גזר־הדין וסיפורים אחרים

ילדים בדרך הראשית

שמעתי את העגלות נוסעות ועוברות על פני גדר הגן, לפעמים גם ראיתי אותן מבעד לרווחים המתנועעים מעט בעלווה. איך חרק בחום הקיץ העץ של חישוריהן ויצוליהן! פועלים שבו מהשׂדות וצחקו עד לב השמים.

ישבתי על הנדנדה הקטנה שלנו, ישבתי ונחתי לי בין העצים בגינת הורי.

לפני הגדר לא היתה הפוגה לרגע. ילדים עברו במרוצה כהרף עין; עגלות תבואה ובהן גברים ונשים על האלומות ומסביבן האפילו את ערוגות הפרחים; לפנות ערב ראיתי אדון ומקל בידו מטייל לו בנחת, ונערות אחדות, שבאו מולו שלובות זרוע, בירכוהו לשלום וירדו אל העשב שבשולי הדרך.

ואז התעופפו ציפורים כניתזות, ואני עקבתי אחריהן במבטַי וראיתי איך הן ממריאות בנשימה אחת, עד שנדמָה לי שלא הן ממריאות אלא אני נופל, ונאחזתי היטב בחבלים, ומתוך חולשה התחלתי להתנדנד קלות. כעבור שעה קלה התנדנדתי ביתר חוזקה, כשכבר נשב אוויר קריר יותר ובמקום הציפורים העפות הופיעו כוכבים רוטטים.

את ארוחת הערב היו מגישים לי לאור הנר. לעתים קרובות השענתי את שתי זרועותי על לוח השולחן ונגסתי, כבר עייף, בפרוסת הלחם. הווילונות המרושתים התנפחו ברוח החמימה, ולפעמים היה אחד העוברים בחוץ, שביקש להיטיב לראות אותי ולדבר אתי, תופס אותם בידיו. על־פי רוב היה הנר כבה כעבור שעה קלה והיתושים שנאספו שם היו חגים עוד זמן־מה בעשנו הכהה. כשהיה מישהו שואל אותי שאלה דרך החלון, הייתי מסתכל בו כמביט אל ההרים או אל חלל האוויר, ואף הוא לא היה מעוניין כל־כך בתשובה.

אבל כשהיה מישהו קופץ מעל אדן החלון ומודיע שהשאר כבר לפני הבית, הייתי נאנח וקם כמובן.

"מה זה, למה אתה נאנח ככה? מה כבר קרה? אולי איזה אסון גדול שאין לו תקנה? שלא נוכל להתאושש ממנו לעולם? באמת הכול אבוד?"

שום דבר לא היה אבוד. רצנו החוצה. "תודה לאל, הנה אתם סוף־סוף!״ — ״תמיד אתה מאחר!״ — ״אני, למה דווקא אני?״ — "כן, אתה, תישאר בבית אם אתה לא רוצה לבוא אתנו.״ — "בלי טובות!״ — "מה? בלי טובות? איך אתה מדבר?"

פילחנו את הערב בראשינו. לא היה לא יום ולא לילה. רגע היו כפתורי האפודות שלנו נוקשים אלה באלה כשיניים, ורגע היינו רצים במרחקים קבועים זה מזה, אש בפינו, כחיות בארצות הטרוֹפּיות. כַּפרשים האבירים במלחמות קֶדם, שעטנו וניתרנו גבוה, זירזנו זה את זה במורד הסִמטה הקצרה, ובכוח התנופה הזאת שברגלינו המשכנו מעלה בדרך הראשית. אחדים נכנסו לתעלה שבצד הדרך, נעלמו מאחורי השיפוע האפל וכעבור רגע כבר עמדו כאנשים זרים למעלה, על דרך העפר, והשקיפו למטה.

״בואו, תרדו!״ — ״קודם תעלו אתם!״ — "כדי שתזרקו אותנו למטה, מה פתאום, אנחנו לא טיפשים עד כדי כך.״ — "לא אמיצים עד כדי כך, אתם רוצים לומר. בואו כבר, בואו!״ — "באמת? אתם? אתם תזרקו אותנו למטה? אפשר לחשוב!"

יצאנו להתקפה, נהדפנו בחזינו ונשכבנו בתוך העשב שבתעלה, גם מהנפילה וגם מרצון. חמימות אחת שרתה בכּול, לא הרגשנו לא חום ולא קור בתוך העשב, רק עייפות ירדה עלינו.

כשהתהפכת על צדך הימני והנחת את ידך תחת האוזן, בחפץ־לב היית נרדם. אמנם רצית להתאזר פעם נוספת ולקום בסנטר מורם, אבל רק כדי ליפול לתעלה עמוקה יותר. ואז להעיף את עצמך באוויר, זרועך נטויה לפנים, רגליך מתנפנפות עקומות, ושוב ליפול, בוודאי אל תעלה עמוקה יותר. וכך להמשיך עוד ועוד.

איך בתעלה האחרונה תמתח את כל גופך, בייחוד את הברכיים, כדי להירדם באמת, על כך עדיין כמעט לא חשבת, ורק שכבת פרקדן, מבקש לבכות, כחולֶה. ומיצמצת בעיניך כשקפץ מעלינו אחד הנערים בסוליות כהות, מרפקיו צמודים למותניו, משיפוע התעלה אל הדרך.

הירח כבר ניבט אליך גבוה למדי, קרון דואר עבר לאורו. רוח קלה קמה בכול, גם בתעלה הרגשת אותה, ובסמוך החל לרשרש היער. ואז שוב לא רצית כל־כך להיות לבדך.

״איפה אתם?״ — ״בואו הנה!״ — ״כולכם ביחד!״ — "מה אתה מתחבא, עזוב את השטויות האלה!״ — "אתם לא יודעים שהדואר כבר עבר?״ — ״לא ייתכן! כבר עבר?״ — ״כמובן, בזמן שישנת.״ — ״אני ישנתי? מה פתאום?״ — "תשתוק, הלא רואים את זה עליך." — ״לא נכון, תסלח לי מאוד.״ — "בואו!"

עכשיו רצנו קרובים יותר זה לזה, אחדים מאתנו שילבו ידיים, הצטרכנו לזקוף את הראש עוד ועוד, כי רצנו במורד. מישהו קרא קריאת קרב אינדיאנית, את רגלינו אחזה דהרה שלא ידענו כמותה מעולם, וכשקפצנו הניפה אותנו הרוח במותנינו. שום דבר לא היה יכול לעצור אותנו; כל־כך שקועים היינו בריצה, שאפילו בזמן שעקפנו זה את זה יכולנו לשׂכֵּל את זרועותינו ולהסתכל סביבנו בנחת.

על הגשר שמעל לפלג נעצרנו; אלה שהרחיקו יותר לרוץ חזרו. המים תחתינו היכו באבנים ובשורשים, כאילו לא שעת ערב מאוחרת היא. לא היתה כל סיבה שאחד מאתנו לא יקפוץ ויעלה על מעקה הגשר.

מאחורי חורש רחוק הגיחה רכבת, כל תאיה היו מוארים והחלונות בלי ספק מוּרדים. אחד מאתנו פצח בשיר רחוב, אבל כולנו רצינו לשיר. שרנו הרבה יותר מהר מהרכבת הנוסעת, טילטלנו את זרועותינו, כי הקולות לא הספיקו לנו, נקלענו בקולותינו לדוחק שנעם לנו. כשאתה מערב את קולך בקולותיהם של אחרים, כאילו נתפסת בקרס של חכה.

ככה שרנו, היער בגבנו, באוזני הנוסעים הרחוקים. בכפר עדיין היו המבוגרים ערים, האמהות הציעו את המיטות ללילה.

באה השעה. נשקתי לעומד על־ידי, ולַשלושה שאחריו רק הושטתי יד, והתחלתי לרוץ בחזרה, אף אחד לא קרא לי. בצומת הראשון, כשכבר נעלמתי מעיניהם, סטיתי מהדרך ובשבילֵי עפר רצתי לשוב אל היער. ביקשתי להגיע אל העיר הדרומית, שעליה היו אומרים בכפרנו:

"אנשים יש שם! תארו לכם, הם בכלל לא ישנים!"

"לא ישנים? למה?"

"כי הם לא מתעייפים?"

"לא מתעייפים? למה?"

"כי הם שוטים."

"ושוטים לא מתעייפים?"

"איך יכולים שוטים להתעייף!"

חשיפת פרצופו של נוכל קטן

בשעה עשר בערב בערך הגעתי סוף־סוף, עם אדם שלא הכרתיו קודם אלא הכרוּת חטופה ועתה שוב הצטרף אלי באופן לא צפוי וגרר אותי ברחובות שעתיים שלמות, אל הבית המפואר שהוזמנתי שם למסיבה.

"זהו!" אמרתי ומחאתי כף אל כף להודיע שהפּרידה הכרחית בהחלט. ניסיונות אחדים, אם כי תקיפים פחות, עשיתי גם קודם, וכבר הייתי עייף מאוד.

"אתה עולה מיד?" הוא שאל. בפיו שמעתי רעש כשל נקישת שיניים.

"כן."

הרי הייתי מוזמן, אמרתי לו זאת מיד. אבל הוזמנתי לעלות למעלה, ובכל לבי השתוקקתי כבר להיות שם ולא לעמוד כאן למטה לפני השער ולהביט אל מעבר לאוזני האיש שמולי. ועוד לעמוד כעת ולשתוק אתו, כאילו יש בדעתנו להישאר במקום הזה שעה ארוכה. ובשתיקה הזאת אף שיתפו עצמם מיד הבתים שמסביב, והחשיכה שמעליהם עד הכוכבים. וצעדיהם של מטיילים סמויים מן העין, שלא היה כל חשק לנחש את דרכיהם, והרוח הנדחקת שוב ושוב אל צדו האחר של הרחוב, וגרמוֹפוֹן המזמר אל חלונותיו המוגפים של איזה חדר — כולם השמיעו את קולם מתוך השתיקה הזאת, כאילו קניינם היא מעולם ועד עולם.

ובן־לווייתי השלים עם זה, בשמו, ואחרי שחייך — גם בשמי, מתח את זרועו הימנית כלפי מעלה, צמודה אל הקיר, השעין עליה את פניו ועצם את עיניו.

אבל את החיוך הזה לא ראיתי עוד עד הסוף, כי מרוב בושה פניתי לאחור פתאום. אכן, רק עכשיו, על־פי החיוך הזה, גיליתי שהוא נוכל, סתם נוכל קטן. והלא כבר ישבתי בעיר הזאת חודשים והייתי סבור שאני מכיר את הנוכלים האלה יפה־יפה, איך הם יוצאים לקראתנו בלילות מסמטאות צדדיות בידיים פשוטות לפנים כאילו הם בעלי בתי־אוכל, מסתתרים מאחורי עמוד המודעות שאנחנו עומדים על־ידו, כמבקשים לשחק במחבואים, ומרגלים אחרינו בעין אחת לפחות מאחורי קימור העמוד, ובצומתי הרחובות, כשאנחנו מתמלאים אי־שקט, מרחפים לפנינו פתאום על שפת המדרכה שאנחנו הולכים עליה! והלא הבנתי אותם היטב, הרי היו מכרי העירוניים הראשונים בבתי־האוכל הקטנים, ובזכותם התוודעתי לראשונה אל אי־ותרנות שמאז שוב לא יכולתי לתאר לי את העולם בלעדיה, עד כדי כך שהתחלתי מרגיש אותה בי בעצמי. איך הוסיפו לעמוד לפניך, גם אם חמקת מהם מזמן וכבר לא היה להם אפוא את מי להפיל בפח! לא התיישבו, לא נפלו ארצה, אלא הסתכלו בך במבטים שעדיין, ולוּ גם מרחוק, היה בהם כוח שכנוע! והאמצעים שלהם היו תמיד אותם אמצעים עצמם: מתייצבים היו לפנינו מלוא רוחב גופם; מנסים להניא אותנו מללכת אל מחוז חפצנו; מציעים לנו כתחליף מעון בחיקם שלהם, וכשהתקומם בנו לבסוף כל הרגש שהצטבר, חשבו זאת לחיבוק והטילו עצמם לתוכו, פניהם לפנים.

ועל התעלולים הישנים האלה לא עמדתי הפעם אלא לאחר שעה ארוכה כל־כך במחיצתו. שיפשפתי בחוזקה את קצות אצבעותי אלה באלה כדי למחות את החרפה.

אבל האיש שלי עדיין נשען לו פה כקודם, בעיני עצמו עדיין היה נוכל, ושביעות־רצונו מגורלו העלתה סומק בלחיו הגלויה.

"גיליתי!" אמרתי וגם טפחתי לו קלות על כתפו. אחר־כך עליתי חיש במדרגות ופרצופי המשרתים בנאמנותם המחוסרת כל יסוד למעלה בחדר הכניסה, שימחו אותי כהפתעה נאה. הסתכלתי בהם אחד־אחד שעה שהפשיטו אותי את מעילי וניגבו את האבק ממגפי. ואז נשמתי לרווחה ובקומה זקופה נכנסתי לטרקלין.