצים היו זרועי אור שמש כסוף־לבן, והזעיר שבהם התנוצץ. הילדים קראו בחוברות הקומיקס, ואימם חזרה לישון.

"בואו נעבור את ג'ורג'יה מהר, כדי שלא נצטרך להסתכל עליה יותר מדי," אמר ג'וֹן וֶסְלִי.

"לוּ אני הייתי ילד קטן," אמרה הסבתא, "לא הייתי מדברת על המדינה שלי בצורה כזאת. לטנסי ההרים ולג'ורג'יה הגבעות."

"טנסי היא סתם מזבלה של כפריים בורים," אמר ג'וֹן וֶסְלִי. "וג'ורג'יה היא מדינה מחורבנת גם."

"זה מה שאת אמרת," אמרה ג'וּן סְטַאר.

"בזמני," אמרה הסבתא, משלבת את אצבעותיה הגרומות, "ילדים רחשו יותר כבוד למולדתם, להוריהם ולכל דבר. אנשים התנהגו אז כיאות. הו, תראו את הכּוּשוּן הקטן המתוק הזה!" אמרה והצביעה על ילד שחור שעמד בפתחו של צריף. "נכון שזה נראה כמו ציור?" שאלה, וכולם נפנו והסתכלו מבעד לחלון האחורי בילד השחור הקטן. הוא נופף בידו.

"הוא לא לובש מכנסיים," אמרה ג'וּן סְטַאר.

"קרוב לוודאי שאין לו," הסבירה הסבתא. "לשחורים הקטנים בכפרים אין דברים כמו שיש לנו. אם הייתי יודעת לצייר, הייתי מציירת את המראה הזה," אמרה.

הילדים החליפו ביניהם חוברות קומיקס.

הסבתא הציעה להחזיק את התינוק, ואימם של הילדים העבירה אותו מעל למושב הקדמי אליה. היא הושיבה אותו על ברכה והקפיצה אותו וסיפרה לו על הדברים שהם חלפו על פניהם. היא גלגלה את עיניה ועיוותה את פיה ותקעה את פניה הצפודות הצנומות בתוך פניו החלקות הרכות. מדי פעם הוא חייך אליה חיוך מרוחק. הם חלפו על פני שדה כותנה ענק, שחמישה־שישה קברים מגודרים במרכזו, כמו אי קטן. "תסתכלו על בית הקברות!" אמרה הסבתא, מצביעה עליו. "זו חלקת הקבר הישנה של המשפחה. היא השתייכה למטע."

"איפה המטע?" שאל ג'וֹן וֶסְלִי.

"חלף עם הרוח," אמרה הסבתא. "חה, חה."

כשהילדים סיימו את כל חוברות הקומיקס שהביאו, הם הוציאו את ארוחת הצהריים ואכלו אותה. הסבתא אכלה כריך של חמאת בוטנים וזית ולא הניחה לילדים להשליך את הקופסה ואת מפיות הנייר מבעד לחלון. כשלא היה עוד מה לעשות הם שיחקו משחק, אחד בוחר ענן, ועל השניים האחרים לנחש איזו צורה הוא מזכיר. ג'וֹן וֶסְלִי בחר באחד בצורת פרה, וג'וּן סְטַאר ניחשה פרה וג'וֹן וֶסְלִי אמר, לא, מכונית, וג'וּן סְטַאר אמרה שהוא לא מְשחק מִשחק הוגן, והם החלו מכים זה את זה מעל לסבתא.

הסבתא אמרה שתספר להם סיפור אם יֵשבו בשקט. כשסיפרה סיפור, גלגלה את עיניה ונופפה בראשה והייתה דרמטית מאוד. היא אמרה שפעם, כשהייתה עלמה, חיזר אחריה אחד, מר אֶדְגַר אַטְקִינְס טִיגַרְדֶן מגַ'אספֶּר, ג'ורג'יה. היא אמרה שהיה גבר יפה תואר וג'נטלמן וכי מדי שבת אחר הצהריים נהג להביא לה אבטיח, וראשי התיבות של שמו חרוטים בתוכו. E.A.T! ובכן, שבת אחת, אמרה, מר טִיגַרְדֶן הביא את האבטיח ולא היה איש בבית, אז הוא השאיר אותו על המרפסת הקדמית וחזר בכרכרתו לגַ'אספֶּר, אך היא מעולם לא קיבלה את האבטיח, אמרה, מפני שילד כושי אכל אותו כשראה את ראשי התיבות E.A.T! סיפור זה הצחיק את ג'וֹן וֶסְלִי, והוא צחקק וצחקק. אך ג'וּן סְטַאר לא חשבה שהוא שווה משהו. היא אמרה שהיא לא הייתה מתחתנת עם אדם שרק מביא לה אבטיח בשבת. הסבתא אמרה שאילו נישאה למר טִיגַרְדֶן הייתה עושה טוב, מפני שהוא היה ג'נטלמן וקנה מניות של קוקה קולה כשרק יצאו לשוק. וכי כשמת לפני שנים אחדות, היה איש אמיד מאוד.

הם עצרו ליד "המגדל" בשביל כריכי ברביקיו. "המגדל" היה תחנת דלק עם אולם ריקודים, שחלקו טיח וחלקו עץ, שעמד באזור חשוף מחוץ לטִימוֹתִי. גבר שמן בשם רֶד סֶמִי בַּאטס ניהל אותו, ושלטים שפוזרו פה ושם על הבניין ובמרחק כמה מיילים במעלה ובמורד הכביש המהיר הכריזו "נסו את הברביקיו המפורסם של רֶד סֶמִי. אין כמו הברביקיו של רֶד סֶמִי! רֶד סֶם! הבחור השמן עם הצחוק המאושר. חייל משוחרר! רֶד סֶמִי הוא האיש שלך!"

רֶד סֶמִי שכב על האדמה החשופה מחוץ ל"מגדל", ראשו מתחת למשאית, בעוד קוף אפור שקומתו קטנה, הרתוק לעץ אזדרכת קטן, מפטפט בסמוך. הקוף, כשראה את הילדים קופצים מתוך המכונית ורצים לעברו, זינק בחזרה לעץ ועלה על הענף הגבוה ביותר.

מבפנים חלל "המגדל" היה ארוך וחשוך, בקצהו האחד דלפק ומצידו השני שולחנות ובאמצע רחבת ריקודים. כולם התיישבו אל שולחן עץ בסמוך לתיבת נגינה ולאשתו של רֶד סֶם. אישה גבוהה ושחומה, ששערה ועיניה בהירים מעורה, באה לקחת את ההזמנה. אימם של הילדים הכניסה מטבע לתוך התיבה והשמיעה את "הוואלס של טנסי", והסבתא אמרה שהמנגינה תמיד מעוררת בה חשק לרקוד. היא שאלה את בֵּיילִי אם היה רוצה לרקוד, אך הוא רק נתן בה מבט נוקב. לא היה לו מזג קליל כשלה, ומסעות עצבנו אותו. עיניה החומות של הסבתא זהרו. היא הנידה בראשה מצד לצד והעמידה פנים כרוקדת בכיסאה. ג'וּן סְטַאר אמרה שימו משהו לרקוד סְטֶפְּס, ואימם של הילדים הכניסה מטבע נוסף והשמיעה מקצב מהיר, וג'וּן סְטַאר פסעה לעבר רחבת הריקודים וביצעה את תרגילי הנקישות שלה.

"איזה חמודה היא," אמרה אשתו של רֶד סֶם, רוכנת מעל לדלפק. "אולי את רוצה להיות הילדה הקטנה שלי?"

"לא. ממש לא," אמרה ג'וּן סְטַאר. "לא הייתי גרה בחורבה הזאת גם לא בעד מיליון דולר!" והיא רצה בחזרה אל השולחן.

"איזה חמודה שהיא," חזרה האישה, מותחת את פיה בנימוס.

"את לא מתביישת?" היסתה הסבתא.

רֶד סֶם נכנס ואמר לאשתו שתפסיק להתבטל על הדלפק ותזדרז עם ההזמנה של האנשים האלה. מכנסי החאקי שלו הגיעו רק עד עצמות ירכיו, ובטנו הייתה תלויה מעליהם כמו שק קמח מתנודד מתחת לחולצתו. הוא בא והתיישב ליד שולחן בסמוך, פיזם ופלט אנחה. "קשה לחיות," אמר. "קשה לחיות." והוא מחה את פניו האדומות המזיעות בממחטה אפורה. "בימינו אתה לא יודע במי לבטוח," אמר. "נכון?"

"בני אדם ודאי שאינם נחמדים כמו פעם," אמרה הסבתא.

"נכנסו הנה בשבוע שעבר שניים," אמר רֶד סֶמִי, "נוהגים בקרייזלר. זאת הייתה מכונית ישנה וחבוטה אבל אחת טובה, והבחורים האלה נראו לי בסדר. אמרו שעובדים במנסרה. אתם חושבים שלקחתי מהם על הדלק שהם מילאו? עכשיו, למה עשיתי את זה?"

"כי אתה אדם טוב!" אמרה הסבתא מייד.

"כֵּ'גברת, ככה אני חושב," אמר רֶד סֶם כמו הלוּם מן התשובה הזו.

אשתו הביאה את ההזמנות, נושאת את חמש הצלחות בבת אחת בלא מגש. שתיים בכל יד ואחת מיוצבת על זרועה. "אין אף נשמה בעולם הזה של אלוהים שאפשר לבטוח בה," אמרה. "ואני לא מוציאה מהכלל אף אחד, שום איש," חזרה, מתבוננת ברֶד סֶמִי.

"קראת על הפושע ההוא, 'החורג', שנמלט?" שאלה הסבתא.

"לא הייתי מתפלאת אם הוא היה בא להתקיף תַ'מקום הזה, ממש כאן." אמרה האישה. "אם הוא רק שומע על כאן, בכלל לא אתפלא לראות אותו. אפילו אם הוא ישמע שכל הקופה זה שני סנט, לא אתפלא בכלל אם הוא..."

"זה מספיק," אמר רֶד סֶם. "לכי תביאי לאנשים האלה ת'קולה שלהם." והאישה יצאה להביא את שאר ההזמנה.

"אדם טוב קשה למצוא," אמר רֶד סֶמִי. "הכול הולך ונהיה נורא. אני זוכר את הימים שיכולת לצאת ולהשאיר את הדלת בלי מנעול. ככה."

הוא והסבתא שוחחו על זמנים טובים יותר. הגברת הזקנה אמרה שלדעתה אירופה אשמה לגמרי במצב העניינים הנוכחי. היא אמרה שעם איך שאירופה מתנהגת, אפשר לחשוב שאנחנו עשויים מכסף, ורֶד סֶם אמר שאין טעם לדבר על זה, היא צודקת לחלוטין. הילדים רצו החוצה אל תוך אור השמש הלבן והתבוננו בקוף שעל עץ האזדרכת המצויץ. הוא היה עסוק בפליית פרעושים מגופו ובפיצוחם בזה אחר זה בשיניו, כמו היו מעדן.

הם יצאו שוב לדרכם אל חום אחר הצהריים. הסבתא התנמנמה חטופות, ומדי דקות אחדות ניעורה מקול נחרותיה שלה. היא התעוררה מחוץ לטוּמְבְּסבּוֹרוֹ ונזכרה במטע ישן שביקרה בו פעם בסביבה זו, כשהייתה צעירה. היא אמרה שלבית שישה עמודים לבנים בחזית, וכי שדרת אלונים מוליכה אליו ושתי סוכות עץ קטנות, מעשה סבכה, בחזיתוֹ מזה ומזה, שבהן הייתְ יושבת עם מחזרך לאחר טיול בגן. היא זכרה בדיוק באיזה כביש יש לפנות כדי להגיע אליו. היא ידעה שבֵּיילִי לא ירצה לבזבז זמן להסתכל על בית ישן, אך ככל שדיברה על אודותיו, כן גבר בה הרצון לראותו שוב ולברר אם שתי הסוכות התאומות עודן עומדות על תילן. "היה לוח סודי בבית הזה," אמרה בעורמה. לא דוברת אמת אם כי מייחלת לכך, "ומספרים שכל אוצרות הכסף של המשפחה הוסתרו בתוכו כאשר שֶׁרְמָן3 פלש. אלו מעולם לא נתגלו..."

"היי!" אמר ג'וֹן וֶסְלִי. "בואו ניסע לראות אותו! אנחנו נמצא אותו! נחטט בכל חיפוי העץ ונמצא אותו! מי גר שם? איפה פונים לשם? היי, אבא, אולי אפשר לנסוע לשם?"

"אף פעם לא ראינו בית עם לוח סודי!" צווחה ג'וּן סְטַאר. "בואו ניסע אל הבית עם הלוח הסודי! היי, אבא, למה שלא ניסע לראות את הבית עם הלוח הסודי!"

"זה לא רחוק מכאן, אני יודעת," אמרה הסבתא. "זה לא ייקח יותר מעשרים דקות."

בֵּיילִי ישב מתבונן היישר לפניו. לסתו הייתה נוקשה כפרסה. "לא," אמר.

הילדים החלו לצעוק ולצרוח שהם רוצים לראות את הבית עם הלוח הסודי. ג'וֹן וֶסְלִי בעט בגבו של המושב הקדמי וג'וּן סְטַאר נתלתה מעל כתף אימה וייללה נואשות אל תוך אוזנה, שאף פעם הם לא מכייפים אפילו לא בחופשה, שאף פעם הם אינם עושים מה שמתחשק להם. התינוק החל לצרוח, וג'וֹן וֶסְלִי בעט בגב המושב כל כך, שאביו ממש חש את המהלומות בכלייתו.

"בסדר!" צעק ובלם את המכונית בצד הכביש. "אולי תשתקו כולכם? אולי פשוט תשתקו כולכם לשנייה אחת? אם לא תשתקו, לא ניסע לשום מקום."

"זה יהיה מאוד חינוכי בשבילם," מלמלה הסבתא.

"בסדר," אמר בֵּיילִי, "אבל שיהיה ברור: זאת הפעם היחידה שנעצור למשהו כזה, הפעם היחידה."

"דרך העפר שאתה צריך לפנות בה נמצאת כמייל אחד לאחור," הנחתה הסבתא. "ציינתי אותה לעצמי כשעברנו."

"דרך העפר," רטן בֵּיילִי.

לאחר שהסתובבו ושמו פניהם לעבר דרך העפר, נזכרה הסבתא בפרטים אחרים בקשר לבית, בזגוגית היפהפייה שמעל לפתח הכניסה ובנברשת שבפרוזדור. ג'וֹן וֶסְלִי אמר שהלוח הסודי הוא בוודאי בתוך האח.

"לא תוכלו להיכנס לתוך הבית הזה," אמר בֵּיילִי. "אינכם יודעים מי מתגורר שם."

"בזמן שאתם כולכם תשוחחו עם האנשים מקדימה, אני אקיף בריצה את הבית ואיכנס דרך החלון מאחור," הציע ג'וֹן וֶסְלִי.

"כולנו נישאר במכונית," אמרה אימו.

הם נפנו לדרך העפר, והמכונית היטלטלה לדרכה במערבולת של אבק ורוד. הסבתא נזכרה בימים שלא היו דרכים סלולות ומסע בן שלושים מיילים ארך יום שלם. דרך העפר הייתה משובשת והיו בה לפתע שלוליות ופניות חדות ומסוכנות. לפתע פתאום היית מוצא עצמך על גבעה, משקיף מעל צמרות עצים כחולות למרחקים סביב, ורגע לאחר מכן היית בתוך שקע אדום, כשהעצים המאובקים משקיפים מעליך.

"רצוי שהמקום הזה יצוץ תכף ומייד," אמר בֵּיילִי, "אחרת אסתובב בחזרה."

הדרך נראתה כאילו איש לא נסע בה זה חודשים.

"זה כבר לא רחוק," אמרה הסבתא, ואך אמרה זאת, מחשבה נוראה עלתה בה. המחשבה הייתה כה מביכה עד שפניה האדימו. עיניה התרחבו וכפות רגליה ניתרו ממקומן, הופכות את המזוודה שבפינה. בה בשנייה שהמזוודה זעה, כיסוי העיתון שהניחה על הסל שמתחתיה התרומם בנהימה, ופִּיטִי סִינְג, החתול, זינק על כתפו של בֵּיילִי.

הילדים הוטחו אל הרצפה, ואימם, האוחזת בתינוק, הושלכה מבעד לדלת אל הקרקע; הגברת הזקנה הוטלה אל תוך המושב הקדמי. המכונית התהפכה פעם אחת ונחתה על צידה השמאלי בתוך גיא שמעבר לשולי הדרך. בֵּיילִי נשאר על מושב הנהג עם החתול האפור המפוספס, שפניו לבנות רחבות וחוטמו כתום, צמוד לצווארו כמו זחל.

ברגע שהילדים הבינו שביכולתם להניע ידיהם ורגליהם, הם זחלו מתוך המכונית, צועקים, "הייתה לנו תאונה!" הסבתא הייתה מצונפת מתחת ללוח המחוונים, מקווה שנפצעה, כדי שזעמו של בֵּיילִי לא ינחת עליה בבת אחת. המחשבה הנוראה שעלתה בה לפני התאונה הייתה שהבית שזכרה כה בבהירות אינו בג'ורג'יה כי אם בטנסי.

בֵּיילִי סילק את החתול מצווארו בשתי ידיים והטיחו מבעד לחלון לעבר עץ אורן. אחר כך הוא יצא מהמכונית והחל מחפש אחר אימם של הילדים. היא ישבה שעונה על סוללת התעלה אדומת הקרביים, מחזיקה את התינוק הצורח, הכתף שלה שבורה, ורק חתך אחד נראה לאורך פניה. "הייתה לנו תאונה!" צרחו הילדים בבולמוס של חדווה.

"אבל אף אחד לא נהרג," אמרה ג'וּן סְטַאר באכזבה, שעה שהסבתא יצאה בצליעה מתוך המכונית, כובעה עודנו מוצמד לראשה בסיכה, אך שוליו הקדמיים השבורים זקורים בזווית עליזה, וממנה השתלשל לו הצידה אגד הסיגליות. כולם מלבד הילדים התיישבו בתעלה להתאושש מן ההלם. כולם רעדו.

"אולי איזו מכונית תעבור כאן," אמרה אימם של הילדים בקול צרוד.

"אני סבורה שנפגע לי איבר," אמרה הסבתא, מעסה את צידה, אך איש לא ענה לה. שיניו של בֵּיילִי נקשו. הוא לבש חולצת ספורט צהובה, שתוכיים מצוירים עליה בכחול עז, ופניו היו צהובות כחולצתו. הסבתא החליטה שלא תזכיר את העובדה שהבית נמצא בטנסי.

הדרך השתרעה כשני מטרים מעליהם, והם יכלו לראות רק את צמרות העצים שמעברה השני. מאחורי התעלה שישבו בתוכה השתרעו עוד יערות, גבוהים, אפלים ועבותים. תוך דקות אחדות ראו מכונית במרחק־מה בראש גבעה, נעה באיטיות, כאילו נוסעיה מתבוננים בהם. הסבתא קמה ונופפה בשתי זרועותיה בדרמטיות למשוך את תשומת ליבם. המכונית המשיכה להתקדם באיטיות, נעלמה מעבר לעיקול ושוב הופיעה, נעה עוד יותר לאט, על פסגת גבעה שהם חלפו עליה מקודם. הייתה זו מכונית שחורה גדולה חבוטה, דמוית עגלת מתים. היו בה שלושה גברים.

היא נעצרה מעליהם ממש, ובמשך דקות אחדות השקיף הנהג מטה אל מקום שבתם במבט קבוע, חסר מבע, ולא דיבר. אחר הפנה ראשו ומלמל דבר־מה לשניים האחרים והם יצאו. האחד היה נער שמן במכנסיים שחורים וחולצת טרנינג אדומה, שפר מוכסף מובלט על חזיתה. הוא הקיף את הדרך מימינם ועמד לוטש מבט. פיו פעור במקצת במין עוויה רפויה. האחר לבש מכנסי חאקי ומעיל עם פסים כחולים וכובע אפור, משוך היטב מטה, מסתיר את מרבית פניו. הוא הקיף לאיטו משמאל. איש משניהם לא דיבר.

הנהג יצא מתוך המכונית ונעמד לצידה, משקיף עליהם מלמעלה. הוא היה מבוגר מן השניים האחרים. שערו רק החל מאפיר, והוא הרכיב משקפיים כסופי מסגרת ששיוו לו מראה מלומד. היו לו פנים ארוכות קמוטות והוא לא לבש לא חולצה ולא גופייה לגופו. מכנסי הג'ינס הכחולים שלו היו הדוקים מדי, והוא אחז במגבעת שחורה ורובה. גם לשני הנערים היו רובים.

המשך העלילה בספר המלא